יותר נדל”ן משכל

ביום שישי, העשירי ביולי אלפיים ועשרים, חיי השתנו.

הבוקר התחיל באווירת חופש: שכרנו בצפת דירת נופש הצופה לנוף הירוק של הרי מירון. אל הנוף הזה השכמנו, ולאחר מסע הצטיידות נסענו לכנרת כדי לבלות עם חברים "יום כנרת" מושלם: אבטיח, קפה שחור וקייקים. גם חמותי הצטרפה אלינו להשלמת החגיגה. לקראת השעה שלוש וחצי יצאתי לשחייה של כשני קילומטר. שחיתי לעבר המצוף המורה עד היכן ניתן לשחות ומשם המשכתי צפונה, למצוף הבא.

כעבור קילומטר וחצי, בערך, הגיעה במהירות סירה גדולה ודרסה אותי. לאחר החבלה הראשונית נשאבתי ללהבי הסירה, נפצעתי באורח בינוני עד קשה וסבלתי משברים פתוחים, קרעים בשרירי הבטן וחבלה חמורה בחזה.

בשניות הראשונות מתחת למים, אחרי הפגיעה העוצמתית, אני זוכר שמסביבי היה הכול שחור. הפה היה מלא מים וממש ראיתי כוכבים. הסתכלתי על עצמי כמו מבחוץ וחשבתי לעצמי: "וואו, אז ככה זה נראה לפני שמתים..."

בשבריר שנייה ראיתי לנגד עיניי את אשתי והילדים המתוקים שנהנים על שפת החוף, חשבתי כמה דברים עוד לא עשינו יחד ואיך החיים האלה רק התחילו, והחלטתי שאני לא מוותר. זה נשמע קצת הזוי: איך אפשר בכלל להתחיל לנהל משא ומתן פנימי ברגעים כאלה? אבל כך ממש זה היה. החוויה החזקה ביותר שאני זוכר היא רגע של בחירה. אם למאית שנייה הייתי מוותר, בולע מים או צולל רק עוד קצת, הספר הזה כנראה לא היה נכתב.

צעקתי בלי קול: "אנא ה' הושיעה נא!", והבטחתי לעצמי שלמען עדי והילדים אני יוצא מכאן, נותן צדקה ובעזרת ה' מנצח. התחלתי לבעוט בכל הכוח עם הרגליים. עם יד שמאל, שנותרה בריאה, חתרתי עד שהצלחתי לצאת מעל פני המים. הסירה הפוגעת התרחקה. המראה היה קשה. היד הייתה מרוסקת, עצמות, גידים, בשר — הכול בחוץ. כנהג אמבולנס מתנדב הבנתי את חומרת הפציעה. עשיתי לעצמי בדיקה זריזה — נשימה עמוקה לוודא שאני לא ב'טנשיין', מישוש קל בבטן לזהות דימום פנימי. הכאבים היו נוראיים. מבט אחד לכיוון קו החוף הבהיר לי שעליי לחלץ את עצמי מלב הים.

התחלתי לצעוק, לחתור בכל הכוח ובעיקר להשפריץ מים עם הרגליים והיד. כעבור זמן שנדמה לי כנצח ראיתי את הספינה הפוגעת מסתובבת וחוזרת לעברי. נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי — אוקיי, אני לא אמות, עכשיו השאלה היא איך אקח את המשך חיי. בהחלטה פנימית עמוקה ידעתי שאני מתכוון להילחם. להילחם באמת. זה נשמע פשוט — הרי כולם רוצים להילחם על החיים — אבל אני מתכוון למשהו נוסף: הייתה בהחלטה הזאת אמביציה גדולה, קבלה פנימית של התמסרות לטיפולים המורכבים שיבואו, והבטחה עצמית להתמיד בטיפולי השיקום הארוכים. לא לוותר.

הסירה התקרבה. המשיט זרק לי חבל לעלות בו אל הסיפון, וכשראה שנפגעתי ביד ימין משך אותי למעלה מהיד הבריאה. נשכבתי על הסיפון, ביקשתי מים קרים והתחלתי לתת 'פקודות': להתקשר למד"א, למסור למוקדן בטלפון את מספר הכונן שלי, לתאר להם את הפגיעה, לבקש מהמוקדן 'לקצר מסוק', להקפיץ ניידת טיפול נמרץ ולנסות לפתוח קו ישיר עם הפרמדיק. אחרי השיחה הזאת ביקשתי שיתקשרו לאשתי, ואם היא לא עונה — שיכרזו בחוף.

מכאן הדברים התגלגלו בצורה מקצועית: בשל החשש לדימום פנימי הסיעו אותי לבית החולים פוריה ולא הטיסו אותי לרמב"ם. לאחר מתן עזרה ראשונית ובהתעקשות המשפחה — אני כבר הייתי מורדם בשלבים אלה — הועברתי להדסה עין כרם, שם נותחתי כל הלילה על ידי ד"ר אריה שטבון האגדי. בזכות עבודתו המקצועית וידיו הטובות יש לי היום שתי ידיים.

תודה, ד"ר אריה.

מאותו יום חרוטה בי לעומק הבחירה שנתונה לנו בכל יום ובכל רגע. אני יודע שהיה לי נס גדול, וכאדם מאמין אני מודה לאלוהים בכל יום על החיים החדשים שנתן לי. עם זאת, אני מרגיש שהיה כאן רגע של בחירה אישית; רגע מכונן של החלטה לחיות. רגע שבו אם הייתי מחליט לוותר — הכול היה נגמר.

אחרי הניתוח השני, שבו לקחו לי עצם מהאגן והשתילו אותה בזרוע, שכבתי כאוב במחלקת ההתאוששות בהדסה. חבר טוב ישב איתי שעות ארוכות באותו הלילה, ודיברנו על ההפתעות שהחיים מזמנים לנו ועל הבחירה שלנו לנווט את החיים למרות ובגלל כל המהמורות והקשיים שבדרך. חשבתי, יחד איתו, מה אני יכול ללמוד מהאירוע הזה, ואיך אני יכול למנף אותו הלאה כדי לעזור לאנשים.

די מהר הבנתי שהדרך שלי לשם היא באמצעות הדברים שבהם כבר התעסקתי לפני הפציעה; אחרי מפגשים עם אלפי אנשים וגיוס של קרוב לחצי מיליארד שקלים בחברה שהקמתי, 'קרתא השקעות', התגבשו בתוכי תובנות על ניהול השקעות והדרך לבניית סל נכסים מניב לכל משפחה, וחשבתי שאוכל לתרום מניסיוני לאחרים ולעורר אנשים רבים להיות מודעים ליכולתם לבחור ולקדם את התחום הפיננסי בחייהם.

כסף איננו רק כסף — הוא הצורה שבה אנחנו חיים את חיינו. הוא מגדיר אם אנחנו לחוצים או נינוחים, דואגים או שלווים. מחסור או רווחה אינם נעצרים בחשבון הבנק, אלא מתבטאים גם בפן האישי, בזוגיות ובהורות שלנו. רווחה כלכלית מאפשרת לכל אחד לחיות את החיים שהוא רוצה בהם. "כל אחד", כתבתי, שכן אני מאמין שרוב האנשים יכולים לשפר באופן דרמטי את עתידם הכלכלי מבלי לעבוד שעות נוספות ומבלי לקחת סיכונים מיותרים.

לא למדנו בבית הספר כיצד להשקיע וממה להיזהר, כמו שלא למדנו איך לחצות כביש או לאכול בריא. אפשר להסתדר בלי זה, וחלק מהאנשים אף צולחים את חייהם בלי לעשות אף בחירה מודעת אחת בתחום הפיננסי. רגע, אני אדייק: רוב האנשים יודעים כמה הם מרוויחים ושואפים להרוויח יותר, ומדי פעם הם גם מנסים להיכנס לאיזה מאיץ כלכלי בדמות תוכנית חיסכון או רכישת נכס להשקעה. אך רק מעטים מחליטים לערוך תכנון כלכלי ארוך טווח, מציבים לעצמם יעדים כלכליים ועושים פעולות שיביאו אותם למימוש היעדים האלה: החל מהיכרות עם המצב הקיים, דרך חשיבה על יעדים כלכליים — כמו כמה ילדים יש להם וכיצד הם ירצו לעזור להם בבוא העת, או מהי רמת החיים שאותה הם מבקשים לעצמם — וכלה בפעולות מעשיות. מעטים מארגנים את מסלולי ההשקעה בפנסיה, בקרנות ההשתלמות ובתיקים שונים. מעטים עוברים על תיקי הביטוח והמשכנתא. מעטים עוד יותר מקדישים זמן, קשב ומעשים אקטיביים להגדלת ההון הפנוי ולהשקעות.

לזה אני קורא 'בחירה כלכלית מודעת'. אפשר ככל הנראה להסתדר גם בלעדיה — עובדה שרבים חיים כך — אבל כך לא נגיע ליעדים שלנו. רק באמצעות בחירה מודעת נשלוט במצבנו הפיננסי ולא נובל על ידו באופן פסיבי.

קשה לתאר את הכאבים שהיו מנת חלקי בחצי השנה הראשונה אחרי הפציעה. במצב של כאבים כאלה, הדבר הראשון שאתה רוצה לעשות הוא להעביר את האחריות למישהו אחר. להגיד: תטפלו בי, תעשו מה שצריך, תרדימו אותי וזהו. במידה מסוימת זו גם האפשרות הקלה יותר — להעביר את האחריות לרופא הטוב ביותר או למטפלת הכי מקצועית ולתת להם לחשוב ולהחליט מה לעשות כדי שאתרפא. אבל מהר מאוד גיליתי שכל האנשים סביבי הם רק שליחים שיכולים לעזור לי לצלוח מסע אישי שאני במרכזו. בכל רגע אני הוא זה שצריך לקבל החלטות משמעותיות: היכן לערוך את הניתוח? כמה משככי כאבים לקחת? כמה להתאמץ כדי לחזור לעצמי, וכמה לנוח כדי לא להתאמץ יותר מדי? עם כל העצות והדעות השונות, בסוף מה שיש כאן זהו הגוף שלי, הדעות האישיות שלי, וההבנה שאני נדרש לקבל החלטות שישפיעו על שארית חיי. דבר זה בלט גם בתהליך השיקום: הפיזיותרפיסטים הטובים בעולם, בשילוב מרפאות־בעיסוק אלופות — כולם רק עוזרים לך, הפצוע, להתקדם. את עיקר העבודה, בטיפולים ובאימונים בבית — עליך לעשות בעצמך.

גם בחיים "הרגילים", שמחוץ לבתי החולים והטראומות, צצות שאלות בכל יום כשהמכנה המשותף של כולן הוא זהה — התשובות נמצאת אצלנו; לא אצל יועצים, כלכלנים, עורכי דין או אנשי מקצוע אחרים. סוכן הביטוח, לדוגמה, לא יחליט מהו הכיסוי הביטוחי המתאים למשפחה שלנו; הוא יפרוס בפנינו את הכיסוי ואת מצבי הקיצון, את העלות החודשית ואולי קצת אקטואריה (חישוב סטטיסטיקות של סיכון מול עלות), ואנחנו נחליט איזה מוצר אנחנו קונים, ובהתאם — מתי נהיה מוגנים ומתי נישאר חשופים. אנחנו אלה שצריכים לקחת אחריות, ואנחנו אלה שצריכים לבחור.

יש אנשים שזה מרתיע אותם. אין ספק שאפשר להתייאש מראש, להרים ידיים ולתת לגלים לסחוף אותנו. אך אפשר גם להחליט לקחת אחריות על התחום הפיננסי בחיינו, ללמוד אותו, להציב יעדים, לחתור ולממש את החלומות היפים שלנו. אפשר לרכוש דירה להשקעה, להפריש כספים לתיק ניירות ערך ולשפר את ביצועי הכספים הממתינים בקופות השונות לשנות הפנסיה. באופן אישי, ככה אני מעדיף לחיות את החיים — בלימוד ומימוש, ולא בזרימה לא מוכוונת.

חתרו לעבר המטרות שלכם. רק שימו לב שאין סירות באופק.