כאילו אין אהבה בעולם

1

בסוף אבא שלי מת, זה לקח לו שנתיים עד שהוא הבין שנמאס לו מכל הסרטן הזה ושהמצב לא עומד להשתפר. אחרי הניתוח האחרון אף אחד כבר לא הצליח להסתיר ממנו כלום. בגלל שהוא היה מסוג האנשים ששונאים שמישהו אחר מחליט בשבילם, הוא בלע את כל כדורי הווליום מהחפיסה שהייתה מונחת ליד המיטה מאז הניתוח. במהלך השנה שלפני כן נאלצה אחותי הגדולה שירה לחצות את האוקיאנוס הלוך ושוב. בכל פעם מחדש התלבטה למתי כדאי לה להזמין טיסה, ואחרי שנחתה בארץ התלבטה עד מתי היא אמורה להישאר. היה סיכוי סביר שרק תנחת שם בחזרה וכבר תוזעק לפה בשנית.

השיחות טרנס־אטלנטיות איתה העיקו עליי. הקיטורים שלה די חזרו על עצמם: "אני לא יודעת מה לעשות... מה את אומרת? לבוא עכשיו או לחכות?" כאילו עצם ההתלבטות שלה היא העיקר בכל המצב הזה. כאילו אין לי מספיק התלבטויות וצרות משלי, עם עידו שהתחיל באחרונה להניח תפילין בכל בוקר, עם נועם שסביר להניח שסובל מהפרעות קשב והיפראקטיביות, ועם הלל שזמן האיכות האחרון של שנינו יחד היה לפני שהוא נולד. השיחות שלה תמיד תפסו אותי ברגעים לא מתאימים. נגיד, כשעידו ואני סוף־סוף הצלחנו להתארגן על ערב ס־ס־ס (סושי, סרט, סקס). בשביל ערב כזה היה צריך שיתקיימו אצל כל אחד מאיתנו שלושה דברים בו־זמנית: שנהיה רעבים, שלא נהיה עייפים מדי ושבכלל נרצה לבלות אחד עם השני. סטטיסטית, מה הסיכוי שזה יקרה? אבל אם זה כבר יקרה, ידעתי מה אני רוצה לעשות גם ברגעי הקרבה של אחרי הס־ס־ס: לדבר על נועם. או יותר נכון, לדבר על היחס הביקורתי של עידו לנועם. רציתי להגיד לו שכבר הרבה זמן משהו נראה לי לא בסדר עם נועם. רציתי שנדבר בלי שהוא יבטל אותי ויגיד שזה בגלל שאני לא מציבה לו גבולות, בלי שהוא יתבע בתוקף שאפסיק "לחנך" אותו איך להתנהג עם הילד כמו שקורה בדרך כלל כשאני מתערבת באחד מאין־סוף הוויכוחים שלהם.

אבל אחרי שהייתי מצליחה לסיים את השיחה עם אחותי בכמה עצות לא מועילות, שלא בטוח שהתכוונתי אליהן, הייתי חוזרת לסלון רק בשביל לשמוע את עידו משמיץ אותה: "אם זה כל כך חשוב לה שהיא כל הזמן מתקשרת, אז שתחזור כבר לארץ." כשמדובר במשפחה שלי, אני לא מסכימה לשתוק ומתחילה במסע השמצות משלי, וככה כל הס־ס־ס המתוכנן היה נהרס.

חודש לפני שאבא שלנו מת היא באה. השאירה באמריקה את הבעל והילדים והתמקמה בדירה של ההורים. היא נראתה טוב, ולא רק בגלל השיזוף הקליפורני והגוונים בשיער שהתאימו לעיניה הכחולות. להבדיל מביקוריה הקודמים, שבהם שידרה תמיד מין הלך רוח מאוכזב ופסיבי, כאילו ציפתה מאיתנו שנעצור את החיים שלנו לכבודה או נעניק לה משהו שלא היה ביכולתנו לתת, הפעם הפגינה נמרצות חיונית כמו אחת שיודעת שיש לה מה לעשות כאן, שלא מפריעה לשגרה של אף אחד. החיים גם ככה עברו למצב השהיה. היא לא ציפתה מאף אחד לשום דבר. אם כבר, הציפיות היו שלנו וממנה: אולי בואה יביא איתו מזור לאבא שלנו, או לכל הפחות, חלוקה שוויונית בנטל הגסיסה.

בהתחלה נראָה שכל אחד מאיתנו יודע את תפקידו ומקבל אותו ברצון. השתדלנו להיות בתנועה. כל הזמן יצאנו ונכנסנו. דלתות נפתחו ונסגרו. ארז, אחי הגדול, הלך ל"יד שרה" והביא דברים רק בשביל להחליף אותם שוב באחרים. כשלא הלך ל"יד שרה", הסתובב בבית ועישן מחלון לחלון כששירה מעקמת את הפרצוף שלה: "הוא לא יכול להתחשב קצת? אין חדר אחד שלא מסריח בבית הזה."

אמא שלי הייתה צמודה לאלחוטי, חותכת את המרחב הצר בווקטורים ישרים, מתארת לפרטי פרטים ובקולי קולות לחץ דם, פעולות מעיים, צבע עור. מדי פעם ארז שאל אותה, "עם מי את מדברת?" והיא הייתה עונה, נגיד, "עם יפה," ואז נראה שהוא ממש מסוגל לחטוף לה את הטלפון מהיד ולנפץ אותו על הרצפה. "בשביל מה? בשביל מה את מספרת לה את זה? למה זה צריך להיות עניינה?!?!" היה נובח, והיא הייתה שומעת ובוחרת להתעלם או עונה בעלבון, "זו זכותי לדבר איתה."

"אבל הוא שומע אותך." שירה ואני היינו אומרות, "את חושבת שנעים לו לשמוע שמדברים עליו ככה?" ואז היא הייתה אומרת: "את זה אני יכולה להבין," ועוברת לדבר בלחישות רמות בחדר הקטן שליד הכניסה, זה שהיה של אחי ואחר כך שלי ואחר כך חדר עבודה שנמצא בסכנה להפוך למחסן דחוס כמו שאר חדרי הבית.

בסוף גירשנו אותה לעבודה שלה. כבר שלושים שנה שהיא עובדת בארכיון אוניברסיטת תל אביב, ואם לא הייתה מקפידה ללכת לים בכל שבת, קיץ וחורף, ודאי הייתה סובלת ממחסור חמור בוויטמין די או מחשיפה מוגזמת לגז רדון כי הארכיון ממוקם בקומת המרתף של בניין הספרייה המרכזית. כשהלכה סוף־סוף לעבודה, היא לא מיהרה לחזור ואחי אמר ממקומו שליד חלון המטבח, "היא כמו בלון הליום קשורה לחוט. כשהוא ימות השד יודע לאן היא תתעופף, לא נראה אותה בכלל". ואני נזכרתי בכל שיחות הטלפון של אבא שלי לארכיון שלה: "שושי, נו, מתי את חוזרת? הבטחת שתחזרי עד ארבע". היה אפשר לחשוב שהוא מתגעגע אליה, אבל אז הוא היה ממשיך ואומר באופן שהיום מזכיר לי כל כך את נועם, רק שנועם בן תשע ואבא שלי היה אבא שלי: "אני רעב. אין כלום לאכול. נו, מתי את באה?" אף פעם לא היה אומר, "הילדים רעבים". או אפילו, "אנחנו רעבים".

אחותי שלחה את אחי לקנות אשכוליות למיץ. ככה גם יהיה מועיל וגם יפסיק להסריח את הבית עם הסיגריות שלו. בימיו האחרונים אבא שלי נתקף פתאום דחף למיץ אשכוליות טריות, ואחותי ואני חיפשנו את המסחטה בארון שהיה מלא עד אפס מקום בקופסאות קוטג' וגבינה לבנה ריקות, בפקקים של בקבוקי קולה, בשקיות ניילון ישנות, באריזות ביצים. אמא שלי לא זורקת כלום. לא אוכל, לא בגדים, לא קופסאות ריקות, לא עיתונים, לא ניירות. אגרנות כפייתית, קוראים לזה. פעם ראיתי סרט על איש אחד שלא רק שלא זרק כלום, הוא גם אסף את כל מה שמצא ברחוב. הזבל הגיע לו עד התקרה. הוא הגיע למצב שישן בעמידה, כי לא היה לו מקום לשבת. לא יכולתי שלא לחשוב מה יקרה אחרי שאבי ימות. האם גם אמא שלי תתחיל לישון בעמידה?

אחותי ניצלה את העובדה שאמא שלנו לא בבית והציעה שנזרוק את הכול, שנעשה סדר אחת ולתמיד. התחלנו לדחוף את הכול לשקיות, פותחות ארון אחרי ארון. עוצרות מדי פעם להתייעצות כשנתקלות בפריט שעוד עשוי להיות בו שימוש: מלקחיים, קעריות לביצים קשות, מלחיות ישנות, מעמד למפיות. השקיות הלכו והתרבו.

אחי, שחזר עם האשכוליות, היה מרוצה מהיוזמה שלנו וחילק לנו ציונים.

"או! יופי! תזרקו גם את כל הזבל שיש למעלה, מעל הארונות. גם את הזבל שבמקרר!"

אחותי שהתעצבנה על ההוראות שלו אמרה, "אולי תתחיל להוריד דברים לפח?" ואחי שלא רגיל שנותנים לו הוראות ענה: "תזרקו הכול, אל תתחילו לבדוק כל דבר, לזרוק! לזרוק!"

כדי להוכיח את רצינותו, פתח את הארון השמאלי שמעל השיש וגרף ביד ימינו את כל תכולת המדף הראשון לשקית זבל שהחזיק בידו השמאלית, כשהכוסות והצלחות שפספסו את השקית נופלות ומתנפצות על השיש ועל הרצפה ברעש גדול.

"למה?" צעקתי.

"אתה מנקה את כל הבלגן הזה", התעשתה שירה אחרי שקפאה רגע.

"בסדר, אפשר לחשוב", אמר ארז, "תביאי מטאטא, אני מטאטא בשנייה".

"תביא אתה", ענתה לו.

ואני שראיתי לאן זה הולך מיד אמרתי: "אני אביא", ורצתי למרפסת שירות להביא משם מהר מטאטא ויעה, מפחדת להשאיר אותם רגע אחד לבד. כשחזרתי, אחי העמיס שקיות זבל על כתפיו הרחבות ויצא מהדלת, ואחותי התחילה לפנות את תכולת המקרר. טאטאתי את הרצפה, ואחותי דיברה מתוך המקרר.

"הוא חושב שאנחנו פועלות שלו. אותך זה לא מעצבן שהוא כל הזמן מחלק לנו פקודות ומעשן על כולנו?"

"הוא לא כל הזמן מחלק פקודות," עניתי, נחושה להגן עליו, "וגם אני מעשנת."

"אבל את מתחשבת. הוא שם זין על כולם, ולא מעניין אותו שאני באתי במיוחד בתקופה הכי קשה, יורם רק פתח את הקליניקה, אילון עולה לחטיבה, יעל לא מבינה לאן נעלמתי לה לכל כך הרבה זמן. את יודעת כמה אשכוליות סחטתי ביומיים האלה?" היא הרימה את כף ידה, מסובבת אותה בסגנון מלכת אנגליה, "את יודעת איך כואב לי כאן, אני חושבת שיש לי דלקת בגיד, נשבעת לך..."

היא צדקה, כמובן, הרי מי שהכי מקריב פה זאת היא. וארז באמת מתנהג כאילו לא אכפת לו. אבל אני ידעתי שזה רק כלפי חוץ, והכאיב לי שהיא לא מצליחה לראות את זה.

ארז חזר עם ארגזים ריקים.

"נו מה? אתן עדיין מקשקשות על כל דבר? יאללה, תעמיסו." שירה הוציאה את הראש מהמקרר. "תירגע. אנחנו לא אבו טור."

"אבו נור," תיקנתי, מנסה לרכך קצת את הטון.

"אבו נור, אבו טור, אבו שוקרון, מה זה משנה, אנחנו לא פועלות שלך אז תירגע קצת." אמרה.

ארז לא אמר כלום. הוא רק נשך את שפתו התחתונה. זיהיתי את ההבעה — ככה הוא נראה כשהוא מתאפק לא להתפוצץ, רגע לפני שהוא מסנן את ה"תלכו להזדיין" שלו ונעלם ליומיים. אבל הוא לא אמר כלום, רק פתח את הארונות והתחיל לזרוק את התכולה שלהם לארגז המונח על הרצפה. בניגוד אלינו, הוא לא היה צריך לעמוד על כיסא כדי להגיע בקלות למדף העליון.

"רגע! חכה!" נזעקה אחותי כשראתה את סט הספלים לקפה מבצע נחיתת אונס. היא המשיכה, אדישה למבטיו הרושפים, "זה סט ממש יפה לקפה, אל תזרוק אותו."

"נו, חלאס כבר, זה זבל, הכול פה זבל." אמר.

"אני אקח את זה. אולי אפילו נילוש תרצה. למה אתה לא שואל אותה?" התעקשה.

אחי התבונן בי, מבט ערמומי בעיניו, "את רוצה את הכוסות האלה?"

לא רציתי את הספלים. "אנחנו לא שותים קפה שחור. אבל הם באמת יפים," עניתי לבסוף.

היא לא הרפתה. "זה ספלים גם לתה," אמרה.

הייתה פאוזה, שניהם התבוננו בי עד שארז אמר, "תעזבי אותה, אם היא תיקח אליה את הזבל של אמא, עידו ישגע אותי על זה. מה אני צריך את זה, שהוא יבכה לי על זה אחר כך." זה היה מהלך מתוחכם מצדו, להזכיר לשירה את היחסים המשפחתיים שהיא כבר שנים לא חלק מהם.

"באמת? מה, עידו אומר לך מה את יכולה להכניס הביתה?" שוב היא עושה לי את זה. בוחנת את הזוגיות שלי ומגיבה כאילו אני מנוצלת. גורמת לי לחשוב שאני חיה בדיכוי.

כשעידו ואני הכרזנו על חתונה, אחותי התפלאה. "כבר?" שאלה אותי אז, "את כל כך צעירה." הייתי בת עשרים ושש, והיינו זוג כבר ארבע שנים.

כשילדתי את נועם, פרשתי מלימודי הקולנוע לפני שסיימתי את פרויקט הגמר שלי במגמה. עידו סיים את לימודי הקונדיטוריה שלו, וביחד פתחנו את "קפה מוזה". מבחינת אחותי, לא מדובר רק בכישרון מבוזבז שלי, אלא בבגידה של ממש. היא — שתמכה בי מורלית לאורך כל שנות התואר, גם כשהייתה רחוקה, שקראה כל תסריט וסצנה יומרניים שהגיתי ודרבנה אותי לפתח כל סינופסיס מטופש — לא יכלה לסלוח על הפרישה שלי, וגרוע מזה, על כך שהסכמתי להשקיע את כל החסכונות שלנו בבית הקפה נטול השיק בקריית אונו במקום בהפקת סרט הגמר שלי. אחי, לעומת זאת, עזר לנו בשיפוצים של הקפה, ואילולא הוא, כל העסק הזה היה עולה לנו פי שלושה לפחות.

עכשיו עמדתי מולם, נאלצת להכריע ביניהם על סט ספלים.

"מה פתאום. נראה לך? פשוט אין לי מה לעשות איתם. אבל קחי אותם את. הם מאוד יפים." אמרתי בסוף.

אחי ניצל את ההזדמנות ונטש החוצה עם ארגז אחד מלא, טורק אחריו את הדלת.

"מה הקטע שלו?" שאלה אחרי שיצא. הפעם בטון אחר, כאילו היא באמת מנסה להבין למה הוא שונא אותה כל כך. שאלה שגם לי לא הייתה תשובה עליה.

"קשה לו," אמרתי לה, "אבא והוא, את יודעת, זאת גם העבודה שלו, הפרנסה שלו, מי ייגש למכרזים? מי יוציא לו ערבויות עכשיו?"

דקות ארוכות המשכנו לנקות בשתיקה. אחותי קרצפה את המקרר, ואני את המדפים הריקים.

כבר שנים שאחי לא שכיר של אבי. אפשר להגיד שההפך הוא הנכון. ארז, צעיר ונמרץ, היה משכנע אותו לגשת לפרויקטים מורכבים במיליוני שקלים. אבי חתם בבנקים, במכרזים, והגיש הצעות מחיר מטעם "יגאל קגן, קבלן מורשה, עבודות עפר". אחי היה הקבלן בפועל, ואבי בעיקר מירר לו את החיים והזכיר לו מדי יום מה הוא יפסיד אם ייכשל: את הכסף שלו, את השם שלו, את הפנסיה שלו ואת כל מה שעבד למענו כל חייו. ארז הבין שהוא לא ירפה ממנו, ושלח אותו לפקח על הפועלים בשטח ומדי פעם להמשיך ביומיות על הטרקטור. אבי, שהתחיל לגלגל מיליונים על הגלגלים שאחי הניע, הפך חרדתי יותר ויותר. הוא חזר ונפגש עם יועצי השקעות, שם את הכול בחסכונות עם האפיקים הבטוחים ביותר, צמודים למדד, ולא שינה כהוא זה מהרגליו הספרטניים. "בן אדם חייב לקום בבוקר, לצאת מהבית ולעשות דברים מועילים, אחרת אין הצדקה לקיומו," היה אומר לי בימים גשומים כשהטרקטור הושבת והוא חזר מסידורים שהמציא לעצמו, ומצא אותי מתעוררת בשעות אחר הצהריים, מול הטלוויזיה, מזפזפת בין הערוצים. ואני, שכל כך חיפשתי אז הצדקה לקיומי, ובשום אופן לא הצלחתי למצוא אותה בדברים מועילים, ארזתי תרמיל ונסעתי לחפש אותה בצפון: בקטיף תפוחים, בדילול ענבים, באקסטזי, בטריפים, ובעיקר בגברים שנתנו לי להרגיש שקיומי בהחלט מוצדק בשבילם. ואז פגשתי את עידו ושכרנו דירה והלכתי ללמוד באוניברסיטה וילדתי את נועם ונהייתי באמת בן אדם מועיל. אבא שלי היה מבסוט מההתיישרות שלי וקנה לנו דירה קרוב אליהם, ומכונת כביסה ומייבש. מדי פעם כיסה לי את המינוס. אחותי, שעבדה כל חייה בשמרטפות ובניקיון דירות, סיימה את האוניברסיטה בהצטיינות יתרה, עברה לגור בקליפורניה, ולא קיבלה ממנו שקל.

ארז חזר, הדליק סיגריה ושאל אם מישהי מאיתנו הלכה לבדוק מה איתו בכלל. "אני אלך," זינקתי לפני שאחותי תספיק לענות לו, והלכתי לחדר של אבא שלי. פתחתי בעדינות את הדלת. הוא פקח את עיניו והתבונן בי, וחייך מין חיוך קלוש. נשכבתי לידו על המיטה הזוגית, והתזוזה של המזרן גרמה לו להיאנח מכאב. "ארז שלח אותי לבדוק מה קורה איתך," אמרתי לו בקול רם, זוכרת שהוא תמיד שנא כשמלמלתי והוא לא הצליח להבין אותי.

"הכול חרא," הוא לחש.

"התלבשנו על הבית. אנחנו זורקים את כל הזבל של אמא," דיווחתי לו.

"הייתם צריכים לעשות את זה מזמן."

"כן, נו, עכשיו יצא כי כולנו כאן," מלמלתי. הוא התרגז ואמר שהוא לא שומע מה אמרתי.

חזרתי בקול רם: "אמרתי שזאת הזדמנות כי כולנו עכשיו כאן."

"אמא כאן?" שאל.

עניתי לו שגירשנו אותה כי אם היא הייתה כאן, לא היינו יכולים לזרוק כלום.

הוא הנהן בתגובה, ואני שאלתי אותו אם הוא צמא. אמרתי לו שהבאנו אשכוליות טריות. "תעשי," הוא לחש כדי לצאת לידי חובה. "טוב," אמרתי לו ויצאתי מהחדר, סוגרת בעדינות את הדלת כי ככה הוא אהב מאז ומעולם: לשכב, לקרוא ולעשן במיטה שלו בחדר כשהדלת סגורה. אחי ישב ליד השולחן והדליק סיגריה. אחותי אמרה לו שיתחשב קצת ולפחות ילך לחלון. אחי הלך לעמוד ליד החלון, כשהוא עושה סימנים של חניקת צוואר מאחורי גבה.

ההפרש בין אחי לאחותי הוא שנה. הם גדלו כמו תאומים. בתקופת התיכון והצבא היו להם חברים משותפים. פעם שניהם שנאו אותי. הייתי גונבת להם בגדים ותקליטים, וכשהם היו מגלים את זה הם היו צורחים עליי ומרביצים לי או זורקים לי את כל תכולת החדר שלי מהחלון. שנים פחדתי מהם פחד מוות. ישנתי עם סכין מתחת לכרית בתקווה שהם לא יעלו על הגנבות שלי. הם תמיד עלו עליהן, ותמיד חטפתי אבל המשכתי לגנוב. בשנים האחרונות הם הפסיקו לתקשר אחד עם השני בלעדיי. אחותי התחילה ללכלך באוזניי על אחי — על הבזבזנות שלו, על הרהבתנות שלו, על העצבים שלו, על בת הזוג שלו שלימים הפכה לאשתו ואֵם לשלושת ילדיו. אחי קיטר באוזניי על אחותי — על הקמצנות שלה, על הפרצופים שלה, על האגואיסטיות שלה, על האינטרסנטיות שלה. ואני הפכתי למגשרת הטובה. "ארז הכוח, שירה המוח ונילי הלב." עידו סיפר לי שזה משפט שאבא שלי פעם אמר לו. לאבא שלי תמיד היו משפטי תובנות מהסוג הזה.

עכשיו, בתור מגשרת טובה, סימנתי לאחי בלי קול שיפסיק. ולאחותי אמרתי שארז פשוט עצבני. "כולנו עצבניים," אמרה, "הוא לא העצבני היחיד בעולם הזה." אחי כיבה את הסיגריה על אדן החלון, זרק את הבדל החוצה, אמר לה לאט וברור, "לכי להזדיין," ויצא מהדירה. הייתי מותשת, ריחמתי עליה וכעסתי עליה וחשבתי למה היא לא יכולה לשתוק אף פעם, ותמיד חייבת להיות כל כך צודקת.