ילדים אלמונים 1: הסליק במעמקי המערה

 1

ביום שני, באמצע שיעור חשבון, הגיע לשולחני פתק מקופל היטב ועליו רשום באותיות דפוס גדולות: "סודי ביותר, לאורי!"

באותו רגע המורה עמדה עם הפנים ללוח ועם הגב אל התלמידים. היא רשמה תרגילים, ואנחנו היינו צריכים להעתיק אותם למחברות, כדי שבבית נשבור את הראש איך לפתור אותם, וזה כמובן במקום להסתובב בחוץ.

הפניתי את מבטי ימינה ואחר כך שמאלה, לברר מי שלח לי את הפתק, אבל כל הראשים של כל התלמידים היו מורכנים אל המחברות, וכל הידיים היו עסוקות בכתיבה. אז יישרתי בזהירות את קמטי הנייר, ותוך כדי מעשה פזלתי הצידה לוודא שאף אחד לא פוזל אלי. גם איתן, שיושב לידי, היה עסוק בהעתקה מהלוח ולא שם לב אלי, וכך יכולתי לקרוא בשקט:

"בוא בהפסקה אל השירותים של הבנים.

קרה משהו חשוב.

אל תגלה לאף אחד!

סודי ביותר!"

הייתם מצפים, כמוני, למצוא חתימה?

חתימה לא מצאתי. מסיבה כלשהי העדיף השולח להישאר בעילוּם שֵם. הזהירות הזו נראתה לי מוזרה ומעוררת סקרנות. מי זה יכול להיות? שאלתי את עצמי, וכבר חדלתי לגמרי להתעניין בתרגילי החשבון שהמורה הכתיבה. מה היה יכול לקרות? ולמי?

כדי שתבינו באיזו תקופה הסיפור הזה התרחש, אני חייב לציין שבאותם ימים שלטו הבריטים בארץ–ישראל. המחתרות שלחמו נגדם הרבו לצאת לפעולות שכללו פיצוצים, חבלות והתנקשויות. גם מאסרים לא חסרו. כמעט לא עבר שבוע מבלי שנשמע בחדשות ברדיו (טלוויזיה עוד לא היתה אז) על מאסרו של אחד הלוחמים, או על גילוי מחסן נשק, או על תפיסת תחנת שידור נסתרת. אבל כל האירועים האלה לא נגעו ישירות לנו, הילדים. אנחנו לא השתתפנו בפעולות. אמנם הגיעו אלינו שמועות וסיפורים, וקינאנו בכל אלה שיצאו למבצעים, אבל מי היה יכול לקוות שישלבו גם אותנו? אז נותר לנו רק לחלום, שאולי יתמזל מזלנו ואיכשהו ומתישהו נשתלב באיזו פעילות מחתרתית.

לכן כשעברתי בעיניי שוב ושוב על הכתוב בפתק, ובמיוחד על המילים "סודי ביותר!", קיוויתי קודם כול שמדובר באיזה סוד מחתרתי. הדמיון שלי ניצת בבת־אחת, וכבר ראיתי את עצמי נושא נשק, רץ במדרונות הכרמל, מוליך חוליה של גיבורים לפשיטה על מחנה צבא בריטי. את האפשרות שמי ששלח לי את הפתק היה ילד מהכיתה, דחיתי. אולי מפני שלא רציתי בזה. הלא כל כך הרבה זמן אני חולם על הצטרפות ל'הגנה', על יציאה בלילות ועל פגישות מסתוריות...

בקוצר־רוח חיכיתי לצלצול, אבל כאילו להכעיס, המחוגים נעו להם בעצלתיים והזמן זחל. המורה המשיכה לכתוב ספרות על הלוח, והתלמידים המשיכו להעתיק. ואני כבר דימיתי לעצמי שהזמן החליט לפעול נגדי ולהיעצר, וכך לא אדע לעולם מי כתב לי את הפתק.

כאשר השיעור הסתיים סוף סוף, והמורה הואילה למחוק את כל המספרים מהלוח, נשמתי לרווחה. במהירות הטמנתי את המחברות בילקוט. את התרגילים לא העתקתי, אבל זה בכלל לא העסיק אותי. רצתי אל השירותים של הבנים. בהתחלה עברתי על פני ארבע הדלתות של ארבעת התאים, ופתחתי כל דלת לבדוק אם מישהו נמצאו בפנים. לצערי, כל התאים היו ריקים, ולכן לא נותר לי אלא להמתין. אז התיישבתי על אחד הכיורים והמתנתי.

לא חלפו שניות מועטות, וכבר נשמעו צעדים מלוּוים בקולות מוכרים. קול אחד זיהיתי כקולו של יונתן, שכולם כינו "הפחדן", והקול האחר היה שייך לאמנון שכולם כינו "התימהוני".

קפצתי ממקומי וגחנתי על אחד הכיורים. העמדתי פנים כאילו אני מתכוון לרחוץ ידיים. היה לי ברור שלא שני אלה שלחו את הפתק. יונתן??? תחשבו על זה: ילד שמפחד ללכת לבדו בחושך, ואחותו הגדולה צריכה לבוא לקחת אותו ממסיבות קבלת שבת, יתעסק בעניינים סודיים? ואמנון??? אל תצחיקו אותי. אמנון הוא ילד משונה, שאף פעם לא מתחבר עם שאר הילדים. הוא חולמני כזה, ובמקום לשחק עם כולם בהפסקות, הוא מסתובב לו בחורשה ומדבר אל עצמו. אז מה לו ולעניינים סודיים?

נחזור אל השירותים. כאשר השניים נכנסו, הברז כבר היה פתוח והידיים שלי היו טבולות במים. בקוצר–רוח חיכיתי שהם יסיימו את ענייניהם ליד הכיורים המרוחקים, אבל אמנון ויונתן התלחשו ביניהם. לא רק שהם נתקעו במקום שבו הם עמדו, אלא שהם גם פזלו אלי בין לחישה ללחישה.

אוף!!!

ממש התעצבנתי. כמה זמן אפשר ליטול ידיים? האם הם לא יכולים למצוא מקום ריחני יותר להסתודדויות המטופשות שלהם?

השניים ממש לא הושפעו ממחשבותיי. להיפך, להפתעתי אמנון ניגש אלי ובהבעת חשיבות שאינה רגילה אצלו שאל, "קיבלת את הפתק?״

עכשיו עלה בדעתי שאולי טומנים לי פח. למשל: ייתכן מאוד שיונתן הפחדן הבחין בפתק בשעה שהוא הועבר אלי (הוא יושב מאחוריי), והחליט לעקוב אחריי; או שכיוון שהוא פחדן גדול, הוא חשש לצאת למשימה לבד; או שמייד עם הצלצול הוא פנה לאמנון התימהוני וביקש ממנו להצטרף אליו, ואמנון הסכים, ויחד הם עקבו אחריי אל השירותים; מצד שני, ייתכן שכותבי הפתק החליטו להעמיד אותי בניסיון, ולכן שלחו את שני המעצבנים האלה לנסות לפתות אותי לדבר.

״פתק?״ העמדתי פנים מופתעות, ״איזה פתק?״

״הפתק,״ יונתן אמר, ״הפתק ששלחנו אליך בשיעור חשבון. לא קיבלת שום פתק?״

״לא,״ אמרתי בתקיפות, ״שום פתק.״

הם החליפו ביניהם מבטים נבוכים. אמנון גירד את המצח וניכר בו שהוא מנסה להבין מה קרה. יונתן פער את פיו ותלה בי את עיניו, הוא נראה מבולבל.

״אם לא קיבלת פתק,״ אמנון אמר, ״למה באת דווקא בהפסקה הזאת אל השירותים?״

הברז היה עדיין פתוח והמים זרמו. הצבעתי עליו והצבעתי גם על ידיי, שדמו כבר לידיה של אמא אחרי שהיא רוחצת כלים.

״באתי לרחוץ ידיים, אתם לא רואים?" שאלתי.

אמנון חייך וקרץ לי, ברור שהוא תפש מייד שאני משקר. חיוכו הפך לצחוק קל. אחר כך נמלטה מחזהו אנחת רווחה.

״טוב, בסדר,״ הוא אמר, ״עכשיו תסגור את הברז אם אתה רוצה לשמוע מה קרה.״

הבטתי בו, והבטתי ביונתן, ולבסוף הבטתי בברז. לרוע המזל, הסתבר לי שטעיתי. אני קיוויתי בכל ליבי שהרפתקה רצינית עומדת להתרחש ואני אטול בה חלק, ומה מתברר? במקום הרפתקה, אני עומד בשירותים עם הפחדן והתימהוני האלה, ואני כבר מבין שהם, ולא מישהו אחר, שלח לי את הפתק.

מה יכולתי לעשות?

סגרתי את הברז.

״אני אספר לו,״ יונתן קפץ קדימה, ״אני גיליתי ראשון.״

אבל אמנון דחף אותו הצידה. ״אתה גילית ראשון,״ הוא אישר, "אבל אל תשכח שאם לא אני, אחותך כבר היתה מספרת את הסיפור לכל העולם.״

״אבל אני גיליתי,״ יונתן עדיין התעקש, אבל הרבה פחות.

״לגלות זה כלום,״ אמנון ענה, ״לגלות זה רק מקרה.״

יונתן ביקש לנפח את חלקו בפרשה, אבל אני לא איפשרתי לו. עכשיו כבר נמאס לי, סבלנותי פקעה, והאכזבה התחלפה בסקרנות. הוויכוח המטופש על מי שגילה ראשון את הסוד התחיל לעצבן אותי.

״לא חשוב,״ התערבתי, ״לי זה ממש לא חשוב מי גילה ראשון. אם אתם לא מספרים לי מייד מה שרציתם לספר, אני מסתלק.״

אני מודה: האיום שלי היה סתם. לא התכוונתי לבצע אותו, הרי הייתי מוכרח לדעת על מה הם מדברים. תקווה גדולה התעוררה בי מחדש, אולי בכל זאת יתרחש הפעם משהו חשוב? אולי אשתתף בהרפתקה?

יונתן החוויר ונסוג, אולי הוא נבהל מטון הדיבור שלי. האמת? מראש יכולתי לשער שהוא יוותר ראשון. אמנון, לעומתו, התקרב אלי. הוא נעמד ליד הכיורים והתחיל לספר.

מדבריו הבנתי שכל העניין התחיל במוצאי שבת. יונתן נשאר לבדו בבית, מפני שהוריו היו מוכרחים לבקר מישהו בבית–חולים, ואחותו הרי מטיילת לה בלילות עם החבר שלה. כיוון שיונתן ידוע בתור פחדן גדול, הוא ישב כל הזמן צמוד לחלון, כדי שיוכל לברוח במקרה שיגיעו גנבים.

ואז, בזמן שהוא ישב ככה, הופיע פתאום אדם זר, שנעצר מול הכניסה לבית שלו. בגלל החושך, יונתן לא היה מסוגל להבחין בתווי פניו, אבל הוא הצליח לראות את בגדיו.

הזר לבש מעיל שצווארונו מורם ועישן סיגריה. דקות מעטות הוא השתהה ליד הפנס, מביט ימינה ושמאלה לסירוגין. אחר כך הוא התרחק, ובתנועה פתאומית זינק אל מעבר לגדר ונעלם בחורשה.