ימים בסערה



1

דויד

דויד עלה בשביל העפר הרחב שהוביל מהבקתה הבודדה אל היישוב. כשהגיע לכביש הסתובב להשקיף אל הנוף שנפרש מראש ההר. המדרונות המכוסים מטעים עמוסים בעצי תפוח ודובדבן ומעבר להם הכפרים הדרוזיים מסעדה ובוקעאתא, מצפון ברכת רם, ומעליהם הרי רמת הגולן. ביום בהיר, באופק הרחוק, אפשר לראות את קוניטרה. בצד השני של הפסגה, סביב עצי אלון, בין שיחי העוזרר הקוצני, שזיף הדוב והאגס הסורי, צמחו פקעות של פרחי רקפת יוונית. ערפל ירד והתרומם חליפות, עוטף את ההר. רגע לא רואים דבר, ובמשנהו המראה חד ובהיר. "שם הרי גולן", כתבה רחל המשוררת, "הושט היד וגע בם. בדממה בוטחת מצווים עצור. בבדידות קורנת נם חרמון הסבא וצינה נושבת מפסגת הצחור". הערב ירד, ובמסעדה התחילו נדלקים אורות. על רכס החרמון עננים מבשרי סופה עשו את דרכם אל נמרוד.

הוא צעד לאט, נושם את הקור הפריך, מקשיב לשקט העמוק, הלא מופרע. אושר, הוא חשב, יכול להתקיים רק בתוך שקט.

מירב ישבה מול המחשב, בוחנת תמונות שקיבלה לפני ימים אחדים בדואר האלקטרוני. חסידי בעלז, בשרוולים מופשלים ובכובעי קש, בקציר חיטים למצה שמורה בבן שמן, תמונה שהיו בה תנועה ורגש. התמונה הבאה היתה של שלושה חסידים, אב ושני בנים נשענים על מעקה וצופים בכנרת בגבם למצלמה. השלישית, חסיד מתעמת עם אישה בחולצה חסרת שרוולים בשוק מחנה יהודה.

התאומות, עלמה ותהל בנות החמש־עשרה, ישבו על השטיח מול האח והכינו שיעורי בית, מדי פעם מלטפות את דובּי הכלב שרבץ לידן.

"שלום!" דויד נכנס, ניגש לאח והושיט את ידיו אל האש הבוערת.

מירב לא הסירה מבטה מהמסך. "אתה בטח מורעב. לין תיתן לך משהו במטבח."

הוא ניגש ונגע בה. "את בסדר?"

"כן." הרימה אליו את עיניה. "אני מסתכלת בתמונות שצורי שלח לי. הוא חתם עם הוצאת ספרים באוסטרליה להוציא את ספר הצילומים. באירופה הולך לו מצוין ועכשיו הוא רוצה לכבוש גם את אמריקה."

"הוא יצליח. החסידים מאוד אקזוטיים לעיני זרים."

"עברת בכל הבקתות? חיזקת את השלטים?"

"כן."

"אמרו שהלילה יֵרד שלג כבד."

תהל הרימה את ראשה. "את יודעת יידיש, אמא, נכון?"

מירב הופתעה. היא לא דיברה יידיש אף פעם. "כן."

"כשהיינו קטנות ישבת לידנו על המיטה לפני שנרדמנו ושרת לנו שיר, אני לא זוכרת איזה, שיר ערש ביידיש על ילד ואמא וציפורים," סיכמה. "את זוכרת, עלמה?" פנתה לאחותה.

"נכון!" אמרה עלמה. "היית שרה לנו שיר כזה."

"אני צריכה למצוא שיר ביידיש," הסבירה תהל, "ולתרגם אותו לשיעורים בספרות."

"תחפשי באינטרנט. יש שם הכול."

"אני שואלת אותך," ענתה בקוצר רוח. "אין לי כוח להתאמץ. את מוכנה לעזור לי?"

מירב עזבה את המחשב, ניגשה אל החלון. "שוב פעם ערפל."

"נו," האיצו בה הבנות. "תשירי!"

דויד לא הצטרף למקהלה, אך הביט בה בציפייה.

למה לא? חשבה. העבר נמוג. עשרים ושש שנה. היא התיישבה מולם על כורסה בגב זקוף.

"אויפֿן וועג שטייט אַ בוים,

שטייט ער אייַנגבויגן;

אַלע פֿייגל פֿונעם בוים

זענען זיך צעפֿלויגן:

ים, טרי, טרי, טרי, טרי, טם."

היא ציפתה שהבנות יצחקו, אבל הן לא הוציאו הגה. היא המשיכה ושרה את עשרת הבתים. כשסיימה, הבנות ודויד שינו הבעתם והסתכלו בה בתערובת של תמיהה ודאגה. "למה את בוכה?"

מירב מחתה את עיניה. "כי השיר עצוב."

"רב יופי," אמר דויד. "מפעים איך את שרה."

"תתרגמי!" פקדה תהל במעשיות, "אבל לאט, כדי שאוכל לכתוב."

"עץ עומד על ההר,

הוא בודד, שחוח,

והציפורים — כולן,

כבר מזמן עזבוהו.

ים, טרי, טרי, טרי, טרי, טם."

"באמת עצוב," אמרה תהל. "הנה!" קראה בתרועת ניצחון. "מצאתי את השיר ביו־טיוב. איציק מאנגר חיבר ומנחם יוספי תירגם. איזה קליפ חמוד עשו עליו. אני אקבל מאה על העבודה. תודה, אימוש."

דויד ירד בגרם מדרגות אל הקומה התחתונה ונכנס למטבח תעשייתי ומשוכלל, מצויד במיטב המכשירים החשמליים, חם ונעים בזכות קמין ברזל ושולחן נזירים שניצב במרכזו. ניחוח של אפייה מילא את החדר.

מחיר הלינה בצימרים כלל רק ארוחת בוקר, אך מירב בישלה היטב, ואורחים רבים נהגו להזמין בתשלום נוסף סלי פיקניק וארוחות ערב, ומאז שלין איתם הם מכרו גם עוגות ועוגיות.

לין, אישה בסוף שנות השישים, לחייה עטורות קמטים, שערה האפור, האסוף ברישול, גולש כמעט עד למותניה, הוציאה כיכר לחם מהתנור.

"היי," אמרה במבטא אנגלו־סקסי כשראתה את דויד. "יש סיר גוּלש. אתה רעב?"

בספטמבר הם פירסמו באינטרנט מודעת עבודה לטבחית וסוכנת בית. במענה כתבה שהיא אמריקאית, עשרים שנה היתה לה קונדיטוריה קטנה באילת עד שפתחו מולה סופרמרקט חדש ובבת אחת נמאס לה וסגרה. היא נמרצת, בתה עצמאית ואין לה התחייבויות. לכן היא פתוחה להגיע למקום עם צימרים כמו נמרוד, יישוב מבודד בטבע פראי, והם לקחו אותה לעבודה בלי לראותה.

לין הניחה לפניו צלחת גדושה. "אני מקווה שהערפל לא יפריע לתנועה," אמרה בדאגה. "הבת שלי בדרך הנה."

"איך היא מגיעה? מאיפה?"

"באוטו שלה," ענתה. "כל הדרך מאילת."

דויד החליט להיות חברותי. "מה היא עושה באילת?"

"היא מאמנת דולפינס."

"אני מכיר חבר'ה מהדולפין ריף, או לפחות פעם הכרתי. כשהייתי צעיר," שקע בנוסטלגיה. "הייתי מדריך צלילה בדיוק כשפתחו את החוף."

"היא עבדה שם הרבה שנים, קניתי לה דירה יפה וחשבתי שהיא מרוצה ושהחיים שלה מסודרים, אבל לפני שמונה חודשים עזבה הכול ונסעה ללמוד בירושלים עכשיו היא על קו אילת־ירושלים. נעלמה לי."

"מה היא לומדת?"

"יהדות."

"בת כמה היא?"

"שלושים ושמונה."

"את לא נשמעת מרוצה מהשינוי שהיא עשתה."

"לא מרוצה בכלל," הודיעה לו לין. "מילדות היא היתה מחוברת לטבע ולים, אבל גם פרקטית. עשתה מה שהיא אוהבת הכי טוב שאפשר, ועכשיו העולם שלה השתנה. היא נמצאת במקום שאני לא מבינה. אנחנו מדברות בטלפון, אבל קשה לי לתקשר איתה. היא בורחת ממני, כמו שאני ברחתי מאמא שלי. בגלל זה אני שמחה שהיא החליטה לבוא הנה. הרבה פעמים הזמנתי אותה והיא לא רצתה."

דויד חשב על בנותיו. בשנתיים האחרונות הן גדלו, בגרו והשתנו, והוא הרגיש שאיבד את שתי התינוקות שלו. הנשים הצעירות שגרות אצלו בבית, נפלאות ככל שיהיו, נאהבות ככל שנשארו, אינן אותן הבנות שהיו לו פעם. לא היה קשר בין שתי הנערות הבוגרות של היום לבין שני גושי המתיקות בני הארבע או חמש, עם קול הפעמונים, העיניים המעריצות והלחיים השמנמנות שרק כמהו לנשיקות ולמעיכות שלו.

"אנחנו קרובות ולא קרובות," המשיכה לין, "קרובות בדאגה ואהבה, אבל אנחנו כמעט לא מדברות בינינו על דברים אישיים. ככה היה נוח לשתינו. ניסיתי לא לשפוט אותה, לא להיות אמא לוחצת ומתערבת, לא להעביר ביקורת שתתפרש כפגיעה ולא ללגלג. נלחמתי בעצמי שלא לשחזר את היחסים שהיו לי עם אמא שלי. אבל לפעמים, אני חייבת להודות, אני לא מתאפקת ואומרת את הדעות שלי."

"זה לא דבר רע לנקוט עמדה מול הילדים."

"התפעלתי מהחוסן שלה ומהקלות שבה היא התנהלה בחיים. אני כאישה צעירה הייתי כבדה מדי, והיא היתה בדיוק מה שאני תמיד חלמתי להיות אבל אמיתית, בלי הזיוף שהיה לי, בלי חוסר הביטחון שלי והפגיעות. עכשיו אני חוששת שההיסטוריה חוזרת ושהעברתי לה את התסביך שלי."

"איזה תסביך?"

"תסביך האישה לבד, ללא זוגיות."

"אולי היא עוד תמצא. וגם אם לא," הוסיף, "זה לא סוף העולם."

"נבהלתי ממנה. השינוי הזה שהיא עשתה, המעבר לירושלים וההתקרבות לדת, הפניית הגב לכל הערכים שנתתי לה או שחשבתי שהעברתי לה, אני מפרשת אותם כאכזבה ממני. הם קשים לי הרבה יותר ממה שהיא מתארת לעצמה. זה לא קשור אליה, אני מבינה את זה, אלא לאמא שלי. מנהלת אותי הילדה בת השש־עשרה שהייתי, וזה מעיק עלי. במיוחד שאין לי תמיכה מאף אחד. זה אני והיא לבד בעולם."

"איפה אבא שלה?"

"הוא גר בוורמונט. נפרדנו כשהיא היתה תינוקת. הוא לא רואה אותה הרבה, אבל הם בקשר. הוא משתדל."

"גם אשתי לשעבר ככה עם הבנות," אמר. "המרחק עושה את שלו."

"אוה," קראה בפליאה. "מירב היא לא אמא של תהל ועלמה?"

"לא. למרות שהיא גידלה אותן מגיל שלוש. מבחינתן היא יותר אמא מהאמא האמיתית שלהן. לה הן קוראות 'אמא', ולאמא שלהן הן קוראות בשמה, 'ורד'."

"אול רייט. איפה ורד?"

"פרופסור להנדסת מזון בבוסטון יוניברסיטי. עושה חיל."

"איך היא הסכימה לעזוב את הבנות שלה?" התעלמה לין מהשכלתה המוצהרת של ורד.

"הסכימה."

"זה לא דבר רגיל."

"ורד אישה יוצאת דופן."

"במה?" הקשתה לין, והיה ברור שוורד לא זכתה לאהדתה.

"בכל מה שהיא עושה. היא נסעה להפגין בבילעין כל שבוע, ישבה במחסומים, חיה עם פלסטינים כמה חודשים כמחאה. עכשיו היא פעילה למען שימור כדור הארץ, נגד גלובליזציה, נגד חברות הנפט, נוסעת להפגנות בקוטב הצפוני, אוכלת צהריים עם אל גור."

"גם אני הייתי כזאת פעם," אמרה לין, "נגד המלחמה בווייטנאם, נגד לבישת פרוות, וגם נגד אחיזה בשטחים כבושים. היום אני הרבה יותר מתונה. התבגרתי."

"לא חלקתי את כל דעותיה, אבל הערכתי את החוזק והכוח לעמוד על עיקרון ולהילחם עליו עד הסוף בלי לנסות למצוא חן או להתחבב על אף אחד. לא חשבתי שהיא תרחיק לכת עד כדי לעזוב אותנו, אבל הסתבר שהיא לא היתה בנויה לחיי אמהוּת וכנראה לא אהבה אותי, או לא אהבה אותי מספיק."

"היא לא הבינה את זה לפני שעשיתם ילדים? כמה זמן הייתם יחד?"

"אל תתעצבני," אמר ברוח טובה. "אני רואה שאת לוקחת ללב. היינו יחד תשע שנים לפני שהן נולדו. היא לא ידעה בדיוק מי היא ומה היא רוצה. לקח לה זמן להתגבש. בסופו של דבר היא החליטה מה שהחליטה. התגרשנו במהירות ונפרדנו כידידים."

"איך ידידים?" קראה לין כאילו הכול, הגירושים שלה וגם שלו, קרו אתמול. "תסביר לי. כשהתגרשתי מרוי הייתי פגועה ואומללה. זה היה נורא. פשוט נורא."

"גם אצלי. הייתי גמור. התרסקתי לתוך בור שחור."

"לא ניסית לשכנע אותה לחזור? לעבוד על הזוגיות?"

"לא היה עם מי לדבר. היא כעסה עלי. היתה מאוכזבת ממני. הייתי חלש מדי בשבילה. לא פעם בי הלהט שלה לשוויון, לצדק, להגנת המקופחים. היא רצתה לשנות את העולם ואני לא שיתפתי פעולה. התבוססתי, כמו שהיא אהבה להגיד, בחרא של הדיר בכפר הנידח. האנשים שהיא בילתה איתם לא היו האנשים שלי, העבודה שלי שיעממה אותה, התחביבים שלי עיצבנו אותה, וכל אורח החיים שלי נראה לה חסר ערכיות. היא אמרה שאני לא מפותח."

"להגיד עליך דברים כאלה זה כמו להסתכל בשמים ולהגיד — 'אין ירח'." היא העוותה את פניה. "היא לא ראתה מה שברור וזורח."

"היא היתה יורדת עלי רצח. לפעמים הייתי מתחנן בפניה שתפסיק. היא לא ריחמה עלי. כשהיתה מקבלת התקף זעם, כל הדיבורים על סובלנות, חמלה וקבלת האחר, היו נעלמים. היא יכלה להתפוצץ על הדבר הכי זניח ולהכריז עלי מלחמת עולם. זה היה מאוד מעייף. אבל אהבתי אותה."

"נשמע שגם היא אהבה מאוד את עצמה."

"נמאס לה ממני. אני מאחר כרוני, מגושם, שרוי באי־סדר תמידי, אני קורא לא נכון את המציאות, אני נוטה לנסות לרַצות בלי לחשוב אם יש כיסוי למה שאני מבטיח."

"זה היא אמרה? או אתה?"

"היא, ואני הסכמתי איתה. יש לה אמת אחת, והיא לעולם לא תיסוג ממנה. אבל," סיכם, "היא מה שהיא. כיום הכול היסטוריה. היא שומרת על קשר עם הבנות, שולחת מיילים ותמונות, פעם בשנתיים היא באה הנה, ופעם בשנתיים הבנות נוסעות אליה. זה הכי טוב שהיא יכולה לתת, וכולנו השלמנו עם זה." הוא המשיך לאכול מהתבשיל. "טעים," אמר בשביעות רצון. "תגידי לבת שלך שאם הערפל כבד שתחנה למטה. אני אסע לקחת אותה."

לין חייגה בטלפון הנייד. "כנרת? היי, זאת מאמי. איפה את? בצומת גולני? דויד אומר שאם הראות לא טובה תחני באזור הקיבוצים או אפילו בנווה אטי"ב. הוא יבוא לקחת אותך." לין כיבתה את המכשיר.

"היא אומרת שתסתדר. היא תמיד מסתדרת. היא סורבייבר. שורדת. עוד מנה? תרצה יין? נשאר בדיוק לכוס אחת מהבקבוק של אתמול."

"לא," סירב. "יש לי הרגשה שהלילה לא יהיה רגוע. עדיף שאהיה צלול."

"יס," הזדהתה. "היו שנים שהייתי היי כל הזמן, אלכוהול, סמים, מה לא? בקושי ידעתי מה קורה איתי. היום אני שומרת על ראש פיקחי."

"פיכח, את מתכוונת."

"יס."

היה לו קצת משונה לשמוע מישהי בגילה מדברת כך על עצמה. אולי כי הוא מזהה אותה עם הדור של הוריו, הירהר, והוא אף פעם לא הצליח לקשר את אליעזר ואורה הרטמן עם דבר פרוע. אבל בעצם, למה לא? גם הוא נחשב זקן בעיני בנותיו. עכשיו הוא הסתכל על לין אחרת. או אולי, חשב, רק עכשיו הוא מסתכל בה.

"למדתי לשתות בצבא," אמר לה. "במסיבות היחידה שתו המון. זה היה קטע, להשקות את הצעירים לשוכרה. הייתי מתעורר עם הנגאובר שליווה אותי חצי יום עד שהצלחתי להתאושש. היום אני בשליטה."

"אני, לצערי, לא שירתתי בצבא אבל כנרת היתה קצינה בדרגת סגן," התגאתה, "בחיל הים. שירתה באשדוד ואחר כך באילת. היא לא יצאה כמוני, תֶנק גוד. היא אוהבת לעשן איתי ג'וינט מדי פעם, אבל אף פעם לא עשתה את זה כשהיתה בתפקיד."

"אני מדבר על לפני שלושים שנה. עכשיו אלכוהול אסור וסמים הם ייהרג ובל יעבור, לא רק בתחומי הצבא אלא גם בבית."

"היום," אמרה לין, "אני לא מבינה איך הכנסתי לגוף שלי את כל הרעל הזה."

"גדלת בניו יורק?"

"בקליפורניה."

"היית ילדת פרחים?"

"עשיתי הרבה שטויות. עכשיו אני צריכה לסדר את הכביסה, אבל בהזדמנות אספר לך על השנים האלה. זאת היתה תקופה מיוחדת."

הוא סיים לאכול, לקח את הצלחת והסכו"ם והניח אותם בכיור. "אם תהיה לבת שלך בעיה, תתקשרי אלי."

כשעלה למעלה מירב מתחה את זרועותיה לאחור. "אני מקווה שהזוג ששכר את הבקתה בשטח לא ייתקע בסערה."

"אולי תתקשרי אליהם לוודא מתי הם מתכננים לבוא."

"ניסיתי, אבל אין תשובה."

הוא ניגש אליה וחפן את לחיה ביד גדולה. "אני אוהב אותך." קיווה שתלטף את פניו. זמן רב מדי חלף מאז עשתה זאת.

"אני בת מזל."

הוא הזדקף. "אני הולך להדליק את האור בבקתה הבודדה כדי שהם לא ילכו לאיבוד." הוא יצא משער היישוב, המשיך כמה דקות במורד הכביש ושם הדליק פנס ופנה לתוך דרך עפר שהתפתלה מטה אל תוך המטעים. פנייה שמאלה הובילה לתוך חצר אשר מעבר לה, מעל כמה חממות, ניצבה בקתה גדולה בעלת מרפסת קדמית הפונה מזרחה. הוא הדליק את התאורה מעל השלט "בקתות בערפל" עם החץ שהורה על הכניסה לחנייה, והשאיר אור במרפסת ובשירותים. הסתכל סביבו ובדק שהמצעים, המגבות, הסבונים וערכת הקפה והתה במקומם, ויצא בלי לנעול את הדלת. הערפל היה עכשיו דק ושקוף. הוא עלה בחזרה באיטיות.

"אני מתלבטת אם הבנות צריכות לנסוע מחר לבית ספר," אמרה מירב וקימטה את מצחה, "יתחיל השלג והן לא יוכלו לחזור."

"מחר יש מסיבה בשניר," הודיעה תהל, "ואנחנו נישאר לישון אצל ירדן לכל הסוף־שבוע." ירדן היתה בתו של אביהו, החבר הכי טוב של דויד, והן למדו יחד בבית הספר האזורי בדפנה.

בעשר הבנות פרשו לחדרן, ודויד הלך להתקלח.

"התקשרו בְּרָנְקָה ואוֹלֶק ולדמן," אמרה לו מירב כשחזר לסלון.

"מי הם?"

"הזוג ששכר את הבקתה הבודדה. הם התנצלו על העיכוב אבל יהיו כאן רק לקראת חצות. השארת את כל האורות דולקים?"

"כן."

כשקמה עמד מולה, אימץ אותה אליו, ופיו החליק על פניה. היא כרכה זרועותיה סביב מותניו, הניחה את ראשה על חזהו, והוא הידק את אחיזתו. "אני אוהב אותך ואל תגידי לי 'אני בת מזל'."

"נראה קצת טלוויזיה," הציעה, "ואז נלך לישון?"

הקריין הודיע ששני מסגדים ערביים הוצתו בגליל. באחד מהם נלכד אדם ונכווה לפני שחולץ. כוחות משטרה גדולים הוצבו בכפרים ובמקומות הקדושים למוסלמים. הצתות אלה מצטרפות לשתי הצתות קודמות של מסגדים שחוללו בחודשיים האחרונים. בכל המקרים הופיעה כתובת קוראת תיגר, "לשם שמים", באדום. בשני המקרים הקודמים לא הצליחו הרשויות לשים את ידן על המבצעים. למרות שעצרו כמה תושבי התנחלויות חשודים וחקרו אותם, בסופו של דבר הם שוחררו ללא הגשת כתבי אישום.

"דפוקים בראש," אמר דויד.

"הם מאמינים שהם בשליחות אלוהית," אמרה מירב. "אתה צריך לקרוא את הטוקבקים באינטרנט. לא כולם מגנים את המעשים האלה. חלק לא שולי מסויג אך מגלה הבנה. בסוף תהיה כאן מלחמת אזרחים."

"אולי זה יהיה לטובה. הרבה אומות התגבשו מתוך מלחמת אזרחים."

"בוא," היא קמה בהחלטיות. "כבר מאוחר, ומחר מצפה לנו יום עמוס."

"מה עם הבת של לין?" נזכר.

"באמת מה איתה?"

בתזמון מדויק זימזם האינטרקום של השער. "שלום, זאת כנרת."

מהמכונית יצאו שני אנשים. כנרת בחצאית הודית עד הקרסוליים, סוודר גדול, הרבה מאוד צמידים ושרשראות. בשערה הארוך הבלונדיני ובגדיה הזרוקים הצבעוניים נראתה לדויד כמו סינדרלה בגלגול היפי. ממושב הנוסע הגיח גבר תמיר ורזה, שערו החום קצוץ, רמז לחושניות בשפתיו ועיניו גדולות וחומות בעלות ריסים ארוכים מאוד. אפילו דויד, שהעריץ נשים, ורק נשים, הבחין שהוא גבר יפה תואר.

גשם התחיל לרדת.

כנרת הושיטה ידה לדויד. "נעים מאוד."

הגבר אמר, "אבשלום." הם חזרו על אותה פעולה ולחצו ידיים.

מכיוון הבית הגיעה בריצה לין. דויד חשב שהיא תיפול על צווארה של כנרת, אך היא רק נגעה בה. "יופי שבאת, דרלינג. יופי. תיכנסי. פחדתי איך את נוהגת בלילה כזה. איך היתה הנסיעה?" המשיכה ללהג, קיפצה ופיזזה סביב כנרת שעמדה כל אותה עת שלֵווה עם חיוך של אנשים שרגילים שמכרכרים סביבם.

הגשם התגבר.

"אתה תסתדר?" שאלה כנרת את אבשלום.

"כן, ברור. שוב תודה," הוא חייך, "בעיקר על אומץ הלב."

היא פנתה ללין. "איפה אני ישנה, מאמי?"

"סידרתי לך צימר ליד המגורים שלי. די ריק כאן השבוע."

אבשלום פנה אל דויד. "זאת התראה קצרה, אבל אפשר לשכור אצלכם חדר?"

"אין בעיה," אמר דויד. עד אותו רגע היה בטוח שאבשלום הוא בן זוגה של כנרת.

"הוא היה כל השבוע במילואים ברמה," הסבירה כנרת, "ונתקע עם פנצ'ר ובלי גלגל חלופי."

"כנרת בטובה עצרה ולקחה אותי טרמפ," אישר אבשלום. "השארתי את האוטו בבניאס. מחר אטפל בו."

"אקח אותך לבקתה הצרפתית. חכה רגע, אביא את המפתחות."

הוא נכנס הביתה. "יש לנו עוד אורח ללילה," אמר למירב. "מילואימניק טרמפיסט שהגיע עכשיו עם הבת של לין. אני אדאג לו. תלכי לישון."

כשאבשלום נכנס בעקבותיו לבקתה ודויד הדליק את האור, הוא אמר, "יפה. אהבתי. מי בנה את המקום הזה?"

"אני. כלומר אנחנו," תיקן דויד את עצמו. "אני תיכננתי ובניתי הכול לבד עם פועלים. אחר כך ריהטנו מירב ואני יחד. את רוב הרהיטים הבאנו מאירופה. לא מאמינים לנו, אבל להביא משם מכולה יצא לנו יותר זול מאשר לקנות בארץ. היינו בעיירות סקי בצרפת וקיבלנו השראה מהמלונות שם. השתמשנו באותם אלמנטים. הרקע שלי כמהנדס אזרחי מאוד עזר."

"אתה עוסק במקצוע?"

"באופן מפתיע כן. בעבר הייתי סמנכ"ל בחברת הנדסה גדולה. היו לי תנאים טובים ועבודה מעניינת. אבל אז התחילו מלחמות פנימיות. לא התאים לי. כשהחלטנו לעבור הנה, הייתי בטוח שפרק ההנדסה תם ואני אתרכז רק בחיי המשפחה ועסקי התיירות. אבל כמה שנים אחר כך, כשהחיים נכנסו לשגרה, התחלתי לקבל עבודות תכנון קונסטרוקציות מקומיות, ועכשיו משרד התכנון והפיקוח ההנדסי שלי עובד לא רע."

אבשלום התהלך ברחבי הבקתה ובחן את הספרים שניצבו על המדף.

"אראה לך איך להדליק את האח. יש מזגן, אבל יותר נעים להתחמם באש, ואומרים שהלילה ירד שלג."

"כמה זמן אתם יושבים פה?"

"עשר שנים. היינו שמונה משפחות, מתוכן נשארנו ארבע."

"כולכם עוסקים בתיירות?"

"כן. לכולם יש את הבקתות והחדרים שלהם ויש כאן גם מסעדה. כרגע היא סגורה."

"אני לא רעב."

"תרצה לאכול ארוחת בוקר בבית שלנו?"

"כן. כך אוכל גם להיפרד מכנרת. היא הצילה אותי. כלב לא עבר בכביש הלילה."

"נחכה לך בתשע." בדלת נזכר שאבשלום לא שאל על המחיר. "תראה, לגבי התשלום..."

"זה בסדר," מיהר אבשלום להרגיע אותו, "אני אשלם כמה שעולה."

"בדרך כלל אנו גובים שש מאות שקלים ללילה לבקתה הזאת, אבל בשל הנסיבות המיוחדות נוכל לסכם על שליש. מאתיים זה בסדר?"

"מצוין."

"אתה רטוב," העירה מירב כשדויד נכנס לחדר השינה.

"הגשם מתחזק. מה עם הזוג ולדמן? הגיעו?"

"הם התקשרו, אמרו שיגיעו בעוד רבע שעה. הוא אמר שהוא יודע איפה הבקתה, שלפני שנתיים הבת שלו שכרה אותה לאירוע משפחתי."

"אז אני יכול ללכת לישון בשקט." הוא התפשט במהירות, זינק עליה וכלא אותה בזרועותיו תחתיו. "למה אני אוהב אותך כל כך? למה כשאני רואה אותך מיד בא לי לנשק את כל היופי הבלתי נדלה הזה?"

"הבחור שהגיע יאכל איתנו ארוחת בוקר? הזמנת אותו?"

"כן." הוא הרים את חולצת הפיג'מה שלה ונישק את בטנה. "אוי, איזה כיף," נאנח בסיפוק. "אני פשוט לא יכול להניח לגוף הצנום והשרירי הזה, לבטן הקטנה עם הקוביות האלה," מילמל בין הנשיקות וליטף אותה.

גווה התקער. עורפו היה רחב וחלק והיא אהבה להניח ידה עליו. שפתיו חלפו על עורה מהפנים לצוואר, לחזה, לבטן. הוא ליטף את קימורי מותניה, נישק את פנים ירכיה, היא נשענה אחורה ועצמה את עיניה.

"אני מתחנן," לחש, "תכירי לי את ההורים שלך. אני מוכרח להגיד להם תודה. ארד על הברכיים לפני אמא שלך ואומר לה: Complimenti alla mamma! כנהוג אצל האיטלקים — כשהבת שווה מחמיאים לאם."

"אני לא יפה," אמרה, "ומאמע שלי תזרוק אותך מכל המדרגות."

אבל הוא לא שמע אותה, שכן בזה הרגע פרצה מנגינה רמה מהטלפון שליד המיטה. "אני לא עונה," אמר בסרבנות.

מירב לקחה את הטלפון שלו. "הלו?" היא הזדקפה. "שלום, אולק. מה? לא הבנתי. איפה אתם בדיוק? אבל הבקתה היא ממש עשרים מטר מהכביש, לא יותר. ירידה? לא אין שם ירידה תלולה. פשוט צריך לפנות שמאלה לחנייה. המשכתם למטה בשביל עפר? שקעתם בבוץ? אוקיי. אין מה להילחץ. אל תזוזו. תכף דויד יגיע ויחלץ אתכם." לפני שסגרה חזרה ליתר ביטחון, "תישארו היכן שאתם."

"תצטרך לגשת לשם," אמרה לדויד.

דויד קם והתלבש.

"רוצה שאבוא איתך?" שאלה.

"אין צורך. תלכי לישון."

הוא נכנס לדודג' ראם והתניע. מצאו להם זמן להיתקע. לא נורא. אם לא היה צריך לעזוב כך את מירב, במיוחד כשהיא נוחה לקילוסים ועילוסים, לא היה אכפת לו. לא פעם ולא פעמיים עזר למטיילים שנקלעו לקשיים ברמת הגולן ובגליל העליון. קור לא הפריע לו, להפך, תמיד היה לו חם מדי, וביולי־אוגוסט הזיע וסבל יותר מכולם.

פנסי הרכב האירו את השביל המתעקל מטה, שהפך בוצי וחלק. האוטו של הזוג ולדמן לא חנה בחניית הבקתה הבודדה וגם לא נראה על השביל. האור מעל השלט עם החץ והכתובת היה כבוי, כנראה קצֶר. זאת הסיבה שלמרות שהבקתה עצמה היתה מוארת הם חלפו על פניה. הדרך שנצמדה לדופן ההר היתה צרה ותלולה, זרועה סלעים ובורות ולא נועדה לכלי רכב מכל סוג שהוא, אפילו לא לרכב שטח. רק כשהמשיך מעבר לעיקול ראה מיצובישי ישנה וחבוטה, מחופרת בתוך האדמה, ניצבת כמו מבוישת בתוך גדר שהתמוטטה תחתיה, מחציתה בתוך השדה. בני הזוג שיצאו לקראתו נראו כבני שמונים וחמש, הגבר ממושקף, והאישה, נמוכה וצנומה, שערה אסוף לפקעת. יכול להיות, הירהר דויד, שמפאת גילם הם פשוט לא ראו לאן הם נוסעים. מצב ביש. הוא לא היה בטוח איך יוכל לחבר את המכונית שלהם לשלו בזווית המשונה שבה עמדה. ברנקה ואולק ולדמן, בניגוד למה שניתן היה לצפות, לא נראו מוטרדים אלא שלווים, כאילו טבעי ביותר לעמוד באמצע השדה בשעת חצות, בגשם וברוח, ולנהל שיחה באשר לחילוץ מכוניתם מאמצע שומקום. הם הציגו את עצמם ולחצו עמו ידיים משל נפגשו זה עתה באירוע חברתי.

"אנו מתנצלים," אמר אולק. "הוצאנו אותך בליל אימים מהבית. בהחלט לא מסב לנו קורת רוח."

"זאת אשמתי," התעקשה ברנקה. "אולק אמר שזאת לא דרך למכוניות אבל אני התעקשתי והמשכתי בנסיעה. חשבתי שאני זוכרת היטב את הדרך, אבל בחושך ובגשם הכול נראה שונה."

"זאת לא אשמתכם, אם כבר זאת אשמתי. האור מעל השלט בכניסה לחנייה כבה, ולכן החמצתם את הפנייה. בואו נראה איך מוציאים אתכם מכאן. איפה אפשר לחבר את הכבל?" שאל. "יש לכם וו?"

"יש וו, ברנקה?" פנה אולק לאשתו.

"אף פעם לא השתמשנו בו אבל יש איפשהו, אני זוכרת שיש."

אולק חיטט בתא המטען עד ששלף את הוו והם הבריגו אותו בפגוש האחורי. דויד חיבר כבל בין המכוניות. "אתה נוהג?"

"עדיף שברנקה תנהג," אמר אולק. "היא נהגת טובה ממני, והראייה שלי לא תקינה. פעם אני הייתי הנהג, אבל היום התהפכו היוצרות."

חצי שעה חלפה עד שהצליח להעלות את בני הזוג לבקתה. הגלגלים התחפרו בעקשנות בבוץ, ואחר כך, כשכבר נחלצו, נחבט הרכב בסלעים והתקשה לנסוע בסיבוב בשל מהמורה עמוקה. מזל שהרכב שלהם כבר שרוט ודפוק מכל הכיוונים, כך הלב כואב עליו פחות. לבסוף הניף כוחה האימתני של הדודג' את המיצובישי מעל הבור וגרר אותה לחלק היותר רחב וישר של הדרך, משם כבר הצליחו לטפס ברוורס בכוחות עצמם אל החנייה. הוא נכנס איתם לבקתה, הדליק עבורם את העצים באח והראה להם איך להזין, להדליק ולכבות את האש. אולק וברנקה, רטובים וקפואים, הודו לו בחום. הם נראו לדויד כמו זוג אפרוחים נצמדים אחד לשני, שואבים כוח זה מזה, חייכניים ונוחים לרצות ולהתרצות.

"כל הכבוד לכם על קור הרוח," החמיא להם.

"אם היית מכיר את אולק," אמרה ברנקה, "היית יודע שבעיה כזאת קטנה על מידותיו. מה שהוא עבר בחיים ומה שהוא היה, קוראים על כך בספרים."

אולק אמר בביישנות, "נו, ברנקה, מה זה מעניין את המארח שלנו?"

"אני בטוח שזה מעניין," אמר דויד, שאכן כבר רצה לחזור הביתה ולהתחבק עם מירב.

"היא מתכוונת," אמר אולק, "שפעם, הרבה לפני שנולדת, הייתי טייס ועשיתי דבר או שניים ראויים לציון."

דויד עשה חישוב מהיר. הוא כנראה מדבר על תקופה שלפני קום המדינה. "בחיל האוויר הישראלי?"

"הלוואי שהייתי כזה צעיר. הייתי טייס פולני במלחמת העולם השנייה."

דויד התפעל ולא מתוך נימוס. הטייסת הפולנית בחיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה היתה מפורסמת בנועזותה. "קראתי לא מעט עליכם. תהילתם של הטייסים הפולנים הולכת לפניהם. היית עם הבריטים?"

"עם הסובייטים."

"מרשים!"

"אה," ביטל אולק. "זה היה מזמן, כבר לא רלוונטי. אבל אם אתה מעוניין אשמח לספר לך."

"אניח לכם הלילה. אבוא עם ארוחת הבוקר ואצטרף לקפה. באיזו שעה אתם קמים?"

"לא נשכים קום מחר," אמרה ברנקה. "נגיד ברבע לעשר."

מירב נימנמה כשנכנס, אבל מיד הזדקפה. "הסתדרת?"

"אני תמיד מסתדר." הוא נשק למצחה. "תלכי לישון, אני אעבוד קצת."

"אתה לא עייף?"

"עייף אבל לא אצליח לישון עכשיו. אבוא עוד מעט." הוא תמיד היה אדם שממעט לישון. מירב כבר התרגלה להירדם בלעדיו. אבל בזכות לילה סהרורי שכזה הוא הכיר את מירב. המפגש הראשון ביניהם היה צירוף מקרים שבסתר לבו ראה בו משהו קוסמי, גורל שנקבע בכוכבים.

באותו ערב חמישי בא לקריית ים עם התאומות לבקר את הוריו, שהתגוררו בבניין רכבת מוקף גינה, ואפילו כביש לא מפריד בינו לים. כשוורד עזבה אותם לפני שנה, הוא קיבל משמורת מלאה עליהן. באותו יום שלקח אותה לשדה התעופה נדר להיות להן גם אב וגם אם ולהעניק להן חיים מאושרים. מחר ימלאו לעלמה ותהל שלוש. אחותו תבוא אף היא עם בעלה וילדיה, והבנות יחגגו בחיק המשפחה. גיחך לעצמו. גבר נושק לארבעים. לולא התמיכה של הוריו הוא לא יודע איך היה מסתדר בחודשים הראשונים כשאפילו פעולה פשוטה כמו קנייה בסופר היתה זרה וכואבת עד אימה. הבנות, מרוגשות מתשומת הלב של סבא וסבתא, נרדמו מאוחר מהרגיל במיטות "הנסיכה" בחדרן, ובחצות פרשו גם הוריו לישון. הוא צפה בטלוויזיה והשתעמם, ניסה לעבוד, מצא עצמו לא מרוכז, והשתרע על הספה בסלון ועצם את עיניו. מאז נפרד מוורד לא שכב עם אף אחת. בהתחלה דחקו בו חבריו ושידכו לו שידוכים. עדיין נתון להלם הפרידה, נענה לאתגר ויצא לדייטים. למרות שכולן היו נשים ראויות ואפילו הבהירו שהן מעוניינות בהמשך, אחרי כמה פעמים הבין שהוא לא בנוי כרגע למערכת יחסים ודחה בתוקף את כל הניסיונות הבאים. הוא התיישב. אין טעם לנסות לישון.

הוא החליט ללכת לטייל בחוף הריק.

ירח מלא האיר את הים, שביל צר של ריצודי אור שהתרחב כמו משפך. ים של דגל אדום. גלים מתנפצים אל השוברים, מתרפקים על הסלעים. לילה חסר מנוחה. אשמורת שנייה. מימינו המים, משמאלו בניינים ארוכים, מחולקים לדירות קטנות, חשוכות, ורק מרפסות בודדות עדיין מוארות. הוא חלץ את הסנדלים, החול הרטוב תחת רגליו היחפות נתן לו הרגשה טובה. אמצע נובמבר. הימים עדיין חמים, אך הלילה קריר. הוא לגם לגימה מבקבוק הרום שלקח עמו מהבר של אליעזר. האלכוהול התפשט בנעימות בגופו. ירד לחוף לטייל אבל עכשיו החליט להיכנס למים. הגלים והמלח ישטפו מעליו את הבדידות. הוא התפשט והניח את הבקבוק, מכנסיו וסווטשרט הפליז בערמה על החוף. צלל פנימה וחתר אל הים הפתוח. הוא לא בכושר, חשב. אחרי הפרידה הפסיק לעסוק בספורט, השמין, חזר לעשן. למרות קוצר הנשימה והכבדות באיבריו, התעקש להמשיך. הוא התמכר לאתגר הפיזי. ככל שהתרחק מהחוף והחתירה הפכה קשה יותר, כך הרגיש שהוא מתנקה, מזדכך, כמו בווידוי או בתפילה, משיל מעליו את הצער והעלבון. עברו עשר דקות או חצי שעה, הוא לא הסתכל בשעון, כשהחליט להסתובב ולחזור. הזרם דחף אותו קדימה, והוא ריפה את הגוף והאט. היה נדמה לו שהוא לא לבד, שיש מישהו לידו. שני מטרים ממנו, לא יותר, דמות מטושטשת שוחה במקביל אליו, אל החוף. הוא נעצר. אין טעות. אכן שחיין נוסף לידו.

השחיין צעק אליו, "שלום. אתה בסדר? זקוק לעזרה?"

אישה!

"אני בסדר גמור," ענה לשאלה המשונה. "ואת?" הוא התקרב אליה.

"ראיתי שנכנסת למים," התנשמה, "חשבתי שאתה במצוקה."

הגלים נשאו את שניהם אל החוף.

"נכנסת להציל אותי?" נדהם.

"משהו כזה," ענתה וצליל מבוכה בקולה. "ראיתי אותך מהמרפסת שלי."

הם המשיכו ללכת עד שהמים הגיעו למותניהם. היא ציפתה שיצא אחריה אך היססה כשהוא נעמד במים הרדודים. "אני ערום," אמר. "אולי תוכלי להסתובב. אני לא רוצה להביך אותך."

היא הפנתה אליו את גבה עד שיצאו מהים. הוא התלבש במהירות ופנה אליה. היא לבשה מכנסיים קצרים וגופייה על גוף אתלטי, שרירי, כתפיים רחבות מעט, והוא היה יכול להישבע, למרות שמבטו היה חטוף, שיש לה קוביות בבטן. "את רועדת. איפה את גרה?"

"ממול." סימנה לעבר בניין מגורים.

"השפתיים שלך כחולות. אני אלווה אותך." הוא שוב פשט את הסווטשרט והניח אותו עליה.

"אין צורך."

"תני לי לבוא איתך," התעקש. אחז בזרועה והוביל אותה. "אל תפחדי," אמר. "לא אפגע בך. אני לא יודע למה חשבת שאני טובע, אבל אני נפעם מהפעולה ההרואית שלך."

היא נכנעה. הוא לא נראה מזיק, ונימת קולו היתה אבהית. למרות שלא היה יפה כלל, למרות שהיה יותר מבוגר ממנה, היא חשבה שהוא גבר נאה. היה לו משקל עודף על גוף שוודאי פעם היה מפואר, רגליו היו שריריות וחזקות והחזה שלו מפותח כשל שחיין. אפו הגדול הסתדר היטב בתוך פניו מעל חיוך חינני. שערו הרטוב היה דבוק למצחו באופן לא הכי מחמיא, אך היא ציינה לעצמה שהיה לו הרבה שיער. "מצטערת על הטיפשות שלי. ברור שאתה שחיין יותר טוב ממני. מרחוק חשבתי שאתה אדם שרוצה לשים קץ לחייו. שחיתי די הרבה זמן עד שמצאתי אותך." היא ניסתה לפתוח את דלת דירתה במפתח שהיה מונח בארון החשמל, אך ידיה לא נענו לה.

הוא נטל אותו ממנה ופתח את המנעול. "אולי את בהיפותרמיה. צריך להעלות לך את חום הגוף. תצליחי להחליף בגדים לבד?"

"אני מקווה." היא נכנסה לחדר השינה. רק חסר עכשיו שתתעלף והוא יצטרך להפשיט אותה. כשיצאה ראתה אותו מול שתי כוסות שבתוכן שקיות תה, מחכה למים שירתחו במחם. "כמה סוכר? להוסיף קצת רום?"

"אחד. אפשר לשים טיפה, לא יותר. הנה," הגישה לו את הסווטשרט שלו והוא לבש אותו.

"שבי," הורה לה. "תתכסי בשמיכה. אני אשרת אותך."

היא עשתה כמצוותו והוא עקב אחריה לסלון. כשהתכופף להניח את הכוסות מולה על השולחן הבחינה לראשונה בכתובת הקטנה ובסמל העטלף הרקומים בסווטשרט מעל הלב — שייטת 13 מילואים.

פאדיחה!

"אני חוזרת לעצמי. הנה," היא פשטה את ידה קדימה והזיזה את אצבעותיה, "תפקוד רגיל."

"דויד," הציג עצמו.

"מירב."

"דויד ומירב," הירהר, "היו גיסים בתנ"ך. היא אחות של מיכל."

"הם היו זוג או כמעט זוג." מירב ציטטה: "ויאמר שאול אל דוד, הנה בתי הגדולה מרב אותה אתן לך לאשה, אך היה לי לבן חיל, והִלחם מלחמות אדני; ושאול אמר, אל תהי ידי בו, ותהי בו יד פלשתים. ויאמר דוד אל שאול, מי אנכי, ומי חיי, משפחת אבי בישראל, כי אהיה חתן למלך. ויהי בעת תת את מרב בת שאול לדוד והיא נִתנה לעדריאל המחולתי לאשה."

בפעם הראשונה באותו ערב הפציע חיוך על פניה, חיוך קלוש, הוא האיר את פניה החיוורים והבריק את עיניה החומות. לפתע היא נראתה לו מאוד יפה. "לא ברור אם מרב התחתנה עם דוד והנישואים בוטלו, ורק אז השיא אותה שאול אביה לעדריאל, או שהנישואים לא יצאו לפועל."

"אני מתרשם! את מורה לתנ"ך?"

"מורה, כן, אבל לא לתנ"ך. אני יודעת תנ"ך מהבית. הייתי דתייה פעם."

"כל מי שבא ממשפחה דתית יכול לצטט ככה במדויק?"

"לא כל אחד," הסכימה, "לי יש זיכרון טוב. חוץ מזה, אני בחרתי את השם שלי, מירב, ככה שהתעניינתי בדמות שלה."

"מה זאת אומרת בחרת את השם שלך?"

"כשנולדתי נקראתי פועה, אבל כשחזרתי בשאלה חיפשתי שם יותר לטעמי. מרב ומיכל הם שמות אציליים, של בנות מלך, והיו בהן, בנשים האלה, עצבות ועדינות שדיברו אלי. 'ותאהב מיכל בת שאול את דוד'. ידעת שמיכל היא האישה היחידה בכל התנ"ך שאומרים עליה שאהבה גבר?"

"לא," הודה, "לא ידעתי, ואני דווקא חזק בדברים האלה. אם אני זוכר נכון, דוד לא השיב לה אהבה. היא היתה די מסכנה. יש שיר כזה: 'למה צחקה מיכל לדוד'."

"מיכל כנערה וככלה נקרעה בין נאמנותה ואהבתה לאביה שאול לבין נאמנותה ואהבתה לבעלה דוד, שניהם גברים עוצמתיים וכוחניים ששנאו אחד את השני. היא בחרה בדוד, שהפך להיות כל עולמה. את חייה ומשפחתה הקריבה למענו, אבל הוא לא אהב אותה, שנים ארוכות נדד הרחק ממנה, וגם כשבסוף התאחדו, הוא התנכר לה. מאוד אכזרי. לא היו להם ילדים, והיא סיימה את חייה עצובה וגלמודה. לכן בסוף בחרתי במרב, כי היא פחות טרגית ממיכל, יותר צדדית, פחות חשובה, ואני גם כן רציתי להישאר נחבאת אל הכלים."

"מה את מלמדת?"

"ספורט."

"ואללה!"

"אני מבינה," התגרתה בו לנוכח הפתעתו הגלויה, "שאני נראית יותר כמו מורה לתנ"ך מאשר לספורט."

"בכלל לא. אני מניח שאת לא צריכה שאני אגיד לך שיש לך גוף מדהים. איפה למדת?"

"בווינגייט. בקיץ האחרון סיימתי תואר שני במדעי החינוך הגופני. אני עובדת כמורה בתיכון וכותבת תוכניות ספורט חינוכיות לעיריות. ואתה?"

"אני מהנדס."

"אתה גר בקריית ים?"

"בזכרון יעקב. אני מבקר את הורי עם הבנות שלי. הן תאומות, לא זהות. כל אחת מקסימה בדרכה שלה. היום מלאו להן שלוש."

"אמא שלהן לא באה?"

"נפרדנו. היא כרגע בארצות הברית." דאג פתאום, "חם לך? נעים לך?"

"נעים לי מאוד."

"ככלות הכול הצלת את חיי."

היא גיחכה. "ישבתי במרפסת וראיתי אותך הולך לאורך הים, שחוח, ופתאום עצרת והסרת את הבגדים, ומשום מה, באותו רגע, נכנס לי לראש שאתה עומד לעשות מעשה שטות וחשבתי לעצמי שמחר בבוקר אקרא בעיתון על אדם שטבע מול הקריות. ומכיוון שאני טריאתלוניסטית, החלטתי שאם מישהו החליט להתאבד בים מול הפרצוף של שחיינית מקצועית, כנראה הגורל החליט שאני צריכה להצילו. אני עדיין נכלמת."

"על מה?" אמר ברוך. "על כך שאת בן אדם טוב לב שאכפת לו מאחרים?"

"אתה משרת בשייטת?" הפנתה מבטה אל הכתובת על חזהו.

"במילואים. אני תרח זקן."

"בן כמה אתה?"

"ארבעים. את?"

"עשרים ותשע," ענתה והמשיכה, "במהלך הלימודים בווינגייט העברתי כמה סדרות ספורט ללוחמים אצלכם. ילדים שפשוט אין עליהם. חזקים מאוד מבחינה גופנית."

"יש נטייה לחשוב שהולך ופוחת הדור," הסכים איתה. "אבל אני רואה מי בא ליחידה, משובחים אחד־אחד."

"הם רציניים. כל שבוע הייתי מתאהבת מחדש."

"אני בטוח שהם השתגעו עלייך."

דבריו האחרונים החמיאו לה. הדם פיעפע ללחייה וצבע אותן בסומק. אף פעם לא היתה בחברת גבר איתו הצליחה לזרום וליהנות כך. בדרך כלל היתה עצורה. הלילה היא לא מפסיקה לדבר ולצחקק, כמו נערה בת שבע־עשרה — הנערה בת השבע־עשרה שמעולם לא היתה. "היה מילואימניק אחד שאני זוכרת, אביהו, קראו לו."

"אביהו ידידיה? חבר טוב שלי."

"מקיבוץ שניר."

"נכון."

"פגשתי אותו כמה פעמים אחרי זה. הוא בשירותי הביטחון הכלליים עכשיו. גם הם שולחים את הקדטים אלינו לווינגייט."

"את יודעת הכול."

"עולם קטן," היא אמרה. "הוא סיפר לי שכשהיה חניך בשלב ה'מכין' בקורס התפתחה אצלו באחד המסעות שפשפת איומה במפשעה ובירכיים, שהפכה לפצע פתוח, ובסוף המסע, בכניסה לבסיס, הם היו צריכים להיכנס לברכות מלח. אמרו להם לעמוד על רגל אחת כמו פלמינגו והוא נפל פנימה."

"אני זוכר את זה. המסע של סוף המכין, שמונים קילומטר רגלי, עם תרמילים מלאים עשרים קילוגרם חול על הגב. ישַנו באותו חדר ארבע שנים וחצי. אין דבר שאני לא יודע על אביהו באותה תקופה."

"שאלתי אותו, איך אתה עומד בדבר כזה? והוא ענה: כשהתחלתי את המסלול בשייטת והבנתי במה מדובר החלטתי החלטה — עד שאני לא מתעלף אני לא מפסיק. אם הגוף שלי קורס, סבבה. אבל עד שזה יקרה אני ממשיך."

"המכין הוא כל כך קשה, עד שאפשר לחשוב שהמטרה היא רק להפריד בין אלה שנשברים לבין אלה שלא. ואז בא 'המתקדם', ואתה מתגעגע למכין." הוא צחק כמו מבדיחה פרטית. "התחלנו את המסלול מאה ועשרים וסיימנו שישה־עשר."

"מה היה כל כך קשה? הריצות? הקור? הלימודים?"

"הכול. היה אצלנו ביטוי, 'אדמה בוערת'. במשך ארבעה חודשים וחצי אסור ללכת. אפשר רק לרוץ ולשחות. בלילות טובים ישנו שלוש שעות. מעבר לאימונים היו קאדרים — טרטורים אינסופיים. לילות שלמים שחינו ודחפנו מכלי דלק בתוך הים. הירדמות בשיעור שווה לנוהל שבע דקות. אתה צריך לרוץ מבית הספר לסככות, להתפשט, לטבול בים את כל הגוף, להתלבש ולחזור לכיתה. חלודה בנשק שווה לריצה לש"ג. כמה פשלות ביחד שוות לעונש קשה — ריצה לבית אורן וחזרה. המדריכים אמרו: 'נגעתם בבית אורן וחזרתם'. היו עונשים קבוצתיים. הכי אהוב היה לפרק סירת גומי, להעלות אותה לראש המגדל ולהרכיב אותה שוב. אתה נדרש למשוך את עצמך עד הקצה ומעבר."

"כשאני עייפה אני לא מתפקדת," הזדהתה מירב, "ואני נעשית עצבנית. אני צריכה שמונה שעות שינה בלילה."

"פעם נרדמתי בשיעור. המדריך שם כיסא על ארונית מתכת מול כל הכיתה והייתי צריך לעמוד על הכיסא עם סכין בין השיניים. טיפסתי למעלה וישבתי כפוף. בסוף גם שם נרדמתי, והסכין נפלה. במשך כל המכין הייתי נתון בקהות חושים."

"תמיד רצית להיות בשייטת? זה חלום ילדות?"

"ממש לא. חשבתי שאלך לטיס וכבר קיבלתי זימון, אבל אז, באיזה טרמפ, פגשתי חבר מהשכונה שבה גדלתי שהיה כבר לוחם והוא שיכנע אותי לבוא אליהם לנסות. אמרתי, עלא כיפאק, למה לא? הקטע הכי מצחיק הוא שלא ידעתי בכלל לשחות. הייתי הכי חזק, אבל שחיין גרוע ואיטי. את יודעת כמה פעמים, בגלל ששחיתי כל כך לאט, נתנו לי עונש לצאת לעוד שחייה? פעם אחת הגעתי כל כך הרבה זמן אחרי כולם, עד שהמפקד לא האמין לי שלא סיבנתי ועצרתי למנוחה בסתר, ונתן לי הקפה נוספת. הייתי סופג טרטורים על ימין ועל שמאל בגלל הדבר הזה."

"אז איך קיבלו אותך?"

"קיבלו."

"ואני חשבתי שאתה עומד לטבוע," נזכרה בגיחוך. "לא ידעתי שאתה אחד כזה בלי פחד מהים."

"לא הייתי קורא לזה בלי פחד. אמנם אני לא זוכר בשום מצב תחושת ייאוש, אבל אני זוכר מאבקי איתנים. הייתי קורא לכך — התמודדות. עם הים ועם עצמך."

שנת 1984. כמדי בוקר התכנסה היחידה שלהם בכיתה. "בשמונה," אמר המפקד, "אתם יוצאים כרגיל לאימון בוקר. אחר כך כל הפעילויות מבוטלות, כולל קורסים והדרכות. בעשר וחצי כולם מתייצבים אצל הקמ"ן."

דוד ואביהו הצליבו מבטים. הם היו כבר לוחמים מנוסים, אך עדיין חדורי מוטיבציה. שבועות שהם מתאמנים בלי פעילות מבצעית, מחכים לפקודה שתגיע. עכשיו משהו יוצא דופן עומד להתרחש. הם יצאו לרוץ, בלי לדבר ביניהם, כל אחד מכונס במחשבותיו. אין מה לבזבז אנרגיה בתהיות על פשר הסודיות, המידור והשינוי הדרמטי בפעילות השוטפת, ממילא בתוך שעה יתבהר הכול. לאחר שהתקלחו הם התכנסו, עשרה איש של צוות "פושטים", במשרד המודיעין.

"הסורים העבירו טילים דרומית לעיר הנמל טריפולי שבצפון לבנון," קיבלו הסבר. "מבחינת ממשלת ישראל זאת חצייה של קו אדום שמכניסה לאיום מיידי כל פעילות של חיל האוויר בלבנון. את הטילים הם מחביאים בשטח תחנת כוח. אנחנו נערכים למבצע דו־שלבי. קודם כול מבצע 'שקט' — איסוף מודיעין וראיות כדי שנוכל להראות שאנחנו יודעים שהטילים קיימים שם, ובמידה שלא יפנו אותם, בשלב שני, מבצע 'רועש' — השמדתם. בשל הרגישות הגבוהה וההכרח לאפשר טיסות סדירות של חיל האוויר צריך לקיים את המבצע בתוך ארבעים ושמונה שעות."

אחרי יומיים של הכנות קדחתניות ותדריכים מדוקדקים יצאו לפעולה. באמצעות כלי השיט המלווים הגיעו לסטי"ל. הם ניסו לתפוס כמה שעות מנוחה במהלך ההפלגה, אבל לשווא. רוח דרום־מערבית התחזקה, הגלים הלכו וגבהו. אחרי ראס ביאדה התחיל לרדת גשם. שניים מהצוות הקיאו אל מעבר למעקה.

"רק שלא יבטלו בגלל מצב ים," אמר אביהו לדויד.

"נקווה."

הם הגיעו מול היעד לאחר אור אחרון, התארגנו לפעולה ונערכו בסדר הכניסה למים. כשהורידו את הכלים התת־מימיים שיובילו אותם עד קרבת החוף ראו את כלי השיט המלווים מיטלטלים ונזרקים בגלים סביב הסטי"ל. גם הכלים החלו להתנדנד בפראות, והנהגים בקושי השתלטו עליהם. הם איבדו זמן יקר עד שכולם התיישבו לפי הסדר. כשהגיעו לטווח אלפיים מהחוף הסירות המלוות נעצרו והם המשיכו בלעדיהן. מהר מאוד החל סדר השיוט להיגרר בזרם חוף חזק, והנהגים נלחמו לתקן את הקורס, הנתיב. אחרי שעה וחצי של התעקשות מול הזרם והים הגואה התקבלה החלטה לפעול בניגוד לתדריך. למרות שעדיין היו רחוקים מדי מהחוף, ניתנה הנחיה לצלול כדי להקטין את המגע עם הזרם והגלים. המפעילים הנחיתו ועגנו בחמש מאות מטר, והפושטים התארגנו להמשך בצלילה רגלית. כך יישארו הכלים כשירים לפינוי תוך שימור המצברים המניעים, ואילו על הפושטים ייקל לקזז את הסטייה מהנתיב בשל הזרם.

דויד ואביהו, בני זוג קבועים, נקשרו זה לזה בחבל ובדקו שכל הציוד עליהם מאובטח. לאחר חצי שעה, כשחשו את אופי טלטולי הגלים הנשברים הבינו שהגיעו לחוף לא מוכר. במקום להגיע אל שובר הגלים של תחנת הכוח, הצוות נחת בתחתית קיר של ריף. במצב הים הנתון ולאור איבוד הזמן הם נדרשו לפעול באופן אגרסיבי ונחוש על מנת "לצאת מזה", כמאמר הרווח אצל הפושטים בהיתקלם בקושי לא צפוי — אִמרה שתכליתה: תעשה הכול שהפעולה תבוצע ואתה תהיה שם בחזרה כדי לדווח על זה.

לאחר הצצה פנורמית של המפקד מעל פני המים הועבר סימן לחוליה להיפרד לזוגות ולעלות על הריף ללא שהיות וללא בדיקת חוף נוספת. מטחים של גשם זלעפות התמזגו עם מי הים. הריף נראה כמו קיר שחור. חוץ מהמקלע שדויד נשא עליו בדרך כלל, מכיוון שלא ציפו לצלילה ולהליכה ארוכות, סחב עליו גם עוד עשרים קילו של ציוד צילום אטום. היתה רק דרך אחת — לעלות על הריף ויהי מה, ותוך שמירה על הציוד, לבצע את אשר לשמו נשלחו. הגלים נשברו עתה בעוצמה גוברת, והם הושלכו קדימה ואחורה ללא שליטה בתנועה. דויד ידע שלא יוכל לעלות בכוח הידיים כי הוא כבד מדי. המפקד לקח עמו עוד לוחם כחלוץ, ודויד ואביהו, עם האנשים הכבדים יותר, נשארו מאחור. גם זה לא היה על פי הנהלים. אסור לפצל צוות. הוא ניסה לדמיין שהוא חלק מהים, להבין אותו, לזרום איתו, וכך לאזן את טלטלות הגוף והציוד הקשור אליו. הוא צריך לקרוא את הים. לתפוס גל שיניף אותו על הריף, אחרת הגל ישאב אותו ויטיל אותו מתחתיו. התחילה אנדרלמוסיה נוראה. כל אחד ניסה לטפס בדרכו. למרות שכולם קשורים בזוגות, זה היה כל אחד לעצמו. דויד לא הצליח לעלות. במשך דקות ספורות שנדמו כנצח ניסה שוב ושוב ונחבט אל הסלע. החבל שקשר אותו לאביהו נקרע. אביהו כבר היה על הריף, ברגע האחרון שלח דויד יד ותפס אותו בטֶלֶף. למרות ניסיונו של אביהו להישאר על הריף שניהם שוב נגררו והוטלו בחזרה אל הים עם הגל הנסוג. הוא קפא מקור, מלח חדר לעיניו עד שבקושי הצליח לפקוח אותן, גופו לא היה בשליטתו. השאלות אם קר לו או כואב לו, האם הוא מפחד, האם אביהו מפחד, לא עמדו לדיון, לא נשאלו. הוא לא חש דבר. רק המלחמה לטפס על הריף היתה חשובה. מעבר למטרה הזאת לא היה מאום. הים אכזרי ולא מתפשר. הוא ידע — אין חילוץ ואין מסוק ואין תגבור של שתי פלוגות חיילים. זה רק הוא ואביהו. גל גבוה בא מאחוריהם. באלפית שנייה של הערכת מצב, יחד עם תנועת הגל, הוא תקע את קת המקלע בחריץ בתוך הריף, אחז בו במאמץ כדי שהמים לא יסחפו אותם שוב לאחור, וכך הונפו שניהם לבסוף על הריף, לחלק הבטוח.

לא היה זמן לנוח. הם עזרו לאחרונים לעלות והתארגנו להליכה. הציוד לא היה ערוך לתנועה קרקעית. הם היו אמורים לעלות ישר לתחנת הכוח, ועכשיו היה עליהם לצעוד כשני מייל. הועברה פקודה לסֵדר תנועה, וכדי להקל על המקלען בליווי המפקד בראש, מסר דויד לאביהו את ציוד הצילום המסורבל. מה יכול להיות יותר גרוע? חשב דויד. המאמץ הפיזי הולך להיות עצום. כמו תשובה משמים הודיעו התצפיתנים שהם מזהים הגעה של רכב צבאי על כביש החוף. הם עלו על קפל קרקע שנמצא מול מחסום של הצבא הסורי. חזרו לקו המים והחלו בהליכה איטית לאורך החוף. את הכלים התת־מימיים שאמורים לחלצם מהחוף יהיה בלתי אפשרי לנווט לנקודה הנכונה. נהגיהם יסיקו בעצמם שעליהם לחזור לסטי"ל ללא הפושטים. לפחות שמעו בקשר על שיפור המיקום של הסירות המלוות הנערכות לחילוץ מהיר.

שריריו והכרתו היו דרוכים עד גבול יכולתם, והוא לא התייחס לא לכאב ולא לקושי. רק רצה להגיע לצלם, לאסוף את המידע ולמדוד את מסתור סוללות הטילים. הזמן בער. אם עד שעה וחצי לפני אור ראשון לא יבצעו את המשימה, הכול יהיה לשווא — הם לא יוכלו להתפנות באור ולסכן את כל הכוחות בים במצב זה. הם התגנבו לתוך התחנה. בקלות גילו את הטילים, צמודים לאזור הגנרטורים הפולטים חום והשראה מגנטית כדי להסתירם מאפשרות גילוי של הרדאר. כולם פעלו ביעילות מרבית, בערנות, כאילו לא יצאו לפני פחות משעה חבוטים מסערת הים. למרבה המזל, מכיוון שהשטח היה מואר יותר מהמתוכנן, הצליחו הצלמים להשיג תמונות מהר יותר והמשימה בוצעה בזריזות. הם אספו את הציוד והתארגנו לפינוי מהתחנה. הנסיגה אל הים, למרות הסערה, למרות הקור, למרות העייפות, היתה כמו חזרה אל חיק בטוח.

הסירות לא יכלו להתקרב לטווח צלילה. הם יצטרכו לשחות. על פי הנהלים התפנו זוגות־זוגות. אביהו ודויד נעלו את הטלפיים על נעלי הפשיטה. הם היו האחרונים. כשנכנסו למים עלתה איילת השחר. בכל רגע היו יכולים להתגלות.

הם ידעו שאחרי שיעלו מהצלילה יצטרכו לשחות מרחק ניכר עד הסירות, חשופים לאורה העולה של השמש. כדי להאריך את משך הצלילה ניסה דויד לצמצם את פעולותיו לכדי פעולת הרגליים הקצובה בלבד, למזער את צריכת החמצן — אפילו על קוצו של פרט, עדיין היה סיכוי לכשל של כל המבצע. היה לו זמן לחשוב. מה אני עושה כאן? כמעט התחיל לצחוק, ולא ידע אם מלחץ או כי באמת החיים מצחיקים. באמצע לבנון, נלחם בזרם אימתני שמושך אותו צפונה, שומר על אביהו שהיה מספר אחת שלו, סכנת הגילוי עדיין מרחפת מעל ראשם. איפה הילד החולמני הבוהה מחלון ביתו? מה דמיין לו אז בהביטו בסקרנות על הזריחה? בטח לא זריחה כזאת. בטח לא פה.

במרחק שמונה מאות, כשעלו אל פני המים, ציפה לשחייה ארוכה, אבל אחרי רבע שעה הרים את עיניו וראה את הסירות המלוות מולו. מישהו לקח החלטה אמיצה להתקרב עם הסירות לחוף ולאסוף את האנשים.

***

"התמודדות עם קושי פיזי," אמרה מירב, "מביאה להכרה טובה של עצמך ויכולותיך. ככל שקשה יותר, כך האדם האמיתי מתגלה. זאת כנראה המטרה של 'המכין'. מי שנשאר כלוחם, אפשר לסמוך עליו שיבצע את המשימה."

"אני מניח שאת צודקת."

הוא נחמד, היא חשבה.

"הייתי אז לא רק תמים אלא גם טיפש."

"לא טיפש," מחתה.

"היו יכולות אינטלקטואליות ונפשיות גבוהות, אבל לפעמים הדרך היחידה לשרוד היתה לסגור עצמך רגשית ולהפוך לסוג של 'מטומטם'."

"אתה ממש חי את זה."

"נסחפתי," אמר בחרטה.

הוא נראה שפוף פתאום, והיא מיהרה לומר, "אני אוהבת לדבר על דברים פיזיים יותר מאשר על דברים רוחניים. שירתתי כמד"סית בגדוד רותם, אבל אם הייתי גבר הייתי מאוד רוצה לשרת אצלכם. לא יודעת אם הייתי מתאימה, אבל בטוח שהייתי מנסה." היא גיחכה. "ותראה מה יצא ממני. מורה לספורט בתיכון בקריות."

"מה היית רוצה לעשות?"

"בשנתיים האחרונות התחלתי להשתתף בטריאתלונים ומרתונים. אולי להתפתח בתחום הזה."

"אני גם רץ לפעמים. אולי אגביר הילוך ואכנס לזה יותר."

הוא קיווה שהיא תפתח את הנושא, אבל היא רק אמרה, "תבוא."

"יש לך בן זוג?" שאל מה שביקש לשאול מתחילת הערב.

"אני לבד."

מאחר שגם כאן לא הרחיבה, השתררה שתיקה. הוא החליט לא להפר אותה.

"אני לא רוצה להתחתן ולא מעוניינת בילדים," הבהירה. "לכן, אני מניחה, אני לא מצליחה לקשור קשרים עם גברים מתאימים. היו לי שתי מערכות יחסים במשך השנים, אבל כשהם קלטו שאני רצינית בקשר לחוסר רצוני להקים משפחה, הם ברחו. בצדק. אני לא מאשימה אותם."

"אולי את עדיין לא בשלה," אמר. "גם אני חיכיתי לגיל שלושים ושבע להוליד ילדים. עד אז הרגשתי ילד בעצמי."

"לא כל אחד צריך להיות הורה," אמרה. "יש מספיק ילדים בעולם."

"כמה אתם בבית? כלומר, אחים ואחיות?"

"היינו שנים־עשר."

"שנים־עשר?" זקף גבה. "גם למשפחה דתית זה הרבה."

"שנים־עשר ילדים במקום שממנו אני באה זה הרבה, אבל לא יוצא דופן. כולן שם ולדניות."

"איך החלטת לעזוב? אני מניח שלא היה פשוט."

"לא היה פשוט, אבל אני לא אוהבת להיכנס למקומות האלה, גם לא עם עצמי."

היא מצאה חן בעיניו. "עוד תה?"

"אני כבר מפוצצת."

"הגיע הזמן ללכת," אמר באי־רצון. "שלוש בלילה, ואת צריכה לישון."

"גם אתה."

"אני לא ישן הרבה, או לפחות לא מסודר. אחת הבעיות הגדולות שלי בחיים."

"למה? ממתח?"

"אשתי אהבה לספר לכולם שהצבא דפק לי את השינה, אבל אני נוטה להאמין שזה האישיות שלי. סביר להניח שזה שילוב בין השניים. כמו סמים שמשפיעים הרבה יותר חזק וקטלני על מי שמלכתחילה רגיש יותר. את מכירה את החבר'ה האלה שחוזרים פסיכים מהודו אחרי שאכלו פטריות? הרוב עוברים הלאה, אבל מדי פעם יש אחד מסכן שנדפק. מה איתך? היית ערה באחת בלילה. סתם במקרה או נדודי שינה?"

"סתם במקרה."

הוא השתהה לפני שאמר, "אני יכול להיות קצת חוצפן?"

"כן."

"אני אלך עכשיו, הטרדתי אותך מספיק, אבל לפני שאנחנו נפרדים, תיתני לי את הטלפון שלך?"

"כן."

הם נפרדו ליד הדלת. "לילה מוזר," אמר. "מוזר שנפגשנו ככה. טוב," התנער, "אני הולך. לילה טוב."

***

דויד כיבה את המחשב. בחדר השינה עמד והתבונן במירב דקה ארוכה. בפנים הצרים, בעצמות הלחיים הגבוהות ובגבות החומות הבהירות המקושתות. בשקט נכנס לחדר האמבטיה, התפשט, זרק את הבגדים לסל הכביסה, שקל להתגלח אך ויתר מיד. הוא התבונן בעצמו במראה. הוא שמן מדי. גופו חסון, שרירי "הכנפיים" עדיין מפותחים, אך במשך השנים התעבה וגידל שכבת שומן. הוא יפסיק עם הפיתות ודברי המתיקה ויחזור לעשות ספורט. אף על פי שמירב מעולם לא העירה לו על ההידרדרות הגופנית, הוא צריך לעשות את המאמץ הזה גם עבורה. כשוורד והוא נפרדו, הוא היה בטוח שלעולם לא יאהב שוב. שהיא האחת והיחידה. כשהלכה, לקחה עמה לא רק את החיים שהכיר ואהב אלא גם חצי ממנו, כך הוא הרגיש. הוא אמנם עבד, טיפל בבנות, פגש בני משפחה וחברים, אבל במשך חודשים לא מצא מזור לנפשו המיוסרת. והנה, כעבור שנה, פגש את מירב והתאהב בה. הוא נכנס למיטה, חיבק אותה, והיא, בשנתה, התרפקה עליו. בתשע התעורר לבד במיטה. הווילונות היו מוסטים. ירד שלג. הוא המשיך לשכב והתבונן. פתיתים לבנים ורכים. שלג צח. אלה היו בקרים ששווה לחיות למענם. בארון הספרים שלו היתה שורה שלמה של ספרי שירה. הוא לקח אוסף שירה אמריקאית מודרנית, דיפדף עד שמצא את מבוקשו, שיר של פרדריק מורגן שזכר. אחר כך חזר למיטה, היטיב את הכריות מאחורי גבו ונשען בישיבה.

עשינו אהבה ביום חורפי

כשהתעוררנו, הזמן נפנה והשתנה

הירח זרח והאדמה התחדשה

העיר על קוויה וכיכרותיה נמוגה

חדרנו התמקם על גבעה קטנה

מוקף ביער אפל קפוא בשלג

ואפרים של סחף בו לא נגעה יד

אין שם אדם — חיות קטנות פרוותיות

התבוננו בנו בעדינות בעיניים רכות קורנות

ואנו החזרנו להן מבט מבעד שמשות צוננות קפואות

באותו לילה העניק לנו הכפור חום

אחזנו ידיים בעונג עילאי

האוויר שנשמנו הפך כה זך בשלג

הוא התלבט אם לשלוח את השיר למירב במייל והחליט נגד. עד שתקרא אותו, יעבור הרגע הקסום. היא לא תבין מה הוא רוצה ממנה. הוא התלבש וירד למטה. מירב היתה עם לין במטבח. כנרת, בשמלה אתנית, מעין גלבייה, ישבה ליד השולחן שניצב במרכז החדר ושתתה קפה. "בוקר טוב," בירך אותן במאור פנים. הוא ניגש לחלון. "שלג."

"מטריף," אמרה כנרת.

"תודה," הוא אמר כאילו החמיאה לו אישית, "אלוהים סידר במיוחד בשבילך." ניגש למירב ונשק על עורפה החשוף תחת הקוקו. "איפה תהל ועלמה?"

"הן יצאו בשבע, לפני שהכבישים נסגרים. הן לקחו כל מה שצריך לסוף־שבוע."

"שב," אמרה לין. "תאכל ארוחת בוקר."

"מה נשמע?" שאל את כנרת כשהתיישב מולה. "איך עבר הלילה? היה לך נוח?"

"חבל על הזמן. חדר מקסים. משגע. גם המיטה מצוינת. מאוד נוחה."

הכול אצלה מקסים, מטריף ומשגע, חשב. היא יודעת לפרגן. הוא חיבב אנשים שיודעים לפרגן. "לין סיפרה לי שאת גרה עכשיו בירושלים."

"כן, רוב הזמן."

"זה בטח שינוי גדול מאילת."

"ירושלים עיר קסומה, אני מאוהבת בה, אבל גם באילת היה לי טוב."

"למה עברת?"

"משבר גיל ארבעים המתקרב, כנראה. רציתי למלא את החיים שלי בתוכן חדש. אני לומדת יהדות במכון של נשים ועובדת עם נוער מבתים הרוסים, ותודה לאל יש לי ים סיפוק."

"את חוזרת בתשובה?" שאלה מירב.

"אני מתחזקת."

"בשביל מה לך?"

היובש הציני של מירב היה מוכר לדויד, אך כנרת ענתה ברצינות, "אני מטורפת על זה. בחיים לא הייתי כל כך מלאה ומאושרת כפי שאני מרגישה בלימודים ובעשייה במכון. יש שם נשים מקסימות, חכמות, וזה פשוט, איך אני אגיד לך, עולם ומלואו עבורי. אני מבינה שחייתי בריקנות."

"לא חיית בריקנות," התקוממה לין, "עשית דברים נהדרים. עבודה טיפולית עם ילדים באמצעות דולפינס זה נפלא. למה עכשיו את מבטלת הכול? עוד מעט תשימי כיסוי ראש, תלדי חמישה ילדים ותהיי כמו קוף מאולף."

"אני לא מבטלת שום דבר," ענתה כנרת בנחת. "אמרתי מקודם שהיה לי טוב, והעבודה עם הדולפינים נתנה לי המון, אבל מיציתי. יש הרבה שכל ורגש בעבודה עם בעלי חיים, אבל דרגות הרוחניות שאפשר להגיע אליהן מוגבלות, וחוץ מזה, מה אכפת לך, מאמי, שאהיה נשואה עם חמישה ילדים? זאת לא השאיפה של כל אם, שבתה תהיה בעלת משפחה?"

"השאיפה שלי היא שתהיי מאושרת," אמרה לין, "אני אישה מאמינה באלוהים, אבל לא סובלת את המנטליות של הדתיים שאין להם כבוד לנשים."

"אין כבוד לנשים? על מה את מדברת, מאמי?" ביטלה כנרת את אמה בנימת קול משועשעת. "אישה ביהדות היא מלכה."

"יס, מלכת המדוכאות. אישה שלא שווה לגבר היא מדוכאת. זה הכול!" לין ניפנפה בידה לאות מחאה.

"מה לעשות, מאמי, שנשים שונות פיזית ומנטלית מגברים, ולכן הקדוש ברוך הוא העניק להן תפקידים אחרים, אך ממש לא פחות חשובים. שוויון פירושו לא להיות אותו דבר, שוויון פירושו שכולנו, נשים וגברים, ילדיו של השם, והוא אוהבנו באותה מידה."

"הבּרֵיין שלך, המוח, שטוף כבר," אמרה לין, "אבל אני אוהַב אותך גם עם בעל בטלן בישיבה וסוללה של ילדים. רק אל תבקשי ממני להתפעל מכל זה."

"מאמי, את סתם רואה שחורות. יש ביהדות הרבה זרמים ופלגים, הרבה דעות והתנהגויות ולא כולם אותו דבר. יהיה בסדר, מה את דואגת?"

"למטבח כאן אין הכשר," אמרה מירב.

"אני לא קיצונית," הרגיעה אותה כנרת. "את רואה איך אני נראית. מספיק לי קצת פירות וקרקרים עם גבינה וזיתים. אני לא אכלנית גדולה, ובזמן האחרון אני דוגלת בצמחונות."

"באיזה זרם את רואה עצמך משתלבת?" שאלה מירב, ודויד ידע שהיא צריכה להתאפק כדי לא ללבות את היצרים.

"אני לומדת במכון של ארגון 'שירת דבורה' שמשתייך לזרם של חרד"לים."

"חרדל?" חזרה לין בתימהון.

"חרדים לאומיים," הסבירה לה מירב.

"זרם מאוד ציוני," אמרה כנרת. "אם במקרה תהית, מאמי, כן, אנחנו בעד שירות צבאי. אני יודעת שזה ישמח אותך כי את פטריוטית."

"את מתכוונת שעכשיו את ארץ ישראל השלמה."

"פוליטיקה לא מעניינת אותי במיוחד, אבל כן, אני מאמינה בזכותנו הטבעית, הדתית וההיסטורית על כל שטחי ארץ ישראל, כולל יהודה ושומרון וכמובן הגולן."

"אוי ויי," נאנחה לין.

"גם אני לא הייתי מחזירה את הגולן," אמרה מירב, "אבל לא מסיבות דתיות. אין לי שום חשק לוותר על הבית שלי כאן."

"עבור שלום אמיתי ובר קיימא, הייתי נותן הכול," אמר דויד. "תחשבו על זה," הוא הדגים בידיו כתובת דמיונית באוויר, "ש־ל־ו־ם."

נקישה על הדלת הפתוחה הפריעה את השיחה, וכולם הסבו את מבטם לאורח שפתיתי שלג סבוכים בשערו.

"אבשלום," אמרה כנרת בשמחה. "בוקר טוב."

"בוקר מצוין. אפשר?"

"כן, כן, בוא, בוא," הזמין אותו דויד. "חיכינו לך. בוא תכיר." שוב התפעל בלבו ממראהו של אבשלום.

תחילה לא זיהתה אותו. אחר כך לא היתה בטוחה שזה הוא. ברגע הראשון הבחינה רק ביפי תוארו של הגבר שעמד בדלת. בחברה החרדית יש למראה חיצוני הרבה פחות נקודות זכות מאשר בחברה חילונית. תלמיד גדול בתורה, צדקה ומעשים טובים, אשת חיל, כל אלה באים לפני היופי הפיזי. אם כי אי אפשר להתחסד יותר מדי, גם שם ליופי יש מחיר וערך, אם כי, שוב, כמובן, רק לזה של אישה. עשרים ושתיים שנה חלפו מאז שעזבה. עד היום היא מתקשה להאמין איך עשתה את צעדיה הראשונים בעולם החילוני. מאיפה שאבה את האומץ ואת הנחישות, איך הכניעה את הפחד.