ילדי המחשבה

  1 "אני לא ממש אני"

 

"אמא, אבא, האם עשיתי זאת נכון?"

מילותיה האחרונות של האן צ'ינג-ג'או, מתוך לחישות האל מאת האן צ'ינג-ג'או

 

סי וונג-מו צעדה קדימה. האיש הצעיר שהציג את עצמו בשם פיטר לקח את ידה והוביל אותה אל תוך ספינת החלל. הדלת נסגרה מאחוריהם.

וונג-מו התיישבה על אחד הכיסאות המסתובבים שהיו בחדר הקטן בעל קירות המתכת. היא הסתכלה סביבה, מצפה לראות משהו מוזר וחדש. מלבד קירות המתכת, היה יכול המקום להיות כל משרד בעולם דרך. נקי, אבל לא ניקיון קיצוני. מרוהט ביעילות. היא ראתה הולוגרמות של ספינות טסות: ספינות המלחמה ומעבורות החלל המעוצבות שנכנסו אל האטמוספֵרה ויצאו ממנה, המבנים המעוגלים העצומים של ספינות החלל שהאיצו עד שהגיעו קרוב ככל האפשר למהירות האור. מצד אחד, העוצמה של חוד המחט, ומצד אחר, הכוח המסיבי של פטיש כבד. אבל פה, בחדר הזה, לא היה כל כוח. הוא היה סתם חדר.

איפה היה הטייס? חייב להיות טייס. האיש הצעיר שישב בקצה האחר של החדר ומלמל אל תוך המחשב, לא היה יכול לשלוט בספינה שמסוגלת לעבור את מהירות האור.

אבל נראה היה שבדיוק בזה הוא עוסק, משום שלא היו עוד דלתות שהיו יכולות להוביל לחדרים אחרים. מבחוץ הספינה נראתה קטנה. היה ברור שהחדר הזה הוא הספינה כולה. בפינה היו סוללות שאגרו אנרגיה מקולטי השמש שעל גג הספינה. בתוך הארון שנראָה מבודד כמו מקרר, אוחסנו כנראה מזון ומשקאות. כלומר, יש אמצעי מחיה, אבל לאן נעלמה הרומנטיקה שבטיסות החלל, אם זה כל מה שנחוץ? חדר אחד פשוט.

מכיוון שלא היה לה עוד במה להביט, היא הסתכלה באיש הצעיר שישב ליד המחשב. פיטר וויגין, כך הציג את עצמו, הוא שמו של ההגמון העתיק שאיחד את כל הגזע האנושי בשלטונו, בזמן שבני האדם עדיין חיו בעולם אחד, כשכל האומות והגזעים והדתות והפילוסופיות נדחסו יחד. לא היה אז לאנשים לאן לפנות לבד מאדמות שכניהם, מכיוון שהשמים היו כמו תקרה מעל ראשם, והחלל היה כמו תהום ענקית שאי אפשר לגשר על פניה. פיטר וויגין היה האיש ששלט בגזע האנושי. ומובן שהאיש שלפניה אינו האיש ההוא, והוא אף הודה בזה. אנדרו וויגין שלח אותו; וונג-מו נזכרה בדברים שאמר לה המאסטר האן, שאנדרו וויגין יצר אותו באופן כלשהו. האם זה עושה את דובר המתים הגדול לאביו של פיטר או שבאופן כלשהו הוא אחיו של אֶנְדר, ולא זו בלבד שהוא נקרא על שמו של ההגמון שמת לפני 3,000 שנה, אלא שהוא ממש התגלמותו?

פיטר חדל למלמל, נשען לאחור בכיסאו ונאנח. הוא שפשף את עיניו, התמתח וגנח, אף שמאוד לא מקובל לנהוג כך בחברה, אלא אם כן אתה איכר פשוט.

נראה שהוא הרגיש בביקורתה ואולי שכח שהיא שם ופתאום נזכר, שכן בלא להתיישר בכיסאו סובב את ראשו והביט בה.

"מצטער", הוא אמר. "שכחתי שאני לא לבד".

וונג-מו הרגישה דחף לענות לו בישירות, אף-על-פי שכל חייה נמנעה מלדבר כך. אחרי ככלות הכול, הוא דיבר אליה בישירות מעליבה, כשספינת החלל שלו הופיעה כפטרייה אחרי הגשם על הדשא שליד הנהר, והוא יצא ממנה עם צלוחית יחידה ובה מחלה שתרפא את עולמה, דרך, מהמחלה הגנטית שפשׂתה בו. הוא הביט בעיניה לפני לא יותר מ-15 דקות ואמר: "בואי איתי ותשתתפי בשינוי ההיסטוריה. בעשיית ההיסטוריה". ועל אף פחדיה, היא נענתה.

נענתה וכעת הייתה ישובה בכיסא מסתובב, מביטה בו מתנהג בגסות, מתמתח לעיניה כמו נמר. האם הנמר הוא חיית הלב שלו? וונג-מו קראה את כתבי ההגמון. היא יכלה למצוא את הנמר באדם הגדול והנורא ההוא. אבל בנער הזה? הוא היה מבוגר מוונג-מו, אבל היא לא הייתה צעירה מכדי להבחין בילדותיות משנתקלה בה. הוא התכוון לשנות את מהלך ההיסטוריה! לטהר את השחיתות בקונגרס. לעצור את הצי של לוזיטניה. לעשות את כל כוכבי הלכת המיושבים חברים שווי זכויות במאה העולמות. הנער הזה שהתמתח כמו חתול פרא.

"את לא רואה אותי באור חיובי", אמר. הוא נשמע כועס ומשועשע בעת ובעונה אחת. אבל אולי היא לא הבינה כראוי את ההטעמות של אדם כמותו. היא התקשתה לקרוא את העוויותיו של אדם עגול עיניים שכזה. גם בפניו וגם בקולו היו שפות נסתרות שהיא לא יכלה להבין.

"את חייבת להבין", הוא אמר. "אני לא ממש אני".

וונג-מו שלטה בשפה המדוברת טוב למדי כדי להבין את הניב הזה. "אתה לא מרגיש במיטבך היום?" אבל משאמרה זאת ידעה מיד שהוא לא התכוון למובן המרומז.

"אני לא ממש אני", הוא אמר שוב. "אני לא באמת פיטר וויגין".

"אני מקווה שלא", אמרה וונג-מו. "קראתי על הלווייתו בבית הספר".

"אבל אני נראה כמוהו, נכון?" הוא הקרין הולוגרמה מעל מסך המחשב שלו. ההולוגרמה הסתובבה והביטה בוונג-מו. פיטר התיישר והתיישב באותה תנוחה, מביט בה.

"יש קווי דמיון", היא אמרה.

"אני צעיר יותר, כמובן", אמר פיטר, "מפני שאנדר לא ראה אותי שוב אחרי שעזב את כדור הארץ כשהיה בן... 5 בערך? ילד קטן, בכל אופן. אני עדיין הייתי ילד. זה מה שהוא זכר כשהוא יצר אותי מאוויר".

"לא מאוויר", היא אמרה. "מלא-כלום".

"גם לא מלא-כלום", הוא אמר. "אבל מכל מקום, הוא יצר אותי". הוא חייך ברשעות. "אני יכול לזמֵן רוחות מהעמוק האינסופי".

למילים האלה הייתה משמעות בשבילו, אבל לא בשבילה. בעולם דרך ציפו ממנה להיות משרתת ולכן חינוכה היה דל מאוד. אחר כך, בביתו של האן פֵיי-טצו, הכירו ביכולותיה. תחילה גבִרתה, האן צ'ינג-ג'או, ואחר כך גם המאסטר עצמו. בעזרת שניהם רכשה באקראי מעט ידע. הלימוד היה טכני בעיקרו, והספרות שלמדה הייתה ספרות הממלכה האמצעית או הספרות של עולם דרך עצמו. היא יכלה לצטט את המשורר הגדול לי צ'ינג-ג'או שעל שמו נקראה גבִרתה לשעבר, אבל על המשורר שציטטה לא ידעה דבר.

"יכולני להעלות רוחות מני תהום", חזר ואמר. ואז שינה מעט את קולו ואת התנהגותו וענה לעצמו: "וכן אוכל אני וזולתי, אך אם תקרא להם, כלום הם יבואו?"

"שקספיר?" היא ניחשה.

הוא חייך אליה. היא חשבה על חתול שמחייך אל היצור שהוא משתעשע בו. "זה תמיד ניחוש טוב כשאירופאי מצטט שירה", הוא אמר.

"זה ציטוט מצחיק", היא אמרה. "אדם מתרברב שהוא יכול לזמן את המתים, אבל האדם השני משיב לו שיותר מלקרוא להם, עיקר העניין הוא לגרום להם להגיע".

הוא צחק. "איזה מין הומור יש לך".

"לציטוט הזה יש משמעות בשבילך כי אֶנְדר זימן אותך מהמתים".

הוא נראה מבוהל. "איך את יודעת?"

היא הרגישה את ההתרגשות שבפחד. האם זה יכול להיות נכון? "לא ידעתי. התבדחתי".

"ובכן, זה לא נכון. לא ממש. הוא לא הקים מתים לתחייה. אם כי הוא מאמין שהוא יוכל, במקרה הצורך". פיטר נאנח. "אני נבזי. המילים פשוט עולות במוחי. אני לא מתכוון לומר אותן. הן פשוט עולות".

"יכול להיות מצב שבו מילים עולות במוחך, אבל אתה נמנע מלומר אותן בקול רם".

הוא גלגל את עיניו. "אני לא חונכתי להיות משרת, כמוך".

אז כך מתנהג אדם שבא מעולם של אנשים חופשיים, לועג לאחר שהיה משרת שלא באשמתו. "אני חונכתי לשמור מילים לא נעימות לעצמי, מתוך נימוס", היא אמרה. "אבל אולי אתה רואה בזה רק עוד צורה של שעבוד".

"כפי שאמרתי, האם המלכה של המערב, מילים מרושעות באות לפי שלא ברצוני".

"אני לא המלכה האם", אמרה וונג-מו. "השם היה בדיחה אכזרית..."

"ורק אדם נבזי מאוד ילעג לך על כך", פיטר חייך. "אבל אני קרוי על שם ההגמון. חשבתי שהעובדה שלשנינו שמות מוגזמים עד כדי גיחוך היא דבר שמשותף לנו".

היא ישבה בשקט, בוחנת את המחשבה שאולי הוא מנסה להתיידד.

"אני התחלתי להתקיים", הוא אמר, "לפני זמן לא רב. כמה שבועות. חשבתי שראוי שתדעי זאת".

היא לא הבינה.

"את יודעת איך הספינה הזאת פועלת?" הוא שאל.

עכשיו הוא קופץ מנושא לנושא. בוחן אותה, ודי היה לה מעינו הבוחנת. "נראה לי שמישהו יושב בתוכה, וזרים גסי רוח בוחנים אותו", היא אמרה.

הוא חייך והנהן. "אתה מקבל את מה שאתה נותן. אֶנְדר אמר לי שאת לא משרתת של אף אחד".

"הייתי המשרתת הנאמנה של צ'ינג-ג'או. אני מקווה שאנדר לא שיקר לך בנושא הזה".

הוא תיקן אותה. "יש לך דעה משלך". עיניו חזרו ובחנו אותה. היא שוב הרגישה שהוא קולט אותה לגמרי במבטו החודר, בדיוק כפי שהרגישה כשהביט בה בראשונה ליד הנהר. "וונג-מו, זה לא היה סתם ביטוי כשאמרתי לך שנוצרתי לא מכבר. נוצרתי, את מבינה, לא נולדתי. והאופן שבו נוצרתי קשור ישירות לאופן שבו הספינה הזאת עובדת. אני לא רוצה לשעמם אותך ולהסביר לך דברים שאת כבר מבינה, אבל עלייך לדעת מה – ולא מי – אני, כדי שתוכלי להבין למה אני צריך אותך איתי. לכן אני שואל שוב: האם את יודעת איך הספינה הזאת עובדת?"

היא הנהנה. "אני חושבת שכן. במוחה של ג'יין, הישות השוכנת במחשבים, יש תמונה מושלמת ככל האפשר של ספינת החלל ושל כל השוכנים בה, כמו שלאנשים יש תמונה משל עצמם על עצמם וכולי. בלי לגזול זמן היא מעבירה הכול מהעולם האמיתי למקום של ריק, ובלי לגזול זמן, היא מחזירה הכול למציאות למקום שהיא בוחרת. וכך, במקום ספינות חלל, שלהן נדרשות שנים כדי להגיע ממקום למקום, הכול מתרחש בִּן רגע".

פיטר הנהן. "יפה מאוד. אלא שעלייך להבין שבזמן שהספינה נמצאת בחוץ, היא אינה מוקפת בריק, אלא במספר אינסופי של איואות.

היא הֵסבה את פניה ממנו.

"את לא מבינה את המילה?"

"הכוונה שכל האנשים היו קיימים תמיד. שאנחנו זקנים מהאלים העתיקים ביותר..."

"בערך", אמר פיטר. "אלא שהָאיואות מהבחוץ, אי אפשר לומר עליהן שהן קיימות או לפחות אין להן כל קיום בעל משמעות. הן פשוט... נמצאות. וגם זה לא, משום שאין הרגשה של מקום, אין שָם שבו הן נמצאות. הן פשוט קיימות. עד שאינטליגנציה כלשהי קוראת להן, נותנת להן שם, מסדרת אותן בסדר כלשהו, נותנת להן צורה".

"חמר יכול להפוך לדוב", היא אמרה, "אבל לא כל עוד הוא נשאר רטוב וקר על שפת הנהר".

"בדיוק. אז אנדר וויגין ועוד כמה אנשים, שאם יתמזל מזלך, לא תצטרכי לפוגשם, נסעו החוצה בפעם הראשונה. הם לא התכוונו להגיע לשום מקום. המטרה במסע הראשון הזה הייתה להישאר בחוץ די זמן כדי שאחת מהם, מדענית גנטית מוכשרת למדי, תוכל ליצור מולקולה חדשה, מורכבת במיוחד, באמצעות תמונה שהייתה במוחה או ליתר דיוק, באמצעות תמונה של השינויים שעליה לערוך במולקולה קיימת... את לא יודעת די ביולוגיה לשם כך. מכל מקום, היא עשתה את מה שהייתה צריכה לעשות. היא יצרה את המולקולה החדשה, אבל, היא לא הייתה היחידה שעסקה ביצירה באותו היום".

"מוחו של אֶנְדר יצר אותך?" שאלה וונג-מו.

"שלא במתכוון. אני הייתי טעות טרגית. תוצאת לוואי כאובה. בואי נאמר שכל מי שהיה שם, כל מה שהיה שם, החל ליצור בטירוף. הָאיואות שבחוץ כמהות לקבל צורה. צלליות של ספינות החלו להיווצר סביבנו. מבנים חלשים, בהירים, שבורים, שבירים, קיקיוניים קמו ונפלו בתוך שניות. רק ארבעה היו יציבים במידה מסוימת. אחד הוא המולקולה הגנטית שיצרה אֶלָנורה ריבֵרה".

"אתה היית ביניהם?"

"הפחות מעניין מכולם, חוששני. הפחות אהוב והפחות מוערך. לאחד האנשים על הספינה קראו מירו. הוא נהיה נכה בעקבות תאונה טרגית לפני כמה שנים. נגרם לו נזק עצבי. הוא היה כבד לשון, שלומיאל וצולע. במוחו הייתה תמונה שלו עצמו חזק כפי שהיה פעם. באמצעות התמונה המושלמת הזאת חברו יחד איואות במספר עצום ויצרו העתק מדויק שלו כפי שהיה פעם, והשתוקק לחזור להיות. העתקו היה מושלם על כל זיכרונותיו. וכה מושלם היה שאף הרגיש את התיעוב כלפי גופו הפגוע. כך מירו החדש, המשופר – או יותר נכון, העתקו של מירו של פעם – עמד לפניהם כניגוד מושלם למירו הנכה, ולנגד עיניהם התפורר הגוף הדחוי והיה ללא-כלום".

וונג-מו התנשפה כשתיארה לעצמה את ההתרחשות. "הוא מת!"

"לא, זאת לא הנקודה, את לא מבינה? הוא חי. הוא היה מירו. אבל האַיוּאָה שלו – לא טריליוני האיואות שהרכיבו את האטומים והמולקולות של גופו, אלא האיואה האחת ששלטה בכל אלה, האחת שהייתה הוא עצמו, כוח רצונו – האיואה שלו פשוט עברה לגוף החדש והמושלם. זה היה האני האמיתי שלו. ולאני הישן..."

"לא היה עוד שימוש".

"לא היה מה שייתן לו צורה. את מבינה, אני חושב שגופנו מתקיים בזכות האהבה. אהבת האיואה הראשית לגוף המזהיר ורב-העוצמה שמציית לה, היא שנותנת לאני את חוויית העולם. אפילו מירו ששנא את עצמו בנכותו, אפילו הוא ודאי אהב את שארית גופו מעוררת הרחמים. עד לרגע שהיה לו גוף חדש".

"ואז הוא עבר מגופו".

"אף בלי לדעת שהוא עושה זאת", אמר פיטר. "הוא הלך בעקבות אהבתו".

וונג-מו הקשיבה לסיפורו וידעה שהוא חייב להיות נכון, משום שהיא שמעה אזכורים רבים לאיואות בשיחות בין האן פֵיי-טצו לג'יין. עכשיו, אחרי ששמעה את סיפורו של פיטר וויגין, הכול נשמע הגיוני. זה היה חייב להיות נכון, ולו משום שהספינה הזאת הופיעה כאילו משום מקום על גדת הנהר, מאחורי ביתו של האן פֵיי-טצו.

"עכשיו את ודאי תוהה", אמר פיטר, "איך אני שאיני אהוב ואף אי אפשר לאהוב אותי, אני יודע שכך אני – איך אני נוצרתי".

"כבר אמרת, באמצעות מוחו של אנדר".

"התמונה החזקה ביותר של מירו הייתה דמותו שלו בצעירותו, כשהיה בריא וחזק. אבל התמונות החזקות במוחו של אנדר היו של אחותו הגדולה, ולנטיין, ושל אחיו הגדול, פיטר. אמנם לא כפי שהיו, משום שאחיו פיטר מת מזמן, וּולנטיין אף שליוותה את אנדר בכל קפיצותיו בחלל, הרי שהזקינה כמותו. היא הייתה בוגרת. אדם אמיתי. אבל על הספינה, בזמן שהיו בחוץ, הוא יצר העתק של דמותה בצעירותה. ולנטיין הצעירה. ולנטיין הזקנה המסכנה! היא לא ידעה עד כמה הזדקנה עד שראתה את בבואת עצמה הצעירה, הדמות המושלמת הזאת, המלאך הזה שחי לו בנפשו המעוותת של אנדר עוד מילדותם. אני חייב לומר שהיא הקורבן הגדול ביותר בדרמה הקטנה הזאת. לדעת שאחיך נושא עמו תמונה כזו במקום לאהוב אותך כפי שאת – והיה אפשר לראות שוולנטיין הזקנה – עכשיו מכנים אותה כך כולם, והיא ביניהם – שונאת את זה. היה אפשר לראות שסבלנותה של ולנטיין הזקנה עומדת לפקוע".

"אבל אם ולנטיין המקורית עדיין חיה", אמרה וונג-מו כלא מבינה, "אז מי היא ולנטיין הצעירה? מי היא באמת? אפשר להיות פיטר כי הוא מת ואיש לא משתמש בשמו, אבל..."

"מעורר שאלות, נכון?" אמר פיטר. "אבל הנקודה היא שמת או חי, אני לא פיטר וויגין. כפי שכבר אמרתי, אני לא ממש אני".

הוא נשען בכיסאו והביט בתקרה. ההולוגרמה שמעל המחשב הסתובבה לעברו. הוא לא נגע בשום כפתור.

"ג'יין נמצאת איתנו", אמרה וונג-מו.

"ג'יין נמצאת איתנו תמיד", אמר פיטר. "היא המרגלת של אנדר".

ההולוגרמה התחילה לדבר. "אנדר לא זקוק למרגלים אלא לחברים או לפחות לבעלי ברית אם הוא יכול לרוכשם".

פיטר שלח יד למחשב וכיבה אותו. ההולוגרמה נעלמה.

הפעולה הפריעה מאוד לוונג-מו. כאילו סטר לילד או הכה משרת. "ג'יין היא יצור אצילי מכדי לנהוג זלזול שכזה".

"ג'יין היא תוכנת מחשב שיש לה תקלה במערכת האִיד".

מצב רוחו של הנער הזה שבא ולקח אותה לספינת החלל שלו והבריח אותה מעולם דרך, היה קודר אבל יהיה מצב רוחו קודר ככל שיהיה, כעת, לאחר שנעלמה ההולוגרמה, היא הבינה את מה שראתה. "זה לא רק משום שאתה צעיר כל-כך ואילו ההולוגרמות של פיטר וויגין וההגמון הן של גברים בוגרים", אמרה וונג-מו.

"מה", שאל בחוסר סבלנות, "מה לא?"

"ההבדל הפיסי בינך ובין ההגמון".

"אז מה כן?"

"הוא נראה... שבע רצון".

"הוא כבש את העולם", אמר פיטר.

"אז כשאתה תכבוש את העולם, יעלה גם בעיניך מבט זה של שביעות רצון?"

"אני מניח", אמר פיטר. "דומה שזוהי מטרת חיי. זאת המשימה שאנדר שלח אותי לבצע".

"אל תשקר לי", אמרה וונג-מו. "על שפת הנהר דיברת על דברים נוראיים שעשיתי בשם שאפתנותי. אני מודה, הייתי שאפתנית, הרהבתי לטפס מעל למעמד הנחות שלתוכו נולדתי. אני מכירה את טעם המאמץ הזה ואת והריח, ואני מריחה אותו ממך. הוא נודף ממך כמו ריח הזפת ביום חמסין".

"לשאפתנות יש ריח?"

"אני עצמי השתכרתי ממנו".

הוא חייך. אחר כך נגע בעגיל שבאוזנו. "זִכרי, ג'יין מקשיבה ומספרת לאנדר הכול".

וונג-מו השתתקה, אבל לא בשל מבוכה. פשוט לא היה לה עוד מה לומר, ולכן לא אמרה דבר.

"אני שאפתן כל-כך כי כך דמיין אותי אנדר. שאפתן, נבזי ואכזרי".

"אבל חשבתי שאתה לא ממש אתה", היא אמרה.

בעיניו ניבטה התרסה. "נכון, אני לא". הוא הביט הצדה. "מצטער, ג'פטו, אבל אני לא יכול להיות ילד אמיתי. אין לי נשמה".

היא לא הכירה את השם שהוא הזכיר, אבל הבינה את המילה נשמה. "כל ילדותי חשבו עלי כעל משרתת במהותי, כעל אדם חסר נשמה. ויום אחד גילו שיש לי נשמה. עד כה היא לא הביאה לי שמחה גדולה".

"אני לא מדבר על רעיון דתי כלשהו. אני מדבר על האיואה. אין לי כזו. זכרי מה קרה לגופו הנכה של מירו כשהאיואה שלו עזבה אותו".

"אבל אתה לא מתפורר, אז בכל זאת חייבת להיות לך איואה".

"לי אין אותה. לה יש אותי. אני ממשיך להתקיים כי האיואה בעלת כוח הרצון החזק שיצר אותי ממשיכה לדמיין אותי, ממשיכה להיות זקוקה לי, לשלוט בי, להיות כוח הרצון שלי".

"אנדר וויגין?" היא שאלה.

"אחי, יוצרי, מעני, אלוהי, אני עצמי".

"וולנטיין הצעירה? גם אותה?"

"אבל אותה הוא אוהב. הוא גאה בה. הוא מאושר שהוא יצר אותה. אותי הוא מתעב. מתעב, אבל רוצה שאעשה ואומר כל דבר נבזי. כשאני בשיא כיעורי, זכרי שאני עושה רק את מה שאחי מכריח אותי לעשות".

"להאשים אותו ב..."

"אני לא מאשים, וונג-מו. אני מתאר את המציאות. כוח רצונו שולט עכשיו בשלושה גופים. בשלי, בגופה של אחותי המלאכית להדהים וכמובן בגופו שלו העייף והמזדקן. כל איואה בגופי מקבלת את פקודותיה ומקומה מזו שלו. אני הוא, מכל בחינה משמעותית, אנדר וויגין. אלא שהוא יצר אותי כדי לשאת כל דחף שלו עצמו שהוא שונא בעצמו או פוחד ממנו. השאפתנות שלו: כן, את מריחה את השאפתנות שלו כשאת מריחה את זו שלי. התוקפנות שלו. הזעם שלו. הנבזיות שלו. האכזריות שלו. שלו, ולא שלי, כי אני מת, ומעולם לא הייתי כמו שהוא ראה אותי. האדם שאת רואה לפנייך הוא קריקטורה, פרודיה. אני זיכרון מעוות. חלום רע. סיוט. אני היצור שמתחבא תחת המיטה. הוא הוציא אותי מתוך התוהו ובוהו כדי להיות הסיוט של ילדותו".

"אז אל תעשה כרצונו", אמרה וונג-מו. "אם אינך רוצה להיות כל אותם דברים, אל תעשה אותם".

הוא נאנח ועצם את עיניו. "אם את חכמה כל-כך, למה לא הבנת שום מילה שאמרתי?"

אבל היא הבינה בהחלט. "מהו כוח הרצון שלך? אף אחד לא יכול לראות אותו. לא שומעים אותו חושב. אתה רק יודע מה הרצון שלך לאחר מעשה, כשאתה מסתכל אחורה בחייך ורואה מה עשית".

"זה התעלול הנורא ביותר שהוא עולל לי", אמר פיטר בשקט, עיניו עדיין עצומות. "אני מסתכל אחורה בחיי, ואני רואה רק את הזיכרונות שהוא דמיין בשבילי. הוא נלקח ממשפחתנו כשהיה רק בן חמש. מה הוא יודע עלי או על חיי?"

"הוא כתב את ההגמון".

"הספר הזה. כן, הוא התבסס על זיכרונותיה של ולנטיין, כפי שהיא סיפרה לו אותם. ועל המסמכים הפומביים של הקריירה המזהירה שלי. וכמובן, על התקשורת המועטה שבין אנדר וביני לפני מותי או מותו. אני בן כמה שבועות בלבד, ואני יודע לצטט מהנרי הרביעי, חלק 1. אוון גלנדאוור מתפאר לפני הוטְסְפַּר. הנרי פֶּרסי. איך יכולתי לדעת את זה? מתי למדתי בבית הספר? כמה זמן שכבתי ער בלילות וקראתי מחזות עד שלמדתי בעל-פה אלף שורות שאהבתי? האם אנדר המציא את כל חינוכו של אחיו הגדול? כל מחשבותיו הפרטיות? אנדר הכיר את פיטר וויגין האמיתי חמש שנים בלבד. אני לא מסתמך על זיכרונות של אדם אמיתי. אלה הם הזיכרונות שאנדר חושב שצריכים להיות לי".

"הוא חושב שאתה צריך להכיר את שקספיר, לכן אתה מכיר אותו?" היא שאלה בהיסוס.

"לו העניק לי את שקספיר בלבד. הכותבים הגדולים, הפילוסופים הגדולים. לו אלה היו הזיכרונות היחידים שהיו לי".

היא חיכתה שהוא יציין את הזיכרונות המטרידים, אבל הוא רק רעד והשתתק.

"ובכן, אם אנדר אכן שולט בך, הרי שאתה הוא. זה אתה. אתה הוא אנדרו וויגין. יש לך איואה".

"אני הוא הסיוט של אנדרו וויגין", אמר פיטר. "אני השנאה העצמית של אנדרו וויגין. אני כל מה שהוא שונא ופוחד מפניו בתוך עצמו. זה התסריט שניתן לי. זה מה שעלי לעשות".

הוא קפץ את כף ידו לאגרוף, ואז מתח את אצבעותיו שנשארו כפופות. הציפורניים. שוב הנמר. לרגע אחד וונג-מו פחדה ממנו. אבל רק לרגע. הוא ריפה את כף ידו. הרגע חלף. "איפה אני מופיעה בתסריט שלך?"

"אני לא יודע", אמר פיטר. "את חכמה מאוד. יותר ממני, אני מקווה. אף-על-פי שאני יהיר שכזה, איני יכול להאמין באמת שיש מישהו חכם ממני. כלומר, על אחת כמה וכמה אני זקוק לעצה טובה, מכיוון שאיני יכול להעלות על דעתי שאני זקוק לה".

"אתה מדבר במעגלים".

"זה חלק מהאכזריות שלי. לְעַנות אותך בשיחה. אבל אולי זה אמור להרחיק לכת יותר. אולי אני אמור לענות אותך ולהרוג אותך כמו שאני זוכר בבירור כל-כך שעשיתי לסנאים. אולי אני אמור לקחת את גופך החי ליער, למסמר אותך לשורשי עץ ולחתוך אותך שכבה אחר שכבה כדי לראות באיזה שלב יתחילו הזבובים להגיע ולהטיל ביצים בבשרך החשוף".

היא נרתעה מעצם המחשבה. "קראתי את הספר. אני יודעת שההגמון לא היה מפלצת".

"אך לא דובר המתים הוא שיצר אותי בחוץ, אלא הילד המפוחד אנדר. אני איני פיטר וויגין שאותו הוא הבין בחוכמה כה רבה בספר ההוא. אני פיטר וויגין שהיה מקור סיוטיו, זה שהתעלל בסנאים".

"הוא ראה אותך עושה זאת?"

"לא אותי", הוא אמר. "ולא, הוא גם לא ראה אותו עושה זאת. ולנטיין סיפרה לו אחר כך. היא מצאה את גופת הסנאי ביער ליד הבית שגדלו בו בגרינסבורו שבצפון קרוליינה, ביבשת צפון אמריקה, על כדור הארץ. אבל התמונה התאימה כל-כך לסיוטיו שהוא לקח אותה ושיתף אותי בה. זה הזיכרון שאני חי איתו. מבחינה אינטלקטואלית, אני יכול לתאר לעצמי שפיטר וויגין האמיתי לא היה אכזרי כלל. הוא למד. הוא לא הרגיש חמלה כלפי הסנאי כי לא היו לו רגשות כלפיו. זאת הייתה פשוט חיה. לא הייתה לה משמעות יותר מראש של חסה. לחתוך אותה היה לא מוסרי כמו לחתוך סלט. אבל לא כך דמיין זאת אנדר, ולכן לא כך אני זוכר זאת".

"איך אתה זוכר את זה?"

"כמו שאני זוכר את כל זיכרונותיו, כביכול. מבחוץ. אני צופה בעצמי, מרותק מאימה, בעוד אני נהנה הנאה מרובה מהאכזריות. כל זיכרונותיו שקדמו לרגע שבו התחלתי לחיות במסע של אנדר אל הבחוץ, בכולם אני רואה את עצמי דרך עיניים של מישהו אחר. זוהי הרגשה מוזרה מאוד, תהיי בטוחה".

"ועכשיו?"

"עכשיו אני לא רואה את עצמי כלל", הוא אמר, "כי אין לי עצמי. אני לא ממש אני".

"אבל אתה זוכר. יש לך זיכרונות. מהשיחה הזאת כבר יש לך זיכרונות. אתה מביט בי. אתה ודאי זוכר".

"כן", הוא אמר. "אני זוכר אותך. ואני זוכר שהייתי פה וראיתי אותך. אבל אין אני מאחורי עיניי. אני מרגיש עייף וטיפש גם כשאני בשיא פיקחותי".

הוא חייך חיוך מקסים; וונג-מו יכלה לראות שוב את ההבדל המוחשי בין פיטר ובין ההולוגרמה של ההגמון. זה היה כפי שהוא אמר: גם בשיא מחאתו היו לפיטר וויגין הזה עיניים שזהרו בזעם פנימי. הוא היה מסוכן. וזה ניכר על פניו. כשהוא הביט לך בעיניים, יכולת לדמיין אותו מתכנן מתי ואיך תמות.

"אני לא ממש אני", אמר פיטר.

"אתה אומר את זה כדי לשלוט בעצמך", אמרה וונג-מו, מנחשת, אבל בטוחה בצדקתה. "זה לחש הקסמים שלך כדי למנוע מעצמך לעשות את מה שאתה רוצה לעשות".

פיטר נאנח ונשען קדימה, ראשו נח על המחשב, אוזנו לחוצה כנגד משטח הפלסטיק.

"מה אתה רוצה לעשות?" היא שאלה, חוששת מהתשובה.

"הסתלקי", הוא אמר.

"לאן אני יכולה ללכת? בספינת החלל הגדולה הזאת שלך יש רק חדר אחד".

"פתחי את הדלת וצאי החוצה", הוא אמר.

"אתה מתכוון להרוג אותי? לשלוח אותי לחלל שאקפא בו לפני שאספיק להיחנק?"

הוא התיישר והביט בה בתימהון. "חלל?"

הבלבול שלו בלבל אותה. איפה הם יכולים להיות אם לא בחלל? זה המקום שאליו טסו ספינות חלל. לחלל. מלבד זאת, כמובן.

כשהוא ראה שהיא מתחילה להבין, הוא פרץ בצחוק. "כן, את היא החכמה. יצרו מחדש את עולם דרך רק כדי לזכות בגאוניות שלך!"

היא סירבה להיענות להקנטה.

"חשבתי שארגיש תנועה או משהו. כבר טסנו? הגענו?"

"כהרף עין. היינו בחוץ וחזרנו אל מקום אחר מהר כל-כך, שרק המחשב היה יכול להרגיש שלמסע שלנו הייתה בכלל משמעות מבחינת הזמן. ג'יין עשתה זאת עוד לפני שסיימתי לדבר איתה. לפני שהחלפתי איתך מילה".

"אז איפה אנחנו? מה יש מעבר לדלת?"

"אנחנו נמצאים ביער במקום כלשהו בעולם רוח אלוהית. אפשר לנשום את האוויר פה. לא תקפאי. מעבר לדלת שורר קיץ".

היא צעדה לעבר הדלת והורידה את הידית, משחררת את הסגר. הדלת נפתחה בקלות. אור השמש חדר לחדר.

"רוח אלוהית", היא אמרה. "קראתי על המקום. הוא הוקם כעולם שינטו כשם שעולם דרך היה אמור להיות טאואיסטי. טוהר התרבות היפנית העתיקה. אבל אני חושבת שאין פה הרבה טוהר היום".

"מבחינתי, זה העולם שבו אנדרו, ג'יין ואני הרגשנו – אם אפשר לדבר על רגשות, מלבד אלה של אנדר – שזה העולם שבו נוכל אולי למצוא מרכז של כוח בעולמות שהקונגרס שולט בהם. מחליטי ההחלטות האמיתיים. הכוח שמאחורי הכתר".

"כדי שתוכל לחתור תחתיהם ולהשתלט על הגזע האנושי?"

"כדי שאוכל לעצור את הצי הלוזיטני. ההשתלטות על הגזע האנושי תבוא אחר כך. הצי הלוזיטני הוא מטרה דחופה יותר. יש לנו שבועות ספורים בלבד לעצור אותו לפני שיגיע לשם וישתמש בדוקטור הקטן, המכשיר להשמדה מולקולרית, כדי לפוצץ את לוזיטניה לחלקיקיה הבסיסיים. בינתיים, מכיוון שאנדר וכל האחרים מצפים שאכשל, הם בונים מהר ככל האפשר ספינות חלל קטנות מפח, ומעבירים לוזיטנים רבים ככל שיוכלו – בני אנוש, חזרזירים ובאגים – לכוכבים אחרים שעליהם אפשר לחיות, אך עדיין אינם מיושבים. אחותי היקרה ולנטיין – הצעירה – נוסעת עם מירו, בעל הגוף החדש והטרי, לחפש במהירות עולמות חדשים, ככל שמאפשרת ספינתם. המון עבודה! הכול מהמרים על כישלוני. כישלוננו. בואי נאכזב אותם, בסדר?"

"נאכזב אותם?"

"נאכזב ונצליח. בואי נצליח. בואי נמצא את מרכז הכוח של בני האדם ונשכנע אותם לעצור את הצי לפני שהוא יהרוס את העולם שלא לצורך".

וונג-מו הביטה בו בפקפוק. לשכנע אותם לעצור את הצי? הנער הנבזי, האכזר הזה? איך הוא יכול לשכנע מישהו במשהו?

כביכול יכול היה לשמוע את מחשבותיה, הוא ענה על הפקפוק השקט שלה.

"את מבינה למה הזמנתי אותך לבוא איתי. כשאנדר המציא אותי, הוא שכח שהוא לא הכיר אותי בתקופה שבה שכנעתי אנשים וקיבצתי אותם יחד בבריתות משתנות וכל השטויות האלה. אז הפיטר וויגין שהוא יצר הוא נבזי מדי, שאפתנותו ניכרת מדי ואכזריותו גלויה מכדי לשכנע אדם שמגרד לו בישבן, לגרד לעצמו בישבן".

היא הֵסבה שוב את מבטה ממנו.

"את רואה?" הוא אמר. "אני מעליב אותך שוב ושוב. הביטי בי. את מבינה את הדילמה שלי? פיטר האמיתי, המקורי, היה יכול להצליח לעשות את העבודה שאני נשלחתי לעשות. הוא היה יכול לעשותה בשנתו. כבר הייתה לו תוכנית. הוא היה מסוגל לגרום לאנשים לבטוח בו, להרגיע אותם, לחדור אל הוועדות שלהם. פיטר וויגין ההוא! הוא היה יכול לכשף את עוקצי הדבורים. אבל האם אני יכול? אני מטיל ספק. כי, את מבינה, אני לא ממש אני".

הוא קם מכיסאו, עבר אותה ויצא החוצה אל האחו שהקיף את הספינה הקטנה שנשאה אותם מעולם לעולם. וונג-מו עמדה בפתח הדלת, מביטה בו מתרחק מהספינה. מתרחק, אבל לא מדי.

אני מכירה את הרגשותיו במידה מסוימת, היא חשבה. אני מבינה את ההרגשה כשאתה נאלץ לבטל את רצונך לפני רצונם של אחרים. לחיות למענם, כאילו הם הכוכב של חייך, ואילו אתה רק שחקן משנה. חייתי כעבד. אבל לפחות, כל הזמן הזה, הכרתי את לבי שלי. ידעתי מה באמת חשבתי גם כשעשיתי מה שהם רצו, וידעתי מה רציתי מהם, יהיה אשר יהיה המחיר הנדרש כדי להשיג זאת. אבל לפיטר וויגין אין מושג מה הוא באמת רוצה, משום שאפילו ההתנגדות שלו לחוסר החופש שלו אינה באמת שלו. אפילו זה בא מאנדרו וויגין. אפילו השנאה העצמית שלו היא השנאה העצמית של אנדרו ו...

ועוד שכבה ועוד שכבה, במעגלים, כמו השביל האקראי שהוא כבש לו באחו.

וונג-מו חשבה על גבִרתה – לא, על גבִרתה לשעבר – צ'ינג-ג'או. גם היא עקבה אחרי דפוסים מוזרים. האלים הכריחו אותה לעשות זאת. לא, זו דרך החשיבה הישנה. ההפרעה האובססיבית-קומפולסיבית שלה היא שגרמה לה לעשות זאת. לכרוע ברך על הרצפה ולמצוא את גרעין העץ בכל לוח, לעקוב אחר קו אחד שלו לאורך כל הרצפה, קו אחר קו. מעולם לא הייתה לזה שום משמעות, אבל היא הייתה חייבת לנהוג כך, כי רק על-ידי ציות חסר משמעות ואוטם שכזה יכלה לזכות במעט חופש מהדחפים ששלטו בה. צ'ינג-ג'או היא שהייתה תמיד העבד, לא אני. משום שהמאסטר ששלט בה, שלט בה מתוך נפשה פנימה, בעוד אני יכולתי תמיד לראות את המאסטר שלי מחוצה לי, בפנימיותי לא נגעו מעולם.

פיטר וויגין יודע שהפחדים והתשוקות התת-הכרתיים של אדם מסובך, הנמצא במרחק שנות אור רבות ממנו, הם ששולטים בו. אבל, צ'ינג-ג'או חשבה שתשוקותיה ורצונותיה באו מהאלים. מה זה משנה אם אתה אומר לעצמך שמשהו חיצוני שולט בך, אם בעצם אתה חווה את זה רק בתוך ליבך? לאן אתה יכול לברוח מזה? איך אתה יכול להתחבא? צ'ינג-ג'או ודאי כבר חופשייה. הווירוס שפיטר הביא עמו לעולם דרך והפקיד בידי האן פֵיי-טצו שחרר אותה. אבל פיטר, איזה חופש יכול להיות לו?

ובכל זאת, הוא חייב לחיות כאילו הוא חופשי, חייב להיאבק למען החופש, גם אם המאבק עצמו הוא רק עוד סממן של עבדותו. יש בתוכו משהו שמשתוקק להיות הוא עצמו. לא, לא הוא עצמו. עצמיות.

אז מה חלקי בכל זה? האם אני אמורה לחולל נס, להעניק לו איואה? אין בכוחי לעשות זאת.

אבל, בעצם, יש לי הכוח! היא חשבה.

חייב להיות לה כוח, שאם לא כן למה הוא דיבר איתה בפתיחות שכזו? זרה לחלוטין, והוא פתח מיד את ליבו לפניה. למה? כי היא הייתה שותפה לסודותיו. כן, אבל היה עוד משהו.

כמובן! הוא היה יכול לדבר אליה בחופשיות כי היא מעולם לא הכירה את אנדרו וויגין. אולי פיטר היה בסך הכול פַּן בטבעו של אנדר, כל מה שאנדר פחד ממנו ותיעב בעצמו. אבל היא לעולם לא תוכל להשוות בין השניים. יהיה פיטר אשר יהיה, מי ששלט בו אשר יהיה, היא הייתה אשת סודו. והיא נהייתה, שוב, משרתת של מישהו. היא הייתה גם אשת סודה של צ'ינג-ג'או.

היא רעדה, כמו לנער מעליה את ההשוואה העצובה. לא, היא אמרה לעצמה, זה לא אותו הדבר. כי לאיש הצעיר הזה, המטייל בלא מטרה בין הפרחים, אין כל כוח עלי. הוא יכול רק לספר לי על כאביו ולקוות שאבין אותו. כל מה שאתן לו, אתן מתוך בחירה.

היא עצמה את עיניה והשעינה את ראשה על מסגרת הדלת. אתן מתוך בחירה. כן, היא חשבה. אבל מה אני מתכוונת לתת לו? בדיוק את מה שהוא רוצה: את נאמנותי, את מסירותי, את עזרתי בכל משימותיו. להטמיע את עצמי בתוכו. ולמה אני מתכננת לעשות את כל זה? כי אף שהוא מפקפק בעצמו, יש לו הכוח לגרום לאנשים לתמוך בו ובמטרותיו.

היא פקחה את עיניה ויצאה אל הדשא הגבוה, מתקדמת לעברו. הוא ראה אותה וחיכה בשתיקה שתתקרב. דבורים זמזמו סביבה. פרפרים עופפו בשיכרון באוויר, עוקפים אותה במעופם הלא מתוכנן. ברגע האחרון היא הושיטה יד ואספה אל תוך ידה, אל תוך אגרופה, דבורה שעמדה על פרח, ובמהירות, לפני שזו הספיקה לעקוץ אותה, זרקה אותה לעבר פרצופו של פיטר.

מבוהל ומופתע הוא העיף ממנו את הדבורה העצבנית, התכופף תחתיה, התחמק והתקדם כמה צעדים עד שיצא מטווח פגיעתה, והיא זמזמה את דרכה חזרה אל הפרחים. רק אז היה יכול לפנות אליה בחמה.

"בשביל מה עשית את זה?"

היא צחקקה אליו, לא יכולה שלא לצחוק. הוא נראה מצחיק כל-כך.

"יופי, תצחקי. אני רואה שאת תהיי חברה נהדרת".

"תכעס, לא אכפת לי", אמרה וונג-מו. "אני רק אגיד לך דבר אחד. אתה חושב שבלוזיטניה, האיואה של אנדר חשבה לעצמה פתאום, הו, דבורה! וגרמה לך להעיף אותה ולהתחמק ממנה כמו ליצן?"

הוא גלגל את עיניו. "כמה שאת פיקחית! באמת, אם המלכה של המערב, ממש פתרת את כל בעיותיי! אני רואה שהייתי תמיד ילד אמיתי! והנעליים האדומות האלה, הן יכלו כל הזמן להחזיר אותי לקנזס!"

"מה זה קנזס?" היא שאלה, מביטה בנעליו שלא היו אדומות.

"עוד זיכרון של אנדר שהוא חולק איתי בשמחה", אמר פיטר וויגין.

הוא עמד שם, ידיו בכיסיו, מביט בה.

היא עמדה בשקט, בדיוק כמוהו, ידיה מאוגרפות לפניה, משיבה לו מבט במבט.

"אז את איתי?" שאל לבסוף.

"אתה חייב לנסות לא להיות נבזי איתי", היא אמרה.

"דברי על זה עם אנדר".

"לא אכפת לי של מי האיואה ששולטת בך", היא אמרה. "עדיין יש לך את המחשבות שלך, השונות משלו. אתה פחדת מהדבורה, והוא גם לא חשב על דבורה באותו רגע, ואתה יודע שזה נכון. אז החלק בך שנמצא בשליטה או תהיה מי שתהיה, שם בקדמת פניך נמצא הפה שידבר איתי, ואני אומרת לך שאם אני אעבוד איתך, כדאי מאוד שתהיה נחמד אלי".

"זה אומר שלא יהיו עוד קרבות דבורים?" הוא שאל.

"כן", ענתה.

"בסדר גמור. לפי מזלי, אנדר בטח העניק לי גוף שנכנס להלם לאחר עקיצת דבורה".

"גם לדבורה לא קל".

הוא חייך אליה. "אני מתחיל לחבב אותך", הוא אמר. "וזה ממש לא מוצא חן בעיניי".

הוא התקדם לכיוון הספינה. "בואי!" קרא לעברה. "נראה איזה מידע יכולה ג'יין לספק לנו על העולם הזה שאנחנו אמורים לכבוש בסערה".