כאן להישאר

צללים התגנבו על הדשא. השמש, שבהקה כל אחר הצהריים, התכוננה לרדת אל קו האופק ולסיים את היום. התכוננתי להיכנס הביתה ולמזוג לעצמי משהו קר כאשר אישה הציצה מבעד לשער בחיוך סקרן.

"אתם עדיין פתוחים?"

אני מודה, אם היא לא הייתה מושכת יכול להיות שהייתי אומר לא. שערה היה חום כהה והיא הרכיבה משקפי שמש גדולים שהסתירו את פניה. היא הזכירה לי מישהי, שחקנית אמריקאית שבה הייתי מאוהב כשהייתי ילד. היא לבשה ג'ינס כחול וחולצת טריקו לבנה, מעוטרת בדינוזאור מצויר עם כיתוב ורוד ברגל.

כשצעדה פנימה לגינה היא נראתה מגושמת מעט אך נחושה, כאילו באמת רצתה להסתכל סביב. לכן, במקום לומר לה שהיא הגיעה באיחור, אמרתי את מה שאמרתי כל היום. "תיכנסי."

היא העניקה לי חיוך גדול והורידה את משקפיה לרגע כדי שאוכל לראות את החיוך שבעיניה הירוקות. "תודה." היא תפסה את מבטי לרגע לפני שהסתובבה.

נשארתי לשבת ליד השולחן שעל המרפסת. למדתי שרוב האנשים לא רצו אותי כצל סביבם. הם העדיפו לחקור את הגינה בקצב שלהם בלי שהבעלים ינשוף בעורפם. מובן שחלק מהמבקרים ניגשו אליי כדי לחלוק איתי סיפורים על הגינות שלהם ואף עצות מדי פעם. חלקן אפילו היו מועילות.

ביליתי עשר דקות עם היפית מבוגרת בדיון אם זה אפשרי להתמודד עם שבלולים. רבים מהאנשים הגיעו עם ילדים ואמרתי להם שאם יהיו שקטים, יש סיכוי שיוכלו לראות צפרדע או שתיים, שהפכו את השלולית שליד הקיר האחורי לביתן. זה היה יום טוב, אפילו טוב יותר משציפיתי. כשאמרתי לאמירה, שותפתי העסקית, שאני מתכוון לתת לאנשים להיכנס לגינה כחלק מיום 'גינות פתוחות', היא עיקמה את פניה.

"מה, לתת לאנשים זרים לצעוד על הרכוש שלך?"

צחקתי. "כן, זה דבר נחמד לעשות עבור הקהילה. בנוסף, זה יהיה כיף."

"עדיף אתה מאשר אני, אליוט."

זה באמת היה כיף, וכמעט כל מי שעבר מבעד לשער השאיר תרומה שעתידה הייתה לשפר את המרחבים הציבוריים המקומיים והירוקים, במיוחד את גן המשחקים הסמוך, שהיה זקוק לשיפוץ.

כמה מהשכנים בשדרת קוּקוּ לקחו חלק ביום הזה, ובמהלכו ביקרנו בגינות זה של זה ואף החלפנו מתנות. אדית, השכנה מהבית הסמוך, הביאה לכולם יין מתוצרת בית, ובני משפחת סינג שגרו בהמשך הרחוב הביאו ערמה של סמוסות1. אנשים אומרים שבערים גדולות כמו לונדון כבר אין קהילה, שכולנו חיים בבועה, אבל זה בהחלט לא היה נכון אצלנו.

זיהיתי לא מעט מהאנשים שביקרו היום בגינתי. חלקם היו הורי הילדים שלימדתי או אנשים שעבדתי איתם, אבל הצעירה שהביטה סביב לא הייתה מוכרת.

ניסיתי לא להביט בה, אבל היה בה משהו ממגנט. היא עשתה סיבוב איטי בגינה, שואפת אליה את ריח הוויסטריה, את זמזום הדבורים סביב שיח הלבנדר, את מראה האגם הקטן, את הכרכומים ואת הצבעונים. היא עצרה ליד ערוגת הירקות הראשונה שלי, ניסיון מוצלח למחצה לגדל את האוכל שלי, וכנראה הרגישה בעיניי עליה כיוון שהסתובבה וצעדה לעברי.

משקפי השמש שלה החליקו על אפה המזיע בחום אחר הצהריים המתמשך. היא הסיטה את שערה מפניה והיססה לרגע, רגע שבו, מסיבה לא הגיונית, חששתי שהיא עלולה להסתובב, לברוח דרך השער ולצאת מחיי. אף שלא הכרתי אותה ובקושי שוחחתי איתה, ידעתי שאני לא רוצה שזה יקרה.

היא לא עזבה. היא עצרה בתחתית המרפסת.

"הגינה יפהפייה," היא לחשה, "אף פעם לא הייתה לי גינה. בכל מקרה, לא גינה כמו שצריך."

"באמת?" קמתי ממושבי והתקרבתי אליה. כשעמדתי מולה גיליתי שהיא נמוכה ממני בכמה סנטימטרים וראשה הגיע עד לכתפיי. כשדיברה ראיתי רווח קטן בין שיניה הקדמיות. השתדלתי שלא לנעוץ מבט.

"מאז שעזבתי את הבית גרתי תמיד בדירה," אמרה, "והשותפים שלי... מה אגיד? הייתה לנו גינה, אבל סללו עליה. הכי קרוב לפרחים שהיו לנו אלה כמה קוצים של שן הארי שצמחו בין האריחים."

היא זזה במקומה שוב ונראתה לא רגועה, כאילו מודאגת לגבי איזה עניין. "את בסדר?" שאלתי.

"האמת? אני יודעת שזו טרחה, אבל האם אוכל להשתמש בשירותים?"

"בוודאי. זו לא טרחה כלל." סימנתי לעבר המרפסת.

"תודה רבה."

הדלת האחורית נפתחה למטבח אשר חולק לשני חללים, עם שולחן אוכל משמאל לכניסה. כמעט לא השתמשתי בשולחן האוכל, התרגלתי לאכול את ארוחות הערב בסלון מול סדרה כלשהי בנטפליקס כשהצלחת על ברכיי. שולחן האוכל נעשה הפינה המועדפת של צ'רלי, החתול הג'ינג'י שלי, שהיה מכורבל שם עכשיו, נהנה מקרני השמש שחדרו דרך החלון וחיממו את פרוותו. "השירותים בהמשך המסדרון," אמרתי, מלווה אותה למסדרון שיצא מהמטבח ונמשך עד לדלת הראשית. "דלת ראשונה מימין."

המתנתי במטבח, מגרד מאחורי אוזניו של צ'רלי ומנסה להיזכר מתי בפעם האחרונה התארחה אישה בביתי. מובן שאמירה הייתה בביתי כמה פעמים. לאחרונה הזמנתי אותה ואת קולין, החבר שלה, לארוחת ערב. לפני כמה חודשים פגשתי מישהי ב'טינדר'. זו הייתה הפעם היחידה שהשתמשתי באפליקציה כדי להכיר מישהי. הסקס היה בסדר, אבל השאיר אותי בתחושת חוסר סיפוק. מין מזדמן לא היה בשבילי. למחרת, כשאמירה ביקשה לדעת את כל הפרטים, הסברתי לה את זה.

"אתה צריך חברה, אליוט."

"אין לי זמן לחברה."

"נו, באמת. רד מזה כבר. בן כמה אתה? שלושים וחמש? היית צריך להתיישב כבר, ולהיות עם אישה ושתיים נקודה ארבע ילדים. הבית הזה בהחלט גדול מדי בשבילך מכדי להסתובב בו לבד עם החתול."

הכלים נשטפו, העסקתי את עצמי במילוי הקומקום בזמן שהמתנתי שתיכנס למטבח, מנסה לחשוב על משהו מעניין לומר.

"מרגישה טוב יותר?" שמעתי את עצמי שואל כאשר האישה נכנסה למטבח, מחזיקה בידה טלפון. התכווצתי. אם היא מרגישה טוב יותר? מה לא בסדר איתי?

אבל היא צחקה. "הרבה יותר טוב," אמרה. "תודה רבה. אניח לך עכשיו. בטח היה לך יום ארוך."

"אכן היה לי יום ארוך, אבל עמדתי להכין תה. תרצי כוס?"

היא הציצה בטלפון. תיארתי לעצמי שהיא צריכה להיות במקום כלשהו, ושרצתה להתרחק מהמוזר ששאל אותה אם הרגישה טוב יותר אחרי שביקרה בשירותים.

"האמת? תה יהיה נהדר. אף שאני מרגישה כאילו אני כופה את עצמי."

"אל תרגישי ככה, זה נחמד שיש חברה."

עיניה פגשו בעיניי. "אז, אתה גר כאן לבד?"

"כן, רק אני וצ'רלי."

היא ליטפה את גבו. "אני אחות במרפאה וטרינרית, לכן אני רואה הרבה חתולים, אבל מעטים מהם יפים כמו צ'רלי." היא הסתכלה סביבה. "המקום הזה מצוחצח מדי בשביל רווק."

"כולם אומרים את זה, אני מניח שאני לא אוהב בלגן. מר אנאלי." היא צחקה ואני גיחכתי. עשיתי זאת שוב. "האמת," מיהרתי לומר, "אני אליוט. זה שמי. אליוט פוסטר."

היא חייכה. "אני ג'מה, ג'מה רובינסון."

"נפלא לפגוש אותך, ג'מה."

הקומקום רתח. הוצאתי שני ספלים, שמתי שקיק תה בכל אחד מהם וקיוויתי שהיא לא הטיפוס שהתעקש שתה מבשלים בסיר. לא נראה שזה הפריע לה. היא הייתה עסוקה מדי בלהסתכל מסביב. כשהסתובבתי, היא נעצה בי מבט והסמיקה, צבע ורוד הזדחל במעלה העור שכיסה את עצם הבריח שלה.

"אני מתנצלת," אמרה ולקחה ספל תה, "פשוט נראה לי כאילו כבר נפגשנו פעם, מתישהו. האם אנחנו מכירים?"

"אני חושב שלא." אני בטוח שלא נפגשנו. הייתי זוכר. אבל זו הייתה תגובה ששמעתי הרבה. הייתי מיני־סלב, ידוע בצהובונים כמומחה בתחומי ולמאזיני 'רדיו ארבע' הייתי ידוע בתור 'המדען הנדבן'. מדי פעם הופעתי בחדשות כמומחה בכתבה שעסקה במדע, לא מפני שנהניתי מתשומת הלב – שנאתי לראות את עצמי על המסך – אבל מפני שזה תרם לפעילותם של הארגונים ללא מטרת רווח שניהלתי עם אמירה. "אולי פשוט ראית אותי בסביבה." רציתי לומר לה מהיכן היא אולי מכירה אותי, אבל קשה היה לעשות את זה בלי להישמע כאילו אני חושב שאני מיוחד. "את גרה באזור?"

"בערך. אני גרה בברומלי."

זה היה במרחק של חמש־עשרה דקות נסיעה ברכבת, באזור חי יותר מהחלק הזה של לונדון. "מה מביא אותך למזרח דולוויץ?"

"ביקרתי את אחי, סטיוארט. הוא גר בגבעת הרנה." זה באזור השכן, כמייל או שניים במעלה הכביש. "אך ראיתי את המודעות לגבי אירועי הגינות הפתוחות ולא התאפקתי. הסתובבתי בכמה גינות לפני שהגעתי לזו, אבל שלך הטובה ביותר."

"אני בטוח שאת אומרת את זה לכל ה – " עצרתי את עצמי מלהמשיך. "סליחה. מאיזושהי סיבה הפה שלי מדבר ללא מסננת היום. אני שמח שאת אוהבת את הגינה שלי."

"אני אוהבת גם את הבית שלך. הוא יפהפה." היא נשפה בביקורת עצמית. "מצטערת, אני אחת מאלה המכורים לתוכניות טלוויזיה העוסקות בבתים ישנים ששופצו ושודרגו. זה החלום שלי, לקנות בית ויקטוריאני כמו שלך ולשפץ אותו."

הנחתי את ספל התה. "תרצי לראות את הבית?" נהניתי מחברתה ולא רציתי שתעזוב עדיין. זו הייתה הדרך להשאיר אותה עוד קצת.

"באמת? זה יהיה מדהים."

"מצוין. בואי ואראה לך את הבית שבשדרת קוקו עשרים ושש."