ילד אחד ממיליון

1

היא חיכתה לו - או למישהו - למרות שלא התקשר להודיע שהוא מגיע. "איפה הילד?" היא קראה לעברו מהמרפסת.

"הוא לא יכול לבוא," הוא אמר. "את גברת ויטְקוּס?" הוא בא למלא את מתקני האכלת הציפורים שלה ולפנות את האשפה ולהקדיש שישים דקות לטיפול בשטח שלה. את זה הוא יכול לעשות, לכל הפחות.

היא בחנה אותו ברוגז, פרצופה תפּוּח חרֵב שכל הצבע נסחט ממנו זולת העיניים הקטנות, הטורדניות,כזרעונים בהירים. "הציפורים שלי היו רעבות," היא אמרה. "אני לא מסתדרת עם הסולם." קולה הזכיר זכוכית מנופצת.

"מיסיס אוֹנה ויטקוס? שדרות סיבּלי 42?" הוא בדק שוב את הכתובת; כדי להגיע לכאן חצה את העיר בשני אוטובוסים. הבונגלו הירוק ניצב בקצה המיוער של רחוב ללא מוצא, במרחק שני רחובות מסניף של לוֹאוּ'ס וכמה צעדים משביל טיולים. קְוִוין עמד בחניה, ולאוזניו הגיע בְּליל של ציוצי ציפורים ושאון מכוניות בעוצמה שווה.

"אני לא מיסיס," היא אמרה בהתנשאות, "אני מיס." הוא קלט עקבות קלושים של מבטא. הבחור לא ציין את זה. היא מן הסתם היטלטלה באליס איילנד בהמון המצטופף. "גם בשבוע שעבר הוא לא בא," היא אמרה. "הילדים האלה לא מתמידים בכלום."

"אין לי שליטה על זה," אמר קווין, דרוך לפתע. סיפרו לו סיפורים על אישה שובת לב ורודת לחיים. הבית דמה לצריף של מכשפה עם ערוגות פרחים יגעות, חלונות גג זוויתיים ורעפים בגון עץ.

"הם אמורים ללמד את הילדים משמעת. שיהיו מאורגנים ואדיבים וממושמעים... אדיבים וממושמעים ו..." היא נקשה קלות על מצחה.

"נקיים," הציע קווין.

הילד איננו; איננו, לגמרי. אבל קווין לא היה מסוגל להגיד את זה.

"נקיים ומתנהגים בכבוד," אמרה האישה. "זה מה שהם מבטיחים. הם נשבעים. חשבתי שהילד הזה היה הדבר האמיתי." עוד הד קלוש של מבטא: חיכוך כלשהו בעיצורים, אבל אוזן רגילה לא תקלוט את זה.

"אני אבא שלו," אמר קווין.

"ככה חשבתי." היא נעה בתוך מעיל הפוך שלה. היא גם חבשה כובע עם פומפונים, אפילו שהיו שלוש־עשרה מעלות בחוץ, שלהי מאי, השמש מזדחלת מטה. "הוא חולה?"

"לא," אמר קווין. "איפה האוכל של הציפורים?"

האישה הזקנה נרעדה. רגליה המגורבות נראו כמו מקלות של מגרפות שנתחבו לתוך נעליים שחורות קטנות. "במחסן מאחור," היא אמרה. "ליד הדלת, אלא אם כן הילד הזיז את זה. לפעמים יש לו כל מיני רעיונות. יש שם גם סולם. אתה גבוה, אולי לא תצטרך אותו." היא בחנה את קווין כאילו שקלה לחטוף את בגדיו.

"אם אנמיך את מתקני ההאכלה," הוא הציע, "תוכלי למלא אותם בעצמך."

אגרופיה התחפרו במותניה. "אני די מעוצבנת מכל זה," היא אמרה. בבת אחת היא נשמעה על סף דמעות, שינוי תדר בלתי צפוי שזירז את העניינים בצד של קווין.

"תני לי לטפל בזה," הוא אמר.

"אני אהיה בפנים." היא כיוונה אצבע גרומה לעבר הדלת. "אני יכולה להשגיח על העניינים לא פחות טוב דרך החלון." היא דיברה בהתלהבות שלא עלתה בקנה אחד עם השבריריות הגופנית שלה, ולראשונה פקפק קווין בדבריה של בֶּל, שאוֹנָה ויטקוּס בת 104 שנה. מאז מותו של הילד ההשקפה של בל על המציאות נהפכה לדביקה משהו. קווין נמלא יראת כבוד לנוכח יגוֹנהּ וחשש מכוחו של היגון לחולל בה שינוי. הוא רצה להציל אותה, אבל לא היה לו כישרון לשום דבר בינאישי מסובך יותר ממילוי פקודות על דרך הכפרה. וכך הוא הגיע לכאן, בציוויה של האישה שממנה התגרש פעמיים, כדי להשלים את המעשה הטוב של בנם.

למחסן היו דלתות כפולות מתקלפות שנפתחו בקלות. נראה היה שהצירים שומנו באחרונה. בפנים הוא מצא סולם עם חווק שבור. המקום הדיף צחנת חיה - לא כלב או חתול, משהו חובב־דגנים יותר; עכברים, אולי. או חולדות כחושות, מקריחות, חושפות ניבים. כלי גינון חלודים היו תלויים בקו אלכסוני בקיר הנגדי, זיזים ושיניים מחודדות ולהבים כלפי חוץ. הוא חשב על כל הדרכים שבהן הילד היה יכול להיפצע במשימת החסד השבועית הזו: מפולת גזעי עצים שהמתינו במארב, נשיכות מכרסמים - הגרסה הצוֹפית לפיתוי שקרי ולכידה.

אבל הילד לא נפצע. הוא קיבל, במילים שלו, "השראה".

קווין מצא את מזון הציפורים בדלי פלסטיק שהוא זיהה. הוא הכיל פעם עשרים ליטר גבס שבהם תיקן את קירות המוסך של בל - לפני פרידתם הסופית, לפני שהיא הפכה את חלל החזרות שלו למחסן של מדללי צבע ורעלי צמחים וצמיגים. בַּדלי מצא קווין תרווד גדול, מבריק ואדום כדובדבן, עולז כאביזר בהצגה לחג המולד. על מדף סמוך הוא איתר תשעה תרוודים נוספים, זהים. הילד היה אגרן. הוא שמר דברים שאין להם הסבר. ביום שלפני הלוויה פתחה בל את דלת חדרו של הילד והורתה לקווין להסתכל אם הוא רוצה, אבל לא לקחת כלום, לא לגעת בכלום. אז הוא סָפר. קיני ציפורים: 10; עותקים של הספר "יֶלֶר הזקן": 10; פנסים: 10; קופות חיסכון בצורת חזיר: 10; מדריך לצופה: 10; היו לו מקלות קרטיבים, בלוטים, סלילים זעירים כמו אלה שיש בערכות תפירה של נשים, והכול מאורגן במקבצים מסודרים של עשיריות. מחשב אחד, עשרה פדים לעכבר. שולחן כתיבה אחד, עשרה נרתיקי עפרונות. אגירה, לטענת בל, היא תגובה סבירה לאב שתשומת ליבו זלפה כמו מים מברז שבור. "תבין בעצמך," היא אמרה לו פעם. "למה שילד בן אחת־עשרה יתעקש על כל הגיבוי הזה לדברים שהוא צריך?"

כי משהו לא בסדר איתו, הייתה תשובתו האילמת של קווין. אבל באותו יום נוגה הם בחנו את החדר בדממה. וכשבל הפנתה את גבה ויצאה מהחדר, קווין חפן את יומנו של הילד - מחברת בודדה, דפיה כרוכים בסלילים, חמישה על שבעה אינצ'ים, צבע שחור בסיסי - ותחב אותו לכיס הז'קט שלו. תשעה נוספים נותרו מאחור, עדיין עטופים בניילון.

בשעה שקווין נשא את גרעיני הציפורים החוצה למתקני ההאכלה של מיס ויטקוס, הוא דמיין את יתר הצופים בגדוד עוסקים בעליצות במעשים טובים למען יעדֵי צדקה נחמדים יותר, מן הסוג שסורג שמיכות צמר ורודות. ראש הגדוד, טד לֶדְבֶּטֶר, מורה בחטיבת ביניים והורה יחידני שטען כי הוא שוחר טיולים ביער, קרוב לוודאי הפיל את מיס ויטקוס על הילד שהכי סביר שלא יתלונן. עכשיו היא נקשה על החלון, סימנה לקווין שיזיז את התחת.

בין הבית לעץ שַדָּר אימתני תלתה מיס ויטקוס חבל כביסה באורך עשרה מטרים ששימש מחרוזת למתקני האכלת הציפורים. קומתו של קווין הייתה מטר שמונים ושישה, והוא לא נזקק לסולם אפוא, בניגוד לילד שהיה קטן ועדין, עצמותיו קלות. גם קווין היה נמוך בגיל אחת־עשרה ותפס גובה בקיץ שלאחר מכן בפרץ גדילה שהותיר אותו דואב ונטול בגדים, פשוטו כמשמעו. אולי גם הילד היה נהפך לגבוה. אגרן גבוה. מונה גבוה של דברים מסתוריים.

קווין התחיל לעבוד בקצה שליד העץ, וכשפתח את מתקן ההאכלה הראשון החלו ציפורים להתעופף ועלים לנשור מהענפים הרוטטים. ירגזים, הוא הניח. כל הדברים החדשים שלמד בשבועיים האחרונים נבעו מכתב היד הזהיר המוקפד והמיושן של בנו. על פי היומן התברר כי בנו, ראש גדוד לעתיד, הפרי המסתורי של חלציו חסרי התועלת של קווין, שאף להשיג אות הצטיינות בצפּרוּת.

מיס ויטקוס הרימה את החלון. "הן חושבות שאתה הילד," היא קראה לעברו בשעה שהציפורים רפרפו מטה. "אותו המעיל." אוויר צח פילס את דרכו לתוך ריאותיו, בוטה וחסר רחמים. מיס ויטקוס הביטה בו, הסוודר שלה מקופל ברפיון לרוחב החזה המכווץ. משלא הגיב, היא סגרה את החלון באחת.

לאחר שטיפל במתקני ההאכלה וכיסח את הדשא שב קווין לבית, שם מיס ויטקוס עמדה בדלת והמתינה לו. בלי שיער ממש, רק כמה פקעות לבנבנות שהזכירו לו פרחי שן הארי. היא אמרה, "אני נותנת לו עוגיות כשהוא גומר."

"לא, תודה."

"זה חלק מהתפקיד שלי."

אז הוא נכנס לבית בלי להוריד את המעיל. כפי שמיס ויטקוס ציינה, בדיוק אותו מעיל כמו של הילד: מעיל טייסים מעור עם מסמרות, ששיווה לקווין מראה של איש רוקנ'רול ולילד חזות של סוריקטה שמנסה להיחלץ ממלכודת. בל קברה אותו במעיל הזה.

הוא ציפה לחתולים ולבובות, אבל ביתה של מיס ויטקוס היה נעים ומאוורר. דלפק המטבח שלה, למרות תילי העיתונים שנערמו בקצהו, הבהיק בלובן בחלקיו הפנויים. ברזי הכיור נצצו. גם מבחוץ הוא בוודאי נראה פעם כמו יתר הבתים ברחוב - ישר ומצויד כהלכה וממוסגר במדשאות ירוקות מדויקות - אבל ניכר בעליל שהיא איבדה את יכולתה לעמוד בקצב.

השולחן מורק במטלית חוץ משתי צלחות לא תואמות, קופסה של קרקרים בצורת חיות, חפיסת קלפים וזוג משקפיים כעורים מבית מרקחת. הכיסאות הדיפו ניחוח של חומר ניקוי לימוני. הוא היה יכול להבין מה הילד מצא כאן.

"שמעתי שאת בת מאה וארבע," העז קווין לומר, בעיקר כדי לקטוע את השתיקה.

"ועוד מאה שלושים ושלושה ימים." היא חילקה את הקרקרים דמויי החיות, אחד בכל צלחת, שוב ושוב, כמחלקת קלפים. נראה שלא עמדה להציע חלב.

"אני בן ארבעים ושתיים," הוא אומר, "שזה שמונים וארבע בשנות מוזיקאים."

"אתה נראה מבוגר יותר." עיניה הירקרקות נצצו מעליו. הילד כתב בכתיב נטול השגיאות שלו: מיס ויטקוס נותנת השראה ענקית בכוחות הקסם שלה ובאירועי החיים המדהימים שלה!!! היומן השתרע על פני עשרים ותשעה עמודים, אגד רשימות ששובצו בהן תמלולים קצרצרים, חסרי נשימה, מעולמה של מיס ויטקוס, חברתו החדשה.

"יש לך עזרה?" הוא שאל, "חוץ מהצופים?"

"אני מקבלת ארוחה חמה לקשישים," היא אמרה. "אני צריכה להפריד את המנה ולבשל אותה מחדש, אבל זה חוסך לי את הקניות." היא הרימה עוגיית דינוזאור. "לזה הם קוראים מנה אחרונה." היא בחנה אותו שוב. "הילד שלך אמר לי שאתה מפורסם. זה נכון?"

הוא צחק. "בחלומות שלי."

"איזה סגנון מוזיקה אתה מנגן?"

"הכול חוץ מג'ז. אתה צריך להיוולד עם ג'ז בדם."

"אלביס?"

"בטח."

"שירי בּוֹקרים?"

"אם תבקשי יפה."

"תמיד אהבתי את ג'ין אוטרי. פֶּרי קוֹמוֹ?"

"פרי קומו או ג'ין אוטרי או לד זפלין או פרסומות לאוכל של חתולים. כל עוד את משלמת לי."

"אף פעם לא שמעתי על 'אד זפלין' אבל ראיתי די הרבה פרסומות לאוכל של חתולים." היא מצמצמה כמה פעמים. "אז אתה בעצם קווין־יודע־כול."

"בעל מלאכה," הוא אמר. "ככה ממשיכים לעבוד."

היא בחנה אותו מחדש. "אתה כנראה די מוכשר, אם כך."

"אני בסדר." מה הילד סיפר לה? הוא הרגיש כמו חרק שננעצה בו סיכה. "אני עובד בלי הפסקה מאז גיל שבע־עשרה."

על זה היא לא הגיבה.

"כגיטריסט, אני מתכוון. אני עובד בעיקר כגיטריסט."

שוב, שום תגובה; קווין החליף הילוך אפוא. "האגלית שלך מצוינת."

"למה שלא תהיה? אני חיה במדינה הזאת מאה שנה. לידיעתך, הייתי מזכירה של מנהל בית ספר. אקדמיית לסטר, שמעת עליה?"

"לא."

"ד"ר מייסון ולנטיין? אדם מבריק."

"הלכתי לבתי ספר ציבוריים."

היא מיששה את הסוודר שלה, שריד משנות הארבעים עם כפתורי זכוכית גדולים. "הילדים האלה לא מתמידים בשום דבר. היו לנו עניינים לא גמורים." היא נעצה בו מבט.

קווין אמר, "נראה לי שכדאי שאלך."

"כרצונך." היא תופפה באצבעותיה על הקלפים המהוהים משימוש, שנראו קטנים מעט מהרגיל.

"הבן שלי אומר שאת עושה קסמים," הוא אמר, משלא הצליח להתאפק.

"לא בחינם, זה לא."

"את גובה ממנו כסף?"

"לא ממנו. הוא ילד." היא הרכיבה את המשקפיים - הם היו גדולים מדי לפניה - ובדקה את החפיסה.

הילד כתב: מיס ויטקוס מאוד מוכשרת. היא גורמת לקלפים ולמטבעות רבע דולר להיעלם. ואז הם שבים ומופיעים!!! היא מחייכת יפה.

כך בדיוק הוא דיבר בחיים האמיתיים.

קווין אמר, "כמה?"

היא ערבבה את קלפיה. מצב הרוח שלה השתנה. "ארנין את ליבך," היא אמרה, ניסיון הטעיה של קוסמת. קווין נתקל בשלל סוגי הונאות במשך השנים, והזקנה הזאת הייתה אלופה.

"אסתפק בקסם," הוא אמר והעיף מבט בשעון המטבח שלה.

"אתה ממהר," היא אמרה. "כולם ממהרים." כעת היא ערבבה את הקלפים בשיטת האקורדיון, יד אל יד, באופן מרשים פחות כנראה מכפי שחשבה, אבל מרשים דיו. "ברחתי עם מופע ירידים בקיץ של 1914 ולמדתי את אמנות הלהטוטנות." היא הרימה את עיניה משל המילה עצמה הפיקה קסם. "כעבור שלושה חודשים חזרתי הביתה, ומאז חייתי את החיים הכי קונוונציונליים שאפשר להעלות על הדעת." מבע פניה היה אינטנסיבי אך רב־משמעי. "אני עושה את זה כדי להזכיר לעצמי שפעם הייתי ילדה." היא הסמיקה והוסיפה, "סיפרתי לילד שלך הרבה סיפורים. יותר מדי, אולי."

חששותיו מפני הביקור כאן היו מוצדקים: הילד היה בכל מקום. קווין מעולם לא רצה ילדים והיה אב גמלוני, נעדר רוב הזמן. עכשיו, בעקבות מות הילד, הוא נותר הן נטול ההלם המשתֵק כקרח והן נטול המיקוד הצלול של אבל, אלא עם חבילה מתפיחת לב של אירוניות עכורות ואומללות.

מיס ויטקוס נפנפה בקלפים והמתינה. שיניה היו ארוכות, רבועות, עדיין לבנות למדי, אצבעותיה הגבשושיות זריזות להפליא, ציפורניה זוהרות ולא מחורצות.

"חמישה דולר," אמר קווין ושלף את ארנקו.

"קראת את מחשבותיי." היא לקחה את השטר וטמנה אותו בסוודר שלה. כעבור רגע קווין אמר, "מה עם הקסם?"

היא רכנה מעל השולחן והרימה את הקלפים. "חמישה דולר מכניסים אותך לאוהל." הוא ראה מה היה בעיניה עכשיו: כעס. "עוד חמישה, ותקבל את המופע."

"זאת סחיטה."

"לא נולדתי אתמול," היא אמרה. "בפעם הבאה תביא את הילד."