יותר טוב

פרק 1 מה, לא?

“אני לא יודעת!" אוף, השאלה הזאת מעצבנת אותי.

“איך את יכולה לא לדעת?" נטע מתעצבנת, "את מתחתנת אתו בעוד שבוע”!

“שישה ימים," אני ממלמלת בשקט.

“עוד יותר גרוע!" נטע ממש מתרגזת.

אני בכלל לא רציתי מסיבת רווקות. אבל רותם התעקשה שחייבים לארגן לי משהו. עכשיו אני תקועה פה בפארק הירקון על מחצלת ענקית, עם פשטידות וסלטים ("כל אחת מביאה משהו לאכול"), מנחה שמתעקשת לקרוא לזה "מעגל נשים" במקום מסיבת רווקות, ומשחק מטופש של שאלות ותשובות. נטע הייתה בטוחה שכנגד כל שאלה אני גם צריכה לשתות כוס וודקה או משהו אחר. אבל אני הרי לא נוגעת באלכוהול. גם יין של קידוש עושה לי חריף בפה וחולשה ברגליים. אז זה מין מעגל כזה של שלוש חברות מהעבודה, אחת מהצבא, אחת מהתיכון ונטע, הנפש התאומה שלי. ושאלות מעצבנות שאני שונאת. עכשיו על הפרק "מה אני הכי אוהבת בשחר." בא לי להקיא.

בגלל שאני חייבת לתת תשובה כלשהי, כי בכל זאת, החתונה בעוד שישה ימים, אני נושמת עמוק, מחייכת ועונה: "את הביטחון שהוא נותן לי, את זה שאנחנו מתאימים, שאני רגילה אליו."

מאיזושהי סיבה, זה מקפיץ את נטע הרבה יותר: "איה, את לא אמיתית! את אוהבת את שחר כי את רגילה אליו?"

לא ברור לי למה היא כל כך מתרגזת. מה שכן זה אולי מסביר מדוע נטע עדיין רווקה, כי אנשים מתחתנים מכל מני סיבות ולא תמיד בגלל פרפרים בבטן. אם טוב לי איתו והוא מתאים לי, אין סיבה לא להתחתן איתו. אבל אין לי כוח להתחיל עכשיו בויכוח עם נטע, במיוחד לא מול כל יתר הבנות. מרגיז אותי שחוץ מנטע גם ההורים שלי לא תומכים בי בכל מה שקשור ל"חתונה החילונית הזאת." הם, כמובן, לא מקבלים את שחר כבחירה נבונה עבורי. חבל שהם לא רואים אותו מעבר לעובדה שהוא חילוני, מבית חילוני אדוק שבו אפילו ביום כיפור עושים על האש. הם כמובן יבואו לחתונה, אבל אימא שלי תקפיד על פרצוף חמוץ כל הדרך לחופה, בכך איני מטילה ספק.

למזלי הגדול, מנחת המסיבה (סליחה, של מעגל הנשים) שאני לא מצליחה לזכור מה שמה (מים? פלג? נחל? שם מוזר שקשור לזרימה, איך לא...) קולטת את המצוקה שלי ומכריזה על השלב הבא במעגל הנשים. כל אחת צריכה לתת לי מתנה קטנה שתלווה אותי בחיי הזוגיות. כל אחת מוציאה מתנה קטנה עטופה. אני פותחת את המתנות ובחיוך נבוך מקבלת לאט לאט חוטיני אחרי חוטיני. שבעה זוגות בסך הכול. מקסים. מתי זה כבר ייגמר, ומה חשבה לעצמה רותם כשתכננה לי מסיבה כזאת, אין לי מושג. אבל, אני מחייכת בנימוס ומודה לכל אחת מחדש על הרעיון המקורי.

רק אחרי שפלג/מים/נחל עוזבת אותנו לשארית הערב, נטע מוציאה בקבוק של קאווה, "כדי שיהיה אפשר להתחיל ליהנות קצת." לא נעים לי שרותם תחשוב שעד עכשיו לא נהנינו, למרות שזה נכון. עד עכשיו היה די משמים. אני שותה קצת מהקאווה, ומעבירה את הבקבוק הלאה. כל אחת מספרת עלי כמה בדיחות ובאופן כללי מצב הרוח של כולן משתפר. יופי, זה הופך להיות ערב שבו יורדים וצוחקים עלי. נראה שאין עוד לאן להתדרדר.

קצת אחרי חצות אנחנו מחליטות להתפזר. אני מודה לרותם, ומחבקת אותה, כמו את כל יתר הבנות שבאו למסיבה (מעגל, מעגל, אני יודעת) ומתלווה לנטע, שנוהגת ברכב שקבלה ממקום העבודה שלה. היא עובדת בהיי טק, וזוכה לכל התנאים הטובים. אני בדרך כלל מתניידת באוטובוס, אלא אם כן אני עם שחר ואז נוסעים במכונית שההורים שלו קנו לו.

נטע כמובן נוהגת, למרות שהיא שתתה יותר ממני ("קאווה זה לא נקרא לשתות," נטע מתעקשת).

"תודה שבאת נטע. אני יודעת שזה לא בדיוק הסגנון שאת מתחברת אליו. אבל אני מעריכה את זה שבאת וששיתפת פעולה. לי היה כיף," אני משקרת ונטע כנראה יודעת זאת.

"חבל שלא הסכמת שנזמין גם חשפן."

"ממש! שחר היה מת מזה."

"שחר לא מת כל כך בקלות."

"טוב, טוב. רק רציתי להגיד תודה." אני אומרת בעוד היא מחנה את הרכב. אני לא מאמינה שהיא הצליחה למצוא חניה בשעה כזאת ביום שישי בערב. כבר שנים אני קוראת לזה יום שישי בערב במקום ערב שבת.

אבל נטע, בת המזל, מצאה חניה בדיוק בין שני הבניינים שלנו. רק לנטע זה יכול לקרות. כשאני ושחר נוסעים במכונית שלו, אנחנו מוצאים חניה רק באחד הרחובות המקבילים או, במקרה הטוב, בקצה הרחוב, הליכה של כמה דקות מהבית.

אנחנו נפרדות בחיבוק. נטע פונה לבניין בו היא מתגוררת, אני מסתובבת ועולה לקומה השנייה בבניין המתפורר הישן בלב רמת גן. נטע גרה בבניין שלידנו, וחלונות המטבח שלנו פונים זה אל זה. נוח מאוד, בעיקר כשאנחנו צריכות משהו. בדרך כלל נטע היא זאת שצריכה דברים, ואז היא צורחת לעברי: "איה! יש לך חלב? יש לך גלידה? רוצה לבוא אלי לקפה וגלידה?" ואני תמיד באה.

אני מכירה את נטע מגיל 15. המדריכה שלה בצופים חטפה קלקול קיבה רציני באמצע מחנה הקיץ וחזרה הביתה, וביקשו ממני להחליף אותה עד סוף המחנה, למרות שעוד לא עברתי את קורס המדריכים. הייתי חדשה בצופים. לפני שהצטרפתי לצופים הייתי בבני עקיבא. בגיל 15 בחרתי להפסיק לשמור שבת, לעבור לבית ספר חילוני וגם להצטרף לצופים, בניגוד מוחלט לכל עצה טובה שקיבלתי מהורי. המדריך של קבוצת הבנים הציע פעילות של צביעת פסטה. לוקחים פסטה חלולה, לא מבושלת, מרססים בספריי צבע, ומשחילים על חוט. מקבלים שרשרת מהממת, כך הוא הבטיח. כבר כשהמדריך של הבנים הציע את הפעילות הזאת שנאתי אותה, כי אני דור שלישי לניצולי שואה. גם אנחנו לא זורקים אוכל... אבל המדריך אמר שמכיוון שאין לי עדיין ניסיון, אני לא מבינה כלום. צודק. באמת עוד לא היה לי ניסיון.

חמש דקות לתוך הפעילות, החניכה נטע, שהייתה צעירה ממני בשנתיים בסך הכול (בעצם גם היום היא צעירה ממני בשנתיים), אבל גבוהה ממני בראש (גם היום), החזיקה את מיכל הצבע הפוך, ובמקום להתיז צבע על הפסטה, התיזה בכל כוחה צבע אדום בוהק היישר לתוך העין. השארתי את המדריך של הבנים עם שתי הקבוצות ולקחתי את נטע לאוהל החובש. כשראה את שתינו יחד, החובש שאל: "מי כאן המדריכה ומי החניכה?" ולמרות שנטע הייתה בטוחה שתישאר עיוורת עד סוף ימיה, לפחות בעין ימין, זה עדיין הצחיק אותה.

מאז, נטע ואני לא נפרדנו.

אחרי חצי שנה של חברות עברתי לגור עם שחר. ממש במקרה נטע מצאה דירה פנויה בבניין לידנו חודש אחרי זה. אני קוראת לזה מזל. אימא שלי בטח הייתה אומרת שזה "משמיים."

אני נכנסת לדירה. נושמת נשימה עמוקה. בדירה הזאת ספוג הריח שלנו. זה לא הריח של שחר, ולא הריח שלי. זה הריח שלנו. אין לי כוח לזוז מרוב עייפות, אבל פריקית-שיניים כמוני לא תירדם בלי להעביר חוט דנטלי בשיניים ולצחצח שתי דקות מלאות. לובשת חולצה גדולה של שחר ונכנסת לשכב לידו במיטה. אני נרדמת עוד לפני שאני מספיקה להריץ בראש את כל מה שעשינו הערב במסיבת הרווקות.

7:03 בבוקר. זה מה שכתוב על השעון כשאני מתעוררת מרעש חבטה אדיר שמגיע מכיוון הסלון, מלווה בצלילי גרירה בלתי פוסקים.

"שחר!!!" אני צועקת. "אני בקושי יכולה לפקוח עיניים עכשיו. הלכתי לישון אחרי אחת בלילה. מה אתה עושה שם?"

"מצטער," הוא עונה מהסלון.

למה הוא קם כל כך מוקדם בשבת בבוקר? אני מתהפכת במיטה עוד כעשר דקות ומחליטה שכבר לא אצליח לחזור לישון.

אני מבינה שאין לי מה להמשיך לשכב, כבר לא אירדם. אני קמה, מצחצחת שיניים וגוררת את עצמי לסלון, כמעט בלי להביט בשחר, כי העיניים שלי עדיין חצי עצומות. אני ניגשת אליו, נותנת לו נשיקה על הלחי ונכנסת למטבח להכין לי קפה שאולי יעזור לי להתעורר.

"מאמי," אני מדברת לכיוון הקיר, אבל מרגישה אותו עומד שם, בין דלת הכניסה והמטבח "עוד לא סגרנו את הנושא של המפיות. אמרתי לך שהתקשרו מהקייטרינג לשאול אם בחרנו כבר בין קיפול מניפה לבין קיפול נר. לומר את האמת," אני ממשיכה במונולוג, תוך כדי שאני ממלאה את הקומקום, לוחצת על המתג ושמה כפית של קפה נמס עלית בכוס האהובה עלי, זאת עם התמונה של החתולה החמודה ששחר קנה לי כי כך הוא קורא לי - "חתולה." במלעיל. "אני לא מבינה למה אתה מתעקש על קיפול הנר המכוער. החתן היחיד בארץ שאכפת לו איך מקפלים את המפיות. מה אכפת לך לוותר לי? לי זה באמת חשוב."

המים כמעט רותחים, ורעש הקומקום גורם לי לחשוב שאולי הוא כבר לא שומע אותי. אני מסתובבת אליו והוא עדיין עומד שם, קפוא, בכניסה למטבח. רק עכשיו אני רואה מאחוריו, באמצע הסלון, שלושה ארגזים גדולים. מעניין מה הוא קנה. זה בטח הרעש ששמעתי קודם. הוא בטח קנה משהו חדש לבית וניסה לפרוק אותו עוד לפני שהתעוררתי. אין, אני כל כך אוהבת אותו! פתאום אני יודעת את התשובה לשאלה ששאלו אותי אמש. אני הכי אוהבת בשחר את ההפתעות שלו. תמיד יש לו דרך חדשה ומקורית להשאיר אותי בפה פעור.

פתאום לא כל כך נעים לי שצעקתי עליו שהוא העיר אותי. ופתאום כבר גם לא כל כך חשוב לי איך יקפלו את המפיות.

"שחר," אני פונה אליו שוב בקול שקט ורך "עזוב, אני מוותרת. נלך על קיפול נר."

"חתולה," הוא אומר בשקט "אני לא יכול."

"לא יכול מה?" אני מתקרבת אליו לאט לאט ומרימה את הידיים כדי להניח סביב צווארו. הוא נסוג לאחור. הוא עדיין לא מביט בי. ואז הוא לוחש: "אני לא יכול להתחתן איתך. אני מצטער."

"מה?" טוב, אני בטח לא שמעתי טוב. הלב שלי מתחיל להלום חזק. למעשה, כל כך חזק שאני שומעת אותו בין האוזניים. הברכיים שלי לא עומדות בזה, היד שלי נשענת על הקיר ואני מרגישה שאני מחליקה למטה עד שאני שרועה על הרצפה. מביטה אליו למעלה, ובקול הכי צורמני שאי פעם יצא מפי שואלת שוב "מה? שחר, תענה לי, כי אני כנראה משתגעת ולא שומעת טוב," והקול הופך לצעקה ומהר מאד לצרחה "תענה לי שחר! תענה לי!"

הוא מסתובב. לא מסוגל להסתכל עלי. בטח לא ככה, כשאני מפורקת על הרצפה בכניסה למטבח. "אני מצטער. באמת. אבל אני פשוט לא שלם עם ההחלטה," הקול שלו רועד "גם לי זה לא פשוט," הוא ממשיך למלמל. "אני אעזוב את הדירה. קמתי מוקדם היום והבאתי ארגזים. כבר התחלתי לארוז. מצטער שהערתי אותך, חתולה."

"אל תקרא לי חתולה, מפגר," אני ממשיכה לצעוק.

הוא מתעלם מההערה שלי וממשיך "אני מקווה שתוך שעתיים אני מסיים לארוז את כל מה ששלי. אני אסע לאבישי ואחזור עם הטנדר שלו להעמיס."

כל החדר מסתובב סביבי. אם הוא ממשיך לדבר, אני כבר לא שומעת. כל מה שאני שומעת זה את הלב שלי, שכנראה עבר מבית החזה והולם בתוך ראשי.

"כמה זמן?" אני שואלת בעצבנות.

"כמה זמן, מה?"

"כמה זמן אתה כבר יודע שאתה לא רוצה להתחתן איתי? כמה זמן שיחקת משחק מטופש של תכנון חתונה, שליחת הזמנות, וטעימות וקיפול מפיות. קיפול מפיות! אתה רבת איתי על קיפול מפיות! למה?!?" אני כבר לא מדברת. אני צועקת. אם יש לי מזל, נטע כבר התעוררה ואולי שומעת אותי צועקת. אולי היא תבוא להעיר אותי מהסיוט הזה.

"אני לא ממש יודע. מההתחלה לא הייתי בטוח, ובשבוע האחרון זה פשוט לא נתן לי מנוח. אתמול בלילה, כשאת חגגת, היה לי סוף סוף מספיק שקט כדי לחשוב באמת. והבנתי. הבנתי שזה פשוט לא זה, ואין טעם שנכנס לזה כדי להתגרש אחרי שני ילדים. אני מצטער, באמת."

לא, זה לא יכול להיות. מה הוא בעצם אמר לי? שאם לא הייתי הולכת אתמול בערב למסיבת רווקות, עדיין היינו יחד? ואני בכלל לא רציתי מסיבת רווקות... זאת רותם ששכנעה אותי שכל כלה צריכה מסיבה, והיא שארגנה הכול.

לוקח לי כמה שניות להתאפס על עצמי ולא לנסות לחשוב איך רותם אשמה בזה. אני נושמת עמוק, ולא ברור לי מאין אני אוזרת אומץ לעשות את מה שעשיתי עכשיו. הדמעות, שזולגות לי מהעיניים לא מאפשרות לי לחשוב על שום דבר. איכשהו, אני מצליחה ללכת לחדר השינה, ללבוש מכנסי בוקסר וכפכפים. כשאני יוצאת לסלון אני רואה שהוא ממשיך לארוז. "אני הולכת לנטע. עד 11 תפנה את כל מה שאתה רוצה מהדירה ועוף לי מהחיים. תארוז, תביא טנדר, מה שאתה רוצה. כשאני חוזרת אתה כבר לא תהיה פה. תשאיר את המפתח על השולחן ותטרוק את הדלת אחריך."

אני יוצאת מהדירה ומצליחה לרדת ולא ליפול במדרגות. ביציאה מהבניין פונה שמאלה, סופרת 13 צעדים, כי אחרת לא אצליח להתקדם עד הבית של נטע. אני נכנסת לבניין הסמוך ובקושי מטפסת לקומה השנייה.

הדלת של נטע פתוחה. הדלת של נטע תמיד פתוחה "אם גנב יצליח להיכנס, לפחות לא אצטרך להחליף מנעולים." הגיון שרק נטע מבינה.

אני פחות או יותר נופלת לתוך הדירה, כשאני גועה בבכי. "נטע... נטע, תצילי אותי. תעשי שהכאב הזה יעבור לי."

"אני פה," היא צועקת מכיוון חדר השינה. אני נשענת על הקיר וגוררת את עצמי עד לחדר השינה של נטע ומגלה אותה שוכבת במיטה. עם גבר שאני לא מכירה.

אני יודעת שמוזר שדווקא ברגע כזה המחשבה הזאת עוברת לי בראש, אבל היא בכל זאת שם: מתי לעזאזל היא הספיקה למצוא גבר מהשעה אחת לפנות בוקר, כשנפרדנו ליד הרכב שלה, עד שבע בבוקר?

המחשבה הזאת נעלמת מהר כמו שהופיעה, כשנטע מרימה את השמיכה ומסמנת לי להיכנס למיטה לידה. אני מיד קופצת, משתרעת לידה, והיא מחבקת אותי בתנוחת כפיות. הגבר, שעד לפני עשר שניות היה הכפית החיצונית, פוער עיניים. יוצא מהמיטה ומתלבש, תוך כדי שהוא מנסה למלמל משהו על כך שהוא יתקשר מחר. נטע מנופפת לו, סוג של נפנוף שיכול להתפרש גם כ"בסדר, בסדר, אבל אל תפריע כרגע" וגם כ"זה בסדר, אין צורך." הגבר יוצא מהחדר, וכשנשמעת טריקת דלת הכניסה, נטע סוף סוף שואלת אותי "נו, מה קרה הפעם? שוב רבתם על הקיפול של המפיות?" זה גורם לבכי שלי להתחזק, ונטע מחבקת אותי יותר חזק. "ששששש, יהיה בסדר." היא מחכה עד שאגמור לבכות וגם אז היא לא אומרת כלום. אני מחכה ומחכה והיא שותקת. חשבתי שהיא נרדמה שוב. אני מסתובבת אליה, אבל היא רק שוכבת שם, מסתכלת עלי במבט שואל, ולא פוצה פה.

"הוא עזב אותי," אני לוחשת. "הוא אמר שהוא לא יכול להתחתן איתי. שהוא לא שלם או לא בטוח. משהו. בכל מקרה, הוא כרגע אורז את החפצים שלו. כשהוא יסיים הוא ייסע לאחיו אבישי להביא את הטנדר ולקחת את כל הדברים שלו. אמרתי לו שעד 11 אני רוצה שיפנה את הדירה." ואז, אני שוב מתחילה לבכות.

נטע מלטפת אותי ולוחשת: "הוא בן זונה. הוא בן זונה והוא פחדן. אבל את גיבורה. ענית לו מעולה! לא רוצה? לא צריך! מי רוצה בכלל להתחתן עם פחדן שלא בטוח שהוא רוצה אותך! אותך! את מהממת ואת יפה, וחכמה ומקסימה. קצת נודניקית לפעמים," היא מגחכת קצת ואני דוחפת את המרפק לבטן שלה. "אבל רוב הזמן את ממש בסדר. יגיע מישהו יותר טוב, שגם ירצה קיפול מניפה, את תראי."

אני מפסיקה לבכות ועכשיו אני חצי צוחקת וחצי בוכה. נטע יודעת מה להגיד לי גם ברגעים הכי קשים, כדי שהדיכאון יהיה קצת יותר נסבל.

אנחנו נשארות במיטה המון זמן. נטע קמה לשירותים וכשהיא חוזרת היא מחזיקה שתי כוסות קפה. אנחנו שותות במיטה. אין לי שום כוונה לצאת מהמיטה היום, או אי פעם. אולי אני אשאר לגור עם נטע. היא אוהבת אותי ואני אותה, היא מבינה אותי ומצחיקה אותי והיא אף פעם לא מאכזבת אותי.

"חבל שאת לא לסבית," אני אומרת לה, "עכשיו הייתי מציעה לך נישואים."

"לא הייתי מסכימה," היא פוסקת מיד, "לא מוכנה להיות ריבאונד של אף אחד. וחוץ מזה, גם את לא לסבית."

"לא, אני לא."

שוב שקט בחדר. נטע הולכת וחוזרת עם צלחת עוגיות. אני לוקחת עוגייה אחת, נוגסת בה, ומיד יורקת החוצה "איכססס, מה זה?"

"אה, זה קצת ישן, כן. אבל לא נורא, אם תטבלי את זה בקפה זה בסדר."

"אבל הקפה כבר קר."

"מפונקת. זה מה שיש פה בבית ואת לא באמת מופתעת מזה, נכון? מתי המניאק אמר שהוא מסיים להעמיס את הדברים שלו?"

"הוא לא מניאק, הוא מבולבל," אני כבר מנסה לתרץ לעצמי ואולי גם למצוא דרך איך בכל זאת נוכל לחזור להיות ביחד. אולי עוד לפני החתונה. אולי עוד לא צריך למהר לבטל הכול ולהספיד את הקשר.

"הוא כן. הוא עזב אותך שבוע לפני החתונה שלך."

"חמישה ימים," אני מתקנת אותה.

"את מעצבנת," היא אומרת לי, אבל מחייכת. "בואי נלך לראות את הדירה שלכם, אה... שלך. נראה אם הוא לקח הכול. ממה שהוא שכח אנחנו עושות מדורה ענקית באמצע הסלון. אחר כך נצבע את הקיר בסלון בורוד עם נצנצים, שיהיה ברור שעכשיו הדירה היא נשית."

"אני לא רוצה דירה נשית, אני רוצה דירה זוגית," ואני מרגישה שהדמעות שוב עולות לי בגרון.

"בלי דמעות עכשיו," נטע מתעקשת, "אני אכיר לך גבר גבר, מישהו שווה וחתיך ועשיר שירצה להיות איתך ורק איתך כל הזמן. אבל אני לא אתן לו, כי גם אני רוצה חלקים ממך..."

"באמת נטע," אני פתאום נזכרת, "מי היה הבחור הזה שהיה פה במיטה כשבאתי? מתי הספקת? הרי היינו ביחד עד אחת לפנות בוקר... את יצאת אחר כך והספקת להכיר מישהו שיבוא איתך הביתה?"

"לצאת?" נטע צוחקת "אני אוהבת את התמימות שלך. מי יוצא היום כדי להכיר בחורים? יש אפליקציה שמחפשת פרטנרים זמינים ופנויים לפי אזור מגורים. יש צ'אטים. יש המון דרכים להכיר בחורים בלי לצאת מהבית."

"את לא רצינית?" אני פוערת שתי עיניים המומות.

"רצינית לגמרי. עכשיו בואי. נלך לראות מה לקח המניאק ומה הוא השאיר לך. אני מקווה שהוא השאיר אוכל, כי אני רעבה ובדירה שלי אין כלום חוץ מהעוגיות היבשות האלה. ושיקרתי לך קודם, כשטובלים אותן בקפה הן עדיין נשארות מגעילות. בואי, קומי. יוצאים."

אני יוצאת מהמיטה, עוברת דרך השירותים, ואחרי חמש דקות אני מוכנה לחזור לשדה הקרב. כי הדירה שלי, שכל כך אהבתי עד לפני כמה שעות, הפכה עכשיו לשדה קרב עבורי. מצד אחד, כל הזיכרונות שלי עם שחר יחכו לי בכל פעם שאכנס הביתה. מצד שני, אין מצב שאני עוזבת את הדירה הנוכחית שלי. גם שכר הדירה נמוך מאד, כי לבעלים של הדירה אין חשק לתקן כלום, גם המיקום שלה שהוא אידיאלי בגלל הקרבה למקום העבודה שלי, רק אוטובוס אחד, שעובר פה כל חצי שעה, וגם הקרבה לנטע. עכשיו אני יודעת שאצטרך את נטע לידי הרבה מאד בתקופה הקרובה, גם אם שחר יתאפס על עצמו ויחליט לחזור אלי וגם אם לא.

כן, אני עדיין מקווה שהוא יתחרט ויחליט שהוא חוזר אלי.

כבר כשאנחנו עולות, בחדר המדרגות, אני שומעת את הטלפון שלי מצלצל. לא לקחתי את הטלפון הנייד כשיצאתי מהדירה. אבל מי מחפש אותי בשבת בבוקר? בעצם, כבר לא בוקר, כבר צהרים. הצלצול נפסק לרגע ומתחדש שוב כשאנחנו פותחות את הדלת. מישהו ממש לחוץ. אולי זה שחר. אולי הוא כבר הספיק להתחרט. הלב שלי לא מפסיק לקוות.

אני מסתכלת על נטע במבט שואל, ובתגובה היא מרימה כתף. אני מביטה סביבי ורואה שכל הארגזים עדיין בסלון. מניאק! זאת המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש.

"מניאק!" אני שומעת את נטע מאחורי, "איך הוא עוד לא הגיע לקחת את הדברים שלו! גועל נפש. אני אומרת בואי נשרוף את הארגזים!"

"נטע," אני מסתכלת עליה במבט מתחנן "אולי הוא התחרט?"

"שום התחרט," היא אומרת לי. "הוא סתם מזלזל בך, עזבי. גם אם כן, אני לא נותנת לך להתחתן איתו."

הטלפון שהפסיק לצלצל בינתיים, חוזר לצלצל. אני ניגשת לשולחן ובוהה במסך.

"מי זה?" נטע שואלת.

"אבישי."

"מה הוא רוצה? אולי יש לו קצת יותר כבוד מאחיו והוא מתקשר לבדוק אם הם יכולים לבוא לקחת את הארגזים. תביאי, אני אענה."

"לא, לא," אני אומרת לה, "אני אדבר איתו." אני בוהה בטלפון עוד שנייה אחת ואז עונה לשיחה:

"הלו."

"איה..." הקול שלו צרוד, כאילו גם הוא בכה. מוזר. ידעתי שהוא מחבב אותי ושמח שאנחנו מתחתנים, אבל בחיים לא הייתי חושבת שאבישי יבכה אם אני ושחר ניפרד.

"אבישי, מה...? מה אני יכולה לעשות בשבילך?"

"איה, אין לי דרך קלה להגיד את זה. הייתה תאונה. שחר התקשר אלי בבוקר, העיר אותי ואמר שהוא ממש ליד המושב ושעוד כמה דקות הוא מגיע לקחת את הטנדר, ולא הגיע. חיכיתי וחיכיתי, וכשהוא עדיין לא הגיע אחרי חצי שעה ניסיתי להתקשר אליו. ענה לי איזה פרמדיק ואמר שהוא עונה לטלפון של בחור שנמצא כרגע באמבולנס, שנפצע בתאונת דרכים. אנחנו פה עכשיו, בבית חולים, אני וההורים שלנו, מחכים. הוא בחדר ניתוח. בואי גם את, אני בטוח שאת תהיי הראשונה שהוא ירצה לראות כשיתעורר. בואי איה, אבל אל תנהגי. קחי מונית. אנחנו בחדר ההמתנה של בילינסון."

אני מחזיקה את הטלפון ליד האוזן, בוהה בקיר ולא מסוגלת. לא מסוגלת לענות לו, לא מסוגלת להבין שהוא באמת אמר עכשיו את מה שאמר. הלב שלי חוזר להלום במהירות מוגברת ושוב אני שומעת אותו בין האוזניים. אני לא יודעת כמה דקות אחר כך, נטע מוציאה לי את הטלפון מהיד ומנתקת את השיחה. היא חופנת את הלחיים שלי בשתי ידיה, ומכריחה אותי להביט בה: "מה הוא אמר?"

"תאונה," אני ממלמלת, "הייתה תאונה. הוא בחדר ניתוח. אני חושבת שהם בכלל לא יודעים שנפרדנו. נטע, מה אני עושה עכשיו?"

"בואי ניסע," היא אומרת, "אני אנהג. לאיזה בית חולים?"

"בילינסון."

נטע נוהגת. הרדיו כבוי. ממש לא אופייני לה. אבל אפילו נטע מבינה שיש רגעים שצריך פשוט לשתוק.

"מה אני אעשה אם הוא יישאר נכה, נטע?" אני פתאום שואלת את המחשבה שרצה בראשי מרגע שנכנסנו למכונית.

"כלום," היא עונה, "הוא עזב אותך, זוכרת?"

אבל אף אחד חוץ מנטע לא יודע שהוא עזב אותי. מעניין אם הוא יזכור את זה כשהוא יתעורר. מעניין אם הוא ירצה לחזור אלי. מעניין אם אני ארצה אותו.

אנחנו ממשיכות בנסיעה השקטה. מדי פעם דמעות זולגות לי, מדי פעם הלב שלי מאיץ את קצב פעולתו. ואז שוב אני מרגישה מעין ריק גדול שמשתלט עלי. ריק ענקי ומבורך.

כשאנחנו נכנסות לחדר ההמתנה, אני רואה את נירה יושבת על כיסא, הראש בין הברכיים ויואל מחבק אותה. שניהם בוכים. יותר נכון לומר שהיא גועה בבכי וצורחת.

אבישי רואה אותי, קם אלי ומחבק אותי. בלי לדבר. עוברות כמה שניות עד שהוא מצליח ללחוש לי לאוזן "איה. איה, אני מצטער. כרגע יצא הרופא המנתח והודיע לנו. הוא לא שרד," ואבישי בוכה עכשיו, מחבק אותי ובוכה בקול "הוא מת, איה."

בתנוחה הזאת אנחנו עומדים המון זמן. הוא מחבק אותי ובוכה וגם אני בוכה והראש שלי לא קולט. אני כועסת עליו עכשיו הרבה יותר מאשר קודם. כי, מילא, לעזוב אותי חמישה ימים לפני החתונה, אבל גם למות פתאום? אני מרגישה סחרחורת ומחלצת את עצמי מהחיבוק הזה של אבישי. אני מתיישבת על הרצפה, ראש בין הברכיים. אין לי כוח לראות אף אחד עכשיו, בטח לא את נירה, שאליה אף פעם אין לי כוח. ערבוביה של רגשות - כעס, רחמים עצמיים ושנאה. כלפי כל המשפחה המעצבנת הזאת. שחר הפחדן, אחיו הדביק, אימא שלו המעצבנת. אפילו ליואל אין לי כוח עכשיו. הלב שלי הולם בקצב היסטרי, ואני ממש מפחדת שתיכף הוא יתפוצץ בתוכי. אולי גם ללב יש איזה קצב מרבי שאם עוברים אותו, הלב מתפוצץ? אולי יש ללב כמות מסוימת של סבל שהוא מסוגל לשאת ביום אחד. אני בוכה, ומתנועעת קדימה ואחורה, כמו תינוקת. כמו איש שמתפלל ממש באדיקות. אני מוצאת את עצמי מתנדנדת על הרצפה ובוכה. ומסרבת להאמין.

מתישהו נטע עוזרת לי לקום, ואנחנו יוצאות לכיוון הרכב שלה. אין לי מושג מה קרה להורים של שחר ולאח שלו. אני לא יודעת מה הם יודעים. לא יודעת מתי ההלוויה, מה קרה בתאונה, מה יקרה איתי עכשיו. נטע לוקחת אותי הביתה. מכניסה אותי למיטה, שוב מחבקת אותי ותוך כדי כך היא מתקשרת לאחותי דבורי, היחידה מבני הבית שלי שעונה לטלפון בשבת. היא מבקשת ממנה לגשת להורים שלי ולספר להם מה קרה. נטע מעדכנת אותם רק לגבי התאונה. לא מספרת לאף אחד ששחר עזב אותי רק הבוקר. אני רואה שהאור בחלון הולך ונעלם ומבינה שהערב ירד. ההורים שלי באים מתישהו ואני שומעת אותם מתלחששים בסלון עם נטע. אימא שלי נכנסת לחדר ואני שומעת חלקי מילים "את חייבת לאכול", "אסון גדול", "אני כל כך מצטערת." אני לא יודעת מי נשאר בדירה בלילה, כי מתישהו העייפות מכריעה אותי ואני נופלת לשינה טרופה ומסויטת.