יותר מסתם אגדות

1 אלחנדרו / לינדה מזרחי

עוד מטופל אחד ואסיים את סבב החולים שלי במיון. אני בודקת את גיליון החולה השוכב מולי. הוא הגיע עם כאבי בטן בצד שמאל, חשד לאבנים בכליות. הזרקתי לו זריקת הרגעה והוריתי לבצע בדיקת שתן.

אני בודקת את התוצאות: תפקודי כבד וכליות תקינים ונראה שאין חסימות.

אני מציינת: נא לשחרר הביתה.

לאחר שאני כותבת את ההערות, אני מתקרבת לקבלה ורואה את צוות הבנות מרותקות לטלוויזיה. יש לי הרגשה שאני יודעת מה משך את תשומת ליבן, ולא רק את שלהן, אלא של כל המדינה!

אלחנדרו פררה.

טייקון העסקים.

דוגמן לשעבר.

גיבור לאומי בהווה.

אלחנדרו הוא... איך להגדיר, גבר שרירי ויפה, והרווק הכי מבוקש היום בארץ. אה, והכי חשוב, הוא גם אחיה של החברה הכי טובה שלי, וגם במקרה אני דלוקה עליו מאז הייתי בת שש עשרה. הוא אף פעם לא התייחס אליי או דיבר איתי יותר משתי מילים אבל זה לא הפריע לי להתאהב בו.

עד היום הייתי רואה אותו כשהייתי מבקרת בבית שלהם, אבל מאז המקרה שבו הוא הציל ילדה קטנה מבניין בוער, אני לא מפסיקה לראות את פניו בכל מקום אפשרי. הוא נעשה גיבור לאומי. התקשורת מנסה בהיסטריה להשיג ממנו תגובה, אף שעד היום הוא לא התראיין, רק דובר מטעמו יצא בהצהרה רשמית: 'בדרך בחזרה ממשרדו מר פררה ראה את הבניין עולה באש ומייד ניגש להושיט עזרה. הוא הבחין באימה של הילדה מתחננת לעזרה, לאחר ברור הוא הבין שהילדה הקטנה נשארה בתוך הבית ונכנס בלי להסס לתוך הבניין לחלץ אותה. כמו שאתם יודעים לסיפור הזה יש סוף טוב, הילדה בריאה ושלמה. מר פררה סובל מכוויות, קיבל טיפול תרופתי, ועכשיו הוא נח בביתו ומבקש לא להפריע לו'. בזה סיכם דוברו את העניין.

הנייד שלי מצלצל. אם כבר מדברים על החמור, או נכון יותר - חושבים על החמורה.

״קמילה, מה שלומך?״ אני שומעת שהיא בוכה ונלחצת. ״בייבי, הכול בסדר? מה קרה?״

״זה אלחנדרו.״

"מה קרה?"

"אני לא בטוחה, העקשן הזה עזב את בית החולים לאחר שהרופא הפציר בו להישאר. אני לא יודעת מה לעשות, יש לו כוויות בדרגה שלוש." הבכי שלה מתגבר.

"אני בטוחה שהוא יהיה בסדר." אני מנסה להרגיע אותה אבל יודעת שכוויות בדרגה שלוש עלולות להשאיר צלקות מכוערות. איזה חוסר אחריות מצידו לא להישאר בבית החולים.

"הוא לא יהיה בסדר, בבקשה סעי אליו ותבדקי שהכול בסדר." היא מפצירה בי.

"אני? איך זה קשור אליי?" אני נלחצת. לא ראיתי אותו או דיברתי איתו מאז חג המולד, וגם אז אמרנו זה לזה 'היי' ו'ביי'. נוסף על כך, הדובר מטעמו אמר שהוא מבקש שלא יפריעו לו.

"את רופאה, נכון? אז לכי תבדקי אותו."

"אני מתמחה, אין לי תעודה עדיין ואני לא מבינה בכוויות בחומרה הזאת. הוא צריך להיבדק על ידי מומחה לכירורגיה פלסטית שמתמחה בטיפול בכוויות."

"את תותחית ואת יודעת הכול. את זוכרת את הפעם ההיא שביונקה ביקרה אצל שלושה רופאים ורק את בסוף אבחנת את המחלה שלה? בבקשה, בשבילי, תיסעי ותבדקי מה איתו." פאק, איך אני משתחררת ממנה? אין מצב שאני נוסעת אליו. "לא אכפת לך ממנו? אתם מכירים מגיל צעיר."

"ברור שאכפת לי, אני פשוט לא חושבת שאוכל לעזור לו."

"איך תדעי אם לא תבדקי אותו? תבטיחי לי שתיסעי."

"אני אפילו לא יודעת איפה הוא גר."

"כבר אשלח לך את הכתובת."

"או־קיי." אני לא מאמינה שהסכמתי. אני בהלם מעצמי.

"תודה רבה! אוהבת אותך."

"גם אני," מלמלתי, לא מאמינה שהסכמתי לנסוע לבקר אותו.

סיימתי את המשמרת ואני בדרכי לאלחנדרו. כל גופי רועד ואני מתוחה מאוד. עם כל פנייה אני כמעט מתפתה לעשות סיבוב פרסה ולנוס על נפשי. איך נתתי לקמילה לשכנע אותי? איך? מה אגיד לו? לעזאזל. אני מתפללת שהכול יעבור בשלום, העיקר לברוח כמה שיותר מהר. אטפל בו, אשאיר הוראות להמשך טיפול, ואלך. כן, זה מה שאעשה.

אני מסתכלת על התיק שלצידי. הבאתי איתי פדי גזה, וזלין, ומשחות נגד כוויות. אני לא יודעת מה אני הולכת לראות, אבל אני מוכנה לכול. לאחר שאמרו שהוא נפצע זה רק העלה את רמת הפופולריות שלו, בנות נמסות כשהן שומעות את שמו.

אני נוסעת כבר עשרים דקות כי הבית שלו נמצא מחוץ לעיר. הדרך אפלולית ומפותלת, ואני ממש מקווה שאני לא טועה בדרך כי האפשרות ללכת כאן לאיבוד ממש מלחיצה אותי. לפתע נגלית לעיניי אחוזה גדולה. אני נכנסת בשביל הגישה, מחנה ליד הכניסה, יוצאת מהרכב ומתקרבת לדלת. אני עוברת ליד מזרקת מים עגולה, שפסל דולפין מקפץ עומד בראשה ומגבו מוזרמים מים למזרקה. הכול נקי ומסודר, אפילו החצץ המכסה את האדמה סביב המזרקה.

אני דופקת על הדלת ומחכה. פותחת לי את הדלת אישה מבוגרת.

"שלום."

"שלום, אני כאן כדי לבקר את אלחנדרו."

"כן, הוא מצפה לך."

אני הולכת אחריה. קמילה הכינה אותו לבואי, תודה לאל, לפחות לא אצטרך לעמוד מולו ולגמגם בעודי מנסה להסביר מה מעשיי כאן. הרצפה עשויה שיש יוקרתי, גרם המדרגות נמתח עד למעלה, ונברשת ענקית משתלשלת מהתקרה הגבוהה. את הקירות מקשטים ציורים שנראים יקרים להחריד, האורות מעומעמים, האווירה בבית מפחידה והשקט כאן מלחיץ מאוד. אני הולכת בעקבות האישה בשקט, מפחדת לנשום כדי לא להרעיש. היא מחווה בידה לעבר חלל גדול שנראה כמו חדר אורחים, והולכת. אני נכנסת אל סלון ענק ואיכותי ובו ספות ועץ מגולף בקצותיהן, שטיחים מקיר לקיר, ווילונות מיוחדים המכסים את החלונות ונשפכים על הרצפה. אש דולקת באח ומפזרת מעט אור בחדר החשוך.

"תראו מי כאן. לא חשבתי שאזכה לראות את זיו פנייך."

"היי, אלחנדרו."

הוא יושב על כורסה ובוהה באש. אותה אש שגרמה לכוויות בגופו, כך נראה.

"מה הביא אותך עד הלום?" הוא שואל. אני יכולה לשמוע את הלגלוג בקולו, אבל שומרת על איפוק.

"הגעתי לבדוק מה שלומך." אני בוחנת את גופו השרירי ורואה את התחבושות על כתפו ועל החזה שלו.

"את רוצה לשחק באחות ובחולה?"

"אלחנדרו, תשאיר את הציניות בחוץ כשאתה פונה אליי. אינני מעוניינת להישאר פה, בדיוק כמו שאתה לא רוצה אותי פה. תן לי לבדוק אותך ואלך לדרכי."

אני כבר לא מתאפקת, החוצפן הזה חושב שהוא יותר מדי טוב בשבילי, הוא תמיד חשב ככה, אף פעם לא טרח להעיף בי מבט נוסף כשהיינו ילדים.

"את באה לבית שלי, מדברת בטון מתנשא, ומצפה שאכיר לך תודה מפני שהטרחת את עצמך להגיע עד לכאן? ובכן, את יכולה ללכת."

"אני לא יכולה ללכת כי הבטחתי לקמילה שאבדוק מה שלומך, ולא אלך עד שלא אעשה את זה. או שאתה מעדיף שאתקשר אליה ואומר לה שאתה לא מעוניין." אני מוציאה את הטלפון מהכיס ומניפה אותו מול פניו.

"או־קיי." הוא עונה לאחר שתיקה מביכה.

כבר חשבתי שהוא הולך לסלק אותי מכאן, כנראה אחותו מפחידה לא רק אותי. אני מניחה את התיק על הרצפה, מסדרת את הציוד שלי על השולחן, ניגשת אליו ומתיישבת לצידו. ריח נקי של שמפו מתגנב לנחיריי וגורם לפרפרים בבטן שלי לחגוג, הידיים שלי רועדות, זה הכי קרוב שאי פעם התקרבתי אליו חוץ מאשר אז, כשהייתי בת עשרים. עמדתי בחדר של קמילה והוא נכנס לקחת מספריים מהשידה שלה, שעליה בדיוק נשענתי, והוא ממש נצמד אליי. לשנייה חשבתי שהוא עומד לנשק אותי מרוב שפניו היו קרובות לפניי. הרגשתי את הנשימה שלו, אבל אז הוא התרחק ויצא מהחדר.

אני מורה לעצמי להתרכז, נושמת עמוק וניגשת לעבודה.

לאחר דקות ארוכות שבהן החלפתי את התחבושות, מרחתי משחה, וחבשתי אותו בתחבושות נקיות, הסרתי את הכפפות.

"סיימתי," אני אומרת, אבל עדיין לא רוצה לעזוב. הקרבה אליו ממגנטת. "אפשר לשאול אותך שאלה אישית?"

"את יכולה לשאול, לא בטוח שאענה לך."

"אתה בקשר עם הילדה שהצלת?" הוא שותק ואני חושבת שהוא כבר לא יענה, אבל אז הוא מחייך, והחיוך שלו יפהפה ומדבק. אני מייד נמסה.

"כן, היא ביקרה אצלי הבוקר ונתנה לי ציור."

"איזו מתוקה."

"מרי, תודה על הכול." הוא אומר לפתע, ואני מרגישה כאילו כל האוויר נשאב מהחדר.

"אין בעד מה." אני מכחכחת בגרוני ונעמדת. "אתה חייב להחליף את התחבושות."

"בסדר." הוא אומר כבדרך אגב.

"לא, זה לא בסדר, גם ככה יהיו לך צלקות, ואם לא תחליף את התחבושות הצלקות יהיו מכוערות." לאחר שאמרתי את המילים האלה אני מבינה שהגזמתי, אסור לי להכניס אותו לדיכאון במצב שלו. "לא התכוונתי להגיד את זה. הן לא יהיו מכוערות, ממש לא, הכול יהיה בסדר עם הטיפול הנכון. אגיע מחר בצוהריים לפני המשמרת שלי כדי להחליף לך את התחבושות."

אחרי שתיקנתי את עצמי אני כבר מרגישה טוב יותר. אף שלא תכננתי, אגיע מחר אם זה ישפר את מצב הרוח שלו. על מי אני עובדת? אני רוצה לראות אותו שוב.

"יישארו לי צלקות?" הוא שואל ונעמד לידי. הבדלי הגובה בינינו ממש בולטים, הוא גבוה ממני בראש וחצי והתנוחה שבה הוא עומד מאיימת, ועם זאת מרגשת. המתח תופס את מקומו בגופי.

"קצת, לא משהו נוראי, עם הטיפול הנכון הכול יהיה בסדר, אל תדאג." אני מחזקת אותו, יודעת מניסיוני שלא קל להתמודד עם השינוי. זו נכות לכל דבר.

"אני דואג."

"אתה עדיין תהיה אותו גבר מעצבן, פשוט יהיו לך כמה צלקות. אני בטוחה שלחברות שלך לא יהיה אכפת."

"את לא יכולה להיות בטוחה."

"אם מישהי לא תאהב את הצלקות שלך, תבעט בה דרך הדלת ותמצא מישהי שתאהב אותך בזכות מי שאתה."

"מישהי כמוך?"

"כמוני?"

ואז הוא מחייך, ואני מייד מבינה שהוא משתעשע איתי. "אתה ממזר יהיר ושחצן. אתה חושב שכל הבנות נופלות לרגליך?"

"כן."

"יופי לך. אני ממש לא אחת הבחורות האלה. ערב טוב, אלחנדרו, אגיע מחר לבדוק אותך, ורק כי הבטחתי לקמילה."

תמשיכי להגיד את זה לעצמך ובמיוחד לו. אני מסתובבת, יוצאת מהאחוזה ונוסעת לביתי.

***

בבוקר אני מתעוררת יחסית מאוחר, לאחר לילה רווי חלומות על אלחנדרו. אלה בעצם סיוטים. למה, לעזאזל, חלמתי עליו? אני בדרכי אליו ואין לי הרבה זמן, יש לי משמרת בבית חולים. כשאני מגיעה לאחוזה אני מברכת אותו לשלום, מוציאה את הציוד ומתחילה בעבודה.

"סיימתי, תיזהר לא להרטיב את התחבושות."

"מה שתגידי."

"אלחנדרו, אני יודעת שקשה לך, אבל אל תזלזל, תחליף תחבושות."

"את לא יודעת מה עובר עליי, אז אל תתיימרי לדעת."

"סליחה, אתה צודק. אני לא יודעת מה עובר עליך, זה בסדר שאגיע גם מחר להחליף לך את התחבושות?"

הוא מסתכל עליי כאילו הצמחתי עוד ראש.

"איך שאת רוצה, דוק." הוא אומר באגביות, מסובב לי את הגב ופונה לחלון.

"נתראה." אני עונה ויוצאת למשמרת שלי. אני לא מבינה למה הצעתי את ההצעה ההזויה הזאת. זהו, סיימתי את שלי, קמילה ביקשה שאסתכל וזה מה שעשיתי, אז למה, לעזאזל, אני ממשיכה לחזור לכאן?

***

למוחרת, אני שוב בדרכי לאלחנדרו. לאחר שבירכתי לשלום את העוזרת, היא מלווה אותי אליו.

"שלום," אני אומרת בעת שאני מסדרת את הציוד על השולחן.

"שלום."

"באיזה חור אתה גר." אני מתלוננת.

"חור?" הוא צוחק, "זה המקום הכי יפה בארץ, והכי יקר."

"הוא באמת יפה, אבל את החלק השני תספר לאחת מהחברות שלך." אמרתי ומשכתי את הסוף של התחבושת, בלי כוונה או עם טיפה כוונה, מהר. "חבל לבזבז את הנתון הזה עליי."

"בזהירות, את תולשת לי את העור!" הוא מתבכיין.

"דבר ראשון, אין לך עור, ודבר שני - אני משתדלת להיות הכי עדינה שאני יכולה."

"את מכאיבה לי בכוונה כי אני לא רוצה לצאת איתך." הוא אומר ברוב חוצפתו! אני מרימה את ידי ונוגעת לו במצח, בודקת שאין לו חום, מרימה את ידו ובודקת את הדופק, מוציאה פנס מהכיס ובודקת לו את האישונים. "מה המסקנה שלך, דוקטור? אני אחיה?"

"אתה בהזיות," אני עונה, "הזיות קשות." הוא מתרומם במהירות. "עדיין לא סיימתי. שב."

"את." הוא אומר ומתקרב אליי. "מעצבנת אותי." אני צועדת כמה צעדים לאחור ומתנגשת בשולחן.

"אתה במרחב האישי שלי."

"ומה את מתכוונת לעשות בקשר לזה?" אני הודפת אותו ממני, או בכל אופן מנסה. "את חושבת שאת טובה מדי בשבילי, דוק?"

"אני חושבת שאתה יהיר ומתנשא, חושב שאתה יכול להשיג את כל מי שאתה רוצה." הוא מרים את ידו ונוגע בלחיי.

"לא את כל מי שאני רוצה." ידו מלטפת אותי ואני חושבת שאני הולכת למות בגיל עשרים וארבע מהתקף לב. "יש משהו שאני רוצה... כבר הרבה זמן, אך אני לא מצליח להשיג אותו." אלוהים ישמור. "מה את מייעצת לי לעשות?" הוא מוריד את ידו ובוחן אותי. אני ממש לא במצב לייעץ שום דבר לאף אחד. אני בקושי נושמת.

"אני כמובן לא יכולה לייעץ לך כי אני לא מכירה את הנושא, אבל אני כן מציעה לך להתרחק ממני לפני שתהיה לך עוד בעיה."

"יכול להיות שאיימת עליי עכשיו?"

"שלוש."

"מה?"

"שתיים."

"את לא רצינית." הוא צוחק, קול צחוקו כמעט מסיח את דעתי מהמטרה.

"אחת." אני מרימה את הברך לאזור חלציו, והוא מתקפל.

"אני לא מאמין שעשית את זה." הוא אומר בקול חנוק.

"הזהרתי אותך."

הוא התרומם במהירות ותופס את ידי.

"פגעת בילדים שלי."

אני מגלגלת עיניים.

"הילדים שלך יצאו בסדר גמור."

"את באמת חושבת כך?"

"אני חושבת שאם שוב לא תשחרר אותי יש סיכוי שהם לא יצאו כל כך טוב, בסופו של דבר."

"את זוכרת שאמרתי לך שיש משהו שאני רוצה ולא יכול להשיג?" אני מהנהנת. "אז אני חושב שמצאתי פתרון."

השפתיים שלו נסגרות על שלי. אלוהים ישמור, הן כל כך רכות ועבות. הוא מתחיל להניע את שפתיו ואנחה נפלטת מפי, הוא מנצל את ההזדמנות ומחליק את לשונו. ברגע שהיא נוגעת בלשוני אני מרגישה זיקוקי דינור מעל ראשי, ליבי פועם במהירות שיא והכול נראה כמו חלום יפהפה. אני טורפת את השפתיים שלו, הוא משחרר את ידיי, מרים אותי וצועד לשולחן. הוא מניח אותי עליו, אבל לא מנתק את שפתיו משפתיי.

צלצול בדלת. הוא מתנתק ממני.

"שיט." הוא מקלל ומסדר את עצמו. אוטומטית אני מתחילה לסדר את בגדיי, כמוהו. "מי זה?"

"זאת קמי."

"שיט." גם אני מקללת.

"בדיוק." הוא עונה. אני מסיימת ליישר את בגדיי בדיוק כשאני שומעת את נעלי העקב שלה נוקשות על רצפת השיש. אני ניגשת לציוד שלי שעל השולחן. אלחנדרו נעמד לצידי.

"מריאנה? מה את עושה כאן? חשבתי שביקרת פה אתמול." היא אומרת ומחבקת אותי.

"היא התגעגעה אליי." אומר אלחנדרו.

"למה את נראית סמוקה?" היא שואלת, סורקת אותי מכף רגל ועד ראש, ואז את אלחנדרו. "מה קורה כאן?"

"כלום." אני ממהרת לומר.

"התנשקתם." היא קובעת.

"מה?" אני שואלת בהלם. היא מנחשת, אין מצב שהיא יודעת.

"היא נישקה אותי." אומר אלחנדרו בשלווה.

"מה?" אני ממלמלת בהלם ומנסה לעכל את דבריו.

"איזה כיף!" קמי מוחאת כפיים בשמחה. "איך לא סיפרת לי!" היא שואלת אותי.

"אני אספר לך." מתנדב אלחנדרו. "היא נצמדה אליי ונישקה אותי. מה יכולתי לעשות?! לא רציתי לפגוע ברגשותיה." הוא מדבר אל קמי כאילו אינני נוכחת בחדר. אני בהלם.

"אז עכשיו אתם יוצאים?" היא שואלת בהתלהבות.

"ממש לא! לא נצמדתי אליו ובטח לא נישקתי אותו, ואנחנו לא יוצאים." אני אומרת לאחר שקולי חוזר אליי.

"למה?" היא שואלת.

"כי אחיך הוא הגבר הכי שחצן שאני מכירה."

"ואת מתה על זה." אלחנדרו מעיר.

"לא."

"כן." הוא מצמיד את שפתיו לשפתיי. ליד קמי! אני הודפת אותו. "היא ביישנית." הוא אומר בלחש, אבל עדיין מספיק חזק שאשמע.

"אשאיר אתכם לבד, לפתור את העניינים ביניכם." היא אומרת ונעלמת.

"למה אתה עושה את זה?"

"אמרתי לך עוד לפני שקמי באה. אני רוצה אותך, יותר מדי זמן חיכיתי ואני לא מוכן יותר לחכות."

"לא יכול להיות. לא התייחסת אליי כל השנים ועכשיו אתה רוצה אותי?"

"היית שקועה בלימודים ולא שמת לב לכלום, ואני הייתי טיפש." הוא תופס אותי שוב והפעם אני לא מתנגדת. "התכוונתי למה שאמרתי, אני רוצה אותך כבר תקופה ארוכה, אבל את היית החברה של אחותי הקטנה. לראות אותך עכשיו אחרי כל הזמן הזה, החזיר אותי אחורה בזמן. את צודקת, אני אגואיסט בן־זונה כי אני רוצה אותך ולא אכפת לי יותר מכלום, חיכיתי מספיק." הוא מצמיד את שפתיו לשפתיי פעם נוספת. "אני מקווה שלא אכפת לך לקבל אותי עם הצלקות החדשות שלי, כי מישהי אמרה לי שכשהאחת שלי תגיע, היא תאהב אותי בזכות מי שאני."

"לא הייתי משנה בך כלום, גם לא את הצלקות החדשות שלך. האופי שלך - זה כבר סיפור אחר..."