כוחם של זרים

פרולוג זרים במונית

יש לי סיפור בשבילכם. הוא מספר על אדם זר.

לפני כמה שנים התמזל מזלי מעבר לכל דמיון, וביליתי שבועיים על האי ננטַקֶט בסדנה לתסריטאים: גרתי בבית אחד עם עוד שלושה יוצרים, שִכללנו את כישורי הכתיבה שלנו ופגשנו אנשים מהתעשייה, ואגב כך הלכנו למסיבות ופשטנו בשיטתיות על מאגרי האוכל והמשקאות של המארח שלנו.

יום אחד, מאוחר מאוד בלילה, אחרי אחת המסיבות, ארבעתנו עומדים בחוץ, בחושך, ומחכים למונית. אני אומר להם שגם אם המקצוע שלי — עיתונאי בתקשורת המודפסת — באמת ייעלם בקרוב מהעולם, וייקח יחד איתו את רוב סיכויי ההצלחה שלי, את התקוות שלי וכולי, לא הייתי מחליף את החוויה הזאת בשום דבר אחר, מפני שהיא נתנה לי הזדמנות להתפרנס משיחות עם זרים. וכשאנחנו מדברים עם אנשים שאנחנו לא מכירים, כך אני אומר להם, אנחנו מגלים שבכולם יש חתיכה קטנה של זהב; לכולם יש לפחות דבר אחד שהם יכולים לומר ושיפתיע אותנו, ישעשע אותנו, יבעית אותנו, יעשיר אותנו. הם אומרים לנו כל מיני דברים, בדרך כלל בלי שנצטרך להתאמץ לדובב אותם, ולפעמים הדברים האלה מעמיקים בתוכנו משהו ומזכירים לנו את העושר ואת החסד ואפילו את הכאב שבחוויה האנושית. הם מתגלים כעולמות שלמים בפני עצמם. וכשהם מאפשרים לנו לחדור פנימה לעולמם, אנחנו יכולים להפנים מעט ממי שהם, וכשאנחנו עושים זאת, אנחנו צומחים מעט בעצמנו. אנחנו משיגים מעט אמפתיה, חוכמה או הבנה.

המונית מגיעה סוף־סוף. נוהגת בה אישה מבוגרת למדי. אנחנו נכנסים, ואני מחליט להדגים לחברַי את מה שדיברתי עליו. (כפי שתיווכחו בקרוב, יש לי חיבה מיוחדת לנהגי מוניות.) אני שואל אותה על החיים בננטקט. היא עונה. אני שואל עוד משהו. היא עונה. היא מתחילה להרגיש בנוח, ובמהלך נסיעה של עשרים דקות היא מספרת לנו את סיפור חייה. היא נולדה למשפחה עשירה באפּר וֶסט סייד של מנהטן. כשהיתה קטנה, אנשי החברה הגבוהה שהוריה השתייכו אליה נהו אחרי איזו אופנה מופרעת שהיתה כרוכה בקשירת שוקיים של ילדים. זה נועד, כך היא הסבירה, לחסוך מאותם אנשי החברה הגבוהה את ההשפלה שבצורך להסתובב עם ילד שהשוקיים שלו אינן נאות מספיק.

הוריה גרמו לה לנכות בגלל הטיפול הזה. היא התקשתה ללכת. מה הם עשו כשהבינו מה קרה? אני שואל אותה. הם התייעצו עם אורתופד או עם פיזיותרפיסט? הם ניסו לתקן את הנזק שעשו ולשקם את יכולת ההליכה של בתם? הם בכלל התנצלו?

לא, עונה נהגת המונית.

"אז מה הם עשו?"

"הם רשמו אותי לחוג בלט."

"אוי, אלוהים," אמרתי. "למה הם רשמו אותך לחוג בלט?"

"כי הם רצו ללמד אותי ליפול בדרך חיננית יותר," היא אומרת.

חברַי הקוראים, אני נכד, בן ואח של מנהלי בתי לוויות אירים קתולים בבוסטון, מסצ'וסטס. הרקע המשפחתי שלי עיצב את השקפת העולם שלי, את חוש ההומור שלי, את כל הרגישויות שלי. אז תאמינו לי כשאני אומר לכם שבכל חיי לא שמעתי סיכום מושלם יותר של המצב האנושי ממה ששמעתי מפי אותה אישה זרה, בשעת הלילה המאוחרת ההיא, באותו אי יפה ודמוי בומרנג קטן, באוקיינוס האטלנטי.

*

לאחר השיחה הזאת התחלתי לחשוב הרבה על זרים. למה אנחנו לא מדברים עם זרים? תהיתי. מתי אנחנו כן עושים את זה? ומה קורה אז? כי למעשה מחוץ לעבודה שלי לא באמת דיברתי עם זרים. לא כשהסתובבתי חופשי, לפחות. הדרישות הסותרות שתבעו ממני העבודה שלי ובתי הקטנה — מה שמכונה האיזון בין החיים לעבודה, שלעתים קרובות כל כך נראה כמו מלחמת התשה — לא הותירו לי זמן רב להסתובב במקומות שבהם אנשים אכן מדברים עם זרים, ואף הותירו אותי עם מעט כוח לעשות זאת. אפילו כשהצלחתי איכשהו לגרד לעצמי איזו חצי שעה ולשבת בבר או בבית קפה, לא דיברתי עם אנשים. כשעשיתי את זה, התוצאה לא היתה מלבבת. אני חושב שזה מפני שכמו שכל הורה של ילד צעיר מאוד יודע, המוח שלי כבר לא באמת עבד כמו שצריך. מצאתי את עצמי מתכנס בתוך עצמי — קורא משהו או גרוע מכך, בוהה בטלפון וצורך באדישות "תוכן" שבעוד לא יותר מכמה דקות לא אזכור ממנו שום דבר, אבל שבכל זאת הצליח איכשהו לדכא אותי קצת. עם הזמן הפסקתי לדבר עם אנשים בכלל. כמעט לא יצרתי קשר עין. אפילו זה נראה בעיני כמו מטלה.

מה שהדהים אותי הוא הקלוּת שבה התכנסתי כך בתוך עצמי והרחקתי את עצמי מרוב האינטראקציות האנושיות. הסוציולוג חוקר הערים ריצ'רד סֶנֶט (Sennett) שיבח את רעיון החיכוך בחיים: אותם רגעים קטנים של חוסר יעילוּת שמאלצים אותנו לתַקשר עם זרים — כמו לבקש מהקצב עצות להכנת בשר, או לבקש הנחיות ליעד מסוים, או סתם להזמין פיצה בטלפון. עם הקִדמה שהטכנולוגיה מביאה איתה, רגעי התקשורת האלה הולכים ונעשים מיותרים. ואני חושד שהתהליך הזה שחק את המיומנויות החברתיות שלנו. אני עצמי הייתי עדוּת לכך. למה תמיד בחרתי את התור לקופות העצמיות בסופר גם כשלא היה תור אצל הקופאיות? למה התרגזתי על מוכר בחנות כשהוא שאל אותי מה התוכניות שלי להמשך היום? למה הפסקתי לפטפט עם זרים ונעלמתי לתוך הטלפון שלי, אפילו שידעתי מניסיון שמה שהם יספרו לי יהיה כנראה מעניין הרבה יותר מכל שטות דלוחה ורעילה שזורמת כרגע בטוויטר? אני לא יודע. אבל זה מה שעשיתי. וזה לא שימח אותי.

ובכל זאת, קרה מדי פעם, כמו בננטקט, שמצאתי את עצמי מדבר עם אדם זר, והשיחה עלתה יפה, ועולם קטן נפתח לפנַי. קיבלתי משהו: תובנה כלשהי, בדיחה, סיפור טוב, דרך אחרת לחשוב על דברים. אבל יותר מכך, הרגשתי, עד כמה שמוזר לומר זאת, כאילו הוקל לי. ורציתי להבין למה.

השאלות האלה חלחלו אל העבודה שלי. כשראיינתי את השחקן אלן אלדה על עבודתו בהוראת מיומנויות תקשורת למדענים, ציינתי את תחושת ההקלה המשונה שאני מרגיש אחרי שאני מדבר עם זרים. עיניו אורו. "תחושת ההקלה הזאת היא משהו מאוד מוחשי בשבילי," הוא אמר. "עד כדי כך שאני תוהה למה שיחות עם זרים הן לא משהו שאנחנו פשוט מכריחים את עצמנו לעשות. למה אנחנו לא פשוט נוטים לעשות את זה באופן טבעי?"

למה לא באמת?

טוב, קודם כול, לזרים יצא מוניטין די מפוקפק. זמר הקאנטרי הגדול מֶרל האגרד לא קרא ללהקה שלו "הזרים" כי הוא רצה שנאמין שהם אזרחים טובים. הוא קרא להם ככה כי הוא רצה שנאמין שהם מסוכנים. הסרט של היצ'קוק "זרים ברכבת" לא עוסק בפגישה ברכבת עם בן זוג רומנטי או עם לקוח או ידיד חדש, וגם אינו מדבר על התרחבות המחשבה ששיחות אקראיות ואינטנסיביות עם זרים יכולות לגרום לנו כשאנחנו בנסיעה. הוא מדבר על כך שאם לא ניזהר, פסיכופת רב קסם כלשהו יערב אותנו בעלילת רצח שקשורה באישה שאנחנו נשואים לה ובאבא שלו. "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג נקרא במקור "זרים מבפנים", וזה לא מפני שהחוויה של שהות בבידוד על אי הוציאה מהתלמידים האנגלים את המיטב.

וכמובן, ישנו הזר המפורסם מכולם. הרומן "הזר" של אלבר קאמי אינו סיפור על בחור מאלג'יריה שחי את החיים הטובים בצרפת ומגלה למקומיים את המסורת העשירה ואת המאכלים של תרבות אלג'יריה. הוא מספר על מישהו שמנוכר כל כך לעולם שהוא נעשה זר גם לעצמו — אינו מרגיש דבר כשאמו מתה, והוא הורג אדם וחושב, בזמן שהוא עומד על הגרדום, על כך שהדבר היחיד שיפיג את בדידותו יהיה אם "יהיו צופים רבים ביום שיוציאו אותי להורג, ושצופים אלה יקבלו את פני בצעקות של שנאה"2 — ובכך, בעצם, הוא הופך לטרול הראשון באינטרנט.

החשש שזרים — גם אלה שנראים נחמדים — הם סוכנים של כאוס, בגידה וזיהום מוסרי ואפילו פיזי, מלווה אותנו מאז ראשית קיומם של זרים. הוא שרד מאז ימי הציידים־לקטים ובמהלך ביסוסם של כפרים, ערים ואומות, עבר דרך היסטריית הפחד מזרים של שנות השמונים, ומשם הגיע לכך שאילון מאסק כינה את הרכבת התחתית "חבורה של זרים אקראיים, שאחד מהם עלול להיות רוצח סדרתי," ולכך שהשריף של מחוז האריס בג'ורג'יה — אזור מבוסס ביותר — התקין ב־2018 שלט שעליו נכתב "ברוכים הבאים למחוז האריס, ג'ורג'יה. לאזרחינו יש כלי נשק. אם תהרגו מישהו, אתם עלולים להיהרג בעצמכם. יש לנו בית כלא אחד ו־356 בתי קברות. נקווה שתיהנו אצלנו!"

כיום, הקושי שלנו להתמודד עם זרים נמשך. המערב חווה שורה של תהפוכות פוליטיות, שנגרמות בחלקן מהגירה של אנשים זרים מבחינה תרבותית — אנשים שנמלטים ממלחמות, ממחסור ומרודנות — המבקשים להשיג לעצמם ביטחון והזדמנויות. גלי ההגירה האלה טלטלו אצל רבים מאיתנו, אזרחי המדינות המארחות, את תחושת השייכות ואת התפיסה העצמית.

הפרצופים החדשים האלה העצימו את נטייתנו החזקה ממילא לחשוש מפני זרים, ותגובת הנגד היתה עזה — ותודלקה, בין השאר, בחוסר הבנה. על פי כמה סקרים, בני המערב נוטים להערכת יתר עצומה כשהם מתבקשים להעריך את היקף ההגירה, ולהערכת חֶסר עצומה כשהם מתבקשים לציין עד כמה האנשים שהגיעו זה עתה מתאימים למדינותיהם החדשות.

במקביל, קיטוב פוליטי, הפרדה, אפליה וחוסר שוויון זוממים להפוך אזרחים רגילים לזרים. אפשר בהחלט לומר שלפחות באמריקה, אנחנו פשוט לא מסוגלים לשאת מראֶה של אחרים. ב־2016, מכון המחקר פּיוּ גילה ש"דעותיהם של אנשים באשר לתומכי המפלגה שהם מתנגדים לה הן כעת שליליות יותר משהיו בכל תקופה אחרת בכמעט רבע המאה האחרונה." שלוש שנים מאוחר יותר, כך דיווח מכון פיו, "רמת המחלוקות והעוינות... רק העמיקה," ושיעור הולך וגדל של אנשים משני הצדדים מאמינים כי הצד האחר בלתי מוסרי וצר אופקים יותר מהם. כל צד אינו מסוגל להבין את האחר, מפני ששניהם אינם מנסים לעשות זאת. חברויות משני עברי המתרס הולכות ונעשות נדירות. הקיטוב מפריד בין אנשים, כך שלא זו בלבד שהם לא מעוניינים לדבר זה עם זה, הם גם לא מוכנים לשקול אפילו לרגע את המחשבה שהצד הנגדי הוא יותר מאשר יצור חסר בינה ונטול כוח רצון, נטול אמפתיה או חסר חשיבה מורכבת; אוויל מזיק; אדם נחות. אם בכלל הוא ראוי להיקרא אדם.

ועם זאת, למרבה האירוניה, באקלים פוליטי שמתאפיין בקריאות בלתי פוסקות לסולידריות עם האנשים שבצד שלנו, אנחנו גם הולכים ונעשים בודדים, במידה עמוקה ומסוכנת. מחקרים גילו שהבדידות בארצות הברית ובבריטניה הגיעה לדרגה של מגפה — היא פוגעת בכולם, אבל בייחוד בצעירים, שמדווחים על רמות בדידות שעולות אפילו על רמות הבדידות שמרגישים קשישים. זהו שינוי משמעותי. ובדידות, כך גילו מחקרים רפואיים, מזיקה לנו לא פחות מעישון, כך שהיא בגדר סכנה מובהקת לבריאות הציבור.

הגורמים לבדידות מורכבים. כשהטכנולוגיה מבטלת את הצורך בשיחות עם זרים, המיומנות החברתית שלנו נשחקת, וזה מקטין את היכולת שלנו לפגוש אנשים חדשים. בזמן שרבים יותר ויותר מאיתנו עוברים לגור בערים, אנחנו מחליפים את החברים המוכרים שלנו ואת בני משפחתנו בשורה מתחלפת של זרים, וזה עלול להקשות עלינו להרגיש קשורים לשכונות מגורינו. בעוד הגלובליזציה נמשכת ומיליוני אנשים מהגרים, הסיכוי שנדבר עם אדם זר בהודו זהה לסיכוי שנדבר עם הזר שגר בבית הסמוך. הנטייה הזאת יצרה תופעה שאיש מדעי המדינה כריס רַמפוֹרד (Rumford) כינה זרוּת.

"מקומות מוכרים, שקרובים אל חיי היום־יום שלנו, כבר אינם נחווים אצלנו כמקומות שהם לגמרי 'שלנו'," הוא כתב. "בקהילה המקומית ובשכונת מגורינו אנחנו מרגישים שלצדנו — אך גם בנפרד מאיתנו — חיים אנשים שבנסיבות אחרות יכולנו להאמין שהם חלק מהקהילה המקומית שלנו... אנחנו כבר לא בטוחים מי 'אנחנו', ואנחנו מתקשים לומר מי שייך לקבוצה 'שלנו' ומי בא מבחוץ... זרוּת פירושה שעלינו להכיר בכך שגם 'אנחנו' כנראה זרים (למישהו)."

תופעה זו אינה מוגבלת לערים, כמובן. תחושה דומה ישנה גם בעיירות קטנות, שבהן האוכלוסייה משתנה וכוחות חברתיים וכלכליים יכולים לחבור זה אל זה ולחולל תמורות מפליגות, שיכולות לשנות כליל את החזות החיצונית של המקומות שבהם גדלנו, כך שאנחנו הופכים לזרים בעירנו שלנו. וכפי שנראה בהמשך, ככל שאזור המגורים שלנו נעשה מגוון יותר, כך אנחנו חרדים יותר מפני המחשבה אפילו לדבר עם התושבים החדשים, בלי קשר לנטיות הפוליטיות שלנו. לפעמים החרדה הזאת משפיעה עלינו להימנע ממגע לא רק עם אנשים אחרים אלא גם עם האנשים הדומים לנו.

בעקבות כל הגורמים הללו אנחנו מרגישים נטולי שורשים ומנותקים מעולמנו. "שינינו לגמרי את הסביבה שלנו," כתב המומחה המנוח למדעי המוח ג'ון קסיוֹפּוֹ (Cacioppo), שהקדיש את הקריירה שלו למחקר על בדידות. "ככל שדפוסים של קריירה, דפוסים של דיור, דפוסים של תמותה וקווי מדיניות חברתיים הולכים בעקבות הקפיטליזם הגלובלי, נראה שרוב העולם נחוש לאמץ אורח חיים שיעצים ויחזק את תחושת הבידוד הכרוני שמיליוני אנשים חשים כבר עכשיו."

לאור יחסי הציבור האיומים והנוראים שזרים זכו להם במהלך תקופה של — נגיד — שני מיליון שנה, פלא שאנשים בכלל מדברים עם זרים. ובכל זאת אנחנו עושים את זה. ואנחנו מוכרחים לעשות את זה. מפני שבלעדיהם לא נשיג דבר. ההיסטוריה הפרטית שלי מעידה על כך. אני בהחלט לא טיפוס של פוליאנה. אני מודע עד כאב לנזק שבני אנוש גורמים זה לזה, ואחרי ארבעה עשורים בעולם הזה אני המום בכל פעם מחדש מהנזק הזה, שהוא כל כך מיותר וחסר טעם וחסר הצדקה. הומו סאפיינס, בשבילי, הוא על פי רוב יצור שסובל ממידה נוראה של בלבול וסתירות והרס. ועם זאת, כמה מהחוויות המעצבות ביותר בחיי נבעו משיחות עם זרים.

כשהייתי סטודנט לתואר ראשון, ניגנתי פעם בגיטרה בס בחנות מוזיקה מחוץ לפילדלפיה. איש שחור בגיל העמידה ועל ראשו כובע בוקרים התקרב, הסתכל עלי, הסתכל על הגיטרה, הסתכל שוב עלי ואמר, "זין, אתה נראה כמו קונן או'בראיין." בו במקום הוא הזמין אותי לנגן בלהקת פָאנק שהוא הקים. היינו שנים־עשר איש והופענו בכל מיני מועדונים באזור פילדלפיה ואחר כך גם שרנו מוזיקת גוספל בכנסיות בפטיסטיות, שם הייתי לעתים קרובות הלבן היחיד. בשביל צעיר בן עשרים כמוני, שגדל בשכונה שרוב תושביה לבנים, החוויה הזאת — מההדרכה שזכיתי לה מהמוזיקאים המבוגרים יותר ועד ליחס הנדיב שחברי הקהילה בכנסיות העניקו לפולש הכופר והחיוור — עיצבה ללא כל ספק את מי שאני היום ואת השקפתי על העולם.

כשסיימתי את הלימודים מצאתי יום אחד עלון מוזר בין דפי ספר בחנות ספרים, שהזמין כותבים לשלוח חומרים לכתב עת חדש. משהו בעלון משך את תשומת לבי, אז שלחתי אימייל למחבר שלו. כתב העת מעולם לא ראה אור, אבל התברר שהאיש הוא מנהל הפצה של עיתון שבועי מקומי. התיידדנו, ואז נעשינו שותפים לדירה. הוא הכיר לי את עורך העיתון. התחלתי לכתוב בעיתון, וכעבור כמה שנים ניהלתי אותו. זאת היתה תחילת הקריירה שלי בתחום העיתונות. שיחות עם זרים מועילות לעסקים ומועילות לקריירה. בלי העלון ההוא, חיי היו נראים אחרת. פשוט ככה.

ותהיה זו עבירה פלילית אם לא אזכיר את עמיתי לעבודה, בחור אירי, שכעבור שנה בערך גרר אותי למסיבה שבה פגשתי אישה זרה שנהפכה לחברה ושעבדה במקרה עם אישה זרה אחרת שנהפכה לאשתי ולאם בתנו בת הארבע — שאגב הנושא של סכנת זרים אמרה לי לא מזמן, "אבא, יש אנשים שאולי פוחדים ממך. אבל אני לא, כי אני מכירה אותך הרבה זמן."

יתרה מזאת, ההורים שלי, אד וג'ואן, הם אלופי עולם בשיחות עם זרים. בכל מקום שהם נמצאים בו הם מוצאים חברים: בבית, בחופשות, במסעדות, ברחוב. הם צוברים כמויות בלתי נדלות של חברים ומכרים. בזמן שקשישים רבים אחרים יושבים בפסיביות מוחלטת ורואים איך המעגלים החברתיים שסביבם הולכים ומתכווצים, ההורים שלי ממשיכים לרכוש במרץ עוד ועוד חברים חדשים. בשבילם ובשביל רבים מחבריהם, שיחות עם זרים הן פשוט חלק בלתי נפרד מהחיים עצמם.

ללא כל ספק אני מי שאני, ואני עושה את מה שאני עושה, וחושב את מה שאני חושב, וגר היכן שאני גר, בזכות זרים. והנה עכשיו אני יושב בבר, במרחק סנטימטרים מאדם אחר, הראש שלי כפוף, העיניים שלי מושפלות, הפה שלי סתום והפנים שלי אפופות בזוהר הכחול והקר שבוקע מהטלפון שלי. וזה לא משמח אותי בכלל.

למה אנחנו לא מדברים עם זרים? מתי נעשה את זה? מה יקרה כשנעשה את זה?

הספר הזה הוא פרי של המסע שעשיתי בחיפוש אחר תשובות לשאלות האלה. וזה מה שיקרה: נהיה טובים יותר, חכמים יותר ומאושרים יותר, ואנשים זרים — ובעצם, העולם בכללו — ייראו לנו מפחידים פחות. שפע של מחקרים חדשים מגלים ששיחות עם זרים יכולות להרחיב את אופקינו ולפתוח לנו שורה של הזדמנויות, של קשרים ושל נקודות מבט. הן יכולות להפיג את בדידותנו ולתרום לתחושת השייכות שלנו במקומות המגורים שלנו, גם כשהמקומות האלה עשויים להשתנות. שיחות עם זרים, ולא משנה אם הם פליטים או יריבים פוליטיים, יכולות גם לצמצם דעות קדומות, להפחית מעוצמתן של מחלוקות פוליטיות ולתרום לאיחוי של חברות שסועות. כפי שכתב הפילוסוף קוואמי אנתוני אַפּיה (Appiah) על חילופי הדברים האלה, "כשאדם זר מפסיק להיות דמיוני ונעשה אדם ממשי ונוכח, שכמונו חי חיים אנושיים חברתיים, אנחנו עשויים לחבב אותו או לסלוד מפניו, להסכים איתו או לחלוק עליו; אבל אם שני הצדדים מעוניינים בכך, בסופו של דבר נוכל להגיע איתו למצב של הבנה הדדית."

בזמן שנשייט יחד בין דפי הספר, נעבור מקטן עד גדול. נתחיל בתובנות החדשות שפסיכולוגים מגלים על מה שקורה כשאנחנו מנהלים אינטראקציה חולפת עם אדם זר. ואז נעמיק יותר בדברים. מדוע אינטראקציה חולפת עם אדם זר גורמת לנו לתחושה טובה? את התשובה על כך נחפש בשחר האנושות ואצל אבותינו, קופי האדם. נראה כיצד נהיינו למה שהמדענים קוראים קוף האדם האולטרה־חברתי, יצור שפוחד מזרים אבל באותה המידה זקוק להם. נראה כיצד הציידים־לקטים מצאו דרכים לתקשר בבטחה עם זרים כאמצעי הישרדות. נבדוק כיצד הכנסת אורחים כלפי זרים הפכה לאבן פינה של הציוויליזציה. נראה כיצד הגאונות האמיתית של הדתות ההמוניות, שחוללו שינויים מרחיקי לכת, היתה טמונה ביכולת שלהן לקרֵב אלינו אנשים זרים אפילו בלי שנצטרך לפגוש אותם. נראה כיצד ערים קמו מפני שאנשים רצו לחיות בחברת זרים רבים יותר, לא מעטים יותר. נראה איך הציוויליזציה האנושית התהוותה במידה רבה מפני שבני אנוש מצאו דרך ליישב בין הפחד שלהם מזרים לבין ההזדמנויות שהזרים האלה עשויים להציע. ונחקור את כל הגורמים שמונעים מאיתנו לדבר עם זרים — מטכנולוגיה ועד פוליטיקה ועד לאזרחות במדינה המופלאה — גם אם השקטה — ששמה פינלנד.

וכמובן, נפגוש שפע של זרים: אנשים מהרחוב ואת הפעילים והחוקרים שמנסים לבסס תרבות של שיחות עם זרים, במטרה לשקם את ההרס שגורמות הבעיות הדוחקות ביותר שלנו כחברה. ובזמן שנעשה את זה, נלמד כמה שיעורים חשובים שיעזרו לנו ליישם את העיקרון בחיינו הפרטיים — טכניקות שאנסה בעצמי בדרכי לבנות את עצמי מחדש כאדם חברותי יותר.

בסופו של דבר, לאחר שנחזור שני מיליון שנה אחורה ונסיים בהווה, אני מקווה לבסס את הטיעון בעד שיחות עם זרים. אני מקווה להוכיח שבניגוד לרוח "זרים הם סכנה" שבמשך שנים רבות ניסו להטמיע בנו אמצעי התקשורת, פוליטיקאים, בתי ספר, המשטרה וכדומה, הרבה פחות מסוכן לשוחח עם זרים מאשר להימנע מכך.

שיחות עם זרים הן לא סתם אורח חיים. הן אמצעי הישרדות.

2 מתוך הזר, מאת אלבר קאמי, בתרגום אילנה המרמן (עם עובד, 1985).