כבוד המשפחה



לאמא היו רק שתי ידיים.

***

פעם, כשהייתי ילד, גרנו באוסטרליה. ערב אחד בא הציקלון. ראינו אותו מגיע מרחוק, מהמדבר. כהה וכועס. סביבון רוח גדול. הוא היה מהיר מאוד. לא היה לנו זמן לברוח. לאף אחד לא היה. התחבאנו כל הלילה מתחת למיטה שלי. כשהזדחלנו החוצה בבוקר גילינו שכל העיירה נחרבה. מכוניות התעופפו באוויר והתעוותו. בתים התפרקו. עצים קרסו. כולם מתו, חוץ מאיתנו. רק המיטה שלי נותרה על עומדה ולא זזה, כל הלילה. אני אתן לאורלי לקרוא את מה שכתוב כאן. אני כבר אומר. היא תכעס מאוד. כמה שהיא הולכת לכעוס. פעם, כשהייתי ילד, גרנו באוסטרליה. ערב אחד בא הציקלון. ראינו אותו מגיע מרחוק, מהמדבר. כהה וכועס. סביבון רוח גדול. הוא היה מהיר מאוד. לא היה לנו זמן לברוח. לאף אחד לא היה. התחבאנו כל הלילה מתחת למיטה שלי. כשהזדחלתי החוצה בבוקר גיליתי שכל העיירה נחרבה. מכוניות התעופפו באוויר והתעוותו. בתים התפרקו. עצים קרסו. כולם מתו, חוץ ממני. אפילו ההורים שלי והאחים שלי - מתו. יותר מעניין? זה לא משנה. שתי הגרסאות נכונות. כל אחת בדרכה. ואורלי תכעס מאוד. בכל מקרה היא תכעס מאוד.

***

הערנות באה בלילה. או שהגשם בא בלילה. יורד חזק. ומעיר אותי בסביבות שתיים וחצי. ואני לא מצליח לחזור ולהירדם. כשהוא נגמר אני יוצא לטייל ברחובות. או שהחלומות באים בלילה. אני חולם אותם כל הלילה. באים ונשארים. לעתים קרובות אני חולם שאנשים נכנסו לבית שלי ומסתובבים בו. כאילו שהוא לא שלי. או שאני לא שם. אני מתעורר מהחלומות אבל ממשיך לחלום אותם ברגע שאני שוב נרדם. פעם החלומות שלי נעלמו כשהתעוררתי. התפוררו בעודי מתאמץ להיזכר בהם. אבל עכשיו הם נשארים. כמו גופות שנשטפו אל החוף (הגופה הראשונה שראיתי בחיי היתה כזו, בחוף נתניה). או כמו עכברושים בדירה שבה נרקבת גופה (כבר יצא לי כמה פעמים בעבודה להיתקל באנשים שמתו ולא חסרו לאף אחד). אי-אפשר לגרש אותם בחזרה למקום שממנו באו. לפעמים, כדי לא לצלול חזרה אל חלום עיקש, אני רואה סרטים בלילה. נאחז בהם כמו בקרש הצלה.

אתמול ראיתי סרט של אורי זוהר. "הצילו את המציל". אני שונא את אורי זוהר בגלל הדרך שבה הוא מציג אבות בסרטים שלו. "מציצים". "עיניים גדולות". איפה הילדים בסרטים האלה. בקושי רואים אותם. הם תמיד עם האמא. איך יכול להיות שלאבא לא אכפת מהילדים. אני מסתכל ולא מוצא את עצמי שם. אורי זוהר עושה לאבא כמוני מה שסרטי בורקס עשו למזרחים. עיוות מוחלט. אבל אולי אני כועס עליו יותר בגלל שבסרטים שלו יש אמא. אמא זה תמיד עדיף, ברור. אני רואה סרטים בלילה כי אורלי כועסת עלי. היא אומרת שאני אכזרי. שאני מתעמר בה כי היא חלשה. שאני כזה. לא יכול לישון כשהיא כועסת עלי. פעם השתכרתי בלילה כשהיא כעסה עלי והערתי אותה כדי שהיא תראה שאני שיכור. אבל היא הסתובבה וחזרה לישון.

***

נשארו לי רק ארבעה, אולי חמישה אחוזים בטרייה בסלולרי. אני מרגיש את המתח גואה בי. אני טועם אותו ברוק שלי. יש לו טעם של מתכת. כאילו שליקקתי מעקה. אני בולע אותו. אני מרחף. זה אפשרי. פיזית זה אפשרי. אני רוצה לגמור עם זה. פשוט כדי שזה ייפסק. לפעמים דבר כזה הוא עניין פשוט. אני כבר הרבה שנים בעסק הזה, ואני כבר לא יכול יותר. העיניים שלי צורבות מעייפות. ישנתי בלילה שלוש שעות וחצי. מארבע עד שבע וחצי. אבל האדרנלין אדיר. מעולם לא הייתי כל כך ער. הסלולרי על המושב לידי שוב מצלצל ממספר חסום. ואני יודע שאלה שוב השוטרים שאורלי הזעיקה. אני נוסע דרומה על כביש מספר ארבע. אני חייב לשלוט בעצמי. אבל היסטריה משתוללת בתוכי כמו שימפנזה מיוחמת בכלוב שלה, נתלית על הסורגים ומנענעת אותם. אני חייב.

אני מעיף מבט למושב האחורי. דוד הבן שלי יושב שם. הוא בן שבע. לא הכרתי אותו כשהוא נולד. אני יודע שאורלי בטח כבר אמרה את זה לשוטרים. כשנוח לה, היא האמא, אמא של דוד, ואני רק האבא המאמץ. אבל אני יודע שכשאני הייתי בן שבע לא היה לי אבא כמו שלדוד יש אותי, זה בטוח. אני עונה לטלפון ושם על רמקול. כי אני נוהג. אין ברירה. דוד ישמע כל מילה. לכל אחד יש זיכרון כזה מהילדות. בשבילי זה היה הציקלון. זה יהיה הזיכרון של דוד. השוטר שואל אותי אם דוד איתי. אני אומר לו שכן, ומיד מוסיף שתכף נגמרת לי הבטרייה. אני יודע שהוא לא מאמין לי. גם אני הייתי חושב שאני משקר. אפילו כשאני אומר לו את זה, ורואה בציור של הבטרייה שהיא הולכת להיגמר, רואה בעיניים, אני בקושי מאמין לי. אני משתוקק שהשוטר יחשוב שאני אדם אמין והגון. ולכן אני מגלה לו שאנחנו נוסעים לבית של ההורים שלי ברעננה. ואני נותן לו כתובת. אבל קשה לו לשמוע אותי. הוא שואל - "לאיפה? לרחובות?" אני פוחד שהוא ייסע לרחובות ולא ימצא אותי ויהיה בטוח שאני שקרן. אני צועק, לאט, מדגיש כל הברה: "ר-ע-נ-נה!"

תעצור בצד הוא אומר לי. הוא אומר - "לא משנה איפה אתה, תעצור בצד." הוא אומר לי לחכות עד שניידת תגיע אלינו.

"אתה יודע שגם אני שוטר?"

"אני יודע רק שחטפת את הילד. אמרתי לך תעצור בצד וחכה לניידת."

"אני לא חוטף אותו. זה הבן שלי. אנחנו נוסעים לבית של ההורים שלי ברעננה."

אני שומע את השוטר מתייעץ בקשר עם המפקד שלו: "הוא אומר שהוא לוקח אותו לבית של ההורים שלו, ברחובות."

"ברעננה!" אני צועק. "שמע, נגמרת לי הסוללה, אני אתן לך את המספר בבית של ההורים שלי ברעננה ותתקשרו בעוד עשר דקות. אל תדאגו, אני לא חוטף אותו. אני אביא אותו לתחנה."

אני נותן לבן שלי יד. כף ידו בכף ידי. כמו בכל בוקר בדרך לבית הספר, מאז שאמא שלו השתוללה שם והשתלחה במנהלת. "הכול בסדר, דודי," אני אומר לו. "הכול בסדר. זאת אי-הבנה. השוטרים פשוט לא מבינים שאני באמת אבא שלך. הכול בסדר. אין מה לדאוג."

ידעתי שלא משנה מה אגיד, איך אסביר, כמה ארגיע ואנחם - הוא חש באותו רגע בדידות איומה. ובטוח שכל זה קורה רק בגללו. ואולי לא הרגיש כלום. וזה עוד יותר נורא.

מה אם ניידת באמת תעצור אותי בצד? אני לא רוצה שהוא יראה אותי באזיקים רק בגלל שאמא שלו סיפרה להם שקרים. אמא שלו היא שקרנית מעולה כי היא לא יודעת שהיא משקרת. אנשים שלא יודעים שהם משקרים הם תמיד השקרנים הכי טובים. הם אולי האנשים היחידים בעולם שבאמת חופשיים.

באחת וחצי בצהריים עוד הסתובבתי ברחוב עם השכן שלי קיקו. הלכתי איתו לחנות הקעקועים והפירסינג, כדי שיבדקו לו את ההליקס באוזן שהוא עשה שם חודש לפני כן. נשארתי בחוץ עם הכלב שלו. קיקו גרוש כבר עשרים שנה ואין לו אישה בלב. אני לא מתכוון שאין לו עכשיו בת זוג. אני מתכוון שאפשר להרגיש שלא יכולה להיות לו. משהו שם סגור. כשהוא גמר ויצא הוא אסף את השיער שלו בגומייה, וכמו שקרה לי לעתים קרובות - הסתכלתי עליו הולך מאחור, עם הקוקו המתנפנף והכלב לצדו, וממש שנאתי אותו. הלכנו בקצב אטי בכיוון הבית ופטפטנו. האקסיות שלי, קיקו, אני - כולנו גרים באותו רחוב. קיקו עם אמא שלו.

הייתי עייף. רציתי פשוט להגיע הביתה וללכת לישון. ואז צלצל הטלפון. הראיתי לקיקו שהשם שמופיע על הצג הוא של אורלי. סימנתי לו באצבע שיהיה בשקט. הוא הצית סיגריה. גם את האופן שבו הוא מצית סיגריה אני שונא. לקחתי אוויר ועניתי.

אורלי היתה בהתקף. נדרכתי כולי. פחדתי. אני לא שולט בזה.

שמעתי את דוד בוכה ברקע. אורלי אמרה שדוד מיילל מאז שאספה אותו מבית הספר. לאסוף אותו מותר לה. רק לקחת אותו הוא לא נותן לה, כי אז הוא נכנס לחרדות. בוכה במיטה בלילה, בוכה במסדרון מחוץ לכיתה. אורלי אמרה שדוד השליך על הרצפה את הילקוט והסווטשירט שלו. ושבתגובה היא השליכה את הילקוט והסווטשירט עליו. ושהרוכסן פגע לו בטעות בעין. בגלל שהיא אף פעם לא עושה שום רע, אין לה שום בעיה לספר.

שאלתי את אורלי למה היא זרקה את הילקוט והסווטשירט על דוד.

"יש כאן אמא ואולי כדאי שתקשיב גם לאמא של הבן שלך. אתה יכול מפעם לפעם להקשיב גם למה שיש לאמא של הבן שלך להגיד." גוף שלישי. לא סימן טוב. "אתה יכול גם פעם אחת בחיים שלך להגן עלי. אם אתה גבר."

היא הצהירה שהיא יוצאת אחר הצהריים. כי יש לה זכות לצאת. כי היא לא רוצה להיות עם דוד. יש לה זכות. והיא הודיעה לדוד ש"יבוא לשמור עליו מישהו שהוא לא מכיר." את כל זה היא מספרת לי, כדי שאתן לה גיבוי. היא אמרה שדוד בוכה גם בגלל זה. "אבל אתה תגבה אותי, אתה שומע?!"

אמרתי לה שאין צורך להזמין לדוד בייביסיטר שהוא לא מכיר. שיהיה איתי. אבל הקו היה משובש ולא שמעתי מה אורלי ענתה.

"לא הבנתי," אמרתי לה.

"מה לא הבנת?"

"לא הבנתי מה אמרת. נקטעת לי."

"אז תקשיב יותר טוב," היא אמרה בפסקנות. וטרקה את הטלפון.

חיבקתי את קיקו. אמרתי לו שאצטרך לעלות לבית של אורלי. לראות מה קורה. קיקו עלה לבית של אמא שלו, מעבר לרחוב, והתיישב ליד החלון, והשקיף על הכניסה לבניין של אורלי.

עליתי שלוש קומות. דפקתי בדלת. אורלי הופתעה מאוד לראות אותי. דוד היה שרוע מדוכדך על הספה ובהה בטלוויזיה. "מה אתה עושה פה?" שאלה אותי אורלי.

"סתם. באתי לראות מה קורה."

דוד קם לעברי. חיבקתי אותו. "איפה קיבלת את המכה בעין?" שאלתי. הוא הצביע על זווית עינו השמאלית. "כואב?" שאלתי. לא. לא כואב. כמו שלא כאב אחרי שאורלי הדפה אותו והוא חטף מכה במותן מהשולחן. הדפה אותו בגלל שהוא הרביץ לה. הם הולכים מכות, הוא ואורלי. כמו שני ילדים שגרים לבד בלי אבא ואמא. אבל היא אמא שלו. "הוא לא היה מרביץ לי אם היית גר פה," אומרת אורלי באנגלית, כדי שדוד לא יבין.

היא הלכה למטבח, כדי שיהיה לה מה לעשות עם הידיים. התחילה לשטוף כלים. "למה זרקת עליו את הילקוט והסווטשירט?" שאלתי.

"סליחה, אתה מנסה להגיד לי שאני הרבצתי לבן שלי? יש פה גם אישה מבוגרת בת ארבעים ומשהו ואתה יכול מפעם לפעם להקשיב גם למה שיש לה להגיד." שוב פעם הגוף השלישי הזה.

"אני רק שואל אם זרקת עליו את הילקוט והסווטשירט."

"אה, סליחה, צא בבקשה מהבית שלי." היא הרימה את הקול. "מי אתה חושב שאתה, שאתה נכנס לכאן ואומר לי שאני מרביצה לבן שלי?"

שמתי את הידיים בכיסים. נשענתי על שולחן האוכל. "אני לא אצא," אמרתי לה. שמעתי את דוד מתחיל לבכות מאחורי.

אורלי שמה יד על הכתף שלי ודחפה אותי: "אתה תצא מהבית שלי, אתה שומע? אתה תצא מכאן עכשיו."

"לא," אמרתי לה.

כמה פעמים כבר ראיתי אותה במצב הזה. מאיימת, מקללת, מרביצה. ותמיד לעיני הילדים. כמה פעמים ראיתי אותה מסתערת בחמת זעם על פז, בתי הבכורה. ונאלצתי להדוף אותה ממנה. אורלי מוציאה את הבנאדם האלים בכל אחד. ולהתבצר עם פז בחדר מאחורי דלת סגורה, בזמן שאורלי השליכה עצמה עליה. הולמת בה באגרופיה. ואני פוחד. ופז פוחדת. ואני ממלט אותה מהבית. הרי היה לנו נוהל: "פזי, קחי את הסנדלים שלך וצאי מהבית וחכי לי בפינה," צעקתי לה, בזמן שאורלי צבטה לי את הגרגרת ורשפה בשיניים חשוקות, "איי ויל קיל יו." אנגלית. כדי שהילדים לא יבינו. הם ראו הכול, אבל היה לה חשוב שאת המשפט הזה לא יבינו. ממש הקפידה על זה.

"צא מהבית שלי, חצוף."

"אני לא יכול לעזוב אותו ככה." דוד בכה.

"צא כבר מהבית שלי," היא אמרה, והתחילה לדחוף אותי בכוח לעבר הדלת.

"דודי, בוא איתי," אמרתי. ודוד ניסה להגיע אלי. אורלי חסמה את דרכו. לרגע הם שוב היו כמו שני ילדים נטושים שמעבירים את הזמן במשחק אפל. דוד ניסה לרוץ סביבה ולהגיע אלי. "בוא אלי, דוד," אמרתי, "בוא איתי, אל תפחד." אורלי ניסתה לבלום ולתפוס אותו אבל דוד רץ סביבה. ושנינו יצאנו מהדירה והתחלנו לרדת מהמדרגות.

"אני אקרא למשטרה!" צעקה אורלי. המשכנו לרדת. "אני מתקשרת למשטרה," היא צעקה. הספקתי לשמוע אותה פותחת בשיחה עם המוקדנית.

דוד ואני הגענו לרחוב והתחלנו לרוץ לעבר האוטו. "אנחנו לא יכולים ללכת אלי הביתה," אמרתי לו, "כי היא תבוא לשם." דוד הנהן. עצרתי. הסתכלתי עליו. "תקשיב," אמרתי לו, "יש לך זכות שאמא לא תזרוק עליך ילקוט וסווטשירט ושזה לא יפגע לך בעין. יש לך זכות לא לפחד. הבנת?" הוא הנהן. הוא נראה בוגר משבע שנותיו. הוא גדל מהר. אין לו ברירה.

קיקו השקיף על הרחוב מהחלון. "היא רודפת אחריכם," הוא סימס לי, "היא באה לרצוח אתכם."

רצתי עם דוד לאוטו. קיקו התקשר. הוא ראה את אורלי עומדת ברחוב ומחכה לניידת. היא אמרה לשוטרים: "הוא עזב אותי." זה היה המשפט הראשון שיצא לה מהפה. "אני האמא. הוא חטף את הבן שלי. הוא מכה את הבת המונגולואידית שלו."

אחרי שהגעתי לבית של ההורים שלי ברעננה נסעתי לתחנה עם אבא שלי ומסרתי את דוד לאורלי. זו היתה אורלי אחרת. אחרי ההתקף. "לא הגשתי תלונה," היא מיהרה להבהיר. ואז שאלה בלחישה, כולה מודאגת: "דוד לא יודע שהזמנתי לך משטרה ושהשוטרים רדפו אחריכם, נכון?"

בלילה בא לבקר אותי קיקו. קיקו שבמשך שנים היה בא לבקר אותי כל לילה, כשיצא לטייל עם הכלב, והיינו יושבים ביחד בסלון ומעשנים, והייתי אומר לו, "אני לא יכול יותר." והוא היה שותק. אובד עצות. ומעשן. ואז הייתי אומר לו, "אני מבטיח לך שאני אשנה את המצב. זה לא יימשך ככה. אני רק צריך לחשוב איך עושים את זה." והוא היה שואף מהסיגריה, עוצם עיניים ומהנהן. ואורלי היתה צועקת מהחדר שינה: "מה אתם מתלחששים שם?"

"שלבי, איך יכולת לאהוב את האישה הזאת?" הוא שאל אותי. אני מרגיש שהוא מתרחק ממני. קיקו לא אוהב בלגן.

לפני כמה שבועות דרשה אורלי לצאת כהורה מלווה לסיור של הכיתה של דוד במוזיאון. המחנכת הסבירה לה שהיא קיימה הגרלה ונבחרו כמה הורים אחרים. אורלי קיללה אותה וטרקה לה את הטלפון. ולאחר מכן שלחה לכל הורי הכיתה מייל שבו תקפה את המחנכת. ואז היא הפנתה את זעמה אלי. שלחה לי סמ"סים. איימה להעביר את דוד בית ספר. למרות שדוד מאוד אוהב את בית הספר שלו. אורלי אמרה שגם לה מגיע שיהיה לה טוב עם בית הספר של דוד. התקשרתי למחנכת. רציתי לוודא שדוד לא ייפגע מהמתיחות. היא אמרה לי שדוד ממש פורח בכיתה. פרצתי בבכי. עד גיל שש סירב דוד להגיד "אני". הוא דיבר על עצמו בגוף שני, וקרא לעצמו "אתה". כשהיה בן חמש אמר לי: "המוח של אמא שלך מקולקל. צריך לעשות לה ניתוח ולהוציא לה את המוח ולהחליף אותו באחר."

לפני חודשיים הוא פשוט אמר: "אמא שלי משוגעת." הוא אמר את זה שש פעמים. בלילות שהוא ישן אצלי הוא בוכה במיטה. מחזיק את הבטן, מכווץ את הפנים, ובוכה. ואני מחבק אותו. הוא אומר שהוא לא יודע למה הוא בוכה. שהוא מודאג אבל לא יודע ממה. לפעמים אני מרגיש שכל הבכי הזה עובר אלי. נספג בי. אני יושב לידו בחושך וסופג את הבכי שלו. עד שאני לא יכול לעמוד בזה יותר. ואז אני אומר לו להפסיק לבכות.

בשבוע שעבר הלכנו, אורלי ודוד ואני, למסיבת הסיום של כיתה ב'. בדרך אמרה אורלי שהתעודה מאוד יפה אבל שיש למחנכת מזל שהיא לא כתבה שאצל דוד חל "שיפור". יש לה מזל שהיא לא השתמשה במילה "שיפור". כי אם המחנכת היתה כותבת "שיפור", אורלי היתה דוחפת לה את התעודה עמוק מאוד לתוך הרקטום. דוד מלמל משהו. "אתה לא תדבר אלי ככה, אדוני, אתה שומע?" גערה בו אורלי. שלוש פעמים גערה בו. הרגשתי בחילה.

דוד לא רצה להשתתף במסיבה. אורלי דחקה בו להיכנס. דוד התנגד. והתחיל לבכות. אמרתי לו לבוא איתי. הלכנו בכיוון החצר. אורלי הלכה אחרינו וצעקה: "למה זה תמיד צריך להיות ככה? למה אתה אף פעם לא מוכן להשתתף?"

"הוא לא עומד בזה," אמרתי לאורלי. "תעזבי, זה לא משנה."

"כן, ברור," אמרה אורלי, "אתה תמיד צריך להיות הטוב." היא פנתה לשירותים וצעקה: "אתה לא תמיד צריך להיות בעדו. אתה יכול לפעמים להיות בעד אמא שלו, אתה יודע."

דוד ואני ישבנו על ספסל בחצר ודיברנו על המונדיאל. כעבור כמה דקות הצטרפה אורלי. היא פרצה בבכי. "אתה יכול להסביר לו שאני נורא מתרגשת," היא אמרה לי, "אתה לא חייב להיות כזה מנוכר. אז מה אם אנחנו גרושים. אנחנו מגדלים אותו ביחד." הלכתי להביא לה מים.

למחרת בבנק נתקלתי במקרה במישהו שלא ראיתי כמה שנים. מנומש, משקפי שמש, כובע בייסבול, קיסם בפה. פעם היה רואה אותי הרבה במרכז המסחרי עם דוד ואורלי. "איך הילד?" הוא שאל. "הוא בסדר," אמרתי. "שמעתי שחזרתם," הוא אמר, "אתה והאישה. מישהו אמר לי. נורא שמחתי לשמוע." אמרתי לו שלא. תורי הגיע. ניגשתי לדלפק.

הוא חיכה לי בחוץ. "אני חייב להגיד לך משהו," הוא אמר, גרונו ניחר. פתאום עלה בדעתי שאולי הוא לא בריא. "אני נשוי שלושים ושמונה שנה. לפני עשרים שנה התגרשנו. אבל חזרנו. בשביל כבוד המשפחה. מה אתה חושב, שאין לי סטוצים? יש לי סטוצים. ולא אכפת לי שגם לאשתי יש סטוצים. אתה והיא הייתם טובים ביחד, ראיתי את זה. והייתם חייבים לעבור את זה. אבל אתם עוד תחזרו. אל תענה לי עכשיו. תחשוב על זה. זה לא בשביל פרספקטיבה של עכשיו. אתם תחזרו. בשביל כבוד המשפחה. וגם כי הייתם טובים ביחד. כולם ראו."

***

ההורים שלי קראו לי שלהבת. אחות במחלקת היולדות הציעה את השם. היא ראתה שהם עולים חדשים מאנגליה ושהם לא מבינים מהו שם פרטי מקובל לאדם בישראל באותם ימים. הם חשבו על בלדד. אבל גם הוא לא נראה להם מתאים. שום דבר לא נראה להם מתאים. היא היתה עדה להתחבטויותיהם המיוסרות. איך בוחרים שם לאדם. זה כל כך שרירותי. ואם זה לא שרירותי, זה סמלי מדי. בדיעבד נראה לי שהיו חרדים מזה שבכלל נולדתי. והפילו את כל החרדה שלהם על סוגיית השם. אחרי בלדד, הם חשבו על זרובבל. האחות הסבירה להם שאם יקראו לי כך, ילדים יצחקו עלי.

לעתים קרובות אני רואה בלילה את "ראש מחק" של לינץ'. הגיבור עם השיער המוזר שמוברש כלפי מעלה, הנרי, נהפך לאבא. הוא והחברה שלו מרי קיימו יחסי מין. מרי היתה בבית החולים ויצא ממנה יצור. "הם עדיין לא בטוחים אם זה תינוק," היא אומרת. זה המשפט הכי יפה בסרט. ואחד המשפטים הכי יפים אי-פעם. הם עדיין לא בטוחים אם זה תינוק. הם מביאים את היצור הביתה. יש לו ראש רירי בצורת ביצה. כמו של ארנב שפשטו את עורו וכרתו את אוזניו. עיניים בצדדים. לדעתי שפילברג העתיק את העיצוב של אי-טי מהיצור הזה. תסתכלו בתמונות בגוגל ותראו. היצור לא מפסיק לבכות. מרי לא יכולה לסבול את זה. היא רוצה לישון. היא הולכת לבית של ההורים שלה באמצע הלילה. גשם חזק בחוץ. הנרי נשאר לבד עם היצור. ליצור יש צוואר ארוך. אין לו גפיים. כל הגוף שלו כרוך בתחבושת. הוא עוד יותר חסר אונים מתינוק רגיל. הוא חולה. יש לו חום ופריחה. הנרי מטפל בו. אבל הוא לא מפסיק לבכות. בסוף הנרי הורג אותו. ברור. כל אחד היה נוהג כמוהו. לפעמים הלב נאטם. אנחנו והיצורים שאנחנו מולידים כשאנחנו מקיימים יחסי מין, אנחנו יצורים נפרדים.

אף פעם לא הבנתי למה לא עלה בדעתם של ההורים שלי לתת לי סתם שם, הכי רגיל, שלא מעורר שום תשומת לב. בעצם, גם לא שאלתי. השאלה צצה רק עכשיו, כשאני כותב את הדברים. ואני גם לא יודע למה לא ניסתה האחות לתמרן אותם לעבר השמות הפשוטים. דני. עמרי. אמיר. מן הסתם היה בכוחה להתעקש וחבל שלא עשתה זאת. ושמא ניסתה ונוכחה שהורי נחושים להעניק לי שם מיוחד. כאמור, מעולם לא נתתי דעתי לעניין. הנה אני מנסה רק לומר לכם ששמי הוא שלהבת, וכבר אני נמצא מאריך ומכביר בהסברים פתלתלים.

הורי קראו לי שלהבת. עד עכשיו אני מתקשה להציג את עצמי בפני אנשים. הפעולה הכל כך בסיסית הזו מסבה לי סבל ניכר. אנשים לא מאמינים שהם שמעו נכון. אני נאלץ לחזור על השם שלי פעמיים ואף שלוש. זה לא נעים. בבתי קפה שבהם נקראים שמות הלקוחות במערכת הכריזה, כדי שיבואו לקחת את הזמנתם בדלפק, אני מקפיד לתת שם אחר. דני. עמרי. אמיר. הורי קראו לי שלהבת כי אמי השתלהבה בלידתי. כך אמרה להם האחות במחלקת היולדות. שלהבת על שם השתלהבותה של אמי כשיצאתי אל אוויר העולם, אחרי שנשאה אותי ברחמה תשעה חודשים פחות שלושה שבועות וחצי. אמי הרבתה מאז לספר את סיפור המעשה, גם לאנשים שכרגע הכירה. זה לא סיפור שיפה לספר לאנשים שבקושי מכירים. כילד הבחנתי כי בני שיחה נעים באי-נוחות בכיסאותיהם, מפאת המבוכה, שפשתה גם באיברי כמו נוזל חם שהוזרק בהם. מיהרתי לצאת. בקושי הספיקה להגיע לבית החולים. אבי היה בעבודה וקיבל את ההודעה רק אחרי שכבר הייתי בחוץ. אני בטוח שהאחות הציעה את השם שלהבת בצחוק. שהרי אני זכר. אבל הורי לקחו אותה ברצינות, משום-מה.

מגיל צעיר נשאתי את שמי המלא כמשא כבד, או אות קלון. שלהבת בואיז. גם שם משפחתי נשמע כמו טעות. והאמת היא שהאבולוציה שלו, כמו כל אבולוציה, היא של מוטציות. מקורו בשרשרת שיבושים מקריים של פקידי הגירה בשלוש מדינות שונות, האחרונה שבהן ישראל, לאורך שלושה דורות. בואיז. אין משפחה כזו. לא באמת. זו המצאה. בכל הסיפורים שהמצאתי לילדי, הפעולה שהכי התקשיתי לעשות במהלך הכתיבה היתה תמיד הענקת השמות לדמויות. כל שם נראה לי מופרך, מלאכותי, לא אמין, בלתי-מחויב המציאות, לא מנומק ולא הגיוני. כולם טובים או רעים באותה המידה. חיפשתי שמות שיצמחו באופן טבעי מתוך דמות, או שיצמיחו דמות באופן טבעי. חיפשתי חיבור בלתי-ניתן להתרה בין אדם מסוים לשם מסוים. ולא מצאתי. כשניסיתי להמציא לדמויותי שמות, גם דני, עמרי ואמיר נראו לי מגוחכים, לא קשורים.

אני מתבייש להגיד לכם שקוראים לי שלהבת בואיז. שמי הוא פצע עמוק בנפשי, מעמסה גדולה. למרות שלעתים, בעיקר בילדותי, התאוויתי לשנותו, לא יכולתי להביא את עצמי לעשות זאת. חשתי שזו תהיה בגידה בהורי. באהבה גדולה ובחיוכים גאים, בנהרה לחה שפוכה על פניהם המיוזעות, בחודש אוגוסט בשנת 1965, הם העניקו לי את השם שלהבת בואיז. ומאז חובתי לשמור על רגשותיהם. שלא ייפגעו. ולא להפך. הם פגיעים מאוד, ההורים שלי.

מדי יום אני נזכר במקרה שאירע בכיתה ד'. המורה הכריזה שכל שבוע נבקר בשעות הלימודים בביתו של אחד הילדים, לפי סדר הא"ב. הייתי אחד הראשונים, כי שם משפחתי מתחיל ב-ב'. יצאנו אחרי הפסקת עשר. בית הספר עמד בראש גבעה שביתי ניצב למרגלותיה. הלכנו במורד הגבעה ולבי ניבא לי רעות. כשקיבלה אמי את פנינו מיד הבחנתי שהיא מתוחה מאוד ושרויה בחרדה. דיבורה היה אטי ולא טבעי. הבית היה שקט מדי. מוזר היה לי לראות אותה בשעה הזו של הבוקר. חשתי כאילו פלשנו למרחבה הפרטי. הבייגלה שהיא הגישה בשתי קערות היה תפל ואפרורי, לא מספיק טקסי. אמי הביטה בילדי הכיתה בחשש. ניכר היה שהיא חושדת שהם שופטים אותה בביקורתיות. כל התנהגותה כמו נועדה לא להסגיר דבר-מה מביך. בהוראת המורה (נעמי? היה לה שיער שחור חלק גזור בצורת קארה, היא נהגה לשבת ליד שולחנה בכיתה ולמרוח אודם עז על שפתיה ולעשן, ציפורניה היו צבועות, בחורף היא נעלה מגפיים גבוהים, באמצע השנה היא התחתנה ועזבה) כולנו התיישבנו בסלון. ילדה אחת העירה בקול רם: "איזה סלון קטן!" ידעתי שאמי שמעה ושהיא נפגעה. רציתי לעזור לה אבל זה היה למעלה מכוחותי. היא התיישבה ליד הפסנתר ופתחה ספר תווים. היא ניגנה קטע של באך. היא התרגשה מאוד והרבתה לטעות ולחזור על מהלכיה. אינני יודע למה היא ניגנה לנו בפסנתר. היא היתה פסנתרנית גרועה והתאמנה רק לעתים רחוקות מאוד, והילדים לא התעניינו במה שהיא ניגנה. הם דיברו, בזמן שהיא ישבה בגבה אלינו ועמלה לתקן את טעויותיה ולנגן את הקטע בשלמותו. רציתי להשתיק אותם. כי הם פגעו בה. רציתי להפסיק אותה, כדי שלא תמשיך להיפגע. אבל לא יכולתי לעשות מאום. כשהיא גמרה לנגן היא קמה, וכולנו חזרנו לבית הספר. אהבתי אותה מאוד אבל לא יכולתי לעזור לה.

***

זיכרוני הראשון הוא שרב נשבר. שעת בין-ערביים. עלים יבשים מסתלסלים ברוח הפתאומית, המפתיעה בקרירותה. אני רץ הביתה מפוחד. הייתי בן שלוש או ארבע. אין לי את מי לשאול. לא מדובר באירוע חריג והוא לא נחרת בזיכרונה של אמי, שגם כך אינה עדה מהימנה לשום דבר שנוגע אלי (גם אני לא עד מהימן, אני מפקפק בכל דבר שאני חש בבטחה שבאמת קרה לי). היא לא סיפרה עליו לאיש ושכחה אותו. רק אני זוכר. הזיכרון הוא חד וצלול מאוד. העלים היבשים מסתלסלים בשטח החולי שהשתרע מאחורי הבית האחרון בשורת הבתים שבה היה ממוקם ביתנו. בעת גשמים בחורף הוא הוצף ונהפך לבוץ עמוק וצמיגי שהילכנו בזהירות בשוליו, מתאמצים לשמור על שיווי משקל ולא ליפול לתוכו. מעבר לו השתרע שדה רחב ידיים, שבמקומו ניצב כבר שנים רבות מבנה הבטון הכעור של בית ספר תיכון. מדי בוקר נרכנו פועלים ערבים לקטוף את היבול בשדה (תותים?). ריח זיעה חריף נדף מגופם. כולם אמרו עליהם שאינם מתקלחים. לעתים קרובות שאלתי את עצמי מדוע אינם מתקלחים. אני זוכר את השאלה מטרידה אותי ומנקרת במוחי. מנהל העבודה היהודי שלהם היה קשיש, למצער כך נראה בעיני, מזרח-אירופי, שיני זהב בפיו. חששתי מפניו. וכשהשרב נשבר והעלים היבשים הסתלסלו ברוח, ניטעה בלבי חרדה שמא יופיע יש מאין, כרוח רפאים, ויכעס עלי. השינוי הקיצוני במזג האוויר נראה כמבשר אסון הממשמש ובא. ורצתי אל אמי. היא חיבקה אותי באפלולית הבית, צחקה ברוח טובה וניסתה לנחם אותי. ממכשיר הטרנזיסטור הצהוב בקעה מוזיקה שמנגינתה העיקה עלי. עשיתי עצמי נרגע, אבל בתוכי המשיכה להתחולל סערת נפש סמויה מן העין. חשתי שדבר-מה אינו כשורה בעולם. דבר-מה שלא ידעתי אז לנסח לעצמי. חשוב היה לי לתת לאמי את התחושה שהצליחה לנחם אותי. לו הייתם שואלים אותי אז למה, לא הייתי יכול להגיד לכם. לא ידעתי אז להגיד שאמי משוגעת. אבל ידעתי שהיא משוגעת, למרות שלא ידעתי להגיד שהיא משוגעת. ידעתי שהיא משוגעת כמו שרק ילד יכול לדעת שאמו משוגעת. וילד שאמו משוגעת ואביו עסוק בעבודתו וממילא פוחד ממנה כשהוא נמצא, ואין איש בא לעזרו, איזה סיכוי יש לו, תגידו לי.

***

אמא שלי משוגעת. אמא שלי משוגעת. אמא שלי משוגעת. אמא שלי משוגעת. אמא שלי משוגעת. אמא שלי משוגעת.

התגייסתי בסוף אוקטובר. כבר היה גשום. אני זוכר אוויר רטוב על פני. אחרי כמה ימים בבקו"ם שוחררתי הביתה ללילה. למחרת היה עלי להתייצב לטירונות. הייתי לבוש מדי א' נוקשים שהשתוקקתי להשיל מעלי בהקדם. לא הייתי מורגל בנעליים הצבאיות והן הכבידו על רגלי. הגעתי לצומת רעננה. סחבתי קיטבג כבד, מלא בציוד. התקשרתי הביתה מטלפון ציבורי. אמא שלי ענתה. ביקשתי ממנה שתבוא לאסוף אותי באוטו. היא אמרה שתגיע בתוך כמה דקות. שמחתי שהיא באה לאסוף אותי. מאוד רציתי להגיע הביתה. אבל הדקות חלפו והיא בוששה להגיע. חשבתי לתפוס טרמפ או ללכת ברגל. אבל חששתי שאמי תגיע באוטו ולא תמצא אותי. ותיבהל. ולכן נשארתי שם. וככל שחלף הזמן גבר רצוני ללכת הביתה בכוחות עצמי, וגם חששי שאמי בכל זאת תגיע לצומת באוטו אחרי שאלך ותיבהל כשלא תמצא אותי. חיכיתי לה. היה קר וחשוך. חששתי שקרה לה משהו. כעסתי עליה. לא הבנתי איפה היא. כעבור שעה ורבע היא הגיעה. ראיתי אותה מרחוק, הולכת ברגל. חיוורת, זיעה קרה מכסה את פניה, מבט קרוע ופרוע בעיניה. גם היא כעסה. גם היא היתה מודאגת. התברר שמיד אחרי שדיברנו בטלפון היא גילתה שאבא שלי לקח את האוטו כמה שעות לפני כן. היא היתה צריכה להזמין מונית. אני לא יודע למה היא לא הזמינה מונית. היא ואני הלכנו הביתה ברגל, גוררים את הקיטבג הכבד. זה לקח לנו שעתיים כמעט.

***

חוץ מאותו שרב נשבר אני לא זוכר כלום כמעט מחיי (בוקר קיצי, שאלתי את אבא שלי אם אני יכול להוריד את החולצה, הוא אמר שכן, למה אני זוכר את זה, ולמה אני זוכר שהיתה שם אווירה מתוחה, אני בטח זוכר את זה בגלל האווירה המתוחה, אולי שאלתי את אבא שלי אם אני יכול להוריד את החולצה כדי לראות אם עדיין אפשר להתעסק גם בעניינים רגילים או שהכול נהרס וצריך להיות בשקט) עד שמלאו לי חמש (אני זוכר גם את הלידות של אחותי ושל אחי). ואז טסנו לשליחות באוסטרליה.

שלוש שנים חיינו שם. שלוש השנים המאושרות היחידות בילדותי. כך פיתחתי הן את היכולת, הכלל לא מובנת מאליה, להיות מאושר - והן את היכולת לאבד את כל עולמי בחוסר אונים. אבי כמובן נעדר לעתים תכופות ולפרקי זמן ממושכים. אבל אמא שלי דיברה את שפת המקום והכבידה עלי מעט יחסית, ולא חשתי בחסרונו של אבי. העברית שבפי החלידה, מפאת חוסר שימוש. אבי גער בי על כך מעת לעת. ישראל וישראליותי נשתכחו ממני כלא היו, בלי ספק בסיועה שלא מדעת של אמי, שגם היא נהגה כאילו הארץ שממנה באנו ושאליה אנו עתידים לחזור במהרה איננה קיימת.

משחלפה מחצית התקופה שהוקצבה לשהייתנו באוסטרליה, שבנו לארץ למה שכונתה "חופשת מולדת" של כשלושה שבועות. נחתנו כאן בשעת ערב חמה ולחה באמצע יולי. ומהמאורע הזה, של נחיתתנו בארץ באותו ערב מהביל באמצע יולי, מזדקר לו זיכרון כמסמר מעוקם, חלוד וחד, שממאן להיתלש מחתיכת עץ רקובה. היה לי רע. ובוודאי נמהלה מצוקתי במצוקת אמי עם שובה לארץ הגזירה שלה. אני זוכר שעמדתי מחוץ למונית, והיא כבר היתה ישובה מיוזעת במושב האחורי, כאסירה, לסתה נוקשה וטעונה במתח רב. והיא סיננה לעברי, בלי להביט בי, שהיא מצטערת שרע לי. אולם מנימת קולה ושפת גופה הקשתי כי אינה מצטערת שרע לי, אלא נוטרת לי על כך ואף כועסת עלי, ואולי אינה יכולה לסבול זאת. וכמו באינספור מקרים נוספים, איני זוכר את אבי שם, בסצנה הזו, כשאני עומד מחוץ למונית בשדה התעופה, וגם לא את אחותי ואת אחי, ולא את הנהג ולא את המזוודות, שהיו מן הסתם זרויות אז על המדרכה, שעה שאבי והנהג עסקו בהעמסתן בתא המטען, ואולי אף קשירתן למנשא שעל הגג. אני זוכר רק את אמי ואותי. את הרגע הזה, המפלצתי, בינינו. כשנותרתי לבדי עם תחושתי הרעה. תחושתי הרעה והסתומה, הלא מובנת לי, הבלתי-מפוענחת.

היא ואני. היינו לבד שם. היא בוודאי היתה לבד. וגם אני הייתי לבד. ורק אנחנו היינו בממד הזה, שהיה כמו סמוי מכל העולם.

בלילות ייסרו אותי הצרצרים מבעד לחלון המרושת. לא הבנתי למה יש בעיות קליטה במכשיר הטלוויזיה, למה התמונה בשחור-לבן בלבד ולמה היא מרצדת ונרעדת, נעלמת וחוזרת. אבי הסביר שזה בגלל החום ושיחק באנטנה. אבל זה גרם לי להרגיש שאנו נמצאים באיזה מוצב מרוחק, שהסיגנל המגיע אליו חלש ולא יציב. בראשונה בחיי נדדה שנתי. התהפכתי על משכבי שעות ארוכות ולא מצאתי מנוח. זיעתי נספגה בכרית. ובמקום להניח עליה את ראשי מצאתי עצמי נוגח בה שוב ושוב בייאוש, בקצב קבוע, מהלומות המזרן הקשה מהדהדות בתוך גולגולתי.

העור על גבי התקלף. תלשתי פיסות עור מתות באטיות שהאריכה ככל האפשר את ההנאה הארוטית כמעט כשהוא ניתק מקצות העצבים. לילה אחד הגיעה אלינו נערה שלא הכרתי לעשות עלינו בייביסיטר. היא מרחה לי יוגורט על הגב והרשתה לי לצפות איתה בטלוויזיה בסרט. זה היה סרט עם סידני פואטייה. בזה אני בטוח. הוא כנראה עשה עלי רושם עצום. אני זוכר שזה היה סיפור אהבה בין גבר שחור לאישה לבנה, ושהוריה הערימו עליהם קשיים. אולי לא הבנתי אותו נכון. כי הוא הפחיד אותי מאוד, והחוויה הלא נעימה של צפייה בו נותרה בי עד היום. אני נזכר בו, משום-מה, לעתים קרובות. אולי אני נזכר בו בגלל משהו אחר שהרגשתי באותו ערב. אולי ההיעדרות של הורי. אבל הרי הייתי מורגל בהיעדרות של אבי. כנראה הרגשתי רע בגלל שהיתה שעת לילה מאוחרת ואמי לא היתה בבית, והייתי במקום זר.

זמן קצר לאחר ששבנו לאוסטרליה סיפרה לי אמי שהילד הקטן של המשפחה שעמה החלפנו בתים בעת חופשתנו, זאטוט בלונדיני כבן שלוש, מת בפתאומיות ובמהירות ממחלה שנקראת דלקת קרום המוח. היא סיפרה שחומו נסק ללא רחם לגבהים קטלניים ושהוא הובהל לבית החולים, אך הרופאים לא יכלו להושיעו והוא מת. ישראל המתינה לנו, לאמי ולי, כסיוט בלתי-נמנע, שאליו עוד ניקלע בתום שליחותנו. ולמרות שהיתה מחשבה להאריך את שהותנו באוסטרליה בשנתיים, אז הגיע הציקלון. וחזרנו ארצה כמתוכנן.

***

זה לא נכון מה שאמרתי קודם. שאני לא זוכר כלום כמעט לפני גיל חמש. היה את מקרה פעמון האופניים שהיא זרקה עלי. ישבתי בסלון ליד הפטפון. והוא פגע בקיר קצת מעל הראש שלי. חיכיתי שאבא שלי יחזור הביתה. וכשהוא חזר עדיין היה אור יום. אני זוכר את זה. רצתי אליו לספר לו. עמדנו איפה שכבר הרבה שנים ניצב שולחן הפינג פונג. היה לי חשוב להגיע אליו לפניה. שישמע את הגרסה שלי ראשונה. אבל זה לא היה משנה. היא הכחישה. היא היתה שקרנית. והוא לא האמין לי. ושניהם חייכו זה אל זה וקצת צחקו ביחד והחליפו מבט. כאילו שזאת אי-הבנה, או שאני ממציא סיפורים.

***

הצרצרים חיכו לי בקיץ שבו חזרנו. בלילה הראשון בביתנו הישן חשתי בבטני ריקנות שהיתה כמו גז רעיל. נכנסתי לכיתה ג'. חזות מבנה הבטון שבו למדנו היתה מדכדכת. בכל בוקר נעמדנו בטורים על המרצפות האפורות והעקומות במגרש המסדרים, ועשינו התעמלות בוקר בהנחיית מורה שניצבה על הבמה ותוף מרים בידה. מתיחות ידיים והתכופפויות. שלוש-ארבע ודי. לאחר מכן עלינו ("בצורה מסודרת!" - תמיד הגיעה השאגה במיקרופון) במדרגות אל הכיתות. העברית שלי היתה חלשה. אני, שהייתי התלמיד השני הכי טוב בכיתה באוסטרליה (ורק בגלל, כפי שהדגישה בפני אמי, שהתלמיד במקום הראשון קיבל שיעורי חיזוק פרטיים כדי לנצח אותי) וילד אהוד מאוד - איבדתי באחת את כל מעמדי. ושמי, שלא עורר כל עניין במהלך שליחותנו ונתפס בקרב האוסטרלים כסתם עוד שם זר ומסובך מעט לביטוי, נהפך באחת למשחק משעשע בשביל הילדים ולמקור למבול של הצקות ושאלות. באחת ההפסקות קראתי לכמה ילדים וילדות ושאלתי אותם אם הם רוצים לראות את הבולבול שלי. הם נעמדו סביבי במעגל. הפשלתי את מכנסי ותחתוני. הם צחקקו והצביעו.

זה זיכרון של מהגר. של חיפוש אהבה. בחלוף השנים הוא מתכסה בשכבות של השפלה ובושה. אבל ברגע התרחשותו יש בו תמימות גדולה. ילד מבקש עזרה. ולא מקבל. מפספסים את זה. ואז הילד הולך לאיבוד. מאבדים אותו. הוא מאבד את עצמו. זה אולי הרגע הכי שכיח בילדות. תראו לי בנאדם אחד שיצא לדרך ובאמת הגיע. הוא מתרחש כבדרך אגב, הרגע הזה. באיזו פינה של החצר ההומה. לא שמים לב. זה נגמר. ונשכח, בשולי הפריים בקובץ הווידיאו של מצלמת אבטחה שלאיש אין סיבה לצפות בו. ונמחק.

זמן קצר לאחר תחילת שנת הלימודים קיבלתי שיעורי בית בחשבון. ניסיתי לעשות אותם בכוחות עצמי. בבית. בשעת אחר הצהריים. אבל בתרגילים נתבקשתי להשתמש בדבר-מה המכונה "בדידים". לא היו ברשותי בדידים. וגם לא ידעתי מהם. לא היה לי מושג. אף פעם לא שמעתי על בדידים. ולא נצרכתי להם כשעשיתי תרגילי חשבון. שאלתי את אמא שלי מה זה בדידים. אני זוכר את זיעת כפות ידי על עטיפות הפלסטיק הצבעוניות של הספרים והמחברות. ואת ריח העטיפות. ואת שמי כתוב על המדבקות, בטוש מטושטש. ושהעטיפות לא בדיוק היו כחולות או אדומות או ירוקות. אלא כחלחלות ואדמדמות וירקרקות. חצי שקופות. ואפשר היה לראות בעדן את כריכות המחברות, עשויות חומר קרטוני חום. וכשאני מהרהר בהן עולה באפי ריח מעופש מעט, של כריך גבינה לבנה שנשכח בתיק האוכל, עטוף בניילון שקוף נצמד. וכואב לי על אמא שלי. כי היא הכינה לי את הכריך הזה. ולא אכלתי אותו. לא היה לי טעים. אבל לא אמרתי לה. כדי לא לפגוע בה. פעם אחת היא הכינה לי כריך עם חמאת בוטנים. ואחד הילדים הצביע וצעק, "תראו! לשלהבת יש סנדוויץ' עם חרא של תרנגולים!"

שאלתי את אמא שלי מהם בדידים. אמרתי לה שכתוב בספר. ושאני צריך אותם כדי להכין את שיעורי הבית בחשבון.

יכולתי, כמובן, להגיע למחרת לכיתה ולהגיד למורה שלא עשיתי את שיעורי הבית בחשבון בגלל שלא ידעתי מהם בדידים. זו היתה אפשרות. יכולתי מן הסתם לנהוג כך. או שיכולתי להגיע עם פתק מאמא שלי. ואם היה לה קשה לכתוב בעברית, היא יכלה לבקש מאבא שלי לכתוב אותו כשיגיע הביתה. פתק למורה שבו יהיה כתוב שרציתי לעשות את שיעורי הבית בחשבון. שהתכוונתי לעשות את שיעורי הבית בחשבון. שפיניתי את הזמן לעשות את שיעורי הבית בחשבון. שלא התעלמתי משיעורי הבית בחשבון. ולא ניסיתי להתחמק מעשייתם. נהפוך הוא. נהגתי באחריות. הייתי ילד טוב ואחראי שהתאווה לעשות את שיעורי הבית בחשבון. אבל, למרבה הצער, לא ידעתי מהם בדידים. וגם הורי לא ידעו מהם בדידים. וגם כשבדקנו במילון, אפילו במילון בדקנו, לא הצלחנו להבין מהם בדידים. ניסינו להבין מהם בדידים. חקרנו את הנושא. אבל לא הצלחנו. ואנחנו מבקשים את התחשבותה של המורה ואת הבנתה למצב. כי היינו באוסטרליה שלוש שנים בשליחות המדינה. אבא שלי עשה שם עבודה חשובה. וכידוע דרוש מעט זמן עד שמשפחה תחזור לשגרה בנסיבות כאלה. להתחשבותך ולהבנתך נודה. ואף נבקש, אם אפשר, את סיועה בפתרון תעלומת הבדידים שרובצת על ראשינו כעננה שחורה מבשרת רעות. תודה ובכבוד רב, מואיז בואיז, אבא של שלהבת.

הייתי קם בבוקר בחרדה מסוימת. והולך לבית הספר עם המכתב באמתחתי. ומושיט למורה את המכתב בחשש. שמא תכעס. שיעורי בית צריך לעשות, בלי תירוצים.

אבל מכתב לא נכתב. אמא ואני חשנו חובה גדולה להכין את שיעורי הבית בחשבון. כדי שאוכל להגיע למחרת לבית הספר עם שיעורי הבית בחשבון מוכנים. לא ראינו אפשרות אחרת. השעון תקתק. הלחץ היה רב. הלסת של אמא שלי התקשתה. כמה שנים לפני כן, בלילה קר בחג המולד, עמדנו בכיכר בעיר וראינו זיקוקים בשמים. נשענתי עליה והיא הניחה את ידיה על כתפי. קפצתי משמחה. ראשי פגע בסנטרה. כאב לה. היא כעסה עלי. היא לא אמרה אבל ראיתי. הכול נהרס.

היינו לחוצים. בגלל הבדידים. אני לא זוכר שם את אחותי ואת אחי. רק אמא ואני. ואבא בעבודה. שעת בין-ערביים אפלולית. בחוץ מחשיך ועוד לא הדלקנו אורות בבית. לא שמנו לב שהחשיך. כי אנחנו בלחץ. בגלל הבדידים.

מה כבר יכולנו לעשות? עדיין לא היו לי חברים. לא ידענו למי להתקשר. התביישתי ללכת לבית של ילד מהכיתה ופשוט לדפוק בדלת ולבקש עזרה. ולמה אמא לא התקשרה לחברה שלה כדי לשאול אותה. חברה שיש לה ילדים בבית ספר. ושיודעת מהם בדידים. הבדידים המסתוריים. לא הצלחנו להעלות בדעתנו מה הם עשויים להיות. אבל אמא לא התקשרה לחברה. או שהתקשרה אבל החברה לא ידעה. אני לא יודע.

אז מה עשינו. מה אפשר היה לעשות. אני לא יכול להמשיך לכתוב עכשיו. גרושתי הראשונה, ריקי, בדיוק סימסה לי שהבת שלנו, פז, שוב השתינה דם במקלחת. ומדברת על זה בכפייתיות. בלופּ. אני לא יודע למה היא לפעמים משתינה דם במקלחת. אני לא יודע אם זה קשור לפיגור הקל שלה. אף אחד לא יודע למה היא משתינה דם במקלחת. ויכול להיות שזה לא דם. בדרך כלל מתברר שהיא אכלה סלק לארוחת צהריים בבית ספר באותו יום. אבל היא לא יודעת אם היא אכלה סלק. היא לא זוכרת. אנחנו מבקשים ממנה להתאמץ לזכור אבל היא לא מצליחה. ביקשנו מהם לא לתת לה סלק. אמרתי לריקי לתת לה קולה זירו. פזי מכורה לקולה זירו. ריקי אמרה שאין לה. נגמר. היה יותר מחצי בקבוק ופזי גמרה הכול מאז שחזרה מבית הספר. אז אני הולך לקנות ולהביא להם.

***

הלכנו לשכנה. אישה גוצה ועגלגלה, כל כולה עליצות מעושה ומורטת עצבים. מדי כמה ימים דפקה על דלתנו והציעה צנצנת עם ריבה שרקחה. אף פעם לא נכנסה פנימה. רק נתנה לאמא שלי את הריבה והלכה. היה משהו מתנשא בטקס הזה. אמא לא ידעה לרקוח ריבות. והשכנה נהגה להדגיש עד כמה הריבות הן מסורת במשפחתה, שמתגוררת בירושלים זה שישה דורות. היא השתמשה לעתים קרובות במילה "שורשית". תמיד זמזמה לעצמה כמו מבלי משים שירי להקות צבאיות ותנועות נוער וחבורות זמר. וביתר שאת, ובקול רם במיוחד, כשתלתה כביסה על המתקן המסתובב בגינתה, שנשקף מחלון המטבח שלנו. היו לה שני ילדים, פחות או יותר בגילי. ובעלה יעזוב אותה כעבור שלושים וארבע שנה למען מאהבת שיכיר בחוג לריקודי עם. כי יש אנשים שרק לקראת מותם מפנימים שבקרוב ימותו. ושמגיע להם ללכת אחרי לבם. ולאנשים כאלה תמיד קוראים מניאקים.

השכנה היתה לבד בבית. הראינו לה את ספר החשבון. תראי, הצבענו, כתוב כאן "בדידים". מהם בדידים. והתברר שהשכנה ידעה. ואפילו היתה לה שקית של בדידים. היא הראתה לנו אותם. כפיסי פלסטיק, דקיקים ומוארכים, בשלל צבעים ובגדלים שונים, שנעזרים בהם לחישוב תרגילי חשבון. אבל איך, בדיוק, משתמשים בהם. האם כל בדיד מייצג מספר מסוים של יחידות? ואז מחברים את הבדידים כדי לבצע תרגילי חיבור? הסוגיה נותרה לוטה בערפל סמיך שלא יכולנו לפזרו. ותסכולנו גבר כשהתחוור לנו שהשכנה לא יכולה להשאיל לנו את הבדידים. כי ילדיה זקוקים להם. נצטרך לרכוש ערכת בדידים בחנות לציוד כתיבה ולימוד. במרכז המסחרי של רעננה. מרחק הליכה של כרבע שעה לפחות מביתנו. וכבר מאוחר מדי. אחותי ואחי רעבים. חושך. האוטו אצל אבא שלי. הוא יחזור מהעבודה רק אחרי שהחנות תיסגר. מאוחר מדי.

חזרנו הביתה. עמדנו בסלון. בבוקר עלי להתייצב בכיתה עם שיעורי הבית בחשבון. וטרם פתרתי ולו תרגיל אחד. אמא הניפה מעלה את ידה הימנית. אני זוכר שידה היתה ישרה מאוד. כמו מנסה לגעת בתקרה. ואמא נראתה באותו רגע גבוהה. היא היתה ענקית. והנחיתה את ידה הימנית על גבי בעוצמה רבה. היא נתנה לי מכה כואבת. אני זוכר את הצריבה. ומיד הניפה את ידה שוב, ישרה לגמרי, כמו מונעת על ידי קפיץ שמנגנונו מותנע ברגע המגע עם גבי. ונתנה לי עוד מכה בגב, זהה לקודמתה.

אמא הלכה לחדר שלה. נשארתי בסלון. הרגשתי שהייתי לא בסדר. השתוקקתי להתפייס עם אמא שלי. רציתי להתנצל בפניה ושהיא תסלח לי ותרגיש יותר טוב. שמעתי את קולה קורא לי מחדרה. קול מתוק ואוהב. מפתה. שהציף את גופי בתחושה חמימה. אמא ישבה במיטתה, שעונה על כריות. פניה הוצפו בדמעות. היא סימנה לי לגשת אליה. היא חיבקה אותי. וטמנה את ראשי בין שדיה. היא ליטפה את שערי ונישקה את לחיי ומלמלה שהיא מצטערת. אמרתי לה שלא כואב לי ושאני בסדר.

מעולם לא השתמשתי בבדידים, בכל שנות לימודי בבית הספר. לא הייתי צריך. אף אחד לא ביקש ממני. ומעולם לא נתקלתי בהם בלימודים של דוד. חיכיתי להם, אפילו נדרכתי לקראתם, כשדוד התחיל כיתה ג'. אבל לא היה להם זכר. הם כמו הבליחו לחיי לאחר צהריים אחד, ונעלמו לעד.

***

בחצי השני של שנות השמונים שיחק בלוס אנג'לס לייקרס פאוור-פורוורד בשם איי-סי גרין ג'וניור, שלקח כמה אליפויות עם כארים ומג'יק. הוא קיבל כשם פרטי את ראשי התיבות איי-סי, בדיוק כמו אבא שלו, שגם הוא נקרא איי-סי גרין. לראשי התיבות אין שום משמעות. הם לא מייצגים שום דבר.

***

כשעליתי לכיתה ה' לא נמצא לנו מקום בבניין של בית הספר ושוכנו בצריף ששימש כמרפאת שיניים ציבורית וניצב מחוץ לגדר. למרות שאפשר היה לראות אותו בבירור ממגרש המשחקים, מעולם לא שמתי לב לקיומו. כעבור שנים רבות הבנתי שהמנהל, ירין קעירי, נראה בדיוק כמו הנרי, גיבור "ראש מחק" של לינץ'. אותו שיער שחור מקורזל, מוברש כלפי מעלה. אמא שלי טענה שהוא "לא אוהב ילדים". היא אמרה את זה בנימה חמורת סבר, כמביעה גזירת גורל שיש להסכין עמה. ביום הראשון לשנת הלימודים הקפיד קעירי להציג בפנינו אישית את המחנכת החדשה. זה היה חריג. הם עמדו מול כל הכיתה ברוב טקס. ניכר בקעירי שהוא סבור שמדובר במעמד חגיגי במיוחד. הוא ציין, מבעבע בחשיבות עצמית, שעבד עמה בעבר בבית ספר אחר. וכי היא ידידתו הקרובה. ושאנו בני מזל, ועלינו לשמוח שזכינו לקבלה.

המורה ידידה היתה אישה באמצע החיים. שיער שחור קצר. חזות נוקשה. לסת קפוצה. פה שהתקבע בתבנית של שאיפה עמוקה מסיגריה. בבית היו כל החיישנים שלי ממוקדים באמא. התאמצתי להבחין בסימנים מוקדמים, ולו הקלושים ביותר, להתפרצות ממשמשת ובאה. סרקתי אותה ללא הרף. עקבתי אחרי כל תנועה שלה. הייתי ער לכל שינוי בנימת קולה, ארשת פניה, שפת גופה. אבל את ההתרעה המהימנה ביותר תמיד קיבלתי מאיזו התכווצות בלתי-נראית כמעט בזווית השמאלית של פיה, איזו התמתחות מיקרוסקופית בשריר הלסת. ידידה היתה סיפור אחר לגמרי. היא לא טרחה להסוות את מורת רוחה.

היא רשמה על הלוח את מילות "שחקי שחקי" של טשרניחובסקי. תנועות יד גדולות וחזקות, הגיר מוטח בלוח בחריקות צורמניות, גיצי אבק לבנבן ניתזים מעל ראשה. תמיד היו סימני גיר על פניה. זה השיר הכי אהוב עליה בעולם, חרצה בדרמטיות. מיד הובן כי היא סבורה שזו עובדה שרלוונטית מאוד לכל אחד ואחת מאיתנו. וידידה הרבתה להשתמש במילה "הכי", שאותה הגתה תמיד בהטעמה גדולה - אלימה כמעט - של ההברה השנייה, כמו יורקת אותה בפרצוף של בני שיחהּ. היא לימדה אותנו לשיר אותו. דרשה שנשיר אותו כולנו ביחד. והטיפה באוזנינו על אודות סגולות השירה בציבור, שמעשירה את נפש הפרט. היא לא סבלה אנשים שלא משתתפים. היא הבהירה את זה ללא כחל ושרק. כוחו של הציבור באחדותו, ואדם שמשקיף מן הצד מחליש את הכלל. ידידה שרה את "שחקי שחקי" בהתכוונות אדירה, בקול נבחני וגס, חרוך מסיגריות, אבל בלי לעצום את העיניים לרגע. גם בשיא חוויית הובלת השירה הכיתתית, כשנפשה הורטטה, עיניה היו פקוחות לרווחה והשקיפו עלינו בתובענות. היא רצתה לראות את הפה של כל אחד ואחת מאיתנו זז. היא רצתה לשמוע את מילות השיר בוקעות מכל גרון בחדר. ללא יוצא מן הכלל. היא שרה איתנו "שחקי שחקי" כל יום. בתחילת הלימודים ובסופם. ולפעמים, כשחשה צורך לחשל את רוחנו המתרופפת, גם באמצע היום. כמו ששרים עם ילדים במקלט בעת מלחמה, בניסיון להשכיח מהם את קול הנפץ העז של הפגזים הניחתים על פני הקרקע.

בוקר אחד, בעודה מפליגה בשבחי ריקודי העם, שאותם ניסתה להפוך לפעילות חובה בהפסקה הגדולה, הכריזה, בלי שום סיבה נראית לעין, כי עליה לבשר לנו דבר-מה בעל חשיבות גדולה. פניה עטו שוב את מבען הדרמטי. נימת קולה נטענה בחשיבות העצמית האופיינית לה. הרושם היה שהיא מתוודה על סוד אפל שהיא מניחה שכבר חשנו בו. היא כמו רצתה לפרוק את זה מעליה. לטהר את האוויר. להפיג את המתיחות. "כן, אני פרענקית," אמרה. ומיד ניכרה בה ההקלה. לא היה לי מושג מה זה פרענקית, מה משמעות הגילוי ולמה היא מספרת לנו את זה. אבל היא מיד הבהירה, כי חרף היותה "פרענקית", יש לה זכות על "שחקי שחקי" ועל ריקודי עם, לא פחות מכל אחד ואחת מאיתנו. ושבניגוד אולי למה שנדמה לנו, יש לה גם זכות מלאה להיות המחנכת שלנו ולחנך אותנו, למרות שהיא "פרענקית".

שעת הלימודים האחרונה בשבוע, בצהרי שישי, הוקדשה לדיון בהוויית תנועת הנוער. היא אמרה בתוקף שהיא מייחסת חשיבות עליונה, שאין למעלה ממנה, להצטרפות כל אחד ואחת מאיתנו לתנועת נוער. תלמיד של ידידה הולך לתנועת נוער נקודה. לא משנה איזו תנועת נוער. היא אמנם השתייכה אישית לצופים. ותשמח שמחה גדולה אם נצטרף כולנו כאיש אחד, כל אחד ואחת מאיתנו, לצופים. הצופים היא תנועת הנוער ה-כי טובה. כל אחד ואחת מאיתנו שיצטרף לצופים יסב לה קורת רוח מרובה. אם זה יקרה, היא תהיה ה-כי מרוצה בעולם. אבל. היא בהחלט מכבדת את הזכות של כל אחד ואחת לבחור בתנועת נוער אחרת. מחנות עולים. הנוער העובד והלומד. מכבי צעיר. העיקר להיות בתנועת נוער נקודה.

לא ייתכן שילד שלומד בכיתה שלה לא יצטרף לתנועת נוער. הדבר לא יעלה על הדעת. נכון, אסור לה להכריח אותנו. למרבה הצער. וחבל. הסמכות הזו לא ניתנה בידה. זו טעות רצינית של משרד החינוך. כשהיא היתה ילדה לא היתה בכלל שאלה. כל הילדים בכיתה הולכים לתנועת נוער, מה זאת אומרת. היא לא מסוגלת להבין את ההורים שלנו שלא מכריחים אותנו ללכת לתנועת נוער. היא בהחלט תדבר על זה איתם באסיפת הורים. בלי ללכת לתנועת נוער אי-אפשר לגדול להיות אדם טוב וראוי בישראל. ערכים. זה כל הסיפור. נקודה. והיא תראה בעין מאוד לא יפה סירוב של אחד או אחת מאיתנו ללכת לתנועת נוער.

רוב רובם של ילדי הכיתה נענו ברצון ובלא פקפוק לתביעתה של ידידה. ובכל יום שישי, בשעה האחרונה, היא שרה איתנו "שחקי שחקי", עיניה מחפשות בקדחתנות, ללא לאות, ילדים שרק מניעים את השפתיים אבל לא שרים באמת. ואז היא נהגה לקיים הצבעה. כל מי שהולך מחר לפעולה שירים יד. היא סקרה את יער הידיים המורמות בקורת רוח, כמו רודן שמשקיף על מצעד צבאי. ומנתה את הידיים, במלמול שפתיים שהזכיר תפילה חרישית. תוך שבועות ספורים נותרו שלושה סרבנים בלבד: אני ושני חברי, שון ואייל.

"שלושתכם בושה לחינוך הוריכם," מיהרה ידידה להכריז מול כל הכיתה. היא מצפה שבשבוע הבא לא יהיה בכיתה אף לא ילד אחד שלא מרים את היד. לי אישית היא ייחדה משום-מה את התואר "חזיר". היא הסבירה לכל הילדים שתפקידם לדאוג שנצטרף לתנועת נוער. כי לעת עתה אין לה ברירה אלא לקבוע שהתנהגותנו היא בבחינת "אדם לאדם זאב". ואסור ליתר ילדי הכיתה להסכים להתנהגות כזו.

אמא הסבירה לי שנקלעתי למלחמה עם ידידה בגלל שאני "אינדיבידואליסט". כמוה. שון היה עולה חדש מאוסטרליה. מטבע הדברים התחברנו. בילינו שעות רבות ביחד כל יום. אמא התחילה להשמיע הערות ביקורתיות שלא שעיתי להן. יום אחד, בשעת צהריים דוממת, בסביבות שלוש, הופיע שון בשער ביתנו וקרא בשמי. אמי קראה לי מחדרה. שוב היתה ישובה על מיטתה, שעונה על כריות, מבטה מוטרד וקודר. היא אמרה לי שאני מבלה זמן רב מדי עם שון ושזה לא בריא לי. היא ביקשה שאגיד לו ללכת הביתה. יותר לא נפגשתי עם שון.

ביום השישי הבא התברר במהלך ההצבעה שרק אייל ואני מתמידים בסירובנו להצטרף לתנועת נוער. במהלך שיעור תנ"ך ישבתי על כיסאי בירכתי הכיתה, ובעוד ידידה מהלכת אנה ואנה בין השולחנות ומרצה על הנביא ירמיהו, שיחקתי מבלי משים בעט שבידי. לחיצותי החוזרות ונשנות על הכפתור שפתח וסגר את העט השמיעו קול אוושה מתכתית של קפיץ נדרך ומשתחרר. טיק-טק. טיק-טק. פתחתי וסגרתי. טיק-טק. הרחש עצבן את ידידה. היא המשיכה לדבר, אך עיניה סרקו את הכיתה בחיפוש אחר מקור המפגע. הקפדתי לחדול מן הפעולה רגע לפני שעיניה ננעצו בי. היתלתי בה שעה שהרוגז שלה הלך וגבר. ואז היא ביקשה שנמתין לה בשקט, יצאה את הכיתה, וחזרה כעבור כמה דקות מלווה במנהל, ידידהּ הטוב משכבר, ירין קעירי. הוא מיד דרש שהילד שמפריע לשיעור בכוונה יקום ויתוודה. אחרת תישא הכיתה כולה בתוצאות.

ישוב מולי בחדרו אמר לי קעירי שבבסיסי אני ילד טוב. ושאייל מסיט אותי. אייל הוא הבעיה. גם לדעת ידידה. כדאי שאחשוב על מעשי, ואתרחק מאייל. במהלך שיעור החברה בשישי בצהריים קיימה ידידה בחירות לוועדת הכיתה, שלה ייחסה חשיבות מרובה. במספר הרב ביותר של קולות זכה אייל. ידידה כעסה. בגדו בה. היא הביטה באי-אמון בתוצאות שרשמה על הלוח. והכריזה שתכף יהיו בחירות חוזרות. והיא מצפה לראות שאייל לא בוועדת כיתה. בגלל שהוא מבחינתה לא תלמיד כאן. אייל ישב מכווץ בכיסאו והביט בעלבון שעה שאף ילד לא הרים את ידו למענו. גם לא אני. משתוקן הקלקול נתקפה ידידה בפרץ מחודש של אנרגיות פדגוגיות ואמרה שבמעט הזמן שנותר נלמד חשבון ולהוציא בבקשה את החוברות מהתיקים.

אבל אייל לא הוציא את חוברת החשבון מתיקו. ידידה שאלה אותו מה זה בדיוק אמור להביע. ושיוציא את חוברת החשבון תכף ומיד. אבל אייל לא הוציא את חוברת החשבון מתיקו. ואמר לה, "אמרת שמבחינתך אני לא תלמיד." ידידה אמרה לו שזה יעלה לו ביוקר. מי אתה חושב שאתה. "אבא שלי אמר לי שפיטרו אותך מבית הספר הקודם שלך," אמר אייל, "כי הרבצת לילד." הוא הזיז את כיסאו אחורה ברעש רב, לקח את תיקו והחל לרוץ לעבר הדלת. היא תפסה אותו בשיער. לאייל היה שיער קלאסי של ילד שובב. כמו בקומיקס. עם כרבולת שקל לתפוס. הוא ניסה להדוף אותה ולהשתחרר. הם התגוששו. התיק נפל מגבו. ידידה המשיכה לאחוז בשערו בשמאלה. ובימינה הלמה בו פעמיים בגבו. שערו נשמט מאחיזתה. הוא החליק לרצפה. אסף את תיקו. ונמלט מהכיתה.

ידידה שלחה ילדה ממושמעת במיוחד לקרוא למנהל. כשחיכינו היא פשוט המשיכה ללמד חשבון. כשקעירי הגיע יצאה אליו ידידה והם שוחחו במסדרון בקולות נמוכים. הוא נעמד מולנו והודיע שקרה כאן משהו חמור מאוד. תלמיד בכיתה תקף את המורה ידידה. הוא לא יסבול התנהגות כזו. זה הכול.

אייל הושעה לשבוע. הלכתי לבקר אותו אחרי הלימודים. הוא אמר לי שאני פחדן. החברות בינינו נהרסה. ההורים שלי אמרו שהם חשבו על זה והגיעו למסקנה שלא כדאי שאעבור כיתה. כי בחיים יש גם חארות וצריך לדעת להתמודד. לפעמים צריך לדעת לאכול את "זה", אמר אבא שלי, ועשה אצבע משולשת. כשהייתי באוניברסיטה, לפני שהפסקתי באמצע התואר בגלל הסימפטום, עליתי פעם אחת על אוטובוס צפוף מאוד וראיתי את אייל עומד שם, אוחז בידית. נדחקתי לעברו ושאלתי לשלומו. הוא סיפר לי שלפני כמה חודשים נודע לו שידידה היתה מעורבת בתאונת דרכים. היא נהגה ושברה כמה צלעות. בעלה, שישב לידה, נהרג. אייל התקשר אליה, הזדהה, ואמר לה שהוא שמח לשמוע שזה קרה לה. לו היה מזמין אותי לבצע עמו את מעשה הנקם הזה, לא היה לי אומץ.

***

פזי ואני שוכבים על הגב ומעיפים בלונים לתקרה. הודפים אותם מעלה קלות בכפות ידינו ועוקבים אחר נפילתם האטית, המסטולה. זה מרגיע אותנו. המוח שט. אנחנו יכולים לעשות את זה שעות. מספיק אפילו בלון אחד. אפשר להתמסר איתו. לפעמים במקום בלונים אנחנו מפריחים בועות סבון. למרות שפזי תמיד נושפת חזק מדי. "איזה מפגרת אני," היא אומרת, "זה משהו בנפש שלי. נולדתי ככה. מה אכפת לי." כל פעם שאני מכיר אדם חדש בערך בגילי אני שואל אותו מתישהו, תגיד, אתה זוכר שכשהיית ילד השתמשת בבדידים בשיעורי חשבון? אבל אף אחד לא שמע עליהם.

***

אמא אמרה לי לך לאבא, שאל אותו את מי הוא אוהב יותר: אתכם הילדים או את כלי הנגרות שלו במחסן. והוא התרעם על השאלה ואמר שמה זאת אומרת, ברור שהוא אוהב אותנו יותר. חזרתי לאמא ואמרתי לה, אבא אמר שהוא אוהב אותנו יותר. קצת לפני שהייתי אמור להיכנס למיטה החלקתי בשלולית שנקוותה למרגלות מכונת הכביסה. רצתי מבוהל ורטוב כולי להתחפר בין הסדינים. ניסיתי להירדם, כולי רטוב. לא סיפרתי לאבא ואמא. אמא אמרה לאבא שאסור לו לדבר איתי בעברית. היא נהגה להגיח מן המטבח, באמצע שטיפת הכלים, ולנזוף בנו ששמעה אותנו מדברים בעברית. אפילו כשהיינו בגינה היא שמעה אותנו. יש לנו הסכם, היא הזכירה לנו. בבית מדברים רק באנגלית.

במסדר הבוקר החלטנו כתריסר ילדים מהכיתה לנסוע באוטובוס לקולנוע דוד בהרצליה ולראות "גריז" בהצגה של ארבע וחצי אחר הצהריים. טיפות גשם נטפו מעלי כותרת של פרחים צהובים בשדות. אני לא יודע את שמות הפרחים. אבל אני אוהב רוח קרה ומגע של אוויר רטוב על הלחיים שלי ונוסע באופניים מסביב לבוץ, חול רטוב ניתז מהגלגל ומכתים את שולי המכנסיים. אני אוהב לפתוח עד הסוף את החלון של האוטו במושב האחורי ולהרגיש את הרוח טסה בשיער שלי ולהוציא את היד ולנסות לכופף את הרוח והיד כמעט עפה לי מהגוף. אני פוחד לנסוע לסרט עם הילדים מהכיתה. אני מודאג ואני לא יודע ממה. אני רק יודע שאני מודאג. כואבת לי הבטן. אני לא אספיק להודיע לאמא שאני נוסע לסרט. היא תחזור מהעבודה רק אחרי שכבר נצא. היא לא תדע איפה אני והיא נורא תדאג. אני מדבר רגיל כשמדברים אלי.

כבר הייתי פעם בקולנוע דוד. ראיתי שם את "חלף עם הרוח". הלכתי עם תלמיד לאנגלית של אמא שלי שהיה בתיכון. כל הזמן רציתי לחזור הביתה. נסענו באוטובוס. אני מכיר את הדרך. אבל אני פוחד לנסוע באוטובוס. כי הוא לא נוסע ישר לאן שצריכים להגיע. הוא עושה כל מיני סיבובים. וכשמסתכלים פתאום החוצה מהחלון לא מזהים איפה שנמצאים וחושבים שאולי הלכנו לאיבוד. ולוקח לו המון זמן. ומחשיך. והמון אנשים עולים ואין להם מקום לשבת. והם עומדים וחוסמים את הראייה. ואי-אפשר לראות החוצה. אי-אפשר לראות מתי מגיעים. ואולי כבר עברנו את התחנה. ואז אי-אפשר לדעת מתי לרדת ולאן האוטובוס לוקח אותנו. ואיך אפשר יהיה להתקשר משם לאמא או לאבא שיבואו לקחת אותי. וגם אם יודעים איפה לרדת, קשה להגיע לדלת כי כל האנשים עומדים וחוסמים את הדרך. והנהג כבר סוגר את הדלת וצריך לצעוק לו רגע נהג, נהג, תפתח את הדלת.

השארתי לאמא פתק שנסעתי לראות את "גריז" בקולנוע דוד בהרצליה ואהיה בבית בסביבות שבע וחצי. ידעתי שהפתק לא ירגיע אותה. הוא יעשה רק להפך. כל הזמן עמד לי. נפגשנו בתחנה. גם בנות. הייתי בן אחת-עשרה. פנטזתי עליהן בלילה במיטה כשניסיתי להירדם. פנטזתי שבבית הספר הוחלט שכל בת או קבוצה קטנה של בנות יכולות לבחור בן ולחיות איתו בקונסרבטוריון הסמוך לבית הספר. ושאני חי, בקונסרבטוריון, עם שתיים או שלוש בנות שנמשכתי אליהן. ואז היה מותר לנו להתפשט. והן התחככו בי ונגעו לי בבולבול והרחתי את השיער שלהן. ואז השתנתי עליהן. כלומר, ברח לי פיפי מרוב שהן נגעו לי בבולבול. לא יכולתי לשלוט בעצמי. גם לא ניסיתי. זה היה כיף. אלה בכלל לא היו הפנטזיות המיניות הראשונות שלי. פנטזתי במיטה גם באוסטרליה, כבר כשהייתי בן שש. שהנהלת בית הספר הודיעה שהבנים והבנות צריכים להתחלק לזוגות ולהתחתן. ואז היה מותר לנו להחזיק ידיים. הידיים של בנות היו רכות ומרגשות. אבל כשהתיישבנו באוטובוס לא דיברתי עם הבנות. גם לא הסתכלתי עליהן.

ישבתי ליד ילד שכולם קראו לו קצב, במלעיל. שאלתי אותו אם הוא לא פוחד שהוריו ידאגו לו. אם הוא לא מפספס את ההורים שלו. התכוונתי "מתגעגע", אבל זה היה תרגום משובש מאנגלית. הוא צחק. חיפשתי שותף לצרה. היו לי זרמים לא נעימים בבטן. מישהו מאחורי נתן לי צ'פחה בראש ולא הגבתי. לא זזתי. "תראו איך הוא מתעלם," מישהו אמר. החליפו מבטים. התעלמתי. "הם סתם מטומטמים," אמר קצב. אמרתי לו שגם הסרט מטומטם ושבעצם אני לא רוצה לראות אותו ושכדאי גם לו לחזור איתי הביתה. "מה, אתה דואג שההורים שלך יכעסו?" הוא שאל אותי. "לא," אמרתי. לא ידעתי למה אני דואג. אבל ידעתי שאם אחזור הביתה אפסיק לדאוג. הייתי חייב להיות בבית. כשהייתי בבית לא דאגתי. הסתכלתי החוצה מהחלון ולא זיהיתי איפה אני. "איפה אנחנו?" שאלתי את קצב. "מה אתה דואג," הוא אמר.

קליפתי החלולה ישבה באוטובוס, מסביבה ילדים מפטפטים. אני ריחפתי במרחב פנימי סודי. היתה לי משימה חשובה. מוטלת עלי אחריות כבדה. אני חייב לחזור הביתה.

כל הזמן הצצתי בשעון. אמא כבר בדרך הביתה. אני חייב להיות בבית. מקומי שם. אני לא יכול להיות כאן איתכם עכשיו. אם לא אהיה בבית, יקרה אסון.

הגענו לקופות. טיפות גשם מנצנצות על מעקה הברזל, שצבעו הירוק מתקלף. אני עוקב אחר טיפת גשם אקראית מפלסת דרכה במורד המעקה למדרכה. כאילו שהיא חיה ויש לה שכל והיא רואה. הילדים מפטפטים וקונים חטיפים. אני ממשש את הכרטיס בכיס ואת העודף שקיבלתי כשקניתי את הטוויסט. אני מפחד שאין לי מספיק כסף לחזור הביתה. אני סופר את הכסף. הילדים עסוקים, הם לא שמים לב אלי בכלל. אני מתרחק מהם והם לא שמים לב. אני מעבר לפינה, הם כבר לא רואים אותי. אני הולך לתחנה. אני לא לגמרי בטוח איפה התחנה בכיוון הבית. זה מדאיג אותי. אני מציץ בשעון. לא אספיק להגיע הביתה לפני אמא. אני הולך מהר יותר. מהר ממש. אני שומע את הנשימות שלי.

לאט נסע האוטובוס. מתפתל בין תחנות. ובכל תחנה ממתינים אנשים. כולם רוצים לחזור הביתה. ואיש-איש בתורו עולה במדרגות ונכנס לאוטובוס ומשלם לנהג, וממתין ביד פשוטה לקבל עודף וכרטיס. כרטיס ורדרד מנייר זול ודק שמתפורר בין האצבעות. הדיו השחורה המוטבעת בו נספגת בכרית האצבע. נמרחת על הלחי מבלי משים. לאט נסע האוטובוס. המנוע שלו מתאמץ מאוד, מחמם לי את התחת. ואני הצצתי בלי הרף בשעוני. וידעתי שאת העתיד להתרחש כבר אי-אפשר למנוע. הוא מתרחש ברגעים אלה. ואני מזדחל לעברו.

רצתי הביתה במורד הרחוב. אמא שלי צועדת לעברי מרחוק. ואני רץ לעברה. המבט שלה קרוע ופרוע. היא יצאה לחפש אותי. למרות שקראה את הפתק שלי. וחשבה שאני בסרט. היא יצאה לחפש אותי.

למחרת אמרו לי הילדים שאני משוגע, מה פתאום נעלמת ככה בלי להגיד כלום, למה לא נכנסת לסרט. לא העליתי בדעתי שהתנהגותי היתה לא הוגנת כלפיהם, ושהם עלולים לדאוג לי.

***