ילדים

 1

אדם גיחך, "מכאן אין דרך חזרה." ידיו הושטו אל הדלת לנקוש בה. אחר כך נד בראשו ועל פניו חיוך האומר: אין מה לעשות. גם אני חייכתי. גם אני נאנחתי בהשלמה נדכאת, כמותו, אבל האמת היא שהייתי להוטה להיכנס. כל כך הרבה פעמים דחה אדם את הפגישה וסוף כל סוף התרצה ועמד במועד שנקבע. לאחר שהקיש שלוש פעמים על הדלת פתחה אותה הילדה. היא היתה גבוהה משחשבתי ושׂערה הארוך נפל כבד על כתפיה. בירכתי אותה לשלום והיא בירכה אותי.

היא אמרה, "נעים מאוד," ואחר כך הוסיפה, "נעים להכיר."

אדם כחכח בגרונו. הוא אמר משהו, אבל לא היה ניתן להבין את דבריו.

הילדה צחקה, "מה, מה."

גם אני צחקתי, מתוך השתתפות. מן המפורסמות היא שהמילים מתמסמסות להן בפיו של אדם כשהוא נתון במבוכה.

הילדה הצטדדה קצת לאחור כדי לאפשר לנו לעבור במסדרון הצר המשתרע מהדלת אל תוך הדירה. היא לא היתה צריכה לזוז הרבה, היא היתה דקה כנייר. נכנסנו בצעדים רפים אל הסלון הגדול, השומם, שספה ושתי כורסאות חומות הוצבו במרכזו סביב שולחן קטן.

אמרתי לילדה, "מאוד מרווח כאן," והיא ענתה, "תודה, תודה." עיניה הושפלו אל חרטומי נעליה.

אדם החיש בבת-אחת את צעדיו, וידו, המיטלטלת מעלה ומטה בעודו הולך, נתקלה בזרועי. הוא אמר, "סליחה, מותק, לא ראיתי." הילדה נפנתה אלי ופערה את פיה כאילו ביקשה לומר משהו, אבל לא אמרה שום דבר.

אדם הצטחק, "אני והידיים הארוכות שלי."

הילדה אמרה, "כן, אתה."

אדם שאל, "איפה אמא?"

הילדה אמרה, "היא באמבטיה."

קולו של אדם התרומם, "את כאן, נאוה?"

נאוה קראה מרחוק, "אני כבר באה."

אדם הניד בראשו לעבר הילדה. הוא אמר, "אין לנו הרבה זמן."

הילדה אמרה, "היא תכף תגיע," ואדם צעד היישר אל אחת הכורסאות החומות וקרס לתוכה בבת-אחת. כתפיו, המורמות בדרך כלל, צנחו תחת מסעד הכורסה. לא הייתי בטוחה מה עלי לעשות עכשיו, אם לשבת או להישאר לעמוד, ולבסוף התיישבתי בזהירות על הספה. ישבתי הכן, על הקצה, כדי שאוכל לקום במהירות במקרה הצורך. הבטתי בעיניה של הילדה, שעלה בהן ניצוץ קל, כמו זה החולף לפעמים גם בעיניו של אדם. אחר כך שמענו קול רגליים טופפות, ואז הגיעה נאוה. שׂערה המובהר היה לח מן הרחצה ועורה היה מוכתם בכתמי שמש. היא היתה עטויה שמלת חוף ארוכה, עשויה בד סגלגל, דקיק. השמלה היתה ארוכה עד כדי כך ששוליה נשרכו בעקבותיה על הרצפה כמו בצק שגלש בתנור. התרוממתי במהירות מהספה וקרבתי אליה, שאוכל ללחוץ את ידה. היא נטלה את כף ידי המושטת בידה המבהיקה מקרם ידיים ואמרה, "נו, הגיע הזמן."

"כן," אמרתי. "הגיע הזמן."

"כבר שנתיים אני אומרת לאדם שיביא אותך לכאן, אבל תמיד יש משהו יותר חשוב לעשות," אמרה. ידה עדיין החזיקה בכף ידי.

"מה פתאום," אמרתי והוספתי מיד, "אני מאוד שמחה לפגוש אותך, נאוה."

נאוה הרפתה מאחיזתה, וכף ידי החליקה מבין אצבעותיה. הכנסתי אותה לכיס המכנסיים, שיספגו את הקרם המתוק. נאוה התיישבה על הספה, במקום שבו ישבתי אני קודם לכן, והסיטה בתנועה קלה את השמלה. שכבות סגלגלות נפרשו על הכורסה וחשפו את ירכיה העבות, שוורידים כחלחלים התפתלו בהן.

היא אמרה, "אין כמו אמבטיה באמצע היום, כל היום נראה אחר כך אחרת לגמרי, נכון, אדם?"

אני אמרתי, "כשיש זמן, זה באמת נהדר."

נאוה גיחכה. "את יודעת, אדוה" - הגתה את שמי בהדגשה - "זה מה שאדם תמיד אהב, לעשות אמבטיה. כל יום אחר הצהריים הוא היה מבקש שאני אמלא לו אמבטיה, עם קצף והכול. הוא תמיד אמר, 'נאוה, אין כמו האמבטיות שלך.'"

אדם אמר, "על מה את מדברת, נאוה," אבל נאוה המשיכה: "הוא היה מסתגר בַּחדר-אמבטיה שעות. שעות הוא ישב שם. אני והילדה לא יכולנו להיכנס. היינו צריכות ללכת לשכנים כדי לעשות פיפי. אם זה היה תלוי בו, הוא היה גם אוכל שם."

הילדה אמרה, "כן, אם זה היה תלוי בו."

נאוה חזרה, "איך הוא שיגע אותנו."

הילדה צחקה והסיטה קווצת שיער מפניה. "איך הוא שיגע אותנו, מאמי."

פניו החיוורות של אדם נפלו, כאילו שקעו לתוך סנטרו. הוא הודיע, "אני לא אוהב אמבטיות. הן עושות לי בחילה."

נאוה הסיטה את מבטה ממנו, עיניה הבהירות ריצדו על פני. היא אמרה, "אז איך אתם מסתדרים עכשיו? תנו לי לעזור במשהו."

"זה באמת יפה מאוד מצדך, נאוה, אבל אנחנו לא צריכים כלום," אמרתי. הילדה פסעה לעברה של נאוה והתיישבה לצדה על הספה. היא הניחה את ראשה על כתפה של נאוה, ושׂערה החלק, הדק, התפזר על פני השמלה הסגולה כמו אבקת סוכר הנזרית מעל עוגת יום הולדת צבעונית.

"אז איך הולך עם הספר שלך, אדם?" שאלה נאוה.

"זה עדיין לא ספר, אמרתי לָך, רק סיפורים," ענה אדם.

"כן, אבל אתה רוצה לעשות מהם ספר, לא?" שאלה. ידיה החליקו על שׂערה הארוך של הילדה. "אני לא טיפשה. אמא שלך לא לגמרי טיפשה, אדם." משלא אמר דבר הוסיפה, "אני רוצה לעשות משהו בשבילכם."

הילדה שאלה, "אבל מה אפשר לעשות, מאמי?" היא כרכה את זרועותיה הדקות סביב מותניה של נאוה.

נאוה אמרה, "אני אתן לכם כסף עד שאדם יגמור לכתוב את הספר. הוא צריך להתרכז עכשיו במה שחשוב, לא לבזבז את כל היום בלחפש עבודה. אני בטוחה שאת מסכימה איתי, אדוה."

אדם אמר, "מספיק עם זה, נאוה. את לא צריכה לתת לנו כסף."

נאוה אמרה, "למה לא, אני יכולה להרשות את זה לעצמי."

אדם אמר, "איך בדיוק את יכולה להרשות את זה לעצמך, נאוה, זה מה שאני לא מבין."

"יש לי משהו בצד עוד מאז, ויש גם את הדירה, כבר שכחת, אדם?" שאלה נאוה. ידיה הוסיפו ללטף את שערה של הילדה.

"זה ממש לא בא בחשבון, נאוה," אמרתי במהירות. קולי התרומם בבת-אחת, מבלי שארגיש בכך. מיהרתי לתפוס את מבטו של אדם כדי לדעת אם לא הגזמתי, אבל הוא לא הביט בי. פניו שקעו עוד ועוד לתוך סנטרו.

גם נאוה לא הביטה בי. היא פנתה אל אדם, "אולי אתה לא רוצה יותר שום דבר ממני."

אדם אמר, "הבטחת שלא תעשי את זה, נאוה."

נאוה אמרה, "גם אתה הבטחת. הבטחת לי כל מיני דברים."

אדם אמר, "אנחנו מוכרחים ללכת."

נאוה שאלה, "אולי בכל זאת תישארו לארוחת ערב?"

אמרתי שלא אוכל להישאר, שאני צריכה להגיע לעבודה הערב. המשמרת שלי בספרייה לעיוורים מתחילה בשבע בדיוק, ולאחֵר אי-אפשר.

"מה את אומרת," אמרה נאוה, קולה התרומם מעט. פניה התעוותו לרגע בחיוך לעגני, אבל נרפו בבת-אחת כאילו נמלכה בדעתה. היא אמרה, "זו בטח חוויה מרתקת, להקריא ספר לאדם עיוור. בחורה צעירה כמוך. זה כמו בסרט שראינו פעם, נכון, אדם? איך קראו לו? 'נערה קוראת'?"

"'נערת קריאה'," תיקן אדם.

"אני לא נפגשת עם העיוורים בעצמי," מיהרתי להסביר. "אנחנו מקליטים את הספרים על דיסקים, באולפן, והעיוורים מאזינים להם אחר כך בבית."

נאוה אמרה, "אולי יום אחד תקריאי בספרייה לעיוורים את הספרים של אדם."

"אולי," אמרתי.

אדם אמר, "זו רק עבודה זמנית בשביל אדוה, עד שהיא תחזור ללימודים. היא קיבלה תואר ראשון בספרות עברית בהצטיינות, סיפרתי לך את זה, נאוה? בהצטיינות. כולם אמרו לה להמשיך ישר לתואר שני, אבל היא החליטה לקחת הפסקה כדי לחשוב מה הלאה."

נאוה לא אמרה דבר, ואדם המשיך, "עכשיו אנחנו באמת מוכרחים ללכת."

היא שבה ופנתה אלי, "כדאי לכם להישאר לארוחת ערב."

אדם אמר, "בפעם אחרת."

נאוה אמרה, "לא תהיה פעם אחרת." היא התרוממה במהירות, וראשה של הילדה, המונח על כתפה, נהדף הצדה ונחבט במשענת המוגבהת, המחודדת, של הספה. הילדה פרצה בצרחות. עיניה היו עצומות בעודה צורחת. ידיה אחזו בשני צדי ראשה ופניה הצרות התעוותו מרוב מאמץ.

נאוה אמרה לאדם, "תראה מה עשית, תראה מה עשית לילדה." דמעות החלו לזלוג על פניה האדומות, והילדה הפסיקה לצרוח בבת-אחת. ראשה צנח שוב על כתפה של נאוה. מדי פעם עוד השמיעה אנחות קצרות, מעובות, כמו חיה קטנה שנלכדה בסבך. הבטתי בראשיהן של נאוה ושל הילדה, הסמוכים זה לזה, בשערותיהן הארוכות המתלפפות אלו באלו כמו ענפים כמושים הנאכלים בשמש.

נאוה אמרה, "אני יודעת שאני לא יפה כמו שהייתי."

אדם אמר, "די, נאוה."

נאוה נחלצה מחיבוקה של הילדה ושבה ופנתה אלי. עיניה התלקחו כשאמרה, "תשאלי אותו כמה הייתי יפה. נהגים היו עוצרים את המכוניות שלהם באמצע הכביש רק כדי לראות אותי מקרוב. תשאלי אותו."

אדם אמר, "את עדיין יפה, נאוה."

הבטתי בפניה הצרובות. שאלתי אותה, "ומה היית עושה כשהם היו עוצרים?"

היא ביקשה שאחזור על שאלתי.

שאלתי, שוב, "מה היית עושה כשהם היו עוצרים באמצע הרחוב?"

היא אמרה, "אולי את חושבת שעצרתי כדי לדבר איתם."

אדם אמר, "לא, נאוה, לא." הוא החל לפסוע לעברה באטיות.

היא אמרה, "אולי את חושבת שהייתי עומדת ומדברת איתם כמו זונה. כמו זונה שגברים עוצרים לה באמצע הכביש, אולי זה מה שאת חושבת."

אדם אמר, "אף אחד לא אמר שום דבר כזה, נאוה." הוא הוסיף להתקדם לעברה, צעד-צעד.

היא אמרה, "תאמיני לי שהיו הרבה כאלה שהיו מוכנים לשלם. הרבה יותר ממה שמוכנים לשלם בספרייה לעיוורים, בזה את יכולה להיות בטוחה."

אדם קרב אליה. הוא לקח את ידה ושילב אותה בזרועו, מוביל אותה בחזרה אל הספה. שם התיישב והושיב אותה לצדו, בעדינות. היא כרכה את זרועותיה סביבו וטמנה את פניה בשקע צווארו. שערה נפל, ארוך, על חזהו. ידו רפרפה על הקצוות הצהבהבים, הדהויים. הוא אמר, "את עדיין יפה, נאוה." הילדה כרעה על השטיח לצדם. היא אמרה, "איש אדום, זוכרת, מאמי."

נאוה ענתה, "איך אפשר לשכוח, מותק שלי." אחר כך פנתה אלי ואמרה, "כשהם היו קטנים אמרתי לשניהם: 'אסור לחצות את הכביש כשהאיש האדום ברמזור.' הלכנו יום אחד ברחוב. החזקתי לקטנה את היד, היא עדיין לא הגיעה לי למותניים אז. מישהו שעבר ברחוב רצה לצלם אותנו. אתה זוכר את זה, אדם? האיש הזה שם לב אלי עוד קודם, אני חושבת שבמשך חצי שעה הוא הסתכל עלי לפני שהוא תפס אומץ והתקרב אלינו. הוא נראה קצת ביישן, למרות שהוא היה גבוה וגם לבוש טוב. הוא אמר, 'את הדבר הזה צריך לצלם, את היופי הזה צריך להנציח.' אבל כשהוא הרים את המצלמה, פתאום אדם התחיל לנופף באצבע הקטנה שלו ולצעוק: 'איש אדום! איש אדום! מסוכן מאוד!' זה היה כל כך מצחיק. גם האיש שרצה לצלם אותנו צחק. אני לא אשכח אף פעם מה הוא אמר. אתה זוכר, אדם? הוא אמר: 'זה ילד שיודע לשמור טוב-טוב על אמא שלו. זה ילד שיודע לשמור טוב-טוב על אמא שלו שאף אחד לא ייקח לו אותה.' אחר כך הוא נתן לי את התמונה. היתה לו מצלמה כזאת שמפתחת את התמונות במקום. הוא היה מאוד עשיר, את זה היה אפשר לראות מיד, לפי איך שהוא היה לבוש. יצאה תמונה מאוד יפה. אני אראה לך אותה אחר כך, אם תרצי."

כשנאוה השתתקה לבסוף לא יכולתי לחשוב על שום דבר לומר, וגם אדם לא אמר דבר ולא זז ממקומו. ידיו הוסיפו לרפרף, קלות, על שערה של נאוה, כאילו פעלו מכוחות עצמן. הבטתי בתנועתן השגורה, המחזורית. חשבתי, הגיע הזמן להסתלק מכאן, אבל לא הייתי בטוחה שאני יודעת איך לפטור את עצמי מכל זה. ניסיתי לחשוב על המשמרת הצפויה לי בספרייה לעיוורים; על האולפן הקריר, האפלולי, ועל הטכנאי המאותת לי בתנועת יד קלה, כמעט בלתי-מורגשת, להתחיל בקריאה. אחר כך חשבתי על הספר שהקראתי באותם ימים, "אהבת אם": רומן מתח אמריקאי על אישה צעירה בשם קינדרה ג'ונסון, המפתחת תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח, ונותנת לבנה בן השלוש כדורים ותרופות המכילים רעל שגורם לו לחלות ולגסוס לאטו. אף אחת מהדמויות האחרות - אפילו לא סוזן אלטרמן, מפקחת המשטרה המיומנת - לא העלתה על דעתה שקינדרה, הבלונדינית העדינה, שגדלה בחווה וכל חלומה היה להפוך לאמא, מסוגלת לעשות דבר כזה. עוד חשבתי על קינדרה ג'ונסון כשנשמע הצלצול, קולו העמום הולך וגובר, הולך וממלא את החדר, עד שנאוה הכריזה: "יש מישהו בדלת."

כשהתרוממה בבת-אחת ועזבה את החדר נשארנו שלושתנו לשבת ולהאזין לחילופי הדברים במסדרון, לקולה הגבוה, המתרונן במפתיע, של נאוה האומרת: "איזו הפתעה נעימה, כמה נחמד שקפצתָ, בדיוק עכשיו, כשאדם כאן. ממש הזדמנות מצוינת," ואז את קולו החד, המעובה, של הבא: "את יודעת מה אני תמיד אומר, נאוה'לה, כל יום הוא הזדמנות."