יחסים פקוחים

האידיאולוגיה הרומנטית, הרווחת בתרבותנו, מניחה מעמד ייחודי לאהוב –

האהוב הוא הנשמה התאומה של האוהב ושניהם מתמזגים לידי ישות ייחודית; האהוב אינו ניתן להחלפה, כי "יש רק אהבת אמת אחת"; והוא בלעדי, כי "רק את ואת בלבד".

אידיאולוגיה זו מאבדת מכוחה בעשורים האחרונים, בהם עולה משמעותית מספר הזוגות שחיים במסגרת יחסים רומנטיים המכונים "יחסים לא מונוגמיים בהסכמה". ביחסים אלו ישנה ייחודיות לאהוב, אך השניים אינם נשמות תאומות ובעיקר, אין ביחסים בלעדיות – היחסים פתוחים.

זהר כרמי וליאת שדה־סעדון ערכו ראיונות עם עשרות אנשים המצויים ביחסים פתוחים, והמתארים באופן כן ופתוח את לבטיהם, ואת היתרונות והקשיים שביחסים כאלו. יחסים פתוחים כוללים בדרך כלל רשת של אנשים, למשל, שני בני זוג נשואים שלכל אחד מהם יש בן או בת זוג הנשואים אף הם לאנשים אחרים. דרך הסיפורים מתקבלת תמונה כוללת ומוחשית של האנשים המעורבים ביחסים מורכבים אלו. הספר "יחסים פקוחים" מצליח לספק מבט מעניין ומאלף על נפש האדם בכלל ועל הלב האוהב בפרט.

קיימים שני סוגים עיקריים של יחסים לא מונוגמיים בהסכמה – נישואים (או יחסים מחייבים אחרים) פתוחים מינית ופוליאמוריה; כל סוג יכול להתבטא בצורות ובגוונים שונים. למעשה, שני סוגי היחסים הללו הם פתוחים, אך המוקד שלהם שונה. לדעתי, המוקד בנישואים פתוחים מינית הוא שהנישואים הם בעלי ערך כשלעצמם, אך הבעיה העיקרית בהם היא הירידה, עד כדי היעלמות, של התשוקה המינית בין בני הזוג. מאחר שהתשוקה המינית לאנשים חדשים גבוהה מזו כלפי בני זוג מוכרים, בעיה זו יכולה להיפתר על ידי הוספת בני זוג חדשים לצורכי מין. או על ידי כל בן זוג לחוד, או ביחד, כפי שהדבר נעשה בחילופי זוגות.

העמדה הבסיסית של פוליאמוריה רחבה יותר. בעוד ישנה הסכמה לגבי הירידה בתשוקה המינית, הטענה היא שהסוגיה נרחבת יותר ונובעת בעיקרה מההנחה שבן זוג אחד אינו יכול למלא את כל הצרכים הרומנטיים (והאחרים) המשמעותיים שלנו. לכן איננו יכולים להסתפק "רק" בתוספת של בני זוג מיניים; יש להוסיף בני זוג רומנטיים (שיכולים כמובן גם לספק את הצורך המיני).

נראה כי במקום המאמץ המתמשך של הגישה המונוגמית להפחית את התשוקה המינית כלפי מי שאינו בן הזוג הקבוע שלך, ביסוד היחסים הלא מונוגמיים בהסכמה, עומד הרצון למלא תשוקה זו מבלי לפרק את מסגרת הנישואים. היחסים המיניים והרומנטיים הנוספים לא נתפשׂים כמתנגשים עם מטרת הנישואים, אלא כמשלימים אותה – בבחינת מיקור־חוץ שמשלים חסך פנימי. אין ספק שיחסים לא מונוגמיים בהסכמה הם מורכבים למדי, ולכן ההתמודדות לכל אדם הבוחר בדרך זו היא לא פשוטה, ובכל מקרה אין פתרון אחיד שמתאים לכולם. הדרך האופטימלית תלויה במרכיבי אישיות ותלוית הקשר.

מורכבות זאת מתבטאת היטב בלבטים הרבים המלווים את המרואיינים לאורך כל הספר. המחברות מצליחות להעביר לקורא באופן מוחשי ובהיר את עומק הדמויות ואת המניעים האותנטיים להרגשתם והתנהגותם. עקב כך, מתאפשרת הזדהות עם הדמויות והדילמות שלהן והקוראים מצויים בדיאלוג מתמיד עם הדמויות תוך כדי חקירה עצמית לגבי התנהגותם האפשרית במצבים הללו.

מבין שלל הנושאים המרתקים העולים בראיונות, אתמקד בשתי שאלות מרכזיות העומדות ביסוד יחסים לא מונוגמיים בהסכמה, ובעיקר בפוליאמוריה – החלופה המורכבת והשאפתנית ביותר למונוגמיה. השאלה הראשונה היא האם הפוליאמוריה מרדדת את היחסים? והשנייה – האם הקנאה הרומנטית יכולה להתחלף בפרגון רומנטי?

לאור ריבוי המאהבים בפוליאמוריה, עלולה לעלות הטענה כי "תפסת מרובה, לא תפסת", כאשר המרובה מתייחס בעיקר לפגיעה ביכולת העומק – בבחינת חמאה המרוחה דק מדי. כתשובה לכך, אפשר להשוות אהבה לאושר, שכפי שבודהה אמר: "כשחולקים אושר, הוא לעולם לא מצטמצם". האם הלב האוהב דומה למריחת חמאה באופן דק מדי, או אולי לאושר וגאווה המרחיבים את הלב? ביסוד האפשרות הראשונה עומד מודל המניח תחרות בין אנשים בעלי אינטרסים מנוגדים על כמות משאבים נתונה. האפשרות השנייה מניחה מודל מתרחב, שבו המשאבים גדלים עם השימוש במוצר.

אם אהבה רומנטית היא בעלת כמות נתונה ומוגבלת, הרי אהבה למספר אנשים בעת ובעונה אחת תהיה שטחית יותר. אכן, אהבה דורשת השקעה של הרבה משאבים, כמו זמן, מאמץ וכספים. כל אלה מוגבלים בהיקפם וחלקם בעלי כמות נתונה וקבועה. לכן נראה שבמקרה זה, פיזור האהבה על מספר אנשים יגרום לכל אחד לקבל פחות. אך באם אהבה איננה ישות בעלת אנרגיה נתונה, אלא יכולת שכאשר משתמשים בה יותר היא גדלה, הרי בניגוד לחמאה, לאהבה יש פוטנציאל לצמוח.

נראה, אם כן, שהביקורת המרכזית המוטחת כלפי הפוליאמוריה, על כך שהיא מרדדת את האהבה, איננה מבוססת. אין זה אומר שפוליאמוריה היא מערכת יחסים פשוטה המתאימה לכולם. למערכת זו יש קשיים משלה. מחקרים מצביעים על כך שאיכות הנישואים ביחסים פוליאמוריים איננה נמוכה מזו שבזוגיות מונוגמית. בהיבטים מסוימים, כמו פתיחות ועוצמת התשוקה, האיכות ביחסים הפוליאמוריים אף גבוהה יותר; ואילו בהיבטים אחרים, כמו למשל משך היחסים, נראה, לדעתי, שבדרך כלל היחסים הפוליאמוריים קצרים יותר.

הקנאה היא רגש שכיח וטבעי ביותר, המופיע כאשר הצלחת הזולת פוגעת בדימוי העצמי שלנו. בעברית, אנו מבחינים בין קנאה בזולת (envy), שרואה בשלילה מצב טוב יותר של הזולת ממצבי, וקנאה לזולת (jealousy); הדוגמה הבולטת שלה היא קנאה רומנטית בה אנו חוששים שמשהו שיש לנו (כמו קשר ייחודי עם בן הזוג) יעבור למישהו אחר. קנאה רומנטית היא תגובה פסיכולוגית טבעית שקיימת מגיל צעיר מאוד במצבים של יריבות עם הזולת.

אף שאהבה רומנטית כוללת דאגה אמיתית לאהוב, לא תמיד היא כוללת רצון שאהוב זה יהיה מאושר בכל הנסיבות. לעומת השכיחות הרבה של הקנאה, רגש הפרגון, שהוא סוג של שמחה אוהדת על הצלחת הזולת, נדיר יותר (ואכן, ברוב השפות אין מונח לרגש זה). במקרים שיש לנו קשר כלשהו עם הזולת, כמו למשל באהבת הורים לילדיהם והערצת אוהדי ספורט את קבוצתם, הצלחת הזולת יכולה לחזק את הדימוי העצמי שלנו.

בהקשר לאושר בן הזוג כתוצאה מיחסים עם אדם נוסף, אפשר להבחין בשלוש עמדות עיקריות: קנאה רומנטית, פִרגוּש (פרגון רומנטי מרגש) וניטרליות רגשית. הקנאה הרומנטית היא רגש טבעי וספונטני, היות שמערכת היחסים הנוספת של בן זוגנו לרוב פוגעת בדימוי העצמי שלנו. הפרגוש הוא טבעי פחות וצריך ללמוד לטפח אותו, תוך התעלמות או מתן משקל נמוך לפגיעה אפשרית בדימוי העצמי. הניטרליות הרומנטית פחות שכיחה מהקנאה, אך יותר שכיחה מהפרגוש. הופעת הקנאה או הפרגוש בפוליאמוריה היא תלוית הקשר ואישיות. עם זאת, הפרגוש רווח יותר בפוליאמוריה מאשר ביחסים מונוגמיים, בזמן שעוצמת הקנאה לרוב קטנה יותר, וההתנהגות הנובעת ממנה עוינת פחות מההתנהגות הטיפוסית בקנאה רומנטית במסגרת יחסים מונוגמיים.

התנסויות רגשיות מגיעות כעסקת חבילה הכוללת רגשות חיוביים ושליליים גם יחד. לכן, לדעתי, אין לצאת למלחמת חורמה בקנאה הרומנטית. גם לקנאה, כאשר היא מתונה, יש מקום ביחסים רומנטיים. באופן דומה, פרגוש איננו תרופת פלא, אך גם לא עמדה שמזיקה ביסודה. בנסיבות מסוימות, מוגבלות יותר, יש ערך רב לפרגוש הרומנטי. העצמת האושר של בני הזוג שלנו היא אחרי הכול מה שעומד ביסוד האהבה.

הסביבה הרומנטית של היחסים הפתוחים מפתה ומורכבת יותר מהסביבה המונוגמית. הסביבה הלא מונוגמית מכניסה אנשים למערבולות רגשיות תכופות ועזות. האם זו סביבה שטוב להימצא בה? עבור אנשים רבים זה בבחינת יותר מדי מדבר טוב, והם לא מסוגלים לשהות בסביבה שכזו, תוך שמירה על ערכים חשובים אחרים בחייהם. עבור אנשים אחרים זו סביבה, שלמרות כל הקשיים שבה, היא מרתקת ומספקת.

שבירת המוסכמות החברתיות והמוסריות העומדת ביסוד נישואים פתוחים, ובעיקר פוליאמוריה, יוצרת לעיתים סטיגמה שלילית כלפי האנשים המעורבים ביחסים שכאלו. הראיונות הכנים והחשופים המובאים בספר זה מראים בצורה חיה ומרגשת את האנושיות והמורכבות המוסרית הכרוכות ביחסי אהבה פתוחים שכאלו, ובכך תומכים בשינוי הסטיגמה.

הספר "יחסים פקוחים" הוא מסמך פוקח עיניים ולב לנושאים הבסיסיים העומדים במרכזו של הלב האוהב. מומלץ ביותר לאוהבים, ולאלו שרוצים לאהוב, באמת.

פרופסור אהרון בן־זאב

החוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה ולשעבר נשיא האוניברסיטה

נחשב לאחד המומחים המובילים בעולם בחקר הרגשות ובחקר האהבה הרומנטית