יורשי הצללים

האוויר סביבי נהיה כבד, לוחץ על החזה. הרגשתי שהרגליים נושאות אותי קדימה, כמעט מעצמן. האדרנלין שזרם בגוף חידד את החושים, גוזל כל פיסת אנרגייה שעוד נותרה בגופי. כבר לא שמעתי אותו, רק קול אחד שצעק, "תעצור! תעצור! אין כלום מאחוריך!"

פחדתי להסתובב לראות את זה, והמשכתי לרוץ.

המוח רצה לעצור אבל הגוף לא הפסיק לרוץ. זה הפחד, זו הבושה. גם על זה אצטרך להתגבר. אין חזק ממני.

פחד הוא דבר שלא קיים, הוא תוצר של מחשבה עתידית שרוב הסיכויים שכלל לא תתגשם, ועם ההווה – מתמודדים בהווה.

"עצור!" יצאה השאגה מפי, ופתאום רגליי נעמדו במקום.

התנשמתי והתנשפתי והתחלתי להרהר על עתידי. הבטתי אל עבר הבית. אני כבר בן שש־עשרה, חלפה המחשבה בראשי, אני יכול לדאוג לעצמי.

החלטתי שהלילה אישן בבית הכנסת הישן שסבי ואני היינו מתפללים בו. סבא היה הגזבר של בית הכנסת וכולם אהבו אותו, הוא היה זה שמדליק את האור בחושך.

נזכרתי שמאחורי בית הכנסת היה מחסן קטן. סבא היה משאיר אותו תמיד פתוח, וכשהייתי שואל אותו, "סבא, למה?" הוא היה עונה בחצי חיוך, "לך תדע, אולי מישהו יצטרך להעביר שם את הלילה."

החלטתי ללכת לבדוק את המחסן, רק להלילה.

נעמדתי מול דלת העץ הישנה כל כך, הפניתי את מבטי אל השמיים וביקשתי, "סבא, בבקשה שהדלת הזו תהיה פתוחה. אני עייף."

עצמתי את עיניי ולחצתי את ידית הדלת.

היא נפתחה. נשמתי לרווחה, הלילה אני מסודר.

בתוך המחסן שכבת אבק עבה כיסתה את הכול, אבל הייתה שם מיטת עץ קטנה, ארון קטן ומתפרק, אחת מדלתותיו הייתה תלויה על ציריה בעייפות. לצד המיטה, על ארגז, הייתה מנורת לילה קטנה.

בשבילי זה היה הרבה מאוד.

על הארון הייתה תיבה קטנה. היה כתוב עליה "אל תתייאש – השמיים הם הגבול".

פתחתי את התיבה. בתוכה היו בקבוק מים ושני חטיפים. בדקתי את התאריך, הם הונחו שם לא מזמן. בתיבה היה גם ספר תהילים לעילוי נשמת סבי.

הדמעות התחילו לזלוג. ידעתי שסבא לא יאכזב אותי. הוא היה העוגן היחיד שלי. איך עזב אותי לבד, ואני עדיין ילד!

השעה הייתה מאוחרת. כדאי שאנסה לישון כמה שעות לפני שיעלה הבוקר, הרהרתי. עדיין הייתי צריך להחליט כיצד אנהג למוחרת.

* * *

קולות התפילה שעלו מבית הכנסת העירו אותי. לרגע לא הייתי בטוח איפה אני, אבל מהר מאוד חזרו תחושות הפחד והבלבול.

הבנתי שאני צריך לחזור הביתה, אימא בוודאי דואגת לי מאוד. ידעתי שאחי הקטן יהיה בבית הספר, וקיוויתי שאבא לא יהיה בבית.

התחלתי לחזור לכיוון הבית בעוד אני חוזר על הדברים כמנטרה – אתה חזק, אתה אמיץ, אין פחד, אתה תצליח.

הגעתי אל פתח הבית. גרנו בשכונה ישנה, קומה רביעית, בלי מעלית. התחלתי לטפס במדרגות וכל צעד נדמה לי כנצח. ככל שעליתי בקומות, שמעתי חזק יותר את הצרחות ואת הקולות של דברים נשברים שבקעו מהדירה.

עצמתי את עיניי ופתחתי את הדלת. במרכז הסלון עמד אבא, חגורה מעור שחור בידו. הוא הכה את אימא בכל כוחו, בעודו מקלל וצורח, "איפה החבאת את הסמים שלי?"

"אני לא יודעת על מה אתה מדבר, לא נגעתי בדברים שלך," ניסתה אימא לגונן על עצמה.

באותו רגע המחשבה היחידה שחלפה בראשי הייתה לרוץ למטבח, לתפוס סכין ולגמור עם זה אחת ולתמיד, אבל נותרתי קפוא במקום עומדי ליד הדלת, לא מסוגל לזוז. אימא, ששמה לב שנכנסתי הביתה, ניגבה את הדמעות וחייכה אליי כאילו אומרת, אל תדאג, אני אהיה בסדר.

אבא, שלא הפסיק להכות את אימא, הבחין במבטה וסובב אליי את ראשו. הוא עזב את אימא ורץ אליי ובידו החגורה, בעוד הוא צועק, "איפה היית, יא זבל קטן? אתה חושב שאתה גבר? אני הגבר היחיד בבית הזה!"

החגורה הצליפה בי שוב ושוב. הכאב היה חד, צורב, אבל נשכתי שפתיים ולא השמעתי קול. רק מחשבה אחת, שהתעלתה על הכאב ועל הפחד, החזיקה אותי – לפחות עכשיו, לכמה שניות, אימא יכולה לנשום.