ילד לא חוקי

1 1

דומיניק דרקוס לא תיאר לעצמו שמקום כזה יוכל למצוא חן בעיניו. למען האמת, הוא סלד מאנשי עסקים שהעמידו פני אנשי משפחה מסורים בעת שלא היססו לבקר במועדוני לילה שבהם היתה להם הזדמנות לנעוץ מבטים לוהטים בבחורות יפות שלבושות בלבוש מינימלי בתמורה לתשלום על משקאות אלכוהוליים יקרים מאוד. מועדונים שבהם בחורה מוכנה לוותר על כבודה בתמורה לטיפים זעומים. מועדון כמו זה, ליתר דיוק.

אך לא היתה לו אפשרות להתחמק מזה. הלקוח הכי חשוב שלו, בלוויית שני רואי חשבון ושלושה חברי דירקטוריון התעקשו שהוא יבוא איתם.

הם רצו לראות את חיי הלילה של לונדון. הם לא התכוונו לבקר במסעדה משובחת בנייטסברידג' ולאחריה לטייל בכיכר פיקאדילי. הם גם לא רצו בבילוי תרבותי באחד מהתיאטראות.

"לאן אני אמור לקחת אותם?" הוא שאל את מזכירתו בתסכול. "אני נראה לך כמו אחד מאלה שמבקרים במועדונים האלה? ולפני שתעני לי על זה, אני מזכיר לך שאת עלולה לאבד את מקום העבודה שלך." אך הוא חייך לעבר מזכירתו בת החמישים וחמש בעודו מדבר. "אני לא מניח שתוכלי להמליץ לי על מועדון... את מבקרת במועדונים כאלה?"

"אני לא חושבת שמרשים לסבתות להיכנס למקומות כאלה, אדון דרקוס," אמרה גלוריה ברצינות. "אני אברר לגבי מקום מכובד."

לזכותה ייאמר שהיא הצליחה למצוא מועדון שבו לפחות לא היו ריקודים ארוטיים על השולחנות או הופעות חיות בכלובים תלויים. תודה לאל.

כשהוא הביט עתה סביבו, בידו כוס השמפניה המתחייבת, הוא ראה שמלבד השמלות הקצרצרות של המלצריות, המועדון לא היה זול. התאורה היתה עמומה משהו, אבל האוכל היה סביר והמשקאות היו יקרים להחריד...

העסקה הזו היתה שווה סכום נכבד, ונראה לו שהלקוח שלו מבלה יפה.

הוא נאלץ להודות שהמלצריות החתיכות שחלפו על פניו שיפרו את מצב רוחו.

דומיניק דרקוס שבע מבנות המין השני. די היה במחשבה על החברה שלו לשעבר ומצחו כוסה בזיעה קרה, על אף שהוא לא ראה אותה ולא שמע ממנה כבר חצי שנה, תודה לאל.

לא, תודה. שיחות נפש. ארוחות ערב אינטימיות. הצגות תיאטרון, מתנות וכל יתר גינוני החיזור יכולים ללכת לכל הרוחות מבחינתו.

הוא הכריח את עצמו לשוב ולהתרכז בשיחה עם לקוחו ושאל אותו בנימוס על תקופת לימודיו באוקספורד. מדי פעם הוא הציץ בחשאי בשעון היד שלו.

כשהוא נשא את עיניו הוא הבחין בה.

היא עמדה לצד שולחנם, המגש שעון על מותנה, גופה נוטה מעט קדימה. התנוחה האופיינית למלצרית, הוא חשב בלבו קודם לכן. הן רוכנות קדימה כדי להקשיב להזמנה, חושפות תוך כדי זה את מחשופן הנדיב ומחייכות חיוך פרובוקטיבי כדי לעודד את הלקוחות לבזבז כסף על שמפניה. מובן שהן יזכו בנתח מהרווח על כל בקבוק שהן יצליחו לפתות את הלקוחות להזמין.

המלצרית הזו השתמשה באותו טכסיס שחוק, עם אותו חיוך, עם אותה הטיית ראש, אך הוא לא ראה אותה עד כה.

מניין היא צצה? היא לא ניגשה לשולחנם עד כה. לא, הבחורה ששירתה אותם עד הרגע הזה היתה ברונטית שופעת שהביטה בהם בפרובוקטיביות.

"אפשר להציע לכם רבותיי לשתות מהשמפניה שלנו?" היא שאלה אותם בקול מפתה שנשמע כמו גחלים לוחשות.

דומיניק היה משועשע והופתע משהו כשהוא שם לב שהוא חושב על מה עוד יש לה להציע מלבד זה. לו באופן אישי.

זה הפתיע אותו, כי מאז הפרידה מרוזאלינד הוא הצליח להתנזר מנשים ולא התפתה ליצור קשר עם הנשים הרבות שאיתן הוא היה בקשר יומיומי, בחיי החברה הפעילים שלו או בענייני עסקים.

עיניה עברו בין כל הגברים שישבו בקבוצה ונעצרו בדומיניק, כאילו קראה את המסר שהעביר מבטו העצל והמהורהר. היא מיהרה להסיט את עיניה והזדקפה מעט.

"אולי עוד שני בקבוקים..." הלקוח שלו נשען לאחור כשהוא השמיע את ההערה. אף אחד מהנלווים אליו לא יערער על הצורך בעוד שמפניה. דומיניק גילה שהוא מסכים.

"למה לא?" הוא גילה שקשה לו להתיק את עיניו מהמלצרית הבלונדינית.

היא לא היתה סתם חתיכה. היה בה משהו אקזוטי מיוחד. היא היתה רזה מרוב המלצריות במועדון, וגזרתה הדקה והנערית לא העניקה לה מראה של יצור אל-מיני כי פניה היו נשיות מאוד, בצורת לב. אפה היה ישר, עיניים בצורת שקד שאת צבען הוא לא הצליח לראות באור העמום, ופניה היו מוקפות בשער מדהים, חלק, בגון וניל, שגלש כמעט עד מותניה.

הוא נשען לאחור כדי להשקיף עליה, מודע לכך שהוא מתנהג כמו אותם אנשי עסקים זקנים נלעגים שלהם הוא בז קודם לכן בלבו.

הוא שם לב שהיא משתדלת לא להביט לעברו. זה די עצבן אותו, גם משום שהוא זה שישלם על השמפניה היקרה ששותה כל החבורה בדרבונה, וגם משום שהוא היה רגיל לכך שנשים יביטו בו.

לכן הוא אמר עתה בעצלתיים: "אבל זו השמפניה האחרונה, יקירתי. יש פה אנשים שצריכים לקום מחר בבוקר ליום עבודה מלא." חיוך חלקלק התלווה להערתו.

הוא שמע את ההתנשאות בקולו וזה הרתיע אותו, אבל הוא היה מוכן לעשות הכול על מנת לגרום לה להביט בו.

ההתנזרות, הוא חשב בציניות, מתחילה להשפיע עליו, אם הוא מוצא את עצמו מנסה לזכות בכוח בתשומת לבה של מלצרית במועדון לילה.

אבל זה עבד. היא הביטה בו, והוא ראה את הקונפליקט בין הצורך להיראות ידידותית לבין הרתיעה הצוננת. היא החלה לאסוף את הכוסות הריקות למגש שלה, וכשהיא פנתה לקחת את שלו היא רכנה מעט קדימה. הוא ראה את המחשוף הנדיב שלה והיא אמרה בלחש מקפיא: "אני לא יקירתך."

ואז היא הזדקפה, החיוך הרגיל על פניה, ופנתה משולחנם.

מטי שאלה את עצמה בזעם איך הוא מעז לדבר אליה ככה. מובן שהיא כבר נתקלה בהתנהגות כזו. אנשי עסקים עשירים שנועצים מבטים בבחורות וחושבים שהם יכולים לדבר אליהן איך שמתחשק להם.

בדרך כלל היא התעלמה מהם. היא היתה מלצרית, גם אם התלבושת שכוללת נעלי ערב ושמלה קצרצרה רומזת אחרת. ויש במועדון מדיניות ברורה שאוסרת על התרועעות עם לקוחות.

אבל הלקוחות שלהם לא היו לבושים כמוהו בדרך כלל. משהו בו גרם לשערותיה לסמור, והבוז העצל שהיא שמעה בקולו עורר בה תגובה שהיא ידעה שאסור שתתעורר. היא עבדה במועדון כבר שבעה חודשים כמעט, די זמן לדעת איך להתייחס ללקוחות עלובים.

לא שהוא נראה עלוב. הוא היה חתיך מדי. אך היא יותר מכולם אמורה לדעת שיופי יכול להטעות.

היא גילתה שהיא מזעיפה את פניה לעבר מייק כשהוא החליף את שני בקבוקי השמפניה הריקים בשניים מלאים.

"מה נשמע, יפהפייה?" הוא שאל בחיוך, ומטי השיבה לו בבדל חיוך.

"אין חדש."

"אה." הנהון מבין. "פשוט תתעלמי ממנו." הוא החל לקחת את הגביעים הריקים. "ראש מלוכלך. בטח יש לו אישה מסכנה שמחכה לו ערה בבית, וגם כמה ילדים."

"אולי ג'סי יכולה לשרת את השולחן הזה? אני לא מסוגלת להתמודד עם זה כרגע." ויכוח קשה במיוחד עם פרנקי, עבודת הסיום לקורס, שאותה היא תתקשה להגיש במועד: זה לא עזר לה להיות סבלנית כלפי לקוחות קשים.

"אין סיכוי." מייק הביט בה בצער. "המקום עמוס, וחסרות לנו הערב שתי בנות. בגלל זה שלחתי אותך לשולחן הזה, כי ג'קי הלכה. גם ככה הארי עומד להתפוצץ בכל רגע. אם את רוצה להישאר בחיים, אני מציע לך להחזיק מעמד. בכל מקרה המנוול הזה תכף ילך."

קל להציע אך קשה לבצע. היא פילסה את דרכה לשולחן בחזרה, הלסת שלה כואבת מרוב מאמץ להיראות טבעית. הארי לא היה מוכן שהבנות לא ייראו עליזות. הן אמורות להיראות כאילו הן נהנות להגיש משקאות לגברים עשירים שתויים כשהן לבושות בבגדים שמזמינים הערות זולות.

לפעמים היא התקשתה לשאת את זה.

אך השכר היה נהדר. את הדבר הזה היא לא היתה מסוגלת לשכוח.

והיא זקוקה לכסף הזה.

באילו עוד משרות לילה היא יכולה להרוויח כמו במועדון? במשך היום היא לא תוכל לעבוד, בכל מקרה. את רוב שעות היום היא הקדישה להשלמת לימודיה, והשעות שנותרו נועדו לשינה.

לא שהיא הצליחה לישון הרבה לאחרונה.

היא חשבה על פרנקי, וידעה שהיא תצטרך לעשות משהו בקשר אליו בקרוב. אך כמו תמיד, ברגע שהיא התחילה להרהר בכך הפסיק המוח שלה לתפקד.

הגבר שישב ליד השולחן נראה שקוע בשיחה ערה עם חבריו כשהיא הגיעה אליהם. היא שמחה על כך, כי היא זכתה רק למבט חטוף כשהיא פתחה בתנועה מיומנת את השמפניה ומילאה את גביעיהם.

אך הוא המשיך להטריד את מחשבותיה. היא גילתה שעיניה תועות לעברו כשהיא הגישה לשולחנות אחרים וראתה איך הוא משתלב בשיחה ודורש התייחסות לדבריו. אפילו כשהוא נשען לאחור ואצבעות ידו האחת תופפו באי-שקט על השולחן בעת שידו האחרת ליטפה את רגל גביע השמפניה שלו.

אנשים החלו לצאת מהמועדון בהדרגה. עוד מעט היא תוכל לברוח. אמנם היא תפסיד כסף אם היא לא תחכה עד סוף המשמרת, כי היא תפסיד את הטיפים היקרים מאותן קבוצות שיגיעו למועדון לאחר חצות, אבל היא זקוקה לשעות השינה. היא צריכה לתת לגוף שלה אפשרות לקבל בחזרה אנרגיה. נכון שהיא צעירה, אבל היא לא עשויה מברזל ובניגוד לשאר המלצריות, היא לא תוכל לישון במשך כל שעות הבוקר כדי להתאושש.

היא הגניבה מבטים לעברם כשהם סיימו לשתות את השמפניה, וקיוותה שהם לא יזמינו עוד בקבוק, על אף שהיא ידעה שהיא היתה יכולה להרוויח מכך. היא צעדה לעברם ונשמה עמוק בדרך.

לקראת תחילתן עבודתן במועדון הודרכו הבנות בצעידה. בכל עשרים ושלוש שנותיה היא לא ידעה שיש הרבה דרכים לצעוד. היא חשבה שפשוט מציבים רגל אחת לפני האחרת. אבל היא קלטה את צורת ההליכה הזו במהירות, ועתה, כשהיא התקדמה לשולחן, הליכתה היתה פרובוקטיבית, וגופה הדקיק רק הדגיש את זה.

דומיניק עקב אחר התקדמותה בהנאה. היא היתה נחושה לא להביט בו. הוא הבין את זה מהאופן שבו היא אספה את כוסותיהם. היא גם לא היתה מעוניינת שהם יזמינו עוד בקבוק, אף שהיא הציעה להם להזמין באותו קול מפתה.

"אני רוצה שתגידי לי," הוא אמר בעצלתיים והצליח לזכות בתשומת לבה בניגוד לרצונה, "איפה את מציעה לי לשים את זה?" הוא השעין את מרפקו על השולחן ושמע איך לקוחו מגחך בשעשוע זדוני כשהוא ראה את השטרות בין אצבעותיו הארוכות של דומיניק.

מטי הושיטה את כף ידה הפרושה.

"לא נהוג לתחוב אותם למקום אינטימי יותר?"

"לא." מטי שלחה לעברו חיוך צונן והתפללה שהארי לא נמצא בטווח שמיעה.

"אין בעיה." הוא נכנע והושיט לה את הטיפ הנדיב.

מטי לא ציפתה לזה. אחרי הכול, הוא היה לקוח מציקן אופייני שמרגיש שאין צורך להתייחס בכבוד אליה, למלצרית עלובה במועדון לילה. הוא לא אמור לחייך אליה בשעשוע כזה. כאילו הוא מסוגל לקרוא את מחשבותיה ויכול להבין איזו תמונה הוא יוצר בדבריו.

היא התבלבלה לרגע, ואז אצבעותיה לפתו את השטרות שהגיעו לה, והיא התרחקה מהשולחן.

היא יצאה לחדר ההלבשה כדי להיפטר מהתלבושת המגוחכת ומנעלי העקב שעדיין לחצו על בהונות רגליה, לבשה מכנסי ג'ינס נוחים ונעלה נעלי ספורט נוחות.

"הארי," היא אמרה לאחר שהיא התלבשה. הוא הסתובב במועדון כדי לוודא שכל הלקוחות מרוצים. "אני הולכת." מטי חיבבה את הארי. אם היא לא היתה מחבבת אותו היא לא היתה מחזיקה מעמד בעבודה הזו. למרות ארשת הבוס הזועף הוא חיבב את הבנות שעבדו אצלו והתייחס אליהן בחיבה ובכבוד.

"את מאכזבת אותי, מטי," הוא אמר בזעף. "חסרות לי שלוש בנות. מה קורה עם ג'קי? את למדת ממנה. היא אמרה לך משהו? פתאום מסתלקת לה, ועושה לי פאנצ'ר."

"היא לא הרגישה טוב. עייפות, אני מניחה." היריון, חשבה מטי. היא שאלה את עצמה איך הארי יגיב לשמע הבשורה. בשעה חמש וחצי לפנות בוקר גם מטי הרגישה עייפה.

"למה את לא נשארת, מטי? את יכולה להרוויח ככה עוד כמה גרושים."

"מה, ולוותר על מעט שעות השינה שעוד נשארו לי?"

"את צריכה לעזוב את הקורס הזה שאת לוקחת," הוא רטן. "שיווק. שטויות! אבל כשתקבלי את התעודה, או את מה שהמכללה הזו הבטיחה לך שתקבלי, את חייבת לחזור הנה. לעזור לי לנהל את החור הזה. בכל מקרה, כדאי שתלכי כבר. לא כדאי שהלקוחות ייראו את המלצרית החתיכה שלהם בג'ינס ובנעלי ספורט."

מטי צחקה. "לא, לא כדאי שהם יחשבו שאני לא מסתובבת כל הזמן בנעלי עקב ובשמלת מיני, נכון?"

היא פילסה לעצמה דרך לעבר היציאה.

דומיניק עמד בצד ליד המלתחה, לבוש במעיל, וזכה לתודתם הלבבית של אורחיו. הוא בקושי זיהה את הבלונדינית הדקיקה שחמקה החוצה, עטופה במעיל.

בנסיבות רגילות הוא לא היה נענה לדחף לצאת בעקבותיה, להדביק את צעדיה ולפנות אליה. אך הביקור במועדון הלילה גרם לו להבין משהו, לראות שהעולם מלא בנשים, בנשים לא מתוסבכות שאולי מעונינות בקשר קצר טווח, ללא מחויבות. נשים יפות, לא מורכבות, כי הרי רק נשים כאלה עובדות במקום כזה, לא? לא נשות החברה הגבוהה, לא נשים כמו החברה שלו לשעבר שהצליחה לגמול אותו באופן יסודי מכל חשק לנהל מערכת יחסים רצינית.

כך הוא אמר לעצמו כשהוא נפרד בזריזות מלקוחו, בעוד עיניו עוקבות אחר הדמות ההולכת במהירות ברחוב החשוך ומתכוונת לפנות בפינה.

הוא היה צריך לפעול במהירות, כך שלא נשאר לו זמן לתת לעצמו דין וחשבון, ואז המרחק ביניהם הלך והצטמצם. הוא הדביק את צעדיה ברגע שבו היא עמדה לחצות את הכביש, ואז הושיט את ידו ועיכב אותה בהנחת כף ידו על זרועה.

מטי פנתה אליו מיד. כבר היה אחר חצות, ואף שהיתה תנועה ערה ברחובות, גם הכייסים היו ערניים. זו היתה השעה שלהם, כשהאנשים ממהרים לתפוש מוניות ולעלות על אוטובוסים, כשארנקיהם מבצבצים מכיסי מעיליהם, דמם מלא באלכוהול מכדי שהם יוכלו להגיב במהירות.

"אתה!" עיניה נפערו, ואז הצטמצמו בכעס חשדני.

תגובה מובנת, חשב דומיניק. הוא הרפה מזרועה ונסוג לאחור.

"מה אתה עושה פה? אתה עוקב אחריי?" לפני רגע היא ראתה אותו יושב. עכשיו התחוור לה עד כמה הוא גבוה. גובהו היה מעל למטר שמונים וחמישה סנטימטרים. מקרוב הוא גם נראה הרבה יותר חסון. מתחת למעיל המחויט היא ראתה שיש לו גוף חטוב ושרירי.

"אם הייתי מספרת על זה להארי, הוא היה מוריד לך את הראש!" היא לא חשבה שמישהו, כולל שומרי הסף היעילים של הארי, היה יכול להוריד לגבר הזה את הראש, וכנראה שגם הוא חשב כך, כי הוא העיף לעברה מבט שהביע חוסר אמון.

"אני מקבלת טיפים מלקוחות, אדוני, אבל בזה זה נגמר!" היא סבה על עקביה וראתה שהוא ממשיך ללכת בעקבותיה. על אף שהוא לא בדיוק הלך בעקבותיה. מדויק יותר לומר: ניסה להדביק את צעדיה, ללכת לצדה, עד שהם חצו את הכביש, ואז היא פנתה אליו שוב, עיניה רושפות, כדי להראות לו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהוא יכול לקחת את החוצפה השתויה שלו ולהתנדף.

"אני מכירה טיפוסים כמוך, אני רוצה להגיד לך. אתה ממש מגעיל אותי."

"טיפוסים כמוני?" דומיניק גילה למורת רוחו שהכשרון הטבעי שלו לשלוט בשיחה מתגמד לנוכח הבלונדינית הזועמת שמולו. כפות ידיה היו תחובות בכעס לכיסי מעילה. כרגע היא הוציאה אחת מהן כדי להסיט את השער המדהים מפניה.

הוא הלך בעקבותיה כי דבר מה בה הדליק אותו. מאוד. והוא רצה להתנצל על התנהגותו הלא מכובדת כלפיה במועדון, על כך שהוא הסתכל בה במבט פרובוקטיבי שידע שהכעיס אותה. ובצדק.

מכל מקום, ההתקפה שלה עליו השפיעה על מצב רוחו.

"טיפוסים כמוני?" הוא שב ושאל בקול שהיה גורם לרבים מיריביו העסקיים לחפש מחסה. עליה, בכל מקרה, לא נראה שהיתה לזה השפעה.

"כן, טיפוסים כמוך!" למרבה הפלא, מטי גילתה שהיא נהנית מזה. ממש. ההלם הראשוני, הפחד הרגעי שהוא עוקב אחריה, נעלם משום מה. יכול להיות שהוא גס רוח, שחצן וחצוף, אבל משום מה היא ידעה שהוא לא יגרור אותה לסמטה חשוכה ולא ינסה לאנוס אותה.

היא הרגישה שמותר לה לצרוח עליו בכל כוחה ונהנתה מכך מאוד. היא לא צעקה ככה מזמן, וחבל. במקום להשלים עם מה שקורה בחייה האישיים, במקום להיכנע להשפלות הרגשיות שהיא ספגה מפרנקי קינג, היא היתה צריכה להוציא את הכעס שלה ולצעוק. עכשיו היא הרגישה שזה עוזר לה. אמנם היא צעקה על הגבר הלא נכון, אבל הרגשות היו כנים.

"בחורים עלובים ועשירים מדי שמקבלים סיפוק מזה שהם מסתכלים בבחורות יפות. כן, אני מכירה טיפוסים כמוך. מי לא מכיר את הטיפוס? אתם לא רוצים לעשות כלום, רק להסתכל, לתת לעצמכם לפנטז לפני שאתם חוזרים לבתים האומללים שלכם עם הנשים האומללות שלכם והילדים המסכנים שלכם!"

"מה?" דומיניק מיהר לגלות שהוא לא היה מוכן ללשון החדה שלה. היא הביטה בו בזעם, פניה המהפנטות מביעות בוז, ואז הוא פרץ בצחוק מתגלגל שרק הכעיס אותה עוד יותר.

היא סבה על עקביה והחלה להתרחק, בידיעה שהוא ידביק את צעדיה.

"את לא מתכוונת לנסוע בשעה הזו ברכבת התחתית הביתה, נכון?" הוא שאל כשהוא ראה לאן היא הולכת.

"תסתלק מפה, סוטה!"

זה כבר היה מוגזם מבחינתו. הוא נעמד מולה וחסם את דרכה. הוא ראה שהיא מתלבטת אם לנסות לחלוף על פניו ואז מחליטה שהיא לא תצליח.

"את לא ממשיכה," הוא אמר בקול צונן.

"אתה חוסם לי את הדרך, ואם לא תזוז אני אצרח כל-כך חזק שכל השוטרים בסביבה יגיעו הנה בריצה!"

"זה עוד איום? כמו שתגידי להארי, מי שהוא לא יהיה, שאני עקבתי אחרייך כדי שהוא יוכל לשלוח את הבריונים שלו ללמד אותי לקח?"

"תן לי לעבור." היא גילתה שהיא מתקשה לנשום כמו שצריך כשהוא חוסם כך את דרכה, מתנשא מעליה.

"אני לא אוהב שמכנים אותי 'סוטה'."

"נראה לך שאכפת לי אם אתה אוהב את זה או לא?" אבל היו לה נקיפות מצפון על הכינוי. ואז היא הזכירה לעצמו שהוא רק גבר נאה עם מוח מעוות, אחרת למה הוא עוקב אחריה וחוסם את דרכה לרכבת התחתית?

"אז את מכנה את כל הגברים שאת נתקלת בהם במקצוע שלך 'סוטים'?"

"אני רוצה להגיע הביתה. כבר מאוחר, ואני לא צריכה לבזבז את הזמן שלי בשיחה איתך. עכשיו, סלח לי."

"למה את לא נוסעת הביתה במונית?"

"כי, לא שזה עניינך בכלל, אני לא יכולה להרשות לעצמי את הלוקסוס הזה. אם הייתי יכולה להרשות לעצמי לנסוע במונית לכל מקום, לא הייתי עובדת במועדון לילה, נכון?"

"אני לא מדבר על נסיעות לכל פינה. אני מדבר על נסיעה בלונדון בשעה מאוחרת כזו. מסוכן לנסוע עכשיו בתחתית." כך הוא תיאר לעצמו, מכל מקום. הוא אישית נסע ברכבת התחתית רק לעתים רחוקות. היה לו נהג כדי שהוא יוכל להמשיך לעבוד במושב האחורי, וכשהוא לא רצה להשתמש בשירותיו של ג'ורג' הוא נהג בעצמו.

"וברור שאתה מדבר מתוך ידע אישי, נכון?" מטי שאלה בכעס, וקראה נכונה את מחשבותיו. "מתי נסעת בתחתית בפעם האחרונה?" היא השמיעה קריאת בוז, ובשלב הזה השכל שלו אמר לו להניח לה, לקחת את עצמו בידיים.

"גם אני הייתי בדרך לתחתית, במקרה," הוא שמע את עצמו אומר, בניגוד לכל הגיון.

"אתה משקר."

"אז עכשיו אני גם שקרן, בנוסף לסוטה?"

מטי הביעה בו בזעם במשך מספר שניות, ואז עקפה אותו והחלה לצעוד לעבר הכניסה המוארת לתחנת הרכבת התחתית.

דומיניק הדביק את צעדיה והלך לצדה.

הוא שאל את עצמו מה הוא עושה. למה משנה לו מה חושבת עליו מלצרית מועדון לילה. אז מה אם המראה שלה מלהיב? בגיל שלושים וארבע המכובד הוא אמור להיות מעבר לזה.

אך בכל זאת הוא גילה שהוא ממשיך לצעוד לצדה ולהרגיש את כעסה מפעפע מכל תא בגופה, בוחן בחשאי את נטיית הראש הגאה שלה, את כפות ידיה שעדיין היו תחובות בעקשנות בכיסים, את תיקה שהיה רק תרמיל בלוי, תלוי ברישול על כתפה.

"טוב, אז שלום," מטי פנתה אליו ברגע שהם נכנסו לתחנה, שהזכירה עיר רפאים בשעה הזו לפנות בוקר.

עתה היא ראתה אותו באור לראשונה, והפנים שנראו לה קודם לכן נאות, לא שונות מאוד מפניו של הבחור ששוכב בפה פתוח, בקבוק וויסקי ריק שוכב לידו על צדו, ממתין לה על הספה הישנה בסלון, נראו עתה הרבה יותר נאות.

הגבר הזה, שאת שמו הוא לא טרח לומר לה כלל, משום שהיה מכובד מכדי להתעכב על גינוני נימוס כאלה, במיוחד כשמדובר רק בבילוי עם אישה שנראית לו כמו זיון בטוח, היה ממש מהמם!

עור זית בהיר, שער שחור קצר, עיניים שהיו כהות כלילה, ומבנה עצמות שנראה כאילו סותת לשלמות ביד אוהבת.

"באיזו תחנה את יורדת?"

"לא בתחנה שלך," התחמקה מטי. היא פנתה והכניסה את המטבעות למכונת הכרטיסים. היא תמיד דאגה שיהיה לה כסף קטן בהישג יד כשהיא ניגשת למכונה. כדי לא לחטט בתיק. זה לא בטוח.

"מאיפה לך?"

"כי יש לי עיניים בראש." כדי להוכיח את דבריה, היא סקרה במבטה את החליפה המחויטת שלו, את נעלי העור שלו שנעשו בעבודת יד ואת שעון הזהב שעל פרק כף ידו.

"אני מלווה אותך עד הבית," אמר דומיניק בפסקנות. דבר מה בבחורה הזו גרם לדאוג לביטחונה האישי – הסרבנות שלה, כנראה. "אז מתברר שאנחנו בכל זאת נרד באותה התחנה. אין לך מה לחשוש, אני לא אנסה להתנפל עלייך בדרך."

"אני לא זקוקה למלווה."

עיניים ירוקות. הירוק הכי צלול שהוא ראה אי פעם. האור העמום במועדון לא הראה אותה באופן ברור. כאן הוא ראה את עיני השקד הענקיות, את האף הזרוע בנמשים ואת הפה המלא שהביע כרגע שאט נפש.

"התחנה הזו ריקה. ואולי לא. אולי יש פה כמה מסוממים ושיכורים שינסו להיכנס איתך לאותו הקרון. אני צודק?"

"נוגע ללבי שאתה דואג לשלומי, אבל אני נוסעת בקו הזה ארבע פעמים בשבוע. נראה לי שאפשר לומר שאני יכולה לדאוג לעצמי." היא שוב סקרה אותו בבוז. "אולי יותר טוב מכפי שאתה יכול לדאוג לעצמך."

"שוב את מנסה לשים עליי תווית?"

"תראה, כבר מאוחר," אמרה מטי בזהירות בעודה פוגשת במבטו ומתאמצת לא להסיט את עיניה. "לא מצא חן בעיניי האופן שבו הבטת בי במועדון, ולא מוצאת חן בעיניי הדרך שבה עקבת אחריי. אתה חושב שאני צריכה להבהיר את עצמי? אני צריכה להגיע הביתה וללכת מיד לישון, אם אני לא רוצה להירדם מחר."

"את לא יכולה לישון מחר במשך כל היום?" העיניים הכהות הצטמצמו בסקרנות כשהוא הביט בפניה.

מטי הרגישה שהיא מסמיקה. כמו בת עשרה, על אף שהיא היתה בת עשרים ושלוש ועם ניסיון חיים שהיה אמור לגרום לה להתגונן בעזרת ציניות.

"יש לי דברים לעשות," היא הפטירה. "העולם לא בנוי לאנשים שישנים ביום ועובדים בלילה, אם לא שמת לב. עכשיו, תסתלק."

"בסדר. אבל אני אחכה לך מחר במועדון."

"למה?"

העניין הזה ממש בלבל אותה. בתוך תקופה קצרה היא למדה לקרוא את מחשבותיהם של הגברים שביקרו במועדון הלילה. הם היו בדרך כלל בני גיל העמידה, נשואים אבל לא עד כדי כך שהם לא ליקקו את שפתיהם למראה בחורה נאה שלובשת שמלת מיני. גברים לא מזיקים. והיו גם קבוצות היאפים הצעירים והעשירים. היא עצמה חשבה שהם יותר מאיימים כי להם לא מחכים בבית אישה וילדים.

הגבר שעמד מולה לא נראה כניתן לשיוך לאף אחת משתי הקטגוריות.

למען האמת, הוא נראה לה טיפוס שלא צריך לרדוף אחרי מלצרית במועדון לילה או בכל מקום אחר – כי הוא יוכל להשיג כל אישה שבה הוא ירצה.

"כי אני לא אוהב ששמים עליי תוויות בלי שום הסבר." וזה היה צריך להעלות את השאלה מדוע זה מפריע לו בכלל, אבל מהאופן שבו היא קימטה את מצחה הוא הבין שזה לא עלה על דעתה.

"אני מציע לך לראות את זה ככה," הוא ציין חלקות, קוטע את מחשבותיה כדי שתישא שוב את עיניה אליו. "איך היית מרגישה אילו הייתי מעליב אותך ורומז שהיות שאת מלצרית במועדון לילה שמוכנה ללבוש בגדים כאלה כדי להשיג טיפים, את בטח..."

"זנזונת?" מטי ענתה בכעס, נכנסת לדבריו לפני שיספיק לומר בקול את מה שהוא חשב. "אישה חסרת כבוד? בחורה עלובה שהדבר הכי טוב שהיא יכולה לעשות עם עצמה הוא לבזבז את החיים שלה תמורת טיפים במועדון לילה?" כן, ככה כולם חושבים. כל הגברים שטורפים אותה במבטיהם כשהיא מגישה לשולחנם. זה בכל זאת גרם לה ללכת בראש מורם.

לא רק כדי להוכיח לו, אלא גם כדי להוכיח לעצמה, כי היא ידעה מהי המטרה שלה. היא ידעה למה היא עושה את זה. לכן מה משנה מה חושב עליה סתם זר?

"זה מוצא חן בעינייך?" דומיניק מלמל בעצלתיים. "היית רוצה להפריך את הדעה הזו?"

"אני לא צריכה להסביר לך כלום, אבל אני רוצה שתדע רק שאני לא זיון קל." בלשון המעטה. עד כה היא שכבה עם גבר אחד בלבד. פרנקי קינג, שאותו היא מכירה מאז גיל שש-עשרה. והיא לא שכבה איתו כבר... כמה חודשים עברו מאז הפעם האחרונה?

"אז אם בגלל זה עקבת אחריי, אני מציעה לך לשכוח מזה. אני לא אכנס למיטה שלך – לא היום וגם לא בעתיד."

קבוצת בני נוער, שתויים אבל עסוקים זה בזה מכדי לאיים על ביטחונה, חלפו על פניהם ודומיניק אחז בזרועה והרחיק אותה ממכשיר הכרטיסים.

"אני אסיע אותך הביתה במונית."

"פתאום אתה נבהל ממערכת התחבורה העירונית שלנו?" היא אמרה בלגלוג, אבל דבריה לא נעמו לאוזניה. היא נשמעה קשוחה, תשושה וצינית, אך זו היתה הדרך הטובה ביותר שלה להתגונן.

"אל תהיי כזו טיפשה."

"אולי תרצה לדעת שאני מעדיפה לקחת סיכון ולהישאר עם החבורה הזו מאשר לשבת איתך במונית."

"אז אני אעלה אותך למונית ואשלם לנהג שייקח אותך לבית שלך."

"אה. היות שעכשיו ידוע לך שאין לי כוונה לשכב איתך, איבדת את ההתלהבות." מטי נענעה בראשה במחוות אכזבה מעושה. "למה אני לא מופתעת?"

"קדימה." מימיו הוא לא פגש אישה כה חשדנית וצינית, אך אפשר לומר בוודאות שיש לה אומץ! האם לכן הוא עוצר לה עתה מונית במקום לתת לה לנסוע ברכבת הבוקר הראשונה הביתה? בגלל שהוא לא רצה לחשוב שהיא תיכנס לאותו קרון עם קבוצה של שיכורים, על אף שיש משהו בדבריה ועל אף שהיא בוודאי רגילה יותר להתמודד עם מצבים כאלה מאשר הוא?

"אתה, אדוני, ממש אלוף החוצפה."

"אני מציע לך להיזהר. אני עלול להתרגל למחמאות שלך."

"לא נראה לי." המונית השחורה האטה לכבודה, והיא ידעה שאסור לה להראות שהיא חוגגת את ניצחונה. "אלא אם כן לגורל יש דרכים מוזרות משלו, זו הפגישה האחרונה שלנו."

דומיניק לא אמר דבר. הוא רק פתח לה את דלת המונית, הושיט לנהג מספר שטרות שיספיקו לכסות את מחיר הנסיעה ואז פנה אליה.

דמותו הגבוהה והחסונה חסמה את פתח הדלת שלה, וכשהוא השפיל אליה את מבטו נוכחותו מילאה את המושב האחורי.

"אני לא מסכים איתך," הוא אמר בקול נמוך ומשיי, ומטי הרגישה איך צמרמורת התרגשות חולפת בגווה. "אחרי הכול, אני צריך להפריך את ההאשמות שלך, לא?"

"אני מתנצלת," היא מיהרה לומר. "זהו. זה מספיק?"

"להתראות מחר."

"לעולם לא אשכב איתך," היא לחשה בזעם. "יש לך עליי רושם מוטעה."

"למדתי שאין דבר כזה 'לעולם לא'." הוא התיישר ואז טרק את דלת המונית.

הוא לא אמר לה שהביטוי 'לעולם לא' הוא הביטוי הכי מאתגר שהוא מכיר. בעיקר בהקשר הזה, ובשביל גבר כמוהו.