ירח מעל סואץ

לקראת ערב הגענו לבסיס בלוזה. הצטרפתי לשיירה שיצאה לעבר המעוזים. שלושה זחל"מים, מכלית מים ושתי משאיות אספקה. קצין מסיירת שקד שהוביל את הכוח נתן לנו תדרוך קצר: "עוד כמה קילומטרים נכנסים לאזור אש, מכאן יש לנו שלושים ושישה קילומטרים עד טמפו. המצרים מפגיזים כשהם שומעים את רעש המנועים. מדי פעם תהיה עצירה ונדומם מנועים, זה כדי לבלבל אותם. נתקדם לאט, בכל פעם ינועו רק כמה מהכלים. זה ברור? לשמור על קשר עין, אבל לא לנסוע צפוף מדי. תפקחו עיניים, הקומנדו המצרי מסתובב בשטח. ערנות מלאה ולהקשיב להוראות שלי בקשר. כשנתקרב לתעלה מול קנטרה, נקבל חיפוי משני טנקים עד המעוזים. קטע הציר האחרון הוא המסוכן ביותר. התנועה באורות חתול. אם המצרים יזהו את השיירה, הם יפתחו מיד בהפגזה. בדרך כלל הם מפגיזים באזור S, זה פיתול בציר ומקום מועד לפורענות. טוב, תכף זזים, כוננות וערנות מלאות. אני מזהיר אתכם, ליד טמפו יש פרצה בסוללה, קטע חשוף, ללא מחסה באורך של כמאתיים מטר... ושם המצרים יורים טילים בכינון ישיר. את קטע הפרצה עוברים בפול גז, הכי מהר שאפשר. מזכיר לכם לא להוציא ראשים מהזחל"ם. יש להם 'קופים' שיושבים על הבניינים ועל עצי הדקל וצולפים על כל מה שבולט מעל קו הרקיע. מרגע זה הנשק בהיכון, מחסניות בפנים, כדור בקנה ונצרות פתוחות. אין צורך לבקש אישור פתיחה באש. יורים עלינו, אנחנו יורים בחזרה בכל הכוח. יש שאלות?"

השתררה שתיקה מתוחה. אנחנו ברווזים במטווח, עלתה בי המחשבה כאשר ג'יפ הקצין משקד התניע והשיירה התחילה לנוע. הזחל"ם בפיקוד סגן אלוף ש"ג התייצב מאחורי הג'יפ. הבטן הרכה של השיירה, שתי המשאיות, נמצאו בתווך בין הזחל"מים. אני הייתי בזחל"ם המאסף בפיקוד סרן זיגי.

יצאנו בנסיעה אטית משער הבסיס. אבק סמיך כיסה אותנו מרגע שהנסיעה התחילה. רעש המנועים החריד את השקט במדבר. חרמש ירח ושמים מלאים בכוכבים ניבטו מעל כצופים בעתיד להתרחש. ישבתי בבטן הזחל"ם מצונף ומפוחד. הפעם האחרונה שיריתי בעוזי היתה במטווח בטירונות. מכשיר הקשר בזחל"ם השמיע צפצופים ופקודות קצרות. עד אזור קנטרה היתה נסיעה רגועה, כל אחד הצטנף במקומו עם מחשבותיו. בהמשך הצטרפו לשיירה שני הטנקים שנסעו בראש. עוצמת הטנקים הרגיעה מעט את החרדה מהלא נודע. בצד המצרי ניצנצו אורות של עיר רחוקה. מסביב שררה חשכה מאיימת. כשהתקרבנו לפתחה בסוללה, החיילים הרימו את הנשקים על דופן הזחל"ם. החייל שלידי נתן לי דחיפה: "תפסיק לחלום," גער בי בלחישה. הוא לא סיים את המשפט, ואש תופת נפתחה לעברנו. הכדורים נקשו בצליל עמום בדופנות הפלדה של הזחל"ם. נתזים ירוקים ואדומים של כדורי זרחן חצו את האוויר בשריקה צורמנית. רעש הירי שיתק אותי. ריח אבק שרפה חרך את נחירַי. התקפלתי מבוהל בתחתית הזחל"ם. לא העזתי להתרומם, לא צילמתי ולא יריתי אפילו כדור אחד. בקשר שמעתי שמכלית המים שקעה בחול. אחד הטנקים דחף אותה. מכל המים נוקב, ועד שהמכלית הגיעה למעוז נותרה רק כמות מועטה של מים בתחתית. המעבר בקטע החשוף נמשך כמה דקות, שלי נדמו כמתמשכות עד בלי סוף. חייל עטוי אפוד מגן פתח לנו את שער המעוז. פגזים המשיכו ליפול. קצין הסיור סיכם בסיפוק שאף אחד בשיירה לא נפגע. רצתי כל עוד רוחי בי לעבר הבונקר.

למרות האימה שאחזה בי, הוצאתי מצלמה מהתיק וצילמתי את הסגן אלוף בעל שפם המברשת שדיבר עם מפקד מתחם טמפו, רב סרן גוץ ושמנמן. "כמה ימים אתה נשאר לחפיפה?" שאל הסא"ל בעל שפם המברשת המכונה ש"ג. הרב סרן הגוץ טפח בחביבות לש"ג על השכם: "אני מתחפף עכשיו עם השיירה. פה אין חפיפה. רוצה עצה טובה? שמור על התחת ותשתדל לא להיהרג." הרב סרן הגוץ העמיס את הקיטבג, ובקלילות שלא תאמה את מבנה גופו השמנמן דילג בזריזות והתיישב במושבו של אחד הזחל"מים, והשיירה נעלמה בחושך בדרכה חזרה לבלוזה.

חיילי המעוז קיבלו אותנו באדישות. רוב המיטות היו ריקות. באחת המיטות העליונות רבץ חייל בתחתונים ובגופייה. עור ידיו היה צרוב משמש, והוא חיטט בפצעוני מוגלה שהיו פזורים בין מרפקו לכתף. שלוש נורות צהובות הפיצו אור קלוש, ונדרשו לי כמה שניות להסתגל לתאורה. על אחת המיטות התחתונות התנהל משחק קלפים. השחקנים גירדו בראש בלי הפסקה. אוויר הבונקר היה דחוס, ריח של זיעה חמוצה ומזון נרקב עמד במקום. הסרחון הפרטי שלי במכנסי נטמע בשאר הניחוחות הלא נעימים שריחפו בבונקר.

עמדתי נבוך בפתח הבונקר במשך כמה שניות, אפוד המגן הגדול ניפח את גופי הצנום. המצלמה היתה תלויה על צווארי מעל העוזי. רציתי להניח את חפצי ולהתקלח. "איפה מתקלחים פה?" שאלתי את אחד משחקני הקלפים. הוא הרים את ראשו בחוסר חשק: "לך לחצר... בצד שמאל יש מבנה קטן... כתוב עליו: 'מרחצאות פינלנד'. אבל מה בוער לך? באת נקי מהבית... תן לעצמך כמה ימים... אחר כך מקלחת... יותר כיף."

בזמן היריות על הזחל"ם איבדתי שליטה והשתנתי במכנסיים. במעבר בפרצה, כשהירי גבר, דלף לי שלשול שנדבק לתחתונים, ועכשיו התחיל לשרוף לי בישבן. הרגשתי דביק, מסריח ועלוב. קיוויתי שאף אחד לא הבחין במה שקרה לי. הנחתי את הצ'ימידן על אחת המיטות. חייל בתחתונים אפורים ובשיער מדובלל צעק לעברי: "תעיף את הציוד שלך, זאת המיטה של פופאי, חדשים ישֵנים רק במיטות העליונות." מצאתי מיטה עליונה בלי שמיכה ושמתי עליה את החפצים ואת תיק המצלמות. בבונקר התפתח ריב צעקות סביב משחק הקלפים. הלכתי עד לפתח הבונקר והצצתי החוצה בחשש. השמים היו בהירים, חרמש הסהר ניצב בשיא גובהו. ריח אבק השרפה עוד עמד באוויר. צעדתי בתעלה שהובילה למרכז חצר המעוז. השקט הכה בי. שום דבר לא היה יכול להעיד על כך שעד לפני זמן קצר קולות נפץ ושריקות כדורים מילאו את החלל. בחנתי בזהירות את חצר המעוז החשוכה והלכתי לאזור הברזייה. מאחת מעמדות השמירה שעל סוללת המעוז נשמע קול מתכתי של מכשיר קשר. התכופפתי לאדמה מבוהל, וכעבור דקה נרגעתי. ליד הברזייה פשטתי בזריזות את המכנסיים ואת התחתונים. הרטבתי את המכנסיים בחלק הנקי וניקיתי את עצמי. לאחר שסיימתי, סיבנתי את הידיים פעם ועוד פעם מחשש שלעולם לא אוכל להיפטר מהזוהמה. לבשתי במהירות תחתונים נקיים וזוג מכנסיים רזרבי שהיה לי בתרמיל. את הבגדים המלוכלכים קיפלתי לחבילה קטנה וזרקתי לבור האשפה, שהיה בסמוך לשער הברזל של המעוז. לבוש במדים נקיים התגנבתי בחזרה לבונקר. צחנת הבל פה וריח גוף הכתה בנחיריים. נחירות ניסרו את החלל הצר. טיפסתי בזהירות למיטה העליונה. החום בבונקר היה קשה מנשוא. הזעתי כולי. ההוראה היתה לישון עם נעליים, פתחתי את החולצה כדי לספוג קצת אוויר. חולדה אפורה רצה לאורך קיר הבונקר ונעלמה מתחת לאחת המיטות. אף אחד מהחיילים לא התייחס אליה. נרדמתי לבוש במדים. במשך הלילה התעוררתי כמה פעמים. לקראת שחר נשמעו יריות, הזדקפתי במיטה וראיתי ששאר החיילים בבונקר מתעלמים. חזרתי לנמנם עוד כמה שעות.

השמש עלתה, חיילי משמרת הלילה נכנסו לבונקר לישון. חיילים אחרים תפסו את עמדות התצפית. החום בבונקר התגבר, הייתי שטוף זיעה, הזעתי בכפות הרגליים, ובכל זאת נשארתי בנעליים הצבאיות. לבונקר נכנס חייל גבוה במכנסיים קצרים, ועל גופו רק ציציות וכיפה. בקול דק הכריז שארוחת הבוקר מוכנה. העדפתי להישאר במיטה.

האימון הצבאי שעברתי לא הכשיר אותי להיות חייל קרבי. עברתי טירונות כושר לקוי בבה"ד 4, ומיד אחרי הטירונות נשלחתי לקורס צילום שאחריו השתבצתי בדובר צה"ל בקריה בתל אביב. כשירדתי לתעלה נראיתי כמו חייל קרבי — עוזי מוצלב על החזה, אפוד מגן, נשק וקסדה. זו היתה תחפושת, מתחת למדים הייתי ילדון תמים ומפוחד. לא סיפרתי לאיש על מצוקתי. אף אחד לא התייחס אלי. מהרגע הראשון שנכנסתי למעוז רציתי לברוח, למצוא מקום שקט, ולא להיות מעורב בשום משימה או מטלה.

בצהריים בדקתי את ציוד הצילום וצילמתי שני חיילים ששיחקו שש־בש. הם ישבו בתחתונים על אחת המיטות ולא שמו לב. הייתי זר ולא שייך, בימים הראשונים נשאלתי מה תפקידי, וגימגמתי משהו לא ברור. בַּהמשך למעשה התעלמו מנוכחותי. הייתי שם, עוד חפץ חסר ערך בריהוט הדל של המעוז.

כשנולדתי, מלחמת השחרור היתה לקראת סיומה. אבא שלי הגיע כנער לישראל, אחרי שברח מגרמניה הנאצית. עם חבריו הקים קיבוץ חדש בגליל על גבעת אבני בזלת, סמוך לגבול עם סוריה. ביום סיקלו אבנים והכשירו שדות, בלילות הוציאו מהסליק רובים ושמרו על היישוב החדש. כשהלבנה עלתה הם רקדו לאורה. יישוב ספר מבודד, אחד מני רבים.

ביום שישי לקראת ערב אבא חזר מהעבודה. כשראיתי את אבא פרצתי בבכי, שכן השעתיים שהוקצבו לנו בחדר ההורים הסתיימו והייתי צריך לחזור לבית הילדים. אבא התכופף אלי, ניגב בידו השחורה מאדמה את הדמעות שזלגו על פני ואמר: "בוא, קטנצ'יק, תכף נעיף אותך לירח." אבא ויתר על המקלחת, אחז במותני, הניף אותי גבוה והושיב אותי על הכתפיים שלו. סגרתי בחוזקה את אצבעותי הקטנות על כובע הברט הישן שתמיד היה על ראשו של אבא. הבכי פסק והרגשתי בעננים. בדרך לבית הילדים הופיעה הלבנה מעבר להרים השחורים של סוריה במזרח. אבא הביט אל הסהר: "אמנון, תראה איזה ירח יפה הבאתי לך היום במתנה, אתה יודע שהרוסים רוצים את הירח רק בשבילם? וכשהם רוצים משהו הם בדרך כלל משיגים אותו."

אבא השכיב אותי במיטה בבית הילדים והבטיח שהירח ישמור עלי. ואני האמנתי לו.

סטאלין מת ולא הצליח לכבוש את הירח. גם ג'ון קנדי, נשיא ארצות הברית, לא זכה לראות את מפעל חייו מתגשם. הרוסים הובילו את המרוץ לחלל. הם שיגרו את הכלבה לייקה לחלל. בשנת 1957 "לייקה" היה השם הפופולרי ביותר לכלבות בקיבוץ. לכלב של הקבוצה שלנו קראנו טיטו, על שמו של מנהיג הפרטיזנים שהיה לנשיא יוגוסלביה. כשיורי אלכסייביץ' גגארין נשלח לחלל בשנת 1961, אפילו בקיבוץ הסוציאליסטי שלנו ההתלהבות מברית המועצות כבר דעכה. מעמדה של רוסיה הסובייטית התערער. עובדה, אף כלב בקיבוץ לא זכה לשמות יורי או גגארין. שבע שנים אחרי שהקוסמונאוט גגארין שב בשלום מהחלל לכדור הארץ, בישרו כותרות עיתון "על המשמר" שגיבור ברית המועצות נהרג בהתרסקות מטוס מיג 15 מסתורית. לבי נחמץ.

לא זכיתי למחיאות כפיים על שירותי המסוכן בתעלת סואץ. לקראת סיום התקופה שלי במעוז, בנסיעה לבלוזה, עלינו על מארב מצרי. ספגנו אבדות קשות. המפקד שלי נהרג ואני נפצעתי קל. מהמרפאה הובלתי למעצר. נשפטתי על מורך לב ועל רשלנות פלילית בזמן התקרית. השופטים גזרו עלי שנה שלמה בכלא צבאי. כשסיימתי לרצות את עונשי, שובצתי להיות עובד רס"ר, אחראי בית שימוש וזבל בקריה.

השירות בצה"ל הותיר אותי עייף תמידית ומעורער נפשית. לא רציתי להישאר בישראל. רציתי שקט, להיעלם למקום הכי מרוחק שאפשר. השתוקקתי לחיים בלי מסגרת ובלי שום מחויבות. עד הנסיעה נמנעתי מכל קשר ומגע חברתי, ויתרתי אפילו על ביקור אצל הורַי בקיבוץ. העדפתי להסתגר בחדר קטן ששכרתי בבני ברק עד שאירגנתי את הנסיעה לאוסטרליה. היתה זו תחילתו של מסע לשיקום הבריאות הנפשית שלי. באוסטרליה הייתי זר ולא מוכר, לבד עם מחשבותי, סתם עוד תייר. שלוש שנים חייתי בחווה מבודדת והתמודדתי עם השדים שהציפו את ראשי. הייתי רחוק מכל מה שהתרחש בישראל. מלחמת יום כיפור חלפה לידי בחוסר עניין. שנה אחר כך, בחורף 1974, חזרתי ארצה.

גם אחרי חזרתי לישראל המשכתי לברוח. הייתי סטודנט אפור ללימודי קולנוע שהתמודד עם קשיי היומיום. בתום הלימודים התקבלתי לעבודה כצלם חדשות ברשת תקשורת זרה. במשך עשרות שנים צילמתי ברחבי העולם ללא לאות.

בגיל שישים וחמש התגלה אצלי גידול סרטני במעי הגס. הניתוחים והתרופות שיבשו את אורח חיי הרגיל. שעות רבצתי במיטה הוזה וחולם. במיטת בית החולים חזרו אלי מוראות מלחמת ההתשה, שחשבתי שנשכחו לאורך השנים.

במחלקה האונקולוגית, בפעם הראשונה, נתתי לעצמי דין וחשבון על מצבי. גבר מזדקן, עייף, בודד ותלוש. התפלאתי שלמרות הכול, חמישים השנים שעברו מאז ימי ההתשה התנהלו באופן סביר יחסית. חייתי את חיי. הדחקתי את הימים שבהם רבצתי חסר אונים בחולות סיני. במעוז היינו חשופים בכל יום לירי ולהפגזות. עד שהגעתי לתעלה לא ראיתי אדם מת. כמה שעות אחרי שהגעתי לטמפו, הוכנס לבונקר חייל פצוע קשה, ולראשונה נחשפתי לאיברי אדם מעוכים וקרועים. החייל מת עוד לפני שרופא המעוז הגיע אליו. הייתי חייל חדש, שבר כלי, בלי חברים ואובד עצות. במעוז התרסקתי לתוך פחד משתק לנוכח המראות הקשים. במיוחד סבלתי מהריחות החריפים. נחירי ספגו את ריח ריקבון הבשר, את ניחוח אבק השרפה וסרחון הגרביים. הכול הוטח בי, ואני לא הייתי מוכן לכך כלל. הריחות נטמעו בזיכרון וצצו כאיום קיומי בכל פעם שנתקלתי באחד מהם.

באותם ימים במעוז השתניתי לעד. השהות בתופת התעלה ליוותה אותי כצל בכל מעשי לאורך השנים. נשארו לי מבט עייף והתנהגות מוזרה וחשדנית. הזמן והצורך לנהל חיים במציאות תובענית עימעמו והדחיקו את כאבי הנפש והגוף.

בבית החולים פגשתי את ד"ר ש' עצמון, שהפך לרופא המטפל שלי. הוא לא חס עלי, תמיד היה ישיר וענייני: "אמנון קרני, יש לך סרטן, הבדיקות לא טובות, עדיין קשה להעריך את הסיכויים למגר את המחלה." תליתי ברופא מבט חוקר: "כמה זמן נותר לי לחיות? אני כבר לא ילד, אני רוצה לדעת בדיוק מה מצבי." ד"ר ש' עצמון שיחק בסטתוסקופ שהיה מונח על צווארו, מכשיר זיהוי לתפקידו בחיים, הישיר אלי את מבטו ואמר: "לאדוני חשוב לדעת?" הינהנתי. "תראה, זה לא נראה טוב, קשה לדעת, ייתכן שלושה חודשים. אולי קצת יותר."

המילים הברורות הכו אותי בהלם, "שלושה חודשים?"

"זו רק הערכה, זה תלוי... כן. אמנון, אני צריך את העזרה שלך, בלעדיה זה יהיה הרבה יותר קשה." מריר, עניתי לרופא: "דוקטור, מה בדיוק אני יכול לעשות לסרטן? לדרוך עליו?" ד"ר ש' עצמון לא צחק: "תקשיב לי טוב, אדון אמנון קרני, גישה צינית לא תקדם אותנו לשום מקום. אם תמשיך ככה, לא תשרוד הרבה זמן. התרופות והטיפולים יכולים לעכב קצת את התפתחות המחלה, זה תחום שאין בו ודאות, אל תנהל איתי משא ומתן של שוק פרסי. אם אתה רוצה לחיות, תצטרך לעשות מהפך דרסטי באורח החיים הפרוע שלך. תקופת ההכחשה הסתיימה, התנהלת כאילו אין מחר. זה נגמר, ברור?" ישבתי מול ד"ר ש' עצמון נבוך ונכלם. מוללתי בעצבנות חתיכת נייר באצבעותי ושתקתי. "הנה רשימה שהכנתי עבורך," המשיך ד"ר ש' עצמון, "רשימה מלאה של מטלות שתלויות רק בך. אני מציע שלא תזלזל במה שאני מבקש." הינהנתי. ד"ר ש' עצמון הוסיף בטון נעים: "בשבוע הבא נתחיל את הטיפול, כלומר הקרנות. קח את עצמך בידיים, זה הסיכוי היחיד שלך."

לא אפרט יתר על המידה את מסלול החתחתים שעברתי. אני מכיר דרכים נחמדות לצבירת חוויות, כימותרפיה היא לא אחת מהן. שכבתי בחדר עם עוד שני שותפים. כונסנו יחד ללא בחירה. בין מיטה למיטה חצץ וילון בד. מרחב הפרטיות בבית החולים הוא מצומצם ופגיע. בלית בררה אתה נחשף לפלנטה חדשה ולא מוכרת. מצאתי את עצמי מאזין לתזמורת סימפונית עם נגנים רבים. כל אחד מחברי התזמורת כיוון את "כלי נגינתו", צעקות ובכי, במועד משלו. במעמד כזה יש קושי להתחשב, כל אחד נתון במכאוביו. בבית החולים מתרגלים מהר לשינויים, אין כמעט אפשרות לשנות נהלים. התעסקתי בהישרדות, כל עניין אחר היה משני ופחות חשוב.

מיטתי היתה בחדר שקירותיו אפורים ותקרתו נמוכה וסדוקה. שעות רבות שכבתי על גבי ובהיתי בתקרה. מה כבר יש לעשות במחלקה האונקולוגית? התבוננתי בטיח המתקלף וחשבתי על תקרת הקפלה הסיסטינית בוותיקן שברומא. צריך דמיון מפותח. פה ושם הצלחתי לדמיין חלקים, את הידיים המושטות ברקיע המייחלות לגאולה. בתקרה מעלי התקשיתי למצוא יופי או נחמה. הלילות התחילו מוקדם, קצת לאחר השעה שש בערב. ההמולה התחילה עם שחר, ולא פסקה עד אחרי ארוחת הערב. לקראת שבע בערב היתה רגיעה, רוב האורחים הסתלקו, פחות חולים הסתובבו במסדרונות. בלילה הרעש לא פסק אבל נשמע אחרת, מזוכך וברור. פעם בשעת לילה מאוחרת חדרה לחדרי ממקום רחוק כלשהו מוזיקה צוענית עצובה. הנעימה שרטה את נימי הרגש הכבויים, דמעתי וייבבתי חרש. בתוך בליל הרעשים הבלתי פוסק היו פה ושם רגעי הפוגה, אקורד סיום של חולים שסיימו את דרכם. הרופא קבע את שעת המוות, המת כוסה בסדין, ועד שסניטר פינוי הגיע שררה דממת מוות, כפי שנהוג לומר. בבית החולים שינה היא מצרך זול. אפשר לישון מתי שרוצים וכמה שרוצים. החוק הבלתי כתוב: מותר להעיר אותך בכל רגע לבדיקת דם או למתן תרופה. דממת הלילה המדומה מופרעת על ידי צעקות חולים. פעם צעקת כאב שפורצת מהגרון ונמוגה, ופעם בקשת עזרה מאחת האחיות. למדתי לדעת מתי מנוע המזגן מתחיל לפעול ומתי איש הניקיון עושה את סיוריו בחדר. התרגלתי למכת מטאטא הסניטר המרעידה את המיטה. לעתים תפסתי נמנום נעים. רגע קצר של נחת. מחסום הבושה בבית החולים נסדק מהר. לצדי שכב מנהל בנק. בימים הראשונים הוא עוד הקפיד ללבוש בכל בוקר חולצה מכופתרת ומכנסיים מגוהצים. אחר זמן גם הוא ויתר על הגינונים והסתגל במהירות לפיג'מה כחולה שעברה מיליון כביסות. כשאתה בפיג'מה של בית החולים אינך נבדל, אתה כאחת הזברות הרועות בעשב. השתלבות חסרת זהות בעדר החולים.

במחלקה האונקולוגית מצאתי די זמן למחשבות אובדניות ולבירור משמעות החיים. התמקדתי בעצמי והתעטפתי בצינה קודרת. השתבללתי כדי לגונן על נפשי. לא פעם שאלתי את עצמי היכן אני נמצא. קל לאבד התמצאות במצב שכיבה ארוך. אורות הניאון חסרי הייחוד גורמים לאובדן ממד הזמן. איזה יום היום? חג או חול? ומה השעה, לעזאזל?

אושפזתי בסתיו, שיערתי שפרחי החצבים כבר בהליך מזורז של נבילה. עצי המכנף והדולב כבר לקראת השלכת. הורי נפטרו מזמן, לא היה לי אף חבר קרוב. שתי מפיקות ממשרד הרשת הזרה הגיעו לביקור נימוסים קצר וזהו. בשבוע השני לאשפוז הפתיעה אותי גרושתי. דליה הביאה זר פרחים וחפיסת שוקולד. שמחתי לראותה, ולמרות שנים רבות של נתק מצאנו שפה משותפת. דליה שבה לבקר אותי עוד כמה פעמים, ותמיד הכניסה אווירה טובה לקדרות הכבדה שאפפה אותי בזמן שהותי בבית החולים. סביב מיטות שכני היתה המולה. בכל שעות היום נכנסו ויצאו אורחים וקרובי משפחה. המבקרים הביאו עמם ריחות של אוכל פיקנטי שהשתלטו על המרחב המצומצם. במסדרון היה רעש של גרירת כפכפים, וילד בכה: "איפה אמא? אני רוצה את אמא." במיטה לידי שכב איש מבוגר ממני, שאריות הסביח שבנו הביא נותרו על זיפי זקנו שלא גולח כבר כמה ימים. הבן יצא, והאב שמט את ראשו ונרדם. "הייתי צריך להיות עכשיו בבורגוס על חוף הים, ובסוף אני שורף את החופשה בבית חולים. ומי יחזיר לי את הכסף ששילמתי?" רטן הבן בנייד, "מזל, מה את לא מבינה? אבא כועס שאני לא מבקר מספיק." הבן סיים את השיחה, חזר לחדר ומצא את אביו ישן. הוא סינן קללה, קרס לכיסא ליד המיטה ושיחק בנייד.

הופתעתי כשצ'יפקה קפצה לבקר אותי באישון לילה. שכבתי במיטה קודח מחום והוזה. מוקדם בבוקר הלכתי בתעלה הצרה של המעוז לעבר עמדת השמירה שכונתה "שפנייה". השומר בעמדה היה מילואימניק ששילמתי לו חמש לירות כדי שיחליף אותי בשמירה. קמתי מוקדם כדי לפנק אותו בקפה על הבוקר. הים התיכון היה בשפל, המים בביצות המלחה מסביב למעוז ירדו, והתגלתה אדמה חרבה מכוסה שכבת מלח, שאריות של אצות ירוקות והרבה זוהמה. שכבה בוצית שסרחון רקב וצחנת מים עומדים עלו ממנה. הרוחות הובילו את סרחון הביצה לתוך המעוז. אחרי כמה שבועות הפסקתי להבחין בריח הרע. כשהים היה בגאות, התמלאו הביצות במים, ופעם כשהתבוננתי בהן דמיינתי את הנסיעות שלנו מהקיבוץ לחופי הכנרת. באותו הבוקר אד של ערפל כיסה את הביצות והסתיר את תעלת סואץ והגדה המצרית. לא רחוק מגדרות המעוז, בין חוטי התיל והמוקשים, הבחנתי בתנועה. נדרכתי מפחד, אחזתי בנשק, מוכן לגרוע ביותר, ואז ראיתי אותה בבירור. ארנבת בצבע חום־צהבהב שהשתלבה יפה בחול. הארנבת דילגה במתינות, עצרה בשלווה בין הגדרות, לא מודעת לסכנות המוקשים. בכל רעש או תזוזה היא נעצרה, זקרה אוזניים וחזרה ללעוס כמה עשבים שצמחו בסמוך לאחת מיתדות הברזל של הגדר. הסתכלתי על הארנבת מהופנט. הייתי משוכנע שאני חולם. הארנבת הסתכלה עלי, ובכמה דילוגים עברה לקבוצת עשב נוספת. לא יכולתי להוריד את העיניים ממנה, היא זקרה את האוזניים והסתכלה בי חזרה. ארנבת חמודה, בדיוק כמו הארנבות שגידלנו במשק החי בקיבוץ. הנוכחות שלה הפתיעה אותי. פאטה מורגנה, חשבתי תחילה. איך הגיעה ארנבת לתעלת סואץ? נפעמתי, הימצאותה בין גדרות המוקשים שידרה רוך אנושי, תמימות, שלווה וגעגועים עזים לבית. הצטערתי שיצאתי מהבונקר בלי המצלמה.

החיילים במעוז לא האמינו לי כשסיפרתי בהתרגשות שראיתי ארנבת. "היית צריך לירות בה, לפחות היינו אוכלים משהו טעים," סנט בי פופאי. "אין פה ארנבות," קבע בזלזול מופגן סרן זיגי, "הגיע הזמן שתפסיק לחלום ותתאפס על עצמך." ואני, לקול צחוקם של חיילי המעוז, התעקשתי שראיתי ארנבת חומה־צהבהבה הולכת בין המוקשים שפוזרו מסביב למעוז, וזיגי פלט כבדרך אגב: "התחרפנת לגמרי, בחופשה הבאה כדאי שתלך לקב"ן."

מוקדם בבוקר חלפו זוג מטוסי סוחוי והטילו פצצות בסמוך למעוז. כל המעוז רעד, והיה נדמה לי שהוא שט ממקומו וזז כמה מטרים הצידה. קשתות הברזל של הבונקר ודופנותיו חרקו במאמץ לנוכח ההדף החזק. ענן של עשן ואבק פרץ לבונקר והקשה את הנשימה. שכבתי מאובן, גופי מכווץ מפחד. היתה הפוגה קצרה, ואז מטח של פגזים פגע בגג הבונקר. הקירות רעדו, האבק פרץ פנימה, מכשירי הקשר טירטרו, הטלפונים צילצלו, והמפקדים צעקו פקודות והוראות. הכול נהיה בליל אחד רועש ובלתי נסבל. התקשינו לנשום. אחד החיילים הפעיל את המפוח, והאוויר בבונקר החל להתנקות מעט. ההפגזה נמשכה, והיה נדמה לי שעוד מעט הבונקר יקרוס. התכווצתי במיטתי. במיטה לידי שכב מקופל וידיו על ראשו משגיח הכשרות יואל צימר. את הבכי והגניחות ניסה להדחיק משאר החיילים. יואל היה חריג ואחר. חייל גרום וגבוה, שפצעי בגרות כיסו את פרצופו הוורדרד, וכיפה שחורה כיסתה את מחצית ראשו. בין פרץ היבבות הוא התפלל "שמע ישראל" בתחינה לאלוהים שיציל אותו. יואל הגיע למעוז אחרי. עבורו הייתי אחד הוותיקים והמנוסים. התאמצתי להסתיר מיואל את העובדה שגם אני שבור ומפוחד בדיוק כמוהו. ריחמתי עליו ועלי. ההפגזה נמשכה, הבונקר נשאר על תלו והוכיח את עצמו כמקום בטוח יחסית.

מסוכן כפליים היה ציר הנסיעה מטמפו לבלוזה. הדרך מהמעוז גבתה עוד ועוד קורבנות. מאכלת המלחמה המשיכה לספק הרוגים ופצועים. מסלול היציאה הזה לא בא בחשבון. נשבעתי לעצמי שבציר הזה אני לא נוסע. ויתרתי על המחשבה לצאת לחופשה. הייתי לכוד.

חשבתי הרבה על הארנבת שלי. איך היא שורדת? בכל פעם שהעזתי לצאת מהבונקר, חיפשתי אותה. רציתי לצלם אותה ולהוכיח לכל הספקנים במעוז שאני לא הוזה. אך הארנבת, מעשה שטן, לא הופיעה שוב. אחרי כמה שבועות גם אני השתכנעתי שכנראה חלמתי. בוקר אחד לפני זריחה, אחרי התאפקות ארוכה של כמה ימים, לא החזקתי מעמד עוד ולמרות הפחד הלכתי לחרבן ליד בור האשפה. הורדתי את המכנסיים והתיישבתי שפוף בעליבות נוכח הנסיבות. התאפקות ארוכה הולידה עצירות, ואני רציתי לסיים כמה שיותר מהר לפני שהפגזה תתפוס אותי. בעוד אני מתאמץ ולוחץ את בני מעי, קיפצה הארנבת הענברית לא רחוק על החול. פחדתי לעשות תנועה מיותרת שתבריח אותה. ישבתי כורע מעל צרכַי. לאט ניגבתי את ישבני, והלב ניתר מרוב שמחה. הארנבת שלי חיה. למרות התנאים הקשים במדבר, הארנבת שלי שרדה. היה נדמה לי שהיא אפילו שָמנה. צ'יפקה קראתי לה, וצ'יפקה דילגה לה במתינות ונעלמה מאחורי סוללת החול. התמלאתי שמחה, חזרה התקווה שגם אני אצא חי מהמקום הזה. רצתי לבונקר וסיפרתי לכולם שפעם נוספת ראיתי את הארנבת שלי. "אמנון רועה הארנבות," הכריז פופאי הליצן המחלקתי, והחיילים בבונקר געו מצחוק. התעלמתי, הארנבת שימחה אותי ולא היה אכפת לי מהלעג שהופנה כלפי.

בבית החולים, בעודי מתענה במחלה, חזרה צ'יפקה, הארנבת שלי, לבקר אותי בחלומותי. הזיתי מחום גבוה, וצ'יפקה סימלה לי רגע מזוכך של תקווה בלי גבולות ומלחמות. המפגש המחודש עם הארנבת בבית החולים חבט בי. ההזיה של צ'יפקה חלפה, וחזרתי ונשטפתי ברחמים עצמיים. הארנבת ייצגה עולם תמים וחסר סכנות. שלווה מדומה של החיים שהיו לי פעם, לפני שחליתי. הבוקר בושש לבוא. שכבתי ער ושקעתי במחשבות דיכאוניות. הכול הפך שחור וחסר תקווה. הרגשתי כל כך לבד. הדמעות, כמו בשיר, זלגו מעצמן.