כוחה של זהות

פרק ראשון שאיבת כוח מהחיבור לעצמנו

בג'ונגל החברתי של הקיום האנושי, לא קיימת תחושת

חיים ללא תחושת זהות.

אריק אריקסון

רובנו זקוקים לתחושת משמעות בחיינו ורוצים להיות חלק ממשהו גדול יותר, להרגיש שהצלחנו ולהגשים את עצמנו - כבני אדם, כאח או כאחות, כהורים, כבני זוג, כעובדים, כאנשי עסקים, כמתנדבים, כפעילים חברתיים, כאזרחים, כחברים בקהילה, או פשוט כתושבי כוכב הלכת הזה.

אבל מה הם חיים בעלי משמעות? אנחנו רוצים להאמין שלחיינו יש חשיבות, שאנחנו מתַעלים את האנרגיה שלנו לבנייה של דבר היקר ללבנו. ב־1943 הציג אברהם מאסלו את פירמידת הצרכים שלו. הוא שיער שבני אדם מחוּוטים להגשים קודם כול צרכים בסיסיים ומתקדמים בכל פעם לרמה הבאה רק לאחר שהגשימו את הצרכים שכוללת הרמה הקודמת.2 אנחנו מתחילים במילוי הצרכים הפיזיולוגיים הבסיסיים, כמו מזון וקורת גג. לאחר מכן אנחנו יכולים להתקדם להשגת רמות גבוהות יותר של ביטחון, שייכות, אהבה והערכה חברתית, ולבסוף למימוש עצמי. החיים מתחילים לקבל משמעות עם הרחבת שאיפותינו מעבר למימוש הצרכים הבסיסיים שלנו.

המסע שלי עזר לי להבין מה הם הדברים המזינים את החוסן הרוחני הנחוץ לחיים בעלי משמעות. גיליתי שהחוזק והחוסן נובעים מהבנה אמיתית של הדברים שהופכים אותנו למי שאנחנו ומחיבור אמיתי אליהם. ההתוודעות לעצמנו ולערכי הליבה שלנו היא תהליך שנמשך כל החיים, ואפשר להתחיל בו בכל רגע נתון. כדי לעשות זאת יש צורך לקיים שיח פנימי ישר, להתבונן עמוק לתוכנו ולחקור ללא הרף מידע חדש והזדמנויות חדשות. מעבר לכך, פירוש הדבר הוא לקיחת אחריות מלאה על חיינו, על התשובות שאנחנו נותנים לעצמנו ועל מה שאנחנו בוחרים על סמך התשובות האלה.

מדוע אנחנו זקוקים לחוזק ולחוסן? מרביתנו מרגישים לפעמים שהעולם מבלבל ומפחיד ושהמצב אפילו הולך ומחמיר. אנחנו חשים אי־נוחות לנוכח השינויים הפוליטיים, הדתיים והחברתיים המתרחשים לנגד עינינו. מנהיגים קיצוניים ופופוליסטים הולכים ומתחזקים, פנאטים מבצעים מתקפות טרור בשם הדת, הבינה המלאכותית משתלטת על מקומות העבודה שלנו, ומדי יום התקשורת מוצאת אשם חדש בכל הכאוס הזה.

למען האמת, המצב מעולם לא היה טוב יותר. בהשוואה למצב לפני 50 שנה, יש לנו שירותי בריאות טובים יותר, הרעב איננו תופעה נפוצה, מים נקיים זמינים באזורים רבים בעולם, ומתן הזדמנויות שוות הולך ומשתפר כל הזמן. אז למה מה שמתרחש כיום מעורר בנו תחושת מצוקה ומדוע אנחנו חרדים כל כך מפני העתיד?

אינני פסיכולוגית או הוגת דעות. הידע והתובנות שאני חולקת איתכם נובעים היישר מניסיוני האישי ומשנים שבהן בחנתי את הדברים שיכולים לחזק אותנו ולעשות אותנו חסינים יותר ומוכנים להתמודד עם כל דבר שיזמן לנו העולם.

כבת להורים יהודים ברוסיה הקומוניסטית, שהתבגרה בצל נפילת מסך הברזל ועברה ממוסקבה ללונדון ואחר כך לישראל, הייתי תמיד מהגרת או חלק ממיעוט. כל חיי בחנתי את הנורמות התרבותיות סביבי - לא מתוך בחירה, אלא מפני שנאלצתי לעשות זאת. הייתי צריכה לנסות להבין אילו מהן נכונות עבורי ואילו לא, אילו הן זכותי מלידה ואילו דברים חדשים ומסעירים אני יכולה לאמץ לחיי. יש לציין שלא פעם נכשלתי בכך. עובדת היותי מהגרת חדשה הציתה את התהליך שבו חקרתי מי אני בדרך היעילה ביותר - מפני שלא היתה לי ברירה. כאשר אתם נמצאים תמיד בסביבה שהיא מחוץ לאזור הנוחות שלכם, אתם מתחילים לשאול את עצמכם אם מה שאתם מכירים הוא באמת מה שאתם אוהבים - או רק מה שאתם מכירים ורגילים אליו. כדאי לעורר את התהליך הזה ולאמץ אותו. נכון, הוא לא תמיד קל, אבל כך תזכו להכיר את האני האמיתי שלכם וליהנות ממנו.

מפני שגדלתי כחלק ממיעוט לא היתה לי ברירה אלא לחקור ולשאול שאלות רבות. כך אימצתי את נקודות המבט ולמדתי את דרכי הפעולה שאני חולקת איתכם בספר הזה.

מה הביא אותי לשאול שאלות? המשפחה שלי הדחיקה את זהותנו היהודית. למעשה, בכלל לא ידעתי שאני יהודייה עד גיל שבע, כאשר מישהו בבית הספר שלי קרא לי יהודייה והשתמש בכינוי גנאי. סבתי, שהיתה מורה בבית הספר שלמדתי בו, הרגישה שהיא חייבת לספר לי את האמת על זהותי. "אני אגיד לך שני דברים", היא אמרה. "יש שתי יהודיות בכל בית הספר, את ואני. ואנחנו לא נגיד על זה אף מילה נוספת לעולם". זה היה רגע מכונן עבורי. בפעם הבאה הנושא עלה רק שנים רבות לאחר מכן, לקראת נסיעה לישראל.

השאלות לא הסתיימו כאן. גיליתי שאני יהודייה בגיל שבע, אבל אף אחד לא דיבר איתי על זה. כל מה שידעתי היה שאני שונה. באותה תקופה הצטרפתי לתנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית, אבל כעבור זמן קצר, לאחר התפרקות ברית המועצות, פתאום לא הייתי עוד אזרחית סובייטית. חיינו ב"רוסיה חדשה", ואף אחד כבר לא ידע מי הוא. הזהות שלי היתה מטושטשת עוד קודם, אבל עכשיו, כשהקומוניזם נותר מאחור, היא היטשטשה עוד יותר. מה היתה המשמעות של כל המונחים והתוויות החדשים האלה? למי ולמה התחברתי עכשיו?

בגיל 13 הודעתי להורי שאני עוברת ללמוד בבית ספר יהודי. הגיע הזמן למצוא אנשים דומים לי בדעותיהם. זה היה הניצוץ הראשון של לקיחת אחריות על עצמי. לאחר מכן, כאשת מקצוע צעירה, היגרתי ללונדון ושוב הייתי זרה בסביבה ועלו אצלי שאלות חדשות. כך המשכתי בתהליך השינוי, החקר וההתחבטות בשאלה מה הדבר הנכון לי.

בספר זה אחלוק איתכם מדוע כיום, בעולמנו הגלובלי וחסר הגבולות, הגדוש מידע והזדמנויות, חיוני להבין מי אנחנו באמת ולהתחבר לעצמנו. אציע כאן דרך שבאמצעותה אפשר להגיע להבנה הזאת ולהניע את התהליך הבלתי־פוסק שבו כל אחד מאיתנו שואל את עצמו, האם זה טוב לי? האם זו הדרך שלי לעשות דברים? או שאולי זה רק מה שמצופה ממני או מה שכולם עושים? אולי זה כבר לא נכון עבורי היום, השנה או בשלב הזה בחיי?

לאחר שמתרגלים לשאול את השאלות האלה באומץ, אפשר להתחיל להתמודד בכנות עם התשובות. כך אנחנו יכולים לקחת אחריות מלאה על חיינו, כולל ההזדמנויות, הכיוונים והרעיונות שברצוננו לאמץ או לדחות בעקבות התשובות. כך אנחנו מפסיקים לבזבז את האנרגיה שלנו על דאגות ועל עשייה של דברים שאינם נכונים לנו ומתחילים להפנות אותה ליצירת חיים בעלי משמעות והשפעה.

מי אני?

החברה האוטוריטרית שלתוכה נולדתי אסרה על אנשים להיות כל דבר שהוא מלבד אזרחים סובייטים טובים. הדת, ההיסטוריה והמורשת נמחו עם כניסתו של הקומוניזם לזירה. כולם נדרשו להיות שווים ולא לבלוט. וכאשר כולם זהים, אין מקום לזהות אישית. המוני האנשים שהתגוררו בשטחים הנרחבים של ברית המועצות הוכרחו לשכוח את זהויותיהם האתניות הנבדלות. נאסר עליהם להנחיל לילדיהם את ההיסטוריה ואת המסורת שלהם. לא הותר להם לקיים את מצוות הדת שלהם, להחזיק או לקרוא ספרים על הרקע המשפחתי שלהם, או לשמר את מנהגיהם התרבותיים. שאילת שאלות זכתה להרמת גבה מאחר שרק הובילה לצרות. כיום אפשר לראות חלק מההשלכות ארוכות הטווח של שלילת הזהות האינדיבידואלית על אזרחי מדינות כמו סין או קוריאה הצפונית, או מדינות דתיות פונדמנטליסטיות.

זהות איננה ישות סטטית או משהו שניתן לנו למִשמר, אלא תהליך המחייב אותנו לשאול ללא הרף "מי אני?" אין ויכוח על חשיבותה של זהות ייחודית לאדם. כל ההחלטות שאנחנו מקבלים מדי יום, כולל ההחלטות המכריעות ביותר והשטחיות ביותר, מבוססות על החיבור שלנו למי שאנחנו ולמקום שאליו מועדות פנינו.

מאין באתי אני? נולדתי ב־1978 להורים יהודים. הם ידעו שהם יהודים ושבגלל זה נשללו מהם הזדמנויות והם זכו ליחס שונה. אבל זה היה כל מה שהם ידעו. לא היתה להם שום דרך להתחבר לאורח החיים היהודי. הציפייה מהאזרחים היתה שיקדישו את חייהם למדינה הסובייטית וכך יהיו מאושרים ויגשימו את עצמם. בתמורה למסירותם ניתנו להם השכלה חינם, מקום מגורים, מזון וצרכים בסיסיים אחרים. אתה יכול להיות רגוע, מאסלו, דאגנו לכל מה שצריך. לא היתה זהות דתית, לא היו מסורות תרבותיות ולא היו שום שפות חוץ מהשפה הרוסית.3 במשך 70 שנה ניסו לברוא זהות סובייטית באמצעות שלילת מורשתם של האזרחים, והניסיון הזה נכשל.

ההורים של סבַי היו יהודים דתיים ודיברו רק יידיש. הם עברו למוסקבה והחלו לדבר רוסית מחוץ לבית, אבל ביניהם המשיכו לדבר ביידיש. ההורים הם אלו שאמורים לספק את תחושת הזהות והשייכות הראשונה שלנו, אבל במובן מסוים, הורַי היו עקורים. הם לא יכלו להתקבל לאוניברסיטה שרצו מפני שהיו יהודים, אך לא הורשו לגלות מה משמעות הדבר להיות יהודי. לתוך הבלבול הזה נולדתי אני.

כילדה בת שמונה, עם תלתלים שחורים ועיניים כחולות גדולות, כבר הייתי חברה בתנועת הנוער של המפלגה הקומוניסטית. זו היתה תנועת הנוער היחידה בסביבה. למעשה, לא היו תנועה או קולקטיב אחרים שהיה מותר להצטרף אליהם. על דש חולצתי ענדתי סיכה ועליה דיוקנו של לנין הצעיר - ותלתליו. בגיל עשר התקדמתי לתנועת הפיונירים והתחלתי לענוב מטפחת אדומה. השלב הבא היה ההצטרפות לקומסומול, איחוד הנוער הקומוניסטי, שם עודדו את הצעירים לפעילות פוליטית.

במובנים מסוימים, חברותַי ואני היינו ככל הבנות, פטפטנו על בנים ורצינו שישימו לב למה שאנחנו לובשות. אבל למה נער שהסגיר את הוריו לרשויות היה כה נערץ, עד שחויבתי ללמוד את סיפורו בעל פה לבית הספר? אני זוכרת שלמדתי על פאווליק מורוזוב, נער סובייטי שהועלה על נס כקדוש מעונה. בגיל 13 הוא הסגיר את אביו לרשויות משום שהיה אויב המדינה, ואז נרצח על ידי בני משפחתו, שהוצאו להורג לאחר מכן. סיפורו של פאווליק זכה לתהודה עצומה, ודורות רבים קיבלו עידוד ללכת בעקבותיו.

המשפחה שלי לא היתה פעילה פוליטית ושָמחה למדי לשמור על פרופיל נמוך. אף אחד מעולם לא מתח ביקורת על הדרך הסובייטית. פשוט לא דיברו אף פעם על הנושא. סבתי מעולם לא התפקדה למפלגה הקומוניסטית, ובעקבות זאת נעשו אפשרויות התעסוקה שלה מוגבלות ביותר. היא היתה אינטליגנטית מאוד ואולי היתה מעדיפה קריירה שאינה הוראה, אך הדבר נאסר עליה. למען האמת, גם המשרה הרשמית הראשונה שלי, בגיל 18, היתה כמורה, והייתי אומללה למדי כשלימדתי ילדים כלכלה.

הייתי בת 13 ב־1991, כשברית המועצות התפרקה. עד לאותו רגע חייתי חיים נוחים ומעולם לא הבנתי שאני חיה כאילו אני עוטה מסכה. עולמם של הורַי השתנה לחלוטין עם נפילת ברית המועצות. קיבלנו זהות חדשה - אזרחי רוסיה - אבל אף אחד לא ידע בדיוק מה משמעות הדבר. התחזקות רוחנית נעשתה תופעה נפוצה, והכנסייה האורתודוקסית הרוסית זכתה לפרץ של פופולריות. סוכני קג"ב לשעבר הפכו לדתיים, נישקו צלבים וחיפשו משהו להאמין בו. הקומוניזם היה דת ואידיאולוגיה, וכאשר הוא נעלם אנשים נותרו חסרי כול. חלל נפער בחייהם.

סבתי התגוררה באותו הבניין כמונו, היא בקומה השלישית ואנחנו בקומה החמישית. תהלוכה בלתי־פוסקת של אנשים כאלה ואחרים ביקרו אצלה. הם היו תלמידיה, שהביאו את חפציהם הרבים ונשארו בדירתה הקטנטנה. איש מעולם לא הסביר למה הופיעו או נעלמו. כולם ידעו שהם נאבקו במשך שנים כדי לשמר את מורשתם היהודית ולבסוף הצליחו לעלות לישראל, אבל אף אחד מעולם לא דיבר על זה. ב־1991, זמן קצר לאחר שהותר לתושבי המדינה לנסוע מחוץ לגבולותיה, סבתי אמרה, "את זוכרת את האורחים שלי? אני רוצה לנסוע לבקר אותם בישראל".

לפני שיצאנו לנמל התעופה שרמטייבו, אמא שלי הושיבה אותי והסבירה לי על הרעיון של נסיעה לחו"ל. היא ניסתה להכין אותי לכך שהכול סביבי יהיה לא מוכר, שהריחות יהיו משונים, האוכל יוצא דופן, הצלילים זרים וההתנהגות מוזרה. לא היה לי מושג למה לצפות. אחרי הנחיתה נסענו סבתי ואני לרחובות, שם התארחנו בביתה של משפחה. נדהמתי לראות את כל בתי האוכל ברחוב, והריח מהפיצרייה היה כמו גן עדן עלי אדמות. הרגשתי נוח בצורה משונה ולגמרי בבית. הבנתי שחייתי בתחושת מועקה קבועה. באופן מוזר, הפעם הראשונה שבאמת הרגשתי בבית היתה בביקור הראשון שלי אי־פעם בישראל, עם משפחה לא מוכרת.

יום אחד הודיעה לי סבתא שניסע לכותל המערבי בירושלים. באותו זמן לא היה לי מושג מה החשיבות שלו ולא ידעתי דבר על ההיסטוריה של העם היהודי. את כל מה שידעתי אז היה אפשר לסכם בעובדה שהייתי שונה. אבל עברתי בכותל חוויה אישית מטלטלת, שהציתה משהו מהותי בתוכי. בכיתי במשך שעות - ובכי לחלוטין אינו אופייני לי. הרגשתי כאילו פגשתי מישהו בפעם הראשונה ומיד חשתי אליו חיבור אמיתי ועמוק. את הרגע המכונן הזה ואת החיבור העמוק לכותל קשה להסביר בצורה שכלתנית.

ברוסיה נאלצתי לעטות על עצמי שריון לפני שיצאתי מהבית, אבל בישראל הרגשתי שאני יכולה להיות אותו אדם בבית ובחוץ. מעולם לא ניגבתי חומוס או אכלתי פיתה לפני כן, ולא הצלחתי להבין למה כולם צועקים. מעולם לא ישנתי קודם בבית של מישהו אחר, אבל כאן התגוררתי אצל זרים והרגשתי יותר בבית מאשר הרגשתי אי־פעם במוסקבה.

גדלתי בשכונה של מעמד הפועלים, לצד חברים שהתחילו לשתות בגיל 12. אף אחד לא היה להוט ללמוד, ורבים מהם התגלגלו לכלא בנקודה כלשהי בחייהם. הורי שלחו אותי לשיעורי אנגלית פרטיים והדגישו בפני שהצלחה באנגלית ובמתמטיקה עומדת בראש סדר העדיפויות. איך יכול להיות שבמזרח התיכון, במדינה שהאנשים בה דיברו עברית והכול סביבי היה לא מוכר, בכל זאת הרגשתי שייכת?

כשחזרתי למוסקבה, חבר יצר איתי קשר והציע לי לבקר בבית הספר החדש שלו. הוא תיאר אותו כמקום שבו "בני העם שלנו" לומדים, אבל באותה תקופה לא באמת הבנתי למה הוא מתכוון. הוא ואני היינו יחד בגן הילדים וחלקנו שולחן בכיתה במשך שש שנים, עד שיום אחד הוא נעלם. התברר שהוא הצטרף לבית הספר היהודי בשנה שבה נפתח המוסד. בניגוד למשפחה שלי, אצלו במשפחה דיברו על היותם יהודים ועל משמעות הדבר. לא ידעתי אז שההזמנה הזאת תשנה את חיי. הלכתי איתו להעיף מבט בבית הספר בלי לספר להורים. כשהגענו לשם, נאמר לי שזהו יום בחינות הכניסה לבית הספר. מעולם לא נשמע ברוסיה על הליך כזה, ובכל זאת מצאתי את עצמי רכונה מעל שולחן ונבחנת בכל נושא אפשרי במשך יום שלם.

למחרת התקשרו אלי מבית הספר ובישרו לי שאני אחת משבעה נערים, מתוך 80 הנבחנים, שהתקבלו ללימודים בשנה הבאה. בצעד אמיץ הודעתי להורַי שאני עוברת לבית ספר אחר. הם כמובן התנגדו נחרצות לרעיון. בית הספר היה מרוחק מהבית והם לא רצו שאלמד בבית ספר יהודי מפני שחששו לביטחוני. מהר מאוד הם הבינו שהם לא יכולים להמשיך להחליט עבורי. לקחתי אחריות על עצמי והודעתי להם על תוכניותי.

בית הספר היה נקודת מפנה מכריעה בזהות שהתחלתי לגבש באותם ימים. כשהתחלתי ללמוד בו, נדהמתי לחוות את אותה תחושת שייכות שהרגשתי בישראל. כולם ידעו אנגלית וכולם חשבו לעבור למדינה אחרת. חברַי החדשים היו שאפתנים וחמושים בהומור עצמי. עכשיו כבר לא חשתי מבודדת ומצאתי את הכוח ואת התמיכה שהיו נחוצים לי כדי לצמוח לכיוונים חדשים. למדתי על העם שלי, על ההיסטוריה היהודית ועל הציונות, במקום על ילדים שהסגירו את הוריהם לרשויות.

השתייכות לְעַם אינה זהות שטחית, וגם לא תווית שאנחנו בוחרים לעצמנו, כמו ליברלי, מוזיקאית, טבעוני או אשת עסקים. היא משהו מהותי שאנחנו נולדים לתוכו. היא חלק עמוק בנו שלעולם לא ישתנה. הכרת העם שלנו וההשתייכות לקהילה מאפשרות לנו לפתח חיבור חזק יותר לשורשים שלנו. זה מה שאני רוצה לעזור לכם להשיג - את תחושת השייכות למשהו גדול ועמוק יותר, שתמיד נמצא שם בשבילנו, ואת ההרגשה שאנחנו חזקים יותר יחד.

להתחבר לאבותינו לא מחייב קיום מצוות או אמונה דתית. כל חלק קטן מהשורשים שלנו - אם זה מקום ואם זו מסורת, היסטוריה, תרבות או שפה - הוא משהו שאנחנו יכולים להעריך (או לא) ולאמץ (או לא) בפני עצמו. אם נראה כל חלק כזה בבירור, בפני עצמו, נוכל להחליט מה מתאים לנו. עבורי, האמונה היא ישות רוחנית פנימית. אני לא מרגישה צורך לפעול לפי חוקיה של דת מאורגנת. למעשה, למסורת עצמה יש מקום גמיש יותר בחיי. אני לא חובבת היסטוריה גדולה, כך שזה אינו הפן שאני מתחברת אליו, אבל התרבות חשובה לי, כמו שחשובה לי הארץ. השורה התחתונה היא שברגע שיש בידינו יותר מידע, הוא נותן לנו יותר חופש לבחור.

אני שמחה שיש לי את החירות להתחבר לשורשים שלי בדרך שמשתלבת באופן טבעי עם אורח חיי ועם השקפות עולמי. גם אתיאיסט יכול למצוא משמעות בקיום החגים, בהדלקת נרות, בשירי חג או באכילת מאכלים מסורתיים. במשפחה שלי, לכל אחד יש השקפה ייחודית. אחד מבּנַי אוהב מנהגים יהודיים כמו הקידוש בערב שבת והסעודה המשפחתית הגדולה אחריו. בני השני לא רואה כל טעם בכך, ואילו בעלי מחובר מאוד לקיום המצוות. לא מדובר פה באמונה באלוהים או בקיום מצוות. נקודת הפתיחה לבניית חוסן פנימי היא חיבור לשורשים שלנו ולעם שלנו. מה שאדם מרגיש איתו נוח באופן אישי הוא הדבר הנכון בשבילו.

החיבור לשורשַי היהודיים העצים אותי והוביל אותי לבסוף להיות שותפה בתהליך ההתחדשות של מוזיאון העם היהודי בתל אביב, כפי שיסופר בהמשך הספר. בינתיים נחזור כמה צעדים אחורה, לשנותַי בבית הספר. סיימתי את לימודי בתיכון והשלמתי תואר ראשון ושני בכלכלה באוניברסיטת מוסקבה. לאחר מכן עבדתי כאשת יחסי ציבור ותקשורת אסטרטגית. באותו שלב בחיי היו לי מעגלי חברים נבדלים - החוג המקצועי ו"האחים והאחיות" שלי מבית הספר.

ב־1999 עלה ולדימיר פוטין לשלטון, וב־2003 הושלך מיכאיל חודורקובסקי לכלא. חודורקובסקי היה איש החזון מאחורי חברת הנפט יוקוס ושותפו של אבי, ומאסרו נבע ממניעים פוליטיים. אחרי שזה קרה, מוסקבה כבר לא היתה עיר שרציתי לחיות בה. החלטתי לעבור ללונדון, שם אוכל להמשיך לעבוד בסביבה בינלאומית, דוברת אנגלית. למרבה המזל, לחברה שעבדתי בה היה סניף בעיר, וכך יכולתי להעתיק את מקום מגורַי ולשמור על עבודתי. המעבר לאנגליה היה נקודת מפנה נוספת בהבנתי כיצד הזהות משפיעה על חיינו.

כמהגרת טרייה בלונדון, הרגשתי חשופה. בסיטואציה החדשה הזאת התחלתי להטיל ספק בכל מה שידעתי על עצמי. הכול סביבי צעק: "את שונה!" ואני ניסיתי להבין למה. עצם שאילת השאלה "למה?" היא אחד הכישורים שאני רוצה לחלוק איתכם בספר הזה. לא צריך לעבור שינוי מטלטל כדי להתחיל לשאול זאת. לשאול "למה?" זהו תהליך מתמשך, ובאופן אידיאלי אפשר ללמוד לעשות זאת כאורח חיים וכחלק מערכי המשפחה או מכישורי הלמידה שלנו.

השאלות הוסיפו לעלות אל פני השטח. המרחק מחברַי במוסקבה סיפק לי נקודת מבט שונה על קשרי הידידות איתם. האם הם הנשמות התואמות שלי או שאולי הם חברַי רק מפני שהיינו עמיתים לעבודה? האם אני באמת מתגעגעת לבּורשט ולפירושקי או שזה פשוט מה שאני רגילה לאכול? הייתי צריכה להבין ממה אני נהנית בתרבות הישנה שלי ומה אני רוצה לאמץ מתרבותי החדשה. מי ידע שאני אהפוך לחובבת הופעות ג'אז? כזרה, היה לי קל יותר לשאול את השאלות האלה ולענות עליהן בכנות מפני שלא הנחתי שאני חייבת להתאים לנורמה החברתית. החדשות הטובות הן שלא חייבים להיות זרים כדי להתחיל להטיל ספק.

ביום שישי הראשון שלי במשרד בלונדון, בתוך הפגישות שרדפו זו את זו, ניגש אלי עמית בשם ג'ון ושאל, "מה את עושה היום בערב?" לא היה לי מושג אם הוא יהודי או לא, אבל הוא ידע שאני יהודייה. תגובתו הראשונה לבחורה היהודייה החדשה בעיר היתה להזמין אותי לארוחת ערב שבת, פשוט כי אני בת העם שלו. כמי שזה עתה הגיעה ללונדון, הדבר הותיר עלי רושם בלתי־נשכח. מי ידע שיהדותי מזכה אותי מיד בחברוּת ברשת בינלאומית? האומה שלנו היא משאב שאנחנו שייכים אליו והוא שייך לנו. עכשיו כבר לא הייתי לבד.

החברוּת ברשת הזאת היתה נכס עצום. יכולתי להתקשר לחבר הנהלה יהודי בחברה שעבדנו איתה, להציג את עצמי ולהגיד, "מה נשמע? אני חדשה בעיר, יש לך הצעות בשבילי?" ובן רגע היינו "חברים" ועמד לרשותי מכר חדש שהיה מוכן לייעץ לי. למעשה, עם רבים מהמכרים האלה אני שומרת על קשר עד היום. רשת קשרים מוכנה המבוססת על רקע משותף עומדת לרשותם של מרבית המהגרים - כולל איטלקים, לבנונים, אסטונים, אירים, ניגרים ורבים אחרים.

מי שמשתייך לרוב לא מקדיש מחשבה למשאב הזה. יהודי שגדל בישראל לא יכול לקלוט שהוא חלק מרשת של 15 מיליון איש ברחבי תבל.4 שלא לדבר על הסקוטים, שטוענים שעמם מונה כ־100 מיליון בני אדם בכל העולם.5 אין לזה שום קשר לפוליטיקה, לאמונה או לאורח חיים. החברוּת הזאת קיימת בין שאנחנו מרגישים שייכות אל העם שלנו ובין שלא. מי שלא מרגיש ממש בנוח עם העם שלו יכול לבחור להתעלם מהקהילה, אבל עליו להבין את הקשר הזה. הוא הרובד העמוק ביותר בזהות שלנו ולעולם לא ישתנה. אנחנו חזקים יותר כאשר אנחנו יודעים מי אנחנו וכאשר אנחנו מחוברים למורשת שלנו.

לאחר שלוש שנים בקצב מהיר בלונדון רכשתי ניסיון מקצועי ויצרתי רשת חברים וקשרים ענפה. זו היתה תקופה מרתקת, שחוויתי בה חוויות בלתי־רגילות ושהציעה הזדמנויות רבות ללמידה. ואז הגיע הזמן לעלות לישראל. לא החלטתי לעשות זאת ברמה השכלתנית, אם כי ידעתי שלונדון איננה הבית שלי והרגשתי שמיציתי את הפוטנציאל שלי שם. בתקופה שהתגוררתי בלונדון, החיבור שלי לישראל נותר איתן. אבי עבר לתל אביב כמה שנים קודם לכן, ואני נהגתי לטוס לבקר אותו פעם בכמה חודשים. ב־2006 החיים ברוסיה נעשו שוב לא נוחים. כשאמי החליטה לעלות לישראל, הזמנתי טיסה כדי לעזור לה. שם, על טיסת בריטיש איירווייז 164, טיסת לילה שנוחתת עם שחר ולא משאירה מספיק זמן לישון, בזמן שמחשבותי החלו לנדוד, ידעתי שהגיע הזמן לחזור הביתה.

לאחר שקיבלתי את ההחלטה, השלמתי את העבודה עם לקוחותי בלונדון במשך שלושה חודשים אינטנסיביים לפני שעליתי לישראל. המשימה הראשונה שלי היתה למצוא עבודה. איך אוכל להמשיך לבנות את הקריירה שלי במדינה שהשליטה שלי בשפתה הספיקה בקושי והתפיסה של תכנון לטווח ארוך היתה בה בתחתית סדר העדיפויות של כולם? הייתי במצב הישרדותי. עברתי מאימון לקוחות לקראת הופעה בתקשורת ובניית תדמית עם מנהלים מפיליפ מוריס וממיקרוסופט, להצעה לעבוד עם שלושה עיתונאים בשפה הרוסית בישראל. היה ברור שהניסיון התעסוקתי שלי אינו ניתן להמרה.