יותר טוב מהסרטים

פרק ראשון

"אף אחד לא מוצא את הנפש התאומה שלו בגיל עשר. כי מה הכיף בזה, נכון?"

אין כמו אלבמה

היום התחיל כמו כל יום רגיל.

החתול פלט גוש שערות בנעל הבית שלי, מחליק השיער שרף לי את התנוך, וכשפתחתי את הדלת כדי לצאת לבית הספר קלטתי את השכן, אויבי המושבע, שרוע באופן מעורר חשד על מכסה המנוע של האוטו שלי.

"הֵיי!" סידרתי את משקפי השמש על האף, סגרתי מאחורי את הדלת וממש רצתי אליו - ובדרך נזהרתי לא לשפשף את נעלי הסירה הפרחוניות החדשות שלי. "עוף לי מהאוטו."

וֶוס קפץ למטה והרים ידיים במחווה האוניברסלית של אני חף מפשע, בניגוד גמור לחיוך הרחב שעלה על פניו. חוץ מזה, אני מכירה אותו מהגן; חף מפשע הוא אף פעם לא היה.

"מה יש לך ביד?"

"שום דבר." הוא מיהר להסתיר את היד מאחורי הגב. נכון שהוא גבה ונעשה קצת גברי, אפילו חתיך, מאז בית הספר היסודי, אבל ווס עדיין היה התינוק הזה ש"בטעות" שרף את שיח הוורדים של אמא שלי בירייה מאקדח קפצונים.

"את ממש פרנואידית," הוא אמר.

עצרתי מולו ונעצתי בו מבט בעיניים מצומצמות. היה לו פרצוף מהסוג השובב, עם עיניים כהות - מוקפות בריסים עבים באורך קילומטר כי אין צדק בעולם - שאמרו הרבה, ובקול רם, גם כשהפה שלו נשאר סגור.

הוא הבהיר לי בהרמת גבה עד כמה אני מגוחכת בעיניו. בהתחשב במפגשים הלא-נעימים-בלשון-המעטה שכבר היו לנו בעבר, ידעתי שהוא אומד אותי במבטו, שהצטמצם מרגע לרגע, ושתכף יפרוץ פה ריב מהסרטים. הברק הערמומי שריצד בעיניו החומות בישר לי שאכלתי אותה. ווס הערמומי תמיד ניצח.

נעצתי אצבע בחזה שלו. "מה עשית לאוטו שלי?"

"לא עשיתי שום דבר לאוטו שלך, כשלעצמו."

"כשלעצמו?"

"היי, בלי קללות, בקסבאום."

גלגלתי עיניים, ואז הפה שלו התרחב בגיחוך מרושע והוא אמר, "היה כיף להיפגש אבל אני חייב לזוז. אגב, הנעלי-סבתא שלך מהממות."

"ווס..."

הוא הסתובב והלך כאילו אני לא באמצע משפט. פשוט... הלך לו לעבר הבית שלו בהילוך הרגוע הזה, המתפוצץ מביטחון עצמי. כשהגיע למרפסת הקדמית, פתח את דלת הרשת וצעק לי מעבר לכתף, "שיהיה לך יום טוב, ליז!"

מיד היה לי ברור שטוב זה לא יהיה.

כי אין סיכוי שהוא באמת רוצה שיהיה לי יום טוב. נעצתי מבט באוטו, חששתי אפילו לפתוח את הדלת.

בין ווס בנט לביני שררה יריבות נצחית, מלחמה של כל-האמצעים-כשרים, על החניה בה"א הידיעה: מקום החניה היחיד בקצה הרחוב. הוא בדרך כלל ניצח, אבל רק כי הוא כזה רמאי נבזי. הוא חשב שמצחיק לשמור לעצמו את המקום באמצעות חפצים כבדים שלא יכולתי להזיז: שולחן פיקניק מברזל, מנוע של משאית, גלגלים של משאית. זה היה הראש.

(ואף על פי שהגרוטאות שלו כיכבו בעמוד הפייסבוק של השכונה - אבא שלי היה חבר בקבוצה הזאת - וכולם נרעשו ושפכו את זעמם על המקלדת בגלל המפגע במרחב הציבורי, אף אחד לא אמר לו שום דבר ולא דרש ממנו להפסיק. איפה הצדק?)

אבל הפעם רכבתי אני על גלי הניצחון לשם שינוי, כי אתמול הפציע במוחי הרעיון המבריק לצלצל לעירייה אחרי שהוא החליט להשאיר את האוטו שלו בחניה במשך שלושה ימים רצופים. באומהה יש מגבלת חניה של עשרים וארבע שעות, וכך זכה ווסלי שלנו בדוח חניה חביב.

אודה ולא אבוש - היה ריקוד ניצחון קטן במטבח כשראיתי את הפקח מחליק את הדוח מתחת למגב של ווס.

בדקתי את כל ארבעת הצמיגים לפני שנכנסתי לאוטו וחגרתי את חגורת הבטיחות. שמעתי את ווס צוחק, וכשרכנתי הצדה להסתכל עליו מבעד לחלון הימני, הוא סגר את דלת הבית בטריקה.

ואז הבנתי מה הצחיק אותו כל כך.

דוח החניה היה עכשיו על האוטו שלי, מודבק בשכבות על גבי שכבות של מסקינג-טייפ שקוף במרכז השמשה הקדמית.

יצאתי מהאוטו וניסיתי לקלף איזו פינה בציפורן, אבל כל הקצוות היו מהודקים לשמשה בקפידה.

איזה אידיוט.

אחרי שגירדתי את הדבק מהשמשה בסכין גילוח ונשמתי ממש, אבל ממש עמוק כדי לחזור למצב זֶני סביר, נכנסתי לבית הספר עם הפסקול של "יומנה של ברידג'ט ג'ונס" באוזניות. ראיתי את הסרט ערב קודם - בפעם האלף אולי - אבל הפעם הפסקול פשוט דיבר אלי. ברור שהיה מחרמן בטירוף לראות את מארק דארסי אומר לברידג'ט, "דווקא כן, ועוד איך" ומנשק אותה, אבל זה לא היה כזה הורס בלי "Someone Like You" ברקע.

כן, יש לי קטע חנוני עם פסקולים של סרטים.

השיר הזה התחיל בדיוק כשחלפתי על פני הקפטריה ופילסתי את דרכי בין ההמונים שסתמו את המסדרונות. מה שאני אוהבת במוזיקה - כששומעים אותה חזק באוזניות טובות (ושלי הכי טובות שיש) - זה שהיא מרככת את הפינות החדות של העולם. בזכות הקול של ואן מוריסון הצלחתי להידחק מול הזרם במסדרון כאילו כל זה חלק מסרט, ולא הסיוט הרגיל.

הייתי בדרך לשירותים בקומה השנייה, שם נפגשתי בכל בוקר עם ג'וסלין. החברה הכי טובה שלי היתה מאלה שאף פעם לא מצליחים להתעורר בזמן, וכמעט לא היה בוקר שבו היא לא נאבקה באייליינר שלה עד דקה לפני הצלצול.

"חולה על השמלה שלך, ליז." ג'וס לכסנה אלי מבט בשעה שניקתה את העין במקלון אוזניים. נכנסנו לשירותים והיא שלפה שפופרת מסקרה והתחילה למרוח את הריסים. "הפרחים האלה זה כל כך את."

"תודה!" הלכתי למראה ועשיתי סיבוב כדי לוודא ששמלת הווינטג' המתרחבת לא תקועה לי בתחתונים או דבוקה אלי בקטע מביך אחר. שתי מעודדות אפופות ענן לבן עישנו סיגריה אלקטרונית מאחורינו, וחייכתי אליהן בפה סגור.

"את מנסה להתלבש כמו הגיבורות בסרטים שלך, או שזה סתם במקרה?" שאלה ג'וסלין.

"אל תגידי 'בסרטים שלך' ככה, כאילו אני מכורה לפורנו או משהו."

"את יודעת למה אני מתכוונת," אמרה ג'וס והפרידה ריסים בסיכת ביטחון.

ידעתי בדיוק למה היא מתכוונת. צפיתי כמעט בכל ערב בקומדיות הרומנטיות האהובות על אמא שלי, מתוך אוסף הדי-וי-די שירשתי ממנה כשהיא מתה. הרגשתי קרובה יותר לאמא כשצפיתי בהן, כאילו חלק קטן ממנה נמצא לצדי וצופה בהן יחד איתי. ברור שהרגשתי ככה כי צפינו בהן יחד כל כך. הרבה. פעמים.

אלא שג'וסלין לא ידעה כלום. גדלנו יחד באותו רחוב אבל נעשינו חברות טובות רק בכיתה י'. היא אמנם ידעה שאמא שלי מתה כשהייתי בכיתה ה', אבל אף פעם לא דיברנו על זה. היא תמיד חשבה שאני אובססיבית לאהבה פשוט כי אני רומנטיקנית חסרת תקנה. ואני לא תיקנתי אותה.

"תגידי, שאלת את אבא שלך על הפיקניק של שכבה י"ב?" היא הציצה בי במראה, וידעתי שהיא עומדת להתרגז. האמת היא שהופתעתי שזה לא היה הדבר הראשון שהיא שאלה אותי כשנפגשנו.

"הוא לא היה בבית אתמול עד שהלכתי לישון." זאת היתה האמת, אבל יכולתי לשאול את הלנה אם באמת הייתי רוצה לברר את זה. "אני אדבר איתו היום."

"כן, בטח." היא סגרה את שפופרת המסקרה והכניסה אותה לתיק האיפור שלה.

"באמת. אני מבטיחה."

"בואי." ג'וסלין תחבה את תיק האיפור לתיק שלה ולקחה איתה את הקפה. "עוד איחור אחד לשיעור ספרות וישעו אותי. חוץ מזה, אמרתי לקייט שאני אשים לה מסטיקים בלוקר בדרך."

סידרתי את תיק הצד על הכתף והצצתי במראה. "רגע. שכחתי שפתון."

"אין לנו זמן לשפתון."

"תמיד יש זמן לשפתון." פתחתי את הכיס הצדדי ושלפתי את הגוון האהוב עלי, אדום-רטרו. ידעתי שאני חייבת פה מושלם, ולו בגלל הסיכוי ההו-כה-קלוש להיתקל בגבר החלומות שלי. "לכי, אני כבר באה."

היא הלכה ואני מרחתי את השפתיים. או, ככה הרבה יותר טוב. החזרתי את השפתון לתיק ואת האוזניות לאוזניים ויצאתי מהשירותים מוקפת בצלילי הפסקול של ברידג'ט ג'ונס.

כשהגעתי לכיתה הלכתי לחלק האחורי של החדר, התיישבתי ליד השולחן שבין ג'וס ללייני מורגן והורדתי את האוזניות לצוואר.

"מה כתבת בשאלה שמונה?" ג'וסלין ניסתה לסיים את שיעורי הבית וכתבה במהירות. "שכחתי לקרוא, ואין לי מושג למה החולצות של גטסבי גרמו לדייזי לבכות."

שלפתי את דף העבודה שלי ונתתי לג'וס להעתיק את התשובה, אבל המבט שלי עבר אל לייני. אם היו עורכים סקר בין תושבי כדור הארץ, כולם היו מסכימים פה אחד שהבחורה יפהפייה; זאת היתה עובדה בלתי מעורערת. היה לה אף מקסים - ממש התגלמות ההגדרה "אף מושלם". נוסף על זה היו לה עיניים ענקיות כמו של נסיכה מסרטי דיסני, והשיער הבלונדיני שלה היה תמיד רך וזוהר ונראה כמו פרסומת לשמפו. חבל רק שהנפש שלה היתה ההפך המוחלט מהמראה החיצוני.

ממש לא סבלתי אותה.

ביום הראשון שלנו בגן היא צעקה, "איכסה!" כשירד לי דם מהאף והצביעה עלי עד שכל הילדים בגן בהו בי בגועל. בכיתה ג' היא סיפרה לדייב אדלמן שהיומן שלי מלא הצהרות אהבה אליו (היא צדקה, אבל זה לא העניין). לייני גילתה לו את הסוד, ובמקום להיות מקסים כמו שחשבתי שהוא יהיה - כמו בסרטים! - הוא קרא לי "מוזרה אחת". ובכיתה ה', זמן קצר אחרי שאמא שלי מתה ונאלצתי לשבת ליד לייני בחדר האוכל לפי הסידור שנקבע מראש, בכל פעם שניקרתי בארוחה הלא-ממש-אכילה שלי היא שלפה את קופסת האוכל הוורודה שלה והשוויצה בפני כל השולחן במעדנים שאמא שלה הכינה במיוחד בשבילה.

כריכים חתוכים בצורות מיוחדות, עוגיות תוצרת בית, בראוניז עם סוכריות צבעוניות. זאת היתה תיבת אוצר של מטעמי ילדים נערצים, כל אחד ואחד מהם מוקפד ועשוי באהבה אינסופית.

אבל מה ששבר אותי היה הפתקים.

לא היה יום שבו הארוחה שלה לא כללה פתק בכתב היד של אמה - מין מכתבים קטנים ומצחיקים שלייני נהגה לקרוא בקול רם באוזני חבריה. הם היו מעוטרים בציורים שטותיים בשוליים, ואם הנחתי למבט החקרני שלי לדלג אל סוף הפתק, שנחתם תמיד במילים "באהבה, אמא" עם לבבות מסביב, היה יורד עלי עצב כזה שהוציא לי את כל החשק לאכול.

כולם חושבים, עד היום, שלייני מהממת ויפה וחכמה, אבל אני יודעת את האמת. היא אולי עושה את עצמה נחמדה, אבל היא תמיד נועצת בי מבטים נוקבים ומשונים כאלה - כל פעם שהיא מסתכלת עלי, זה כאילו יש לי משהו על הפנים והיא לא מצליחה להחליט אם זה דוחה או מצחיק. מתחת לכל היופי שלה מסתתר ריקבון עמוק, ויבוא יום וכל העולם יראה את מה שאני רואה.

"מסטיק?" לייני הושיטה לי חבילה של מסטיקים בטעם מנטה, מלווה בהרמת גבות מושלמות.

"לא, תודה," רטנתי והסתובבתי, כי גברת אדמס בדיוק נכנסה וביקשה מכולם להגיש את שיעורי הבית. העברנו את הדפים קדימה והיא התחילה לדבר על ענייני ספרות. כולם כתבו במחשבים הניידים שקיבלנו מבית הספר, וקולטון ספארקס הניד בסנטרו לעברי מהשולחן שלו בפינה.

חייכתי והשפלתי מבט אל המחשב שלי. קולטון נחמד. דיברתי איתו שבועיים שלמים בתחילת השנה, אבל בסוף זה נהיה סתם. אפשר לסכם ככה את כל היסטוריית הדייטים שלי, בעצם: סתם.

שבועיים - זה היה אורכן הממוצע של מערכות היחסים שלי, אם אפשר בכלל לקרוא להן מערכות יחסים.

וככה זה הולך, בדרך כלל: אני רואה בחור חמוד, חולמת עליו בהקיץ במשך כמה שבועות ובונה לו בראש תיק של האחד והיחיד, הנפש התאומה שלי. השלב הזה, של טרום-מערכת-יחסים-תיכונית, תמיד מתחיל בתקוות גדולות. אבל אחרי שבועיים, עוד לפני שאנחנו מתקרבים אפילו לסטטוס של יוצאים-רשמית, אני כמעט תמיד חוטפת חרדת סירוב. גזר דין מוות לכל מערכת יחסים בראשית דרכה.

הגדרה של חרדת סירוב: האימה הפתאומית שמזדחלת ללב ודוחה על הסף כל שאיפה לקשר רומנטי עם מישהו.

ג'וס אומרת עלי שאני תמיד מסתכלת אבל אף פעם לא קונה. והיא צודקת. אבל הנטייה שלי למערכות יחסים קצרצרות של שבועיים מסכלת כל סיכוי לבן זוג פוטנציאלי לפְּרוֹם. אני רוצה ללכת עם מישהו שיגרום לי להחסיר פעימה וללב שלי לפרפר, אבל לא בטוח שנשאר מישהו בבית הספר שעדיין לא עבר במסננת השבועיים-ודי שלי.

כלומר, טכנית אני מסודרת לפרום; הדייט שלי היא ג'וס. אבל... הרגשתי שללכת לפרום עם החברה הכי טובה שלי זה כישלון ענקי. ידעתי שניהנה - קבענו לארוחת ערב לפני הנשף עם קייט וקסידי, שהן הכי כיפיות בחבורה המצומצמת שלנו - אבל הפרום אמור להיות הדובדבן שבקצפת, שיא הרומנטיקה בתיכון. הזמנה מהסרטים, זרים תואמים סביב מפרק כף היד, מבטי הערצה המומים מאיך-שאת-נראית-בשמלה-שלך, נשיקות מתוקות מתחת לכדור הדיסקו המנצנץ.

כמו אנדרו מקארתי ומולי רינגוולד ב"יפה בוורוד" וכל זה.

הכי לא חברות שאוכלות בצ'יזקייק פקטורי ואז הולכות לתיכון בפטפוט עליז ומאולץ בזמן שהזוגות האמיתיים כבר נמרחים זה על זה בתוך האולם.

ידעתי שג'וסלין לא תבין. היא לא עשתה סיפור גדול מהפרום - סתם מסיבה בתיכון שמתלבשים אליה יפה. היא בטח תחשוב שאני ממש מגוחכת אם אודה שאני מאוכזבת. גם ככה היא התרגזה כשלא התלהבתי מקניית שמלה לנשף. אבל בכלל לא בא לי ללכת.

ממש לא.

הטלפון שלי רטט.

ג'וס: יש לי משהו מטורף לספר לך.

הסתכלתי עליה, אבל היא נראתה כאילו היא מקשיבה לגברת אדמס. הצצתי במורה לפני שעניתי: נו, דברי.

ג'וס: דרך אגב, זה הגיע אלי דרך קייט.

אני: הבנתי. אז אולי זה בכלל לא נכון.

הפעמון צלצל. אספתי את הדברים שלי ודחפתי אותם לתיק. ג'וסלין ואני התחלנו ללכת לכיוון הלוקרים שלנו והיא אמרה, "לפני שאני מספרת לך, את חייבת להבטיח לי שלא תתחילי להתעצבן לפני שאת שומעת עד הסוף."

"אוי, לא." הבטן שלי עשתה צניחה חופשית. "מה הסיפור?"

פנינו לאגף המערבי, ועוד לפני שהספקתי להרים אליה מבט ראיתי אותו הולך מולי.

מייקל יאנג?

קפאתי במקום.

"ו... הנה זה בא," אמרה ג'וסלין, אבל אני כבר לא הקשבתי לה.

אנשים התנגשו בי ועקפו אותי ואני פשוט עמדתי ובהיתי. הוא נראה אותו דבר, רק יותר גבוה ויותר רחב ויותר מושך (אם זה בכלל אפשרי). פנטזיית הילדות שלי. הוא התקדם בהילוך אטי, ואני דמיינתי ציפורים כחולות קטנות מעופפות סביב ראשו וסביב השיער הזהוב המתבדר ברוח שלו.

נדמה לי שהלב שלי הפסיק לפעום.

מייקל ואני גרנו באותו רחוב כשהיינו קטנים. הוא היה הכול בשבילי. הייתי מאוהבת בו מיום שאני זוכרת את עצמי. הוא תמיד היה הכי מדהים בכל דבר: חכם, מתוחכם ו... לא יודעת איך להגדיר את זה... יותר חלומי מכל בן אחר בסביבה. הוא תמיד הסתובב איתנו, הילדים מהשכונה (אני, ווס, הבנים של פוטר שגרו בפינה וג'וסלין). שיחקנו בכל משחקי הרחוב הרגילים: מחבואים, דג מלוח וכל אלה. ווס והפוטרים נהנו לעשות דברים כמו לזרוק לי בוץ על השיער ולשמוע אותי צורחת, אבל מייקל אהב לזהות עלים, לקרוא ספרים עבים ולא להצטרף להצקות שלהם.

המוח שלי דפדף לשיר "Someone Like You" והוא התחיל להתנגן לי בראש מההתחלה.

I’ve been searching for a long time,

For someone exactly like you.

הוא לבש מכנסי חאקי וחולצה שחורה נחמדה ונראה כמו מישהו שיודע מה נראה טוב אבל לא מבזבז יותר מדי זמן על אופנה. השיער שלו היה מלא ובלונדיני ונראה בדיוק כמו הבגדים - קצת מרושל כזה, בכוונה. תהיתי איזה ריח יש לזה.

לשיער, לא לבגדים.

הוא כנראה הרגיש שמישהו מסתכל עליו כי ההילוך האטי נעצר, הציפורים נעלמו והוא נעץ בי מבט ישיר.

"ליז?"

כל כך שמחתי שהתעכבתי קצת והספקתי למרוח ליפסטיק. אין ספק שהיקום ידע הרבה לפנַי שמייקל יגיע היום, ולכן עשה כל מאמץ לשוות לי מראה ייצוגי.

"הֵיי, תרגיעי," סיננה ג'וס, אבל לא הצלחתי לעצור את החיוך הענקי שהתפשט לי על הפרצוף כשאמרתי, "מייקל יאנג?"

שמעתי את ג'וס ממלמלת, "הנה זה מתחיל," אבל לא היה לי אכפת.

מייקל ניגש ועטף אותי בחיבוק, ואני כרכתי את זרועותי סביב הכתפיים שלו. וואי-וואי-וואי! התהפכה לי הבטן כשהרגשתי את האצבעות שלו על הגב שלי, וקלטתי שאנחנו כמעט בקטע של מבט ראשון. או שני.

או. מיי. גאד.

אני לבושה בהתאם; הוא מהמם. יכול להיות רגע יותר מושלם מזה? הצצתי בג'וס, שהנידה בראשה מצד לצד, אבל זה לא הפריע לי.

מייקל חזר.

היה לו ריח טוב - ממש, ממש טוב - והתחשק לי לתעד כל פרט קטנטן ברגע הזה. המגע הרך של החולצה שלו תחת כפות ידי, רוחב הכתפיים, עור הצוואר השזוף במרחק סנטימטרים ספורים מהפנים שלי.

אולי זאת היתה טעות לעצום עיניים ולנשום עמוק...

"אוף!" מישהו התנגש בנו במלוא העוצמה והחריב את החיבוק. נהדפתי לעבר מייקל ואז לאחור. הסתובבתי לראות מי זה.

"ווס!" אמרתי ברוגז, כי הוא הרס לנו את הרגע, ובכל זאת זרחתי גם אליו מרוב אושר. פשוט לא יכולתי לא לחייך. "אולי תסתכל לאן אתה הולך?"

הגבות שלו התכווצו והתחברו. "אה... מה?"

הוא הסתכל עלי. מן הסתם תהה למה אני מחייכת, במקום להתנפל עליו בגלל תקרית המסקינג-טייפ. הוא נראה כמו מישהו שמחכה לשורת המחץ, והבלבול שלו רק הגביר את שמחתי. צחקקתי ואמרתי, "מה? תפוח אדמה. וכן, כדאי שתיזהר, טמבל. בסוף עוד תפצע מישהו."

הוא צמצם את עיניו והאט את קצב הדיבור שלו. "מצטער, דיברתי עם קרסון וניסיתי ללכת אחורה. לא פשוט. אבל עזבי, זה פחות מעניין. איך היתה הנסיעה שלך לבית ספר?"

ידעתי שהוא רוצה לשמוע את כל הפרטים, כמו כמה זמן לקח לי לגרד את המסקינג-טייפ ואיך שברתי שתי ציפורניים אחרי מניקור, אבל לא היתה לי שום כוונה לתת לו את התענוג הזה. "היה מעולה, תודה שאתה מתעניין."

"ווסלי." מייקל נתן לו כִּיף, מהמתוחכמים האלה - מתי הם הספיקו לעבוד על הכוריאוגרפיה? - ואמר, "צדקת בקשר למורה לביולוגיה."

"זה כי ישבת לידי. היא מה-זה שונאת אותי." ווס חייך והתחיל לדבר, אבל אני התעלמתי ממנו ורק בהיתי במייקל שדיבר וצחק והיה מקסים ומתוק בדיוק כמו שזכרתי.

רק שעכשיו היתה לו הגייה קצת דרומית כזאת.

המבטא הרך של מייקל יאנג גרם לי לרצות לכתוב מכתב תודה למדינת טקסס, שעשתה אותו עוד יותר מושך מכפי שהוא כבר היה. שילבתי ידיים וכמעט נמסתי לשלולית מול הנוף המשובח הזה.

ג'וסלין - כמעט שכחתי מקיומה לנוכח הקסם המייקלי - נעצה בי מרפק ולחשה, "תרגיעי. את מריירת. זה פתטי."

גלגלתי עיניים והתעלמתי ממנה.

"תקשיב רגע." ווס העביר את התיק שלו אל הכתף והצביע על מייקל. "אתה זוכר את ראיין קלארק?"

"ברור." מייקל חייך ונראה כמו עוזר פרלמנטרי. "בייסבול, בסיס ראשון. נכון?"

"בדיוק." ווס הנמיך את קולו. "ריינו עושה מסיבה מחר, אצל אבא שלו. אתה חייב לבוא."

ניסיתי לשמור על ארשת אדישה כששמעתי את ווס מזמין את מייקל שלי למסיבה שלו. נכון שווס הסתובב עם חבר'ה שמייקל הכיר, אבל ממתי הם כאלה חברים טובים?

טוב לא יצא לי מהסיפור הזה, זה בטוח.

כי ווס בנט אהב להציק לי. מאז ומעולם. ביסודי הוא היה זה ששם לי צפרדע בבית הבובות, וראש כרות של גמד גינה בספרייה השכונתית הקטנה שיצרתי. בחטיבה הוא היה זה שחשב שיהיה ממש מצחיק אם הוא יעמיד פנים שהוא לא רואה אותי משתזפת על הדשא וישקה את השיחים של אמא שלו ו"בטעות" גם אותי.

ועכשיו, בתיכון, היתה לו מטרה אחת: להציק לי יום-יום בעניין החניה. אני כבר פיתחתי עור של פיל, לא כמו כשהיינו ילדים, וכבר העזתי לצעוק על החברים שלו כשהם באו אליו ועשו כזה רעש שאפילו את המוזיקה שלי לא הצלחתי לשמוע. ובכל זאת.

"נשמע טוב," אמר מייקל והנהן. תהיתי איך הוא נראה בכובע בוקרים וחולצת פלנל, ואולי אפילו מגפי בוקרים. לא שאני מבינה הרבה במגפי בוקרים.

נבדוק אחר כך בגוגל.

"אני אכתוב לך מתי ואיפה. חייב לזוז - אם אני מאחר לשיעור הבא בטוח משעים אותי." הוא הסתובב, התחיל לרוץ בכיוון הנגדי וצעק, "ביי!"

מייקל עקב במבטו אחרי ווס המתרחק ואז הסתכל עלי ואמר, "הוא התחפף כל כך מהר שלא הספקתי לשאול - מתלבשים רגיל?"

"מה? אה, למסיבה?" כאילו אני יודעת מה הם לובשים למסיבות שלהם. "נראה לי."

"אני אשאל את ווסלי."

"סבבה." התאמצתי לייצר את החיוך הכי מקסים שלי, למרות העובדה המייסרת שווס הרס לי את הרגע המושלם.

"טוב, אני גם חייב לזוז," הוא אמר, אבל אז הוסיף, "מת לשמוע מה קורה איתך!"

אז קח אותי איתך למסיבה! צעקתי בפנים.

"ג'וס?" מייקל הסיט את מבטו הלאה, והלסת שלו נשמטה. "זאת את?"

היא גלגלה עיניים. "לקח לך זמן."

ג'וסלין תמיד היתה קרובה יותר ממני לבנים מהשכונה. בזמן שאני עשיתי גלגלונים עקומים בגינה והמצאתי שירים, היא שיחקה פוטבול עם ווס ומייקל. מאז עבר זמן, והיא נעשתה גבוהה ויפה שאין דברים כאלה. הצמות שלה היה אסופות לאחור בקוקו, אבל במקום להיראות מרושלת כמוני, כשעשיתי קוקו, זה רק הדגיש לה את עצמות הלחיים.

הפעמון צלצל, והוא הצביע למעלה. "זה בשבילי. נתראה אחר כך."

הוא המשיך לכיוון הנגדי, וג'וסלין ואני התחלנו ללכת. "אני לא מאמינה שווס לא הזמין אותנו למסיבה," אמרתי.

היא לכסנה אלי מבט. "את יודעת בכלל מי זה ריינו?"

"לא, אבל מה זה קשור? הוא הזמין את מייקל מול העיניים שלנו. זה הכי לא מנומס לא להזמין גם אותנו."

"אבל את שונאת את ווס."

"נו, אז?"

"אז למה את רוצה שהוא יזמין אותך לאנשהו?"

נאנחתי. "סתם, ההתנהגות המגעילה שלו עצבנה אותי."

"אני, לעומת זאת, שמחה שהוא לא הזמין אותי כי ממש לא בא לי ללכת לשום מסיבה של החבר'ה האלה. הייתי אצל ריינו - זה תמיד מלא בירות, אמת או חובה וכל מיני שטויות כאלה."

לפני שג'וס פרשה מכדורעף היא היתה מאלה שהסתובבו עם המקובלים, כך שיצא לה גם "לחגוג" איתם לפני שנעשינו חברות. "אבל..."

"תקשיבי." ג'וסלין עצרה ותפסה לי ביד כדי לעצור גם אותי. "זה מה שרציתי להגיד לך. קייט סיפרה לי שהוא גר ליד לייני ושהם מדברים לא מעט בשבועות האחרונים."

"לייני? לייני מורגן?" די, נו. לא יכול להיות. לא-לא-לא, רק לא זה. "אבל הוא רק הגיע..."

"הם חזרו לפני חודש כנראה, אבל הוא המשיך ללמוד בזום בבית הספר הקודם שלו. השמועה אומרת שהוא ולייני יחד, זה כמעט סגור."

לא לייני. הבטן שלי התהפכה כשדמיינתי את האף המושלם שלה. ידעתי שזה לא רציונלי, אבל לא יכולתי לשאת את הרעיון הזה - לייני ומייקל. היא תמיד השיגה כל מה שרציתי. לא יכול להיות שעכשיו גם מייקל מצטרף לרשימה.

המחשבה עליהם, יחד, חנקה אותי. הלב שלי ממש כאב.

זה יכול לשבור אותי.

כי לא רק שהוא היה הבחור מהחלומות הכי ורודים שלי, גם היתה לנו היסטוריה משותפת. היסטוריה מהסוג המקסים והחשוב של לשתות מצינורות השקיה ולתפוס גחליליות. ניסיתי להיזכר בפעם האחרונה שראיתי את מייקל. זה היה בבית שלו. המשפחה שלו עשתה מין ארוחת פרידה מכל השכנים, והלכתי לשם עם ההורים שלי. אמא שלי הכינה את חטיפי הגבינה המפורסמים שלה, ומייקל קיבל את פנינו בפתח והציע לנו שתייה כמו מארח בוגר לגמרי.

אמא שלי אמרה שזה הדבר הכי חמוד שהיא ראתה.

כל הילדים מהשכונה שיחקו בייסבול-בעיטות ברחוב כל הלילה, והמבוגרים אפילו הצטרפו אלינו למשחק אחד. אמא שלי ומייקל החליפו כִּיף אחרי בעיטה מוצלחת שלה - בשמלה פרחונית וסנדלי פלטפורמה, כמובן. הרגע ההוא נחקק בזיכרוני כמו תמונה מצהיבה באלבום תמונות ישן.

לא נראה לי שמייקל ידע שהייתי מאוהבת בו בטירוף. הם עברו חודש לפני שאמא שלי מתה. זה היה שיברון הלב הראשון שלי, רגע לפני שהוא התנפץ לגמרי חודש לאחר מכן.

ג'וסלין הסתכלה עלי כאילו היא יודעת בדיוק על מה אני חושבת. "מייקל יאנג הוא לא האביר על הסוס הלבן שלך, הבנת אותי?"

אבל הוא יכול להיות. "טוב, רשמית הם עוד לא יחד, אז..."

המשכנו ללכת, דוחפות ונדחפות בדרך ללוקר שלה. ידעתי שסביר להניח שנאחר בגלל הפגישה הזאת עם מייקל, אבל זה היה שווה את זה.

"אני רצינית. אל תהיי סתומה." פניה לבשו ארשת נזיפה אמהית. "זה לא היה הרגע המושלם שם, עם מייקל."

"אבל." בכלל לא רציתי לדבר איתה על זה כי לא רציתי שהיא תקטול אותי. ובכל זאת זה יצא ממני, כמעט ביללה, "ואם כן?"

"אוי, נו. ידעתי. ברגע ששמעתי שהוא חזר ידעתי שאת תאבדי את זה." הגבות שלה צנחו, וגם זוויות הפה. היא נעצרה מול הלוקר ופתחה אותו. "את כבר לא באמת מכירה אותו, ליז."

המבטא הדרומי הרך שלו עדיין הדהד לי בראש, והבטן שלי התכווצה. "אני יודעת עליו כל מה שצריך לדעת."

היא נאנחה ושלפה את התיק שלה מהלוקר. "יש משהו שאני יכולה להגיד ויוריד אותך מהסיפור הזה?"

הטיתי את ראשי. "אולי שהוא שונא חתולים?"

היא זקפה אצבע. "זהו בדיוק. כמעט שכחתי. הוא שונא חתולים."

"לא נכון." חייכתי, נזכרתי ונאנחתי. "היו לו שני חתולים עצבניים כאלה, והוא היה משוגע עליהם. היית צריכה לראות איך הוא טיפל בהם."

"אויש."

"זה מה יש, שונאת חתולים שכמוך." התעוררתי לחיים במחשבה על האפשרויות הרומנטיות האינסופיות הפרושות לפני. "מייקל יאנג הוא טרף לגיטימי מבחינתי, עד שאני אשמע הכרזה רשמית סותרת."

"אני לא יכולה לדבר איתך כשאת ככה."

"איך ככה? שמחה? מתלהבת? אופטימית?" התחשק לי לרוץ במסדרון ולשיר.

"חיה בסרט." ג'וסלין הציצה בטלפון שלה והחזירה אלי את מבטה. "אמא שלי אמרה שהיא יכולה לקחת אותנו לחפש שמלות מחר בערב, אם את רוצה."

המוח שלי התרוקן. הייתי חייבת להגיד משהו. "נראה לי שאני צריכה לעבוד."

היא צמצמה את עיניה. "כל פעם שאני מדברת על זה, את צריכה לעבוד. את לא רוצה לקנות שמלה?"

"בטח שכן." חייכתי במאמץ. "ברור."

אבל האמת היא שממש לא רציתי.

כל הרעיון של שמלה היה השראה לרומנטיקה, כחלק בלתי נפרד מהדייט. בלי החלק הזה, שמלה לנשף היתה לא יותר מבזבוז בד וכסף.

חוץ מזה, יציאה לקניות עם אמא של ג'וסלין תהיה רק תזכורת צורמת להיעדרות של אמא שלי, מה שממש לא עשה לי חשק. אמא שלי לא תהיה שם, לא תצלם תמונות ולא תזיל דמעות על הבת המתבגרת שלה שיוצאת לנשף הסיום. הנוכחות של אמא של ג'וסלין, שתעשה את כל הדברים האלה, רק תחדד את תחושת החסר.

האמת היא שלא הייתי מוכנה רגשית לריקנות שתלווה את השנה האחרונה שלי בתיכון, לתזכורות הרבות להיעדרה של אמי. תמונת מחזור, מסיבות, הרשמה לקולג', פרום, טקס סיום - כל מי שהכרתי התרגש מאבני הדרך האלה, אבל אני רק חטפתי כאב ראש מהפער בין מה שרציתי להרגיש לבין מה שהרגשתי.

הרגשתי... בודדה.

הפעילויות היו כיפיות, אבל בלי אמא שלי הן היו נטולות רגש. אבא שלי השתדל להיות מעורב, באמת השתדל, אבל הוא לא מהמתלהבים. כל הזמן הרגשתי שהוא "הצלם הרשמי", ושאת המסע הזה אני עושה לבד.

ג'וס לא הבינה למה אני לא עפה על כל האירועים האלה כמוה. היא לא דיברה איתי שלושה ימים כשהברזתי מהטיול השנתי האחרון. פשוט הרגשתי כמו לפני מבחן מפחיד, לא כמו לפני חוויה כיפית, ולא רציתי לצאת.

מה שלא יהיה, סוף טוב רומנטי כמו שאמא שלי היתה אוהבת יכול לשנות הכול.

חייכתי אל ג'וסלין. "אני אבדוק את סידור העבודה שלי ואכתוב לך."