כבי את הנר

פקד רַמְזִי עִיסָא מצץ סוכריית רִיקוֹלָה בטעם מרוָוה והשקיף ממרחק בטוח על מתחם האריות בספארי.

הוא קילל חרש. היו לו רעיונות טובים יותר לבילוי של שעות הפנאי מאשר לעמוד בשבת אחר הצהריים, ביום חם במיוחד בתחילת יוני, מול חיות הטרף העצומות. פַאדִי, בנו הבכור, היה עדיין צעיר מכדי ליהנות מביקור בספארי. כשמינו את עיסא לראש צוות חקירות מיוחד בימ"ר — היחידה המרכזית של המרחב — הוא לא העלה על דעתו שיצטרך לחקור מוות בטריפה.

עיסא סוכך על עיניו מן השמש והתקדם עד קצה השביל כדי לראות טוב יותר את הגופה ששכבה על משטח מלבני מוצל בחלקו, בקדמת הכלובים. היא נראתה כמו תבליט של ציור פרעוני — הגוף נטוי על צדו, רגליים וידיים מקופלות, גף לפנים וגף לאחור, כאילו קפא באמצע ריצה. באורח מוזר, משטח הבטון שמתחת לגופה היה נקי מדם. אך המוזר מכול היה הצוואר.

לא היה צוואר.

הגולגולת נותרה מחוברת לכתפיים רק בשתי רצועות דקות של עור וגידים. טבעות סחוסי קנה הנשימה היו חשופות.

מאחורי הפקד השתרכה עוזרתו הנאמנה, הרבֿ־סמלת רוֹנָה פִּיזַנְטִי, מכשיר קשר מתנדנד על כתפה, עיניה נעוצות בעקבות הצמיגים הטריים שנותרו בבוץ ונעלמו בשלולית. מים ניגרו מפיצוץ בצינור השקיה, חצו שקערורית בַּשביל, התנקזו אל תעלה והצטברו לרגליו של שער צדדי בגדר הספארי. השער היה נעול במנעול כבד תלוי על שרשרת ברזל.

"רופא נשים?" תהה עיסא. "מה הוא חיפש ליד האריות?"

"היה להם יום כֵּיף, בוס."

"להם?"

"למחלקה לגינקולוגיה ומיילדות," אמרה פיזנטי והצביעה על בלונים צבעוניים שנתלו בין העצים בפארק הלאומי שמעבר לגדר ועל כרזות של חברות תרופות, שהתנפנפו ברוח.

בעזרת המשקפת קרא הפקד את הכותרות:

לעבור את הַבְּלוּת וּלְבַלוֹת

סִיאָלִיס SR לשיפור חיי המין של הגיל השלישי

כעת תוכלי לצחוק בלי חשש! מִירוֹפְלֶקס —

השתל המהפכני להרמת רצפת האגן

"והכי חשוב," המשיכה פיזנטי, "יש לנו כבר זיהוי. דוקטור יואב דביר. בן חמישים ושתיים מרמת גן, רופא נשים ומיילד בכיר. יש לו קליניקה משגשגת ממש מעבר לכביש, ברחוב הירדן."

הפקד שרק. לא סתם אחד, דג רקק, אלא רופא בכיר. נוסף על הצרות הרגילות של חקירה משטרתית, האיש "בחר" להסתלק מן העולם בדרך מקורית — לא מנת־יתר, לא תלוי, לא יָרוּי ולא דַקּוּר. כלי הנשק המשוער: שתי שורות מעוקלות של שיני אריה — ניבים, חותכות וטוחנות.

"כמה שיניים יש לאריה רעב?"

"החיות שלנו אינן רעבות," ענה בכעס פרופסור שמריהו נבון, מנהל הספארי.

מניסיונו העשיר ידע פקד רמזי עיסא שעוד מעט כל ערוצי החדשות בטלוויזיה, בעיתונות הכתובה ובאינטרנט יתחילו לצייץ. הוא יכול היה לדמיין את הכותרות זועקות: "רופא נטרף בספארי ברמת גן". ניצב ראובן כינורי ינשוֹף בעורפו. נותרה לו רק שעה של חסד. אולי פחות.

"אז תני לי לנחש. כל המחלקה הייתה בפיקניק והדוקטור הלך בשדות, אולי בחברת מיילדת או מתמחָה צעירה." הפקד התכופף ובחן מקרוב את עקבות הצמיגים. אחר כך הזדקף ועיניו נדדו אל האריות. "מצאו להם מקום להתבודד."

מתחם האריות גוּדר במחסומי משטרה, וזירת האירוע סומנה בסרט זוהר. המטפלים הכניסו את האריות לכלובים ניידים עד שתושלם בדיקת המז"פ. מאחורי הסורגים נראו צלליות כבירות נעות אנה ואנה. מדי פעם נישאה שאגה ברוח.

פיזנטי צקצקה בלשונה, אות וסימן שמשהו אינו כשורה. "הדוקטור הזה," הצביעה על הגופה, "הוא לא אמור להיות פה."

"אבל הוא בכל זאת פה," רטן עיסא מתחת לשפמו.

"לא, לא. אני מתכוונת שדוקטור דביר היה רשום היום בתור כונן במחלקה. בחדר לידה, לא מפסיקים לעבוד, אתה יודע, והכוננים ישנים שם. אבל, כמו שהבנתי מהאחראי שלהם, דוקטור דביר הבריז."

"ככה, בלי להודיע?"

"דוקטור לוי, האחראי על התורנויות, אומר שזה לא קרה איתו מעולם. הוא ניסה לאתר אותו, אבל דביר לא היה זמין בנייד וגם לא בטלפון בדירה שלו. בסוף הוא הזעיק מחליף."

"אף אחד לא ענה? מה עם האישה, משפחה?"

"הוא לא נשוי, בוס. במחלקה לא יודעים על שום בת זוג קבועה או בן זוג. אימא שלו עדיין בחיים, בבית אבות. ויש אחות אחת באוסטרליה. דוקטור לוי אומר שבמחלקה לא זוכרים שדביר היה חולה אי־פעם ביותר מעשרים השנים שהוא עובד שם. הוא אף פעם לא הבריז. התלוצצו שזה בגלל שאין אישה שתקצר לו את החיים."

"הם לא יודעים הכול," אמר עיסא.