ייסוריה של מכשפה

מחסלים פה מכשפות. או בעצם את מי שמואשמת בכישוף; רובן בכלל לא כאלו, לצערן. הציידים, אנשי הכנסייה "הקדושים" וחמומי מוח נוספים המצטרפים לחגיגה, החליטו לאחר שורה של חורפים קשים שהקפיאו יבולים, הרסו שדות וגרמו להתפרצות של רעב ומחלות, שהאזור שלנו נגוע. עם הגעת השמועות על הרדיפות וההוצאות להורג של המכשפות שהתרחשו בפאתי האימפריה, החלו אנשי הקודש המקומיים שלנו לנוע באי נוחות בכיסאותיהם מחשש שהם מפספסים משהו. כדי לחזק את מעמדם ולהדק את טבעת החנק סביב צווארם של האזרחים, הם החלו להאשים עוד ועוד נשים בכישוף, לרוב מתוך מניעים אישיים או פוליטיים ולא בגלל מעשים הקשורים ישירות לכישוף. לאחר מכן, ללא משפט ובהסתמך על עדים בלבד, הוציאו אותן להורג בדרכים שונות ומגוונות. אחרי מספר לא מבוטל של הוצאות להורג, שפגעו אפילו בנחישותם של צמאי הדם הלהוטים ביותר, הם נאלצו לבחון מחדש את השיטה ולשוות לאירוע חזות של משפט צדק כדי לרכך את המכה ולהחליק את התרופה המרה בגרון. התוצאה הסופית כמובן משתנה, אבל הכוונה היא העיקר, מתברר.

אצלנו בכפר פישטו את התהליך המשפטי. אם האשימו אותך בכישוף ואת מודה, רק אלוהים יודע למה, שרפו אותך על המוקד. אבל אם האשימו אותך בכישוף ואת כופרת באשמה, או אז מתחיל "משפט הצדק", שבו בודקים אם את דוברת אמת בעזרת מבחן קצר: קושרים אותך לכיסא עץ כבד במיוחד, ואת הכיסא מחברים למוט עץ ארוך הנשען על תושבת שנעוצה בקרקע ויוצרת מעין נדנדה. לאחר מכן כמה גברים חסונים אוחזים במוט הארוך, מטביעים את הכיסא במי הנהר החוצה את הכפר ומחכים. אחרי מספר דקות מוציאים את הכיסא מהמים ובודקים את מצבך. הרעיון פשוט — במים מטבילים לנצרות את הרכים הנולדים ולכן הם טהורים ומנקים מכל רשע. על כן אם מַתְּ זה סימן שהמים לא דחו אותך, את טהורה ולכן מזכים אותך מאשמת כישוף ומנקים את שמך. אם שרדת את הטבילה הרי שהמים דחו אותך כי את טמאה ומכאן — מכשפה, ואז תולים אותך. כך או כך הסיכויים שלך להישאר בחיים נמוכים.

אז אתה מבין, כדי לשרוד את התקופה הקשה ההיא מכשפות היו צריכות לדאוג לעצמן. הן היו צריכות לגייס את כל יכולות הכישוף שלהן על מנת למצוא פתרון — ולמות. כלומר, להעמיד פני מתות בצורה משכנעת ולקוות שיצליחו לשטות בכולם ולצאת זכאיות. אלו שעמדו במשימה זכו לקבל קבורה נאותה, מה שאפשר להן להתעורר משנת המוות בלילה שלפני הקבורה ולברוח למקום אחר, לחיים אחרים. לרוב, כשהיו כמה מכשפות בכפר, הן היו מסייעות אחת לשנייה, לרוב באמצעות הכנת תיקי מילוט שבעזרתם תוכל המכשפה הבורחת לשרוד, עד שתמצא מקום חדש להשתקע בו.

אני הייתי המכשפה היחידה בכפר שלי. יותר נכון האחרונה, אחרי שלושה משפטים שהסתיימו בתלייה. אלזה היקרה, המבוגרת מכולן, התעוררה כמה דקות לאחר ה"טביעה" ונתלתה תוך שעות ספורות. אחריה היו אלו התאומות גרטה והני. הני הייתה גאה מכדי להעמיד פני מתה במבחן המים. היא טענה שמכשפות אמיתיות יכולות לצאת מכל צרה בראש זקוף, בלי להסתתר, והייתה בטוחה שתצליח לשכנע את אנשי העיירה שהמבחן שלהם מטופש ולא יכול לקבוע דבר. כמובן שהיא טעתה, ותושבי העיירה היקרים תלו אותה ואת גרטה זו לצד זו, ידיהן כבולות כך שלא התאפשר להן אפילו לסיים את חייהן באמצעות כשף, והן נחנקו דקות ארוכות בסבל וייסורים.

החשד ריחף מעל נשים רבות, ואני לא הייתי שונה. כאמור, רובן לא היו מכשפות, אבל במקרה שלי הם צדקו, והם הצליחו לאשש את טענתם רק בגלל רגע אחד מטופש של חוסר זהירות מצידי, כשדיברתי עם פון־שאט. אה, פון־שאט הוא החתול שלי, הפמיליאר שלי. וכן, לשאלתך, כל מה ששמעת נכון. אל תרים גבה. אני יודעת שחתול זו קלישאת מכשפות ידועה, אבל הם אחת החיות הנפוצות אצלנו, מה לעשות. מלבד זאת, כלבים הם בני לוויה מסוכנים מדי. הם רגשניים, עושים הרבה רעש בהליכתם, בנשימתם, בקולם, מתרגשים מכל דבר, אבל הגרוע מכול — הם כנועים מדי. בני הלוויה המושלמים למי שדורש שליטה. מתאימים יותר למכשפים.

חתולים הם עצמאיים, לא צריך להסביר להם כל דבר, הם שקטים, חדים ויודעים להיעלם מהעין בשעת הצורך. הם גמישים וחמקנים, יכולים להידחק למקומות קטנים, להגיע לאן שצריך, מה שהופך אותם למרגלים טובים יותר. גם עכברושים בערים הגדולות, עורבים בכפרים ואזורי הספר וצפרדעים באזורי האגמים והביצות יכולים להיות מוצלחים, אבל חתולים הם הבחירה הטובה ביותר.

את פון־שאט מצאתי זרוק בתוך שלולית כשהיה גור. כמה ילדים ארורים השליכו אותו לשם, לא לפני שדאגו להתעלל בו כהוגן. אוזנו הייתה קטומה, פרוותו חרוכה ורגלו האחורית שבורה. חיכיתי עד שירד הלילה ואז עברתי בסמטה הקטנה כמו צל, אוספת אותו אל חיקי. לאחר מכן טיפלתי בו עד שהחלים. הצלקות מההתעללות נשארו, אבל הוא גדל להיות חתול קשוח וחזק, פרוותו השחורה הקצרה האפירה קצת והפכה סמיכה וקשה כמו מטאטא. למען האמת הייתי מעדיפה חתולה, הן עמידות יותר, קשוחות יותר, ערמומיות יותר, מהירות מחשבה, חמקמקות כמו הרוח ואכזריות כמו שדות. הן יודעות מהו סבל ואיך להתמודד איתו. אבל גיליתי, ככל שפון־שאט גדל, שיש לו איכויות אחרות. מכשפות צריכות למצוא את הפמיליאר שלהן בעצמן, והן יודעות כשמגיע האחד הנכון. אני ידעתי.

את יכולת הדיבור הענקתי לו כשהיה בן שנתיים, לאחר שסיים את השלב הפטפטני והתזזיתי של הגורים והפך לחתול שקול ובוגר, כלומר, התחיל לבלות את עיקר שעות היממה בשינה. כמובן שעוד הרבה לפני כן הסברתי לו את המצב, שאני מכשפה ואת כל הסיבוכים הנובעים מכך. הוא נהג להנהן בהבנה, וכשהתחיל לדבר גיליתי שהיו לו, ועדיין יש, תובנות רבות על החיים. קשרתי את גורלו בגורלי ועכשיו אנחנו אחד, כל עוד אני קיימת יתקיים גם הוא. מאז אותו היום הוא היועץ שלי, יד ימיני, הארכה של גופי ונשמתי. הוא מגיע למקומות שאליהם אני לא יכולה להגיע, רואה את הדברים שאני לא יכולה לראות, מפצה על החסרונות שלי, ואני על שלו. אני מניחה שבשלב כזה או אחר הוא יגיע גם לפה. אני בטוחה שתאהב אותו.

אבל זה לא חשוב כרגע. נחזור לענייננו — התייעצתי עם פון־שאט על כמה נושאים בוערים בניהול העסק, אבל למזלי הגאון הקטן שלי לא ענה כי הוא שם לב שצופים בנו, וכך יצא שרק נחשדתי בכישוף ולא הואשמתי והוצאתי להורג במקום. כמובן שטענתי בתוקף שדיברתי אליו מתוך חיבה, כמו שנשים תמיד מדברות אל יצורים קטנים ופרוותיים. אך מוכר הבדים העיד ששמע אותי שואלת אותו שאלות על ההתנהלות הכלכלית שלנו, לא מסוג שיחות החיבה שמנהלים עם חיית מחמד. צודק. כך או כך, פון־שאט היה חכם ונעלם כלא היה כשבאו לתחקר אותי על האירוע ולהטיח בי את ההאשמות. אני לעומת זאת נאלצתי לשחק את הקדושה המעונה. זה לא עזר לי.

בעשרה בנובמבר 1456 ביקשו ממני לבצע את מבחן המים. טוב, אולי ביקשו זו מילה עדינה מדי לתיאור הסיטואציה, זה לא כאילו מישהו השאיר לי ברירה. לשמחתי פון־שאט לא היה בנמצא, כי אם היו מאתרים אותו, תושבי הכפר החביבים היו זורקים אותו ללא משפט ממגדל העיר היישר לתוך מדורה גדולה.

בצוהרי היום, איש החוק של הכפר בא לקחת אותי מביתי. בדרך לנהר הצטרפו לפמליה ראש הכפר, הכומר, שלושה אנשי משמר חמושים בחרבות ואלות ועוד קהל רב של סקרנים. הם הקיפו אותי מכל עבר, וגם אם הייתי רוצה לברוח קשה לי להאמין שהייתי מצליחה בכך, מאחר שהייתי קשורה. קשה לכשף בידיים קשורות וקשה גם לרוץ. לכן הייתי צריכה להתכונן נפשית למבחן המים. לא הייתה דרך להתחמק מזה. כשהגענו למקום המשפט נשא הכומר כמה מילים, ובזמן שהושיבו אותי בכיסא וקשרו את ידיי שאל אותי אם יש לי מה לומר להגנתי. הוא לא חיכה לתשובה לפני שהורה להטביע אותי במים.

זה נורא, להרגיש מחנק. המים חדרו לפי על אף שניסיתי ככל יכולתי לא לנשום. ריאותיי כמעט התפוצצו אבל הייתי חייבת להחזיק מעמד. כמובן שלא מתי, למרות הזמן הרב שעבר מאז שיקעו אותי במים, אבל הייתי חייבת לנשום כבר. ברגעים מסוג זה חשוב לא לנהוג בפזיזות, ולכן לא ביצעתי את הכשף עד שהם הכניסו את הכיסא למים. כשהם הוציאו אותי בפעם הראשונה שאפתי אוויר ככל יכולתי ומלמלתי את הכשף במהירות, ולכן כשהכיסא הוטבל בפעם השנייה כבר ידעתי שיהיה בסדר. ההצגה שלי לא הייתה רעה בכלל — אם הייתי מעלה אותה בתיאטרון העירוני הייתי ללא ספק זוכה בפרס כלשהו. כאשר הוציאו אותי כמה דקות לאחר מכן כבר נראיתי מתה לחלוטין, גופי שמוט כמו רכיכה ופניי, כך תיארתי לעצמי, כחלחלות. קיוויתי שהצלחתי להביא אותן לגוון הנכון. כמובן שלמראה גופתי הדוממת מיהרו בכירי הכפר לזכות את שמי, מוכר הבדים האומלל התנצל מעומק ליבו ושכניי מיררו בבכי, אבל מבחינת כולם לא יכולתי להועיל או להזיק יותר לאיש. אם הייתי יכולה, הייתי נושמת לרווחה, אבל מכיוון שזה היה עלול להרוס את ההסוואה שלי, ויתרתי.

משום שלא היו לי קרובים, והעסק הוחרם על ידי בכירי הכפר, לאף אחד לא היה רצון מיוחד להשקיע כסף בחלקת קבר עבורי, וליבי קפץ מהתרגשות כשהם החליטו לבסוף לשרוף את גופתי, אבל רק מחר. יש לי לילה שלם לברוח. תענוג. אף אחד לא יחשוד, אף אחד לא יחפש אותי, וכשייוודע להם שקמתי לתחייה, ובעצם כלל לא מתי, כבר אהיה רחוקה מאוד. אבל בחיים הדברים לא הולכים בקלות כזו, והאלים נהנים להשתעשע בבני התמותה ולמרר להם את החיים.

כדי להסביר לך למה הדברים לא התנהלו לפי התכנית שלי, על אף שתכננתי אותה בצורה סבירה למדי, אני צריכה לחזור רגע אחורה ולהבהיר משהו. אמרתי שמכשפות יודעות להתחזות למתות בצורה משכנעת, אבל כדי לעשות זאת אנחנו צריכות להיכנס לסוג של טראנס. הגוף שלנו עובר למצב הקפאה, הלב מאט את פעימותיו, נשימותינו נעשות רדודות עד כדי כך שהן בלתי מורגשות ועורנו מתקרר, ממש כמו גופה, אבל אנחנו נותרות ערות ומודעות. כדי להחזיר את עצמנו לתפקוד תקין, עלינו "לחזור לחיים" או כפי שאנו מכנות זאת — להפשיר. ממש כמו הטבע באביב. ותהליך ההפשרה לוקח קצת זמן. כך קרה שבאמצע הלילה, בדיוק בזמן שבו ניסיתי להפשיר את עצמי כמה שיותר מהר ולברוח לכל הרוחות, החליט יוברט, אחד הצעירים המקומיים, לבוא לבקר אותי. טוב, את גופתי יהיה נכון יותר לומר.

יוברט היה האופה של הכפר, בחור נחמד ושקט ואפשר לומר שחיבבתי אותו בסך הכול. במהרה למדתי, באמצעות וידוי קורע לב שהשמיע באוזניי המתות כביכול, שהוא היה מאוהב בי לחלוטין. הוא נכנס לאסם שבו החזיקו את גופתי ובמשך כמה דקות עמד רחוק ממני, בולע את רוקו. הייתי לבושה בשמלה פשתן לבנה ודקיקה שנצמדה לגופי בשל המים שספגה. כך יצא שתכריכי הקבורה העלובים שבהם הולבשתי גרמו לי להיראות מושכת למדי. חמוקי גופי היו חשופים לעיניו, שדי הקטנים הודגשו על ידי הבד הדקיק ושיערי הבלונדיני הארוך, שפוזר לאחר מותי — כאשר מטביעים אותנו הוא קלוע בצמה — אפף אותי כמו הילה של מלאך. אני מניחה שנראיתי יחסית לא רע, בהתחשב בעובדה שהייתי, באופן רשמי, מתה.

תחילה הוא התיישב לידי, ליטף את ידי ורק בהה בי. יכולתי להרגיש את מבטו בוחן אותי, על אף שעיני היו עצומות. אחר כך החל לבכות, שואל מדוע עזבתי אותו. הוא השעין את ראשו על חזי, התוודה על אהבתו כלפיי והצהיר שהתכוון לבקש את ידי. בעיני רוחי גלגלתי עיניים. ההתבכיינות הלכה והתארכה, ואני שכבתי שם וייחלתי שהוא יבין כבר שאני לא אחזור יותר, בכל זאת — גופה היא גופה, ואין טעם לבכות על חלב שנשפך, אבל הוא המשיך לשבת שם ולא יכולתי להפשיר את עצמי. אני חושבת שהמעמד מצא חן בעיניו.

ניסיתי לחשוב על האפשרויות האחרות העומדות בפניי. אם אפשיר מחר בטקס הלוויה זה יהיה מחזה מבעית לכל הדעות, אבל אולי אוכל להשתמש באימה ובהלם של התושבים ולהספיק לברוח... אם רק אוכל לגנוב את סוסו המהיר של הֵר טילי אצליח להתרחק מספיק מהכפר והם לא יצליחו לרדוף אחרי. זו תוכנית לא רעה בכלל בהתחשב בנסיבות, וקיוויתי שאצליח להפשיר את עצמי באופן כמעט מלא עד הבוקר. הייתי כל כך עסוקה בגיבוש תוכנית הבריחה החלופית עד שהפסקתי להקשיב לפטפוטיו של יוברט, אבל מילה אחת שהוציא מפיו אילצה אותי לחזור ולהתרכז בהם — קבר.

ברגע אחד חזרתי לקשב מלא. יוברט, מה אתה מתכנן לעשות בדיוק?! חשבתי לעצמי, אך בטרם הספקתי להעלות השערות הוא ענה על שאלתי בעצמו, מסביר לי את תוכניתו כפי שמסבירים לילדה קטנה. אני לא אשכח את המילים האלו עד יום מותי. "אל תדאגי אהובתי," הוא אמר, "אני לא אתן שישרפו את הגוף היפה הזה עם הנשמה הטובה שלך בפנים. אני אעניק לך את הכבוד האחרון המגיע לך." אוי ואבוי יוברט, על מה אתה חושב?! "אני אקבור אותך אצלי בשדה, בחלקה מרוחקת, כך אתן לאוהבייך קבר לבוא לבכות עליו. זה כבר סוכם. אבל עלינו לעשות זאת בחסות הלילה, כי אנשי הכפר מצפים למדורה מחר..."

לא האמנתי שזה קורה לי. אם לא הייתי במצב של חיות מושהית, הייתי בוודאי מתה מיד מהתקף־לב. או הורגת אותו, תלוי. המשוגע הזה, המאוהב חסר התקנה הזה, החליט לשחק את הגיבור ההגון ולזכות את אהובתו במקום קבורה, רק שהוא לא יודע שהיא לגמרי בחיים. פשוט נפלא.

יוברט המשיך לדבר. "לקבר כבר דאגתי, חפרתי כל היום. ואני אתן לך את הארון שקנינו לאימא שלי, הרופא אמר שהיא תחלים בכל זאת, אז היא לא תצטרך אותו בזמן הקרוב." אוי אלוהים. הוא פשוט אידיוט. קיוויתי מאוד שהוא ילך. ניסיתי להפעיל את כל כוח השכנוע המחשבתי שלי. ואז הוא באמת הלך. חשבתי שזה בזכותי. שוב דימיתי עצמי נושמת לרווחה ומיד חזרתי להפשיר במרץ. הייתי צריכה בסך הכול עוד שעה קלה והכול היה יכול להיות מאחורי, אבל יוברט חזר עם תכריכים נקיים והחל לעטוף אותי בהם לאט־לאט, משקיע מאמץ עילאי בפלג גופי העליון ובין רגליי.

לעזאזל.

לאחר שסיים נשא אותי כמו שק תפוחי אדמה על גבו והביא אותי לקבר. אני לא מאמינה שזה קורה לי. יוברט, אתה תשלם על זה! רציתי לצעוק, אבל זה לא עבד. ההפשרה לא הושלמה, לא יכולתי להזיז אפילו אצבע. הוא הוריד אותי בעדינות מגבו, משכיב אותי בארון. ניסיתי לומר לו משהו, אבל לא יצא לי קול. אני חושבת שכן זלגה לי דמעה, כי הוא ליטף את עיני, כאילו מוחה אותה, ואז נשק לי נשיקה ארוכה על שפתיי, כיסה את פניי וסגר את הארון. שמעתי אותו ממלמל תפילה ואז את רגבי האדמה נופלים על ארוני.

הדרך לגיהינום אכן רצופה כוונות טובות.