ילד קוביות

 1

אני פרוּד.

זאת המחשבה הראשונה שצצה במוחי כשאני יוצא מהבית, חוצה את הכביש ונכנס למכונית הסטיישן הישנה והחבוטה שלנו. נראה לי שנכון יותר לומר שאנחנו פרודים, אבל מצד שני, אני חושב שזה בעיקר באשמתי. אני מסתכל אחורה דרך המראה הפנימית ורואה את אשתי, ג'וֹדי, בפתח הבית, שערה הארוך פרוע וסבוך. אל מותניה נצמד בננו בן השמונה, סאם. הוא מנסה בו־זמנית לכסות את עיניו ואת אוזניו, אבל אני יודע שזה לא מפני שהוא לא רוצה לראות אותי נוסע. הוא יודע שבקרוב יישָמע רעש המנוע, והרעש הזה יהיה חזק מדי בשבילו.

אני מרים יד במחוות התנצלות מטופשת, כמו שעושים כשנדחפים בטעות בצומת לפני מישהו. ואז אני מסובב את המפתח ומתחיל לנסוע לאט. בתוך זמן קצרצר מתייצבת ג'וֹדי לצד החלון בצד הנהג ודופקת עליו בעדינות. אני פותח אותו.

"אלכס, תשמור על עצמך," היא אומרת. "בבקשה תנסה לחשוב על הכול — כמו שהיית צריך לעשות לפני שנים, כשהיינו מאושרים. אולי אם היית עושה את זה... אני לא יודעת. אולי היינו מאושרים גם עכשיו."

עיניה לחות, והיא מנגבת בכעס דמעה בגב כף ידה. ואז היא מביטה בי, ונראה שההבעה שעל פני, הבעת צער, אשמה, ממתנת פתאום את הכעס שלה. מבטה הנוצץ מתרכך.

"זוכר את הקמפינג שעשינו אז בקַמבּריה?" היא אומרת. "כשהעזים אכלנו לנו את האוהל וכף הרגל שלך נהייתה כחולה מרוב קור? אז כל מה שקורה עכשיו, זה לא גרוע כמו שהיה לנו אז, בסדר?"

אני מהנהן חרש, מעביר הילוך במכונית ומתחיל לנסוע בכביש. כשאני מסתכל שוב במראה, אני רואה שג'ודי וסאם כבר נכנסו הביתה. דלת הכניסה סגורה.

זהו זה. עשר שנים יחד, ובכל זאת הכול יכול להיגמר. ועכשיו אני יושב במכונית המחורבנת שלנו ומתרחק מהבית, ואין לי מושג לאן פני מועדות.

סאם היה תינוק יפהפה. הוא תמיד היה יפה. הוא נולד עם שיער חום סמיך ושפתיים מלאות וחושניות — כמו גרסה מוקטנת של מיק ג'אגר הפרוע.

כבר בהתחלה היה קשה לטפל בו. הוא לא הסכים לאכול, לא הסכים לישון. הוא בכה ובכה; הוא בכה כשג'ודי החזיקה אותו על הידיים ובכה כשלקחו אותו ממנה. היה נדמה שעצם השהות בעולם מעוררת בו זעם. עבר יום שלם לפני שהוא הצליח לבסוף לינוק קצת חלב. ג'ודי, שהיתה מותשת קשות, הצמידה אותו אל החזה והתייפחה בהקלה עצומה. התבוננתי בהם, מבולבל וחסר אונים, ובידי שקית מהסופר מלאה בחטיפי שוקולד ועיתונים; שי מיותר לאם הטרייה. הבנתי מהר מאוד שלא אוכל לתת לה משהו שבאמת יקל עליה. זהו זה. ככה ייראו עכשיו החיים.

השינוי היה כל כך פתאומי.

"שמע, אחי, אתה יכול להישאר כמה שאתה רוצה," אומר דן כשאני מגיע בסופו של דבר לדירתו, כצפוי, כעבור עשרים ושלוש דקות. ידעתי שדן יעזור לי — או לפחות ידעתי שהוא יהיה בבית ביום ראשון אחרי הצהריים, כי בשעות האלה הוא בדרך כלל מתאושש ממשהו — פתיחה של מועדון, מפגש מיני אקראי או איזה שילוב מסעיר של שניהם.

"תוכל לישון בחדר האורחים," הוא אומר כשאנחנו נכנסים למעלית. "יש לי מזרן מתנפח באיזה מקום. אבל אני חושב שיש בו איזה חור קטן שיוצא ממנו האוויר. אבל תמיד יוצא האוויר, נכון? ישנת אפילו פעם אחת על מזרן מתנפח שלא יצא ממנו האוויר? נכון או לא? אני מצטער, גבר, אתה עוד לא מוכן לדבר על דברים כאלה עכשיו. הבנתי."

ואז אני עומד בפתח הדירה שלו ומרגיש משותק. אני עדיין אוחז בתיק הספורט של "נייקי", שמכיל את כל בגדי, את המחשב הנייד שלי, כמה דיסקים (למה?), תיק כלי רחצה ותמונה שצילמתי של ג'ודי וסאם בחופשה שלנו בדֶבוֹן לפני ארבע שנים. הם יושבים על החוף ומחייכים, אבל זאת סתם הצגה מול המצלמה, הצגה איומה. כל השבוע היה סיוט אחד מתמשך, כי סאם לא הצליח לישון במיטה החדשה והמוזרה עם השמיכה הכבדה והלא־מוכרת, והוא גם פחד פחד־מוות מהשחפים. אז הוא ישן איתנו, וכל הלילה התהפך והתגלגל והתעורר — לילה־לילה — עד שנהיינו עייפים כל כך שבקושי הצלחנו לצאת מהקרוון. אחרי כן כבר לא יצאנו הרבה לחופשות.

"רוצה לצאת לאיזה מקום ולהשתכר?" מציע דן.

"אני... זה בסדר אם אני אשים את הדברים בחדר ורק אשב כאן קצת?"

"כן, בטח. אני אשים מים. אני חושב שיש לי עוגיות. אני די בטוח שיש לי עוגיות."

דן יוצא למטבח, ואני משרך את דרכי לחדר האורחים, זורק את התיק על הרצפה וצונח על הכיסא המשרדי שליד המחשב שלו. לרגע אני שוקל להיכנס למחשב ולשלוח לג'ודי מייל, אבל במקום זה אני בוהה החוצה דרך החלון. כי באמת, מה כבר אני יכול לכתוב? "היי, ג'ודי, אני מצטער שחרבנתי את הנישואים שלנו. יש סיכוי שנוכל לשכוח את חמש השנים האחרונות? חחחח."

האמת היא שאפילו לדבר איתה אני כבר לא יודע, ובטח שלא לכתוב לה. במידה מסוימת אפשר לומר שבמשך כל הנישואים שלנו רק דאגנו בגלל סאם — ההתפרצויות שלו, השתיקות שלו, הימים שבהם צרח עלינו, הימים שבהם התחבא במיטה והתכווץ לנוכח כל ניסיון למגע. ימים על גבי ימים, שהתארכו לחודשים, שבמהלכם רק ניסינו לצפות מתי יגיע ההתקף הבא. ובזמן שהתמודדנו עם כל זה, הדברים שהיו לי ולג'ודי במשותף הלכו והתפוגגו איכשהו. עכשיו, כשהתרחקתי מסאם, אפילו לכמה שעות, אני מרגיש מוזר; הלחץ נעלם, אבל במקומו כבר מתחיל להציף אותי צער. הטבע סולד מכל חלל רגשי.

מדירתו של דן בקומה השביעית, בפרויקט בנייה חדש ומהודר בקצה העיר, אפשר לראות את כל בריסטול משתרעת עד לאופק: פנורמה של רחובות מרוצפי אבן שמשתרגים בין בתים טוריים ויקטוריאניים, מגדלי כנסיות ובנייני משרדים משנות השישים, וכולם נדחקים זה אל זה כמו נוסעים קצרי רוח בשעת העומס. ובכל הבניינים האלה ישנם אלפי בתים מלאים במשפחות — משפחות שלא התפרקו ממש עכשיו.

אני מתחיל לחשוב שאולי דווקא כדאי שאשתה משהו. אבל אפילו בזמן שאני שוקל זאת, עיני מתעמעמות, ועוברות כמה שניות עד שאני קולט מה קורה. אה. אה, כן, אני בוכה. ופתאום אני שם לב שדמעות ענקיות מתחילות לזלוג לי על הפנים ומשאירות שובלים רטובים ולוהטים, והאף מתמלא נזלת, ואני רועד.

"התה מוכן!" אומר דן מהמסדרון. "חשבתי שיש לי ביסקוויטים עם שוקולד אבל מצאתי רק ביסקוויטים רגילים. מה אתה אומר, זה יספיק?"

הוא מופיע בפתח החדר, מסתכל למטה ורואה אותי יושב בשיכול רגליים על הרצפה ליד הכיסא, עם הראש בין הידיים, ובוכה בטירוף.

"טוב, בסדר," הוא אומר, ומניח בעדינות את כוס התה על השולחן. "אני אלך לחפש, אולי בכל זאת יש ביסקוויטים עם שוקולד."

אנחנו מחליטים לא להשתכר.

באותו לילה אני חולם שאני שוקע בתוך בִּיצה שחורה איומה שאין ממנה שום מפלט. כשאני מתעורר בקוצר נשימה נורא, אני משוכנע שהחלום היה ביטוי נואש למצבי הרגשי — אבל אז שם לב שהמזרן הולך ומתרוקן מאוויר ושאני באמת שוקע, עם כל הכבוד לתת־מודע.

"איך הגעתי למצב הזה?" אני שואל את עצמי בזמן שהאוויר המתרוקן משמיע מין קול פליטה מקוטע, כמו של גור כלבים שסובל מגזים. אתם יודעים איך זה, לחשוב על החיים בשעה שלוש בלילה: הכול מתנקז לטעויות שעשינו, וסדקי הכשלים נמתחים אחורה בזמן, כמו סדקים בקיר שסויד ברישול — אפילו בחושך אנחנו יכולים לאתר את מסלולם ולגלות שכולם נובעים מאותו מקור. או לפחות נדמה לנו שאנחנו יכולים לאתר את המקור. בדרך כלל מתברר שהמקור חמקמק ולא מפסיק לנוע — כמו החור שבמזרן מתנפח. לפילוסופים של יוון העתיקה היה מין ביטוי, "דע את עצמך". אני זוכר שלמדתי על אדיפוס באוניברסיטה — החטא הגדול שלו היה שהוא לא ידע שהוא הופרד מהוריו בלידתו, ולכן עליו להיזהר במיוחד באשר לזהותם של גברים זרים שהוא הורג בדרכים ושל נשים קשישות שהוא מזיין. אבל מי באמת "יודע" את עצמו? באמת, אני לא אומר שכולנו צפויים לטעות בענק כמו אדיפוס — זה באמת עסק דפוק. אבל מי מאיתנו באמת יודע למה הוא עושה את הדברים שהוא עושה? אני תקוע בעבודה שאני שונא, עובד המון שעות, חוזר הביתה עייף בחושך, ואני אומר לעצמי שזה מפני שאנחנו זקוקים לכסף, זקוקים לתחושת הביטחון. סאם הולך לריפוי בדיבור, וג'ודי לא יכולה לעבוד כי הוא זקוק לה כל הזמן; כי כשההתנהגות שלו מפחידה אפילו אותו, הוא רוצה תמיד רק אותה. אני תמיד נמצא איכשהו ברקע, דואג, מציע עזרה שלא באמת עוזרת. איך אני יכול עכשיו לחבר את הכול בחזרה?

איכשהו, בערך בארבע לפנות בוקר, אני שוקע במצב של חצי־הכרה שאני מוכן לכנותו, בהגדרה נדיבה, שינה. אבל כעבור דקות, או שלפחות ככה אני מרגיש, בוקע אור מבין התריסים, וכבר יום שני בבוקר ודן עומד בפתח החדר בתחתוני בוקסר של קלווין קליין צמודים שחורים, וטורף ברעבתנות דגני פְרוֹסטיס מתוך הקערה שבידו.

"אתה הולך לעבודה?" הוא שואל. "אני יכול להשאיר לך מפתח. אני חייב לצאת בעוד משהו כמו עשר דקות. אני עוזר לקרייג לבנות אתר... לאיזה חברת הקלטות בסטוֹקְס קרוֹפט. אתה יכול להכין לעצמך קפה ודגנים. אתה בסדר? אתה נראה קצת יותר טוב. זאת אומרת, אתה נראה זוועה, אבל לפחות אתה לא בוכה."

הוא נעלם לתוך המקלחת. אני בודק את הטלפון; יש לי שתי הודעות, אבל אף אחת מהן לא מג'ודי. הן מדֶריל, מהעבודה. באחת כתוב, בוא מיד לעבודה, יש לי שני קורבנות חדשים בשבילך. ואז כתוב, סליחה, התכוונתי "לקוחות". אני מוחק את שתי ההודעות.

ואז אני מתלבש ויוצא ומשתרך העירה. השמש נמוכה בשמים ובוהקת מעל בנייני הדירות, וקרניה משתקפות על הזגוגיות ועל הבטון המבריק. לפני עשרים שנה היו כאן באזור רק מפעלים מתפוררים ומגרשים ריקים, מלאים אשפה ומכוסים עשבים. ואז הכלכלה התעוררה, ופתאום זה אזור נדל"ן יוקרתי. לפני שמישהו הספיק להבין מה קורה, האזור כולו נהיה מין אזור מגורים עתידני, מעגל חשמלי ענקי שמורכב מבנייני דירות בסגנון כאילו־ברוטליסטי, שבהם נדחסות דירות מזעריות שנועדו לקרייריסטים צעירים ושאפתנים.

פגשתי הרבה מהאנשים האלה. עזרתי להם להגיע לכאן. נוסף על כל שאר חטאַי, אני יועץ משכנתאות. התפקיד שלי הוא לאמוד את התקוות ואת החלומות של הלקוחות שלנו ולהשוות אותם לערך הנכס ולמצב החסכונות שלהם. במילים אחרות, אני משכנע אנשים להמיר את כל הכסף שאי־פעם יצליחו להשׂתכר בדירת סטודיו שלא רק שאין בה מקום להכניס סיכה, אין בה מקום אפילו לתמונה של סיכה שהורדת לסמארטפון שלך. זאת עבודה מאוד הורית — בואו נבין יחד מה יש לכם ומה אתם יכולים להרשות לעצמכם; בואו לא נתפרע, חייבים לנהוג בחוכמה. איזה נכסים יש לכם? יש לכם קרובים עשירים? אנחנו עוברים על התקציב יחד. זוגות צעירים שהתחתנו רק עכשיו, או שיש להם תינוק בדרך, והם מקבצים יחד את משאביהם הזעומים. הם מביטים בי בתקווה מעוררת רחמים. זה מספיק? בדרך כלל זה לא מספיק. התשובה היחידה היא לשכור דירה במשך עוד כמה שנים, לחסוך. אני חוזר על המשפטים האלה יום־יום. השיטה דפוקה; אני רואה שכונות שלמות שלצעירים אין שום סיכוי לקנות בהן משהו. ולכן הם מתרחקים מהמשפחות שלהם. אני לא יודע לאן.

אני עובד כאן כבר שמונה שנים, לאורך כל ימי השגשוג והמיתון וסימני ההתאוששות. העבודה היתה אמורה להיות תחנת ביניים. עבודה משרדית שתעזור לשלם את ההוצאות עד שיצוץ משהו טוב יותר. אבל החלקתי לתוך נתיב של קריירה, ולא הצלחתי להיחלץ ממנו. מתברר שאני די טוב בזה — אני מזדהה עם העניים, עוזר לעשירים. יש לי סבלנות רבה ללקוחות שלא מבינים על מה הם מדברים — מיומנות שרכשתי בשלוש שנים של דיונים על פילוסופיה עם אנשים שחשבו שניטשה דווקא ידע על מה הוא מדבר. כשהמצב הכספי מסתדר, אני יכול לסגור עסקה; כשלא, אני נאלץ לאכזב בעדינות את הלקוחות. אבל את מה שקורה בבית — את זה אני לא יכול לתקן בעזרת מחשב וגישה לנתוני המשכנתאות הארציים.

אני לא יכול לתקן את זה בכלל.

כעבור הליכה קצרה מעבר לנהר האֵייבוֹן ולאורך הנמל אני מגיע למשרד, סוכנות נדל"ן קטנה ועצמאית בשם "סְטוֹנוויקס", שדחוקה בין פאב לבין חנות סנדוויצ'ים ברובע צפוף ולא־אופנתי במרכז העיר. דריל נמצא כאן, יושב בעמדתו הסמוכה לחלון, החליפה הזולה שלו פולטת חשמל סטטי, ושערו הקוצני נראה לח ונפול באור השמש המשתקף מעליו.

"הכול בסדר, אחי?" הוא שואל ממקומו ליד השולחן בלי להסיט את מבטו מהמחשב. הוא בתחילת שנות העשרים לחייו, בחור שנראה יסודי ונחוש ולמרות זאת מצליח לשדר כל הזמן עליצות בלתי נסבלת. אין שום ספק, הבחור הזה לא היה מצליח לעבוד בשום עבודה חוץ מתיווך נדל"ן. במחשב שלו טמון אי־שם איזה גיליון אלקטרוני שמפרט את יעדי המכירות שלו לשלושים השנים הבאות. כשהוא משלים עסקת נדל"ן, הוא מצלצל בפעמון אופניים, אני נשבע. זה כמעט טרגי שדריל נולד בשנות התשעים ולא בסוף שנות השישים. הוא היה אמור להיות אוהד תאצ'ר צעיר ונאמן. הוא ממש נולד להסתובב עם יומן ארגונית גדול ועם מכונית גולף GTI. אבל במקום זה יש לו סמארטפון ומכונית קוֹרסה. אני מרחם עליו.

אני ממלמל משהו בתשובה ועולה במדרגות העץ החורקות עד למשרד שלי. ואז אני מתקשר לג'ודי.

"היי, זה אני."

"היי."

"מה נשמע? מה עם סאם?"

"הוא בסדר. הוא בבית הספר. הוא בכה כל הדרך לשם — אפילו אחרי שעשיתי לו את כל החיקויים מ'צעצוע של סיפור'. כשעשיתי את באז שנות־אור הוא נתן לי מכה על הפה. זה באמת לא החיקוי הכי טוב שלי. גברת אנסוֹן אמרה שהיא תטפל בו."

"את בסדר?" אני שואל.

אני שומע שתיקה ארוכה. ג'נט, המזכירה, משרבבת את ראשה לחדר ועושה תנועה של שתייה מתוך ספל. אני מהנהן ומסמן באגודל שאשמח לשתות.

במשרד כמעט אין שום דבר. שטיח בורדו בלוי, חלון מרופש שמשקיף על מגרש המכוניות הקטן שמאחורי הבניין. פעם היה תלוי על אחד הקירות ציור של בריסטול הוויקטוריאנית, אבל הורדתי אותו ותליתי במקומו תמונה של וילה סבוּאָה של קורבוזיֶה, כדי להרגיש שאני מתוחכם ולעצבן את כולם. יש בחדר שידת תיוק ועליה עשרה כרטיסי ברכה מזוגות צעירים שיצאו לדרכם בעולם עם שׂק מלא חובות.

"אז מה אנחנו עושים?" שואלת ג'ודי.

"אני לא יודע. אף פעם לא עזבתי את הבית. אוי, סליחה, אני חייב לסגור — מגיע אלי איזה זוג."

כשאני טורק את השפופרת ג'נט מגיעה עם התה. היא מניחה את הספל בשקט על השולחן, שולחת אלי מבט מלא חמלה ויוצאת. היא שמעה הכול. שאר העובדים במשרד יֵדעו הכול בעוד עשר דקות. עזבתי את אשתי ואת הבן האוטיסט שלי.

למשך זמן מה אני חושב שהצלחתי להימלט מהעינוי המשפחתי, אבל אני טועה. כעבור שעה אני יוצא העירה לאכול צהריים ונכנס לחנות סנדוויצ'ים קטנה שג'ודי ואני אהבנו לשבת בה עם סאם. בתוך כל ההמולה של שעת הצהריים אני רואה את ג'ודי יושבת ליד שולחן עם חברתה קלייר. הן רוכנות זו לעבר זו ומתלחשות בחשאי מעל שני קפה הפוך בגודל בינוני. אני ניגש אליהן ומפלס את דרכי בין האמהות הצעירות והסטודנטים. הן לא שמות לב אלי.

"הוא נהיה כל כך מרוחק," אומרת ג'ודי. "אני כבר לא יכולה לסמוך עליו שיעשה משהו בבית. תמיד יש משהו אחר."

"הוא הלך לטיפול?" שואלת קלייר. "הוא בכלל ניסה להתמודד עם מה שקרה לו?"

כמובן, ג'ודי וקלייר מדברות על הכול. כמובן, הן יושבות כאן בשעת הצהריים ומנתחות עד דק את היחסים שלנו. הן מדברות במין כנות ישירה ונטולת מאמץ שרוב הגברים לא מסוגלים לה. אתם יודעים: "הנה, למה שלא תיקחי קצת עוגת לימון, היא נהדרת, וגם, ספרי לי עוד קצת על ההתפוררות הרגשית האפוקליפטית של היחסים שלכם אחרי תשע שנות נישואים."

"היי," אני אומר בקול פתטי.

שתיהן מרימות את עיניהן ונראות המומות מעט.

"אה, היי, אלכס," אומרת קלייר. "בדיוק דיברנו עליך."

"שמעתי," אני אומר. "אני יכול להחליף כמה מילים עם ג'ודי?"

"בטח, ממילא התכוונתי ללכת. ג'ודי, אז נתראה אחר כך, אוקיי?"

ג'ודי מהנהנת חרש. אני מתיישב. אני משחקת עם שקית הסוכר הריקה שלצד הספל שלה.

"אז אני מבין שקלייר יודעת הכול, כן?" אני אומר.

"כן, היה לי קשה, ועוזר לי לדבר עם החברות שלי, אלכס. אנחנו לא מדברים. אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות ככה. כל כך נמאס לי. כל כך נמאס לי מהכול."

"אני יודע, אני יודע. אבל הייתי מאוד עסוק בעבודה, זה הכול; זאת תקופה כל כך עמוסה. אני מצטער שלא הייתי מספיק איתך ועם סאם; אני מצטער שאני מתחמק ולא מספיק עוזר לך איתו. הכול כל כך..."

"קשה?" ג'ודי מסיימת בשבילי את המשפט. "בטח שהכול קשה, אלכס. זין, זה קשה. אבל הוא זקוק לך."

"נכון שלפעמים עוברים שבועות והוא בסדר? הוא מקסים. ואז, בלי שום סיבה, זה חוזר. זה הכי נורא. אני תמיד חושב שהנה, כבר התקדמנו. אבל עם כל מה שקורה, והעבודה —"

"אוי, אלכס, זה לא העבודה, זה אתה."

"אני יודע."

"אז בדיוק בגלל זה, אלכס. בדיוק בגלל זה אני צריכה זמן. סאם לא יכול להתמודד עם זה שאנחנו צועקים כל הזמן. אמא שלי הציעה לעבור לגור איתנו קצת, כל עוד אני צריכה עזרה, וגם קלייר תעזור. אתה חייב להתאפס על עצמך."

"ומה עם סאם ובית הספר? בעוד כמה חודשים אנחנו כבר צריכים להחליט אם לנסות להעביר אותו."

מה עם סאם? אוי, כמה המילים האלה מהדהדות בחיים שלנו. סאם הוא כוכב לכת של דאגה ושל בלבול שאנחנו חגים סביבו במשך רוב שנות היכרותנו. בשנה שעברה אמרה לנו רופאת הילדים, אחרי חודשים אינסופיים של בדיקות וראיונות, שהוא נמצא בקצה העליון של הספקטרום האוטיסטי. בקצה של התפקוד הגבוה. בקצה הקל. בקצה של המים הרדודים. יש לו קשיי שפה, הוא פוחד ממצבים חברתיים, הוא שונא רעש, הוא מפתח אובססיה לדברים מסוימים ונהיה אלים במצבים מבלבלים או מפחידים. אבל המסר הכללי היה משהו כמו: לכם עוד קל, יחסית להורים אחרים.

וכן, האבחון באמת היה הקלה. סוף־סוף יש הגדרה! כשהוא צורח ומרביץ בדרך לבית הספר; כשהוא מתחבא מתחת לשולחן במסעדות; כשהוא מסרב לחבק מישהו או להתייחס לקרובי משפחה או לחברים או למישהו חוץ מג'ודי, זה אוטיזם. אוטיזם זה העניין. התחלתי לראות באוטיזם מין יצור זדוני, מין רוח רפאים, שד. לפעמים זה באמת כמו לחיות בתוך "מגרֵש השדים". יש ימים שבהם אני ממש מצפה שעוד רגע הראש שלו יתחיל להסתחרר ב־360 מעלות והוא יקיא על כל החדר מין נוזל ירוק. אז לפחות אני אוכל להגיד, "זה בסדר, זה בגלל האוטיזם — והנוזל הירוק הזה יורד בכביסה." אבל הגדרות לא פותרות את כל הבעיות. הן לא עוזרות לך לישון, הן לא מונעות ממך להרגיש כעס או תסכול כשדברים נזרקים עליך או נשברים. הן לא מונעות ממך לחשוש מה יעלה בגורלו של הילד שלך ואיזה מין חיים יהיו לו; מה יקרה לו בעוד עשר שנים, או עשרים, או שלושים. בגלל האוטיזם, ג'ודי ואני כבר הפסקנו להיות פשוט שנינו, נהיינו "ג'ודי, אני והבעיה ששמה סאם". ככה אני מרגיש. אבל אני לא יכול להגיד את זה. אני בקושי מצליח לחשוב את זה.

"עם סאם וכל מה שקורה..." אני לא מסוגל לסיים את המשפט, אבל מה שאני אומר מספיק.

"אני יודעת. אבל אתה זקוק לעזרה. או שלפחות אתה צריך להתחיל להתמודד עם מה שקורה. למה שלא תבוא בשבת לפגוש אותו? בוא ותוציא אותו קצת מהבית."

אני משחק עם הטלפון והופך אותו כה וכה בידי. אני מדמיין את סאם בפארק, בוכה, בורח. רץ דרך השער. רץ לכביש.

"זה בעייתי, אולי יצטרכו אותי בעבודה."

אבל אני רואה את מבט הפלדה בעיניה, גל של זעם שניכר אפילו בתוך ההמולה שבבית הקפה.

"אבל כן, בטח," אני אומר.

"ואז נוכל גם לדבר על בתי ספר."

"כן. מצוין."

"להתראות, אלכס. תשמור על עצמך."

"גם את. אני מצטער. אני כל כך מצטער."