כבולה

גלאי העשן הופעלו.

“כולם לשבת,” הורתה לנו ניקול, המדריכה בחוג הדרמה. התיישבנו כולנו על הרצפה הקרירה וצמרמורת חלפה בגבי. תחושה מוזרה אפפה את החדר.

ניקול התיישבה לידי. יכולתי לשמוע את הנשימות שלה בתוך השקט שהשתרר בחדר. היא התחילה לדבר, אבל המילים שלה נשמעו מעורפלות, חולפות מעליי.

הוא עמד ליד הדלת. 

ניסיתי להיזכר מאיפה הוא מוכר לי. למרות המסכה השחורה שעל פניו, יכולתי בוודאות לומר שראיתי אותו בעבר. עיניו הירוקות בהקו לנגד אור המנורה הצהוב שבחדר. אף אחד חוץ ממני לא שם לב אליו, ואני לא הצלחתי להתיק ממנו את מבטי. אלו היו עיניים ממגנטות שכבר פגשתי בעבר, אבל מתי ואיפה?

הוא הושיט את ידו קדימה, לקראתנו. נשימתי נעתקה – האקדח שבו אחז היה מכוון כעת לכיווני. הסתחררתי. הכרחתי את עצמי לנשום נשימות עמוקות.

אגלי זיעה הצטברו על מצחו. לשבריר שנייה יכולתי לזהות היסוס קל בעיניו, אך הוא חלף מיד ואת מקומו תפס מבט קפוא והחלטי.

מבטינו הצטלבו. בהיתי בו, מהופנטת. 

קנה האקדח שינה את כיוונו וכעת כוון לעבר ניקול. יכולתי להרגיש את הדם קופא בעורקיי. רציתי לצרוח, להזהיר אותה. ניסיתי לזוז, אך ללא הועיל. לא יכולתי לעשות דבר. ליבי פעם בחוזקה. צרחתי בכל כוחי רגע לפני שהוא ירה בניקול. עיני כולם הופנו אליי, ולא אשכח את המבט המפוחד של ניקול.

צליל הירייה פילח את הדממה. כאב חד פעם ברגלי הימנית וצעקה נפלטה מפי.

מצמצתי כדי למקד את ראייתי. אני בסדר. תחושת הקלה הציפה אותי.

“זה היה בסך הכול סיוט,” מלמלתי לעצמי, אף שעדיין לא הייתי בטוחה בכך. רעדתי, הרגשתי שאפי רטוב והרמתי את כף ידי כדי לנגב אותו. נבהלתי – אצבעותיי היו מלוכלכות בדם.

דם אדום וסמיך טפטף מאפי אל השמיכה והכתים אותה. סחרחורת תקפה אותי. הנחתי אצבעות על גשר אפי ולחצתי בחוזקה, כפי שאימא לימדה אותי לעשות. הטיתי את ראשי לאחור והמשכתי לאחוז באפי.

הבטתי מבעד לחלון. בחוץ שרר עדיין חושך מוחלט. קמתי ממיטתי מהר מדי, וסחרחורת תקפה אותי. שוב. נאחזתי בכיסא שעמד סמוך למיטה. ידיי רעדו ללא שליטה, וזה הלחיץ אותי אף יותר.

באותו לילה לבשתי את הפיג’מה הפרוותית שלי. בדרך כלל היא מחממת אותי ונעימה, אבל עכשיו רציתי רק לפשוט אותה מעליי. גופי להט. ניגבתי בכפות ידיי את אגלי הזיעה שעל בטני לאחר שפשטתי את הפיג’מה, ולבשתי גופייה דקיקה במקומה.

“אימא,” ניסיתי לצעוק, אך רק חריקת קול כמעט בלתי נשמעת נפלטה מפי. הפחד השתלט עליי ומחשבה מטרידה התעוררה במוחי: אולי מה שקרה בחוג הדרמה היה אמיתי? בחנתי את הרגל שלי, שהייתה שלמה ובריאה, וביטלתי מיד את הרעיון הזה. 

“אימא!” ניסיתי שוב. הפעם הצלחתי לבטא את המילה, אך קולי עדיין בגד בי.

“אימא!” צעקתי. כאב חד פילח את ראשי וכתמים שחורים הופיעו לנגד עיניי. התמוטטתי על הרצפה. שריריי הרפו מאחיזתם. הפסקתי להילחם. הדבר האחרון שאני זוכרת רגע לפני החושך הוא צל שחור שהתקרב אליי.