כוכב כפול

kochav_kaful-3 1. שרון

הן הגיעו בהפרש של כמה דקות — שתי אמיתות ששרון העדיף לא לדעת גם אם חשד בקיומן עוד קודם.

הראשונה הגיעה כאשר ראשו של ד"ר עמית קטוביץ', אחד המתמחים הבכירים במחלקה, הציץ בפתח חדר 304 של פנימית ב'. "בן־חיים, אתה יכול לבוא רגע?" שאל.

שרון בדיוק נכנס ל־304 כדי לקבל מטופל חדש למחלקה, מאותן מטלות מעטות שסטודנטים לרפואה הורשו לעשות בעצמם. החולה, שלצד מיטתו עמד, הביט בו בציפייה. "אני מיד חוזר אליך," אמר ויצא במהירות, כמעט נתקל בד"ר קטוביץ' שהמתין מחוץ לחדר. הוא נעצר בבת אחת ונעמד מולו, נבוך מעט מהקרבה הפתאומית.

ד"ר קטוביץ' התנדנד מרגל לרגל. "לגבי התשובה של הביופסיה של החבר שלך, אסף ערבה, בקליניקה של אבא שלי ששאלת אם אוכל לברר," אמר, קולו מטפס בסוף המשפט.

שרון הנהן.

בדרך כלל הביטחון שבו ד"ר קטוביץ' דיבר כיווץ אותו, כשגם כך מעמדו כסטודנט לרפואה בסבב מחלקה פנימית לא היה גבוה. אבל הפעם היה משהו שברירי יותר בקולו של ד"ר קטוביץ', רוך שהופנה כלפי המטופלים, רוך שהפחיד אותו כעת משהופנה אליו. "אז חזרו אליהם עכשיו מהמעבדה, חדשות לא טובות. אדנוקרצינומה של הוושט. מצטער בן־חיים."

הוא טפח בהיסוס על כתפו של שרון. שרון שתק. למעשה, הוא לא היה בטוח עד כמה לא טובות החדשות. אחת האחיות הגיעה, צריכים את הדוקטור בדחיפות ב־316. דוקטור קטוביץ' התנצל, טפח שוב על כתפו וזרק, "תעדכן אם צריך עוד משהו...".

מה צריך? איזה עוד דבר כבר צריך? עברו אחת־עשרה שנים ולאסף יש סרטן. שוב.

אחת־עשרה שנים. מי היה אז והיכן הוא היום. אז עוד לא חשב על לימודי רפואה. הוא וטלי רק התחילו, הריגוש היה בכל נגיעה.

מבטו רפרף על המסדרון שהכיר היטב בשבועות הארוכים שעברו עליו כאן. מרצפות הטרצו המיושנות בלבן אפרפר השתרעו בין החדרים כמו נהר עכור. הוא חלף במסדרונות במסלול יומי קבוע של דקירת וריד, נטילת דם, ריח שתן עמוס תרופות, מבטים עייפים, ישיבות בוקר, צעדה נמרצת אחר המתמחה התורן בין חדרי המטופלים עם הסטודנטים האחרים. הוא נמשך כמו אבן המושלכת לנהר הרצפה הזה, למטה, אל מרתפי בית החולים, אל חללים קודרים, צינורות חשופים וקירות נטולי טיח.

שרון חזר לחדר אל המטופל שזנח קודם, התיז ספטול על ידיו והחל בהליך הקבלה למחלקה. הוא השתדל להתרכז במטופל ובסיפורי מכאוביו, מחקה את טון הדיבור של המתמחים שליווה, חוזר על סופי המשפטים שמספרים המטופלים כדי לנסות ולעקוב, להראות אמפתיה. בתוך מלל דבריו של המטופל ניסה להיזכר איפה היה אז כשהודיעו לו שאסף חלה בסרטן, שעכשיו הפך להיות הסרטן הראשון.

המטופל האריך בתיאורי יציאותיו ושרון זרק מבט אל השעון שהיה תלוי מעל חלון החדר, כפי שעשה בשבועות האחרונים עשרות פעמים. בכל הפעמים שעשה זאת לא הבין את מה שהבין כעת: הוא הבין שבכל יום הוא רק מחכה ללכת כבר הביתה.

הוא לא באמת רוצה להיות כאן.

זאת היתה האמת השנייה.

הוא עבד קשה כדי להתקבל ללימודים. שלושה מבחנים פסיכומטריים, שנה של מכינה באוניברסיטה, ושום דבר מזה לא היה קל. הוא נדחק בקושי, על תנאי, ברגע האחרון, לנבחרת הנוצצת של בית הספר לרפואה, ואהב להתקשט בתואר "סטודנט לרפואה". הנה הוא, בכל זאת, אחד מאלה. הוא הסתקרן מהגוף האנושי ורצה לראות עצמו כמי שמסוגל לסייע לאחרים, אבל הוא שנא לשבת וללמוד למבחנים, וגם אם מצא עניין בחומר לא הצליח להתאהב בדבר. הוא חיכה לשנה הזו, השנה הקלינית הראשונה, כי האמין כמו יתר חבריו לספסל הלימודים שכשייכנסו לבית חולים ייזכרו למה נרשמו ולמה עברו דרך ייסורים כדי להתקבל. עכשיו נדמה לו שהוא היחיד שהתבדה.

כשהמטופל סיים סוף סוף לדבר ואפשר לו להשלים את הבדיקה הגופנית, הוא יצא היישר לכיוון המטבחון. קפה. הוא ערבב את הנוזל השחור לאט והביט בו מסתובב. רטט הרעיד אותו ומיד אחריו שיר האוהדים של ליברפול, צלצול הנייד שלו שאסף התקין בשבילו התחיל להתנגן במטבחון. אסף הוא החבר הכי טוב שלו. עניין ברור, מוגמר, בטוח. כמו שיש אותו ואת טלי, ככה יש אותו ואת אסף, גם אם כבר קצת פחות הרגיש ככה.

בשנה האחרונה החברות ביניהם היתה כרוכה במאמץ. אולי זו מעיין שנולדה והפכה את אסף לאבא, למישהו הרציני הזה שצריך לפרנס ולדאוג, לקנות חיתולים ולהיות עייף. ואולי זה דווקא הוא — שמאס בסיפורים של עצמו על עוד ריב עם טלי או על חוסר ההצלחה בלימודים ופשוט מעדיף לשתוק.

הוא מיהר להוציא את הנייד מכיס החלוק ולהשקיטו. עד שהמסך נגלה לעיניו חשש שזה אסף שמתקשר, אבל זאת היתה טלי. הוא לא רצה לדבר איתה עכשיו. היה לו ברור שעוד לא עדכנו את אסף, לא עושים דבר כזה בשיחת טלפון. אם אסף היה זה שהתקשר עכשיו הוא בוודאי היה מזהה שהוא מסתיר ממנו משהו כבר מהמילה ״הלו״. הוא ניסה לחשב מתי יזמינו אותו כדי לבשר לו ונזכר שאסף וזהרה אמורים לצאת לחופשה מתישהו בימים אלה, אולי כבר יצאו. אם כך, הוא מחזיק בידיעה לא לו, שטרם הגיעה ליעדה. הוא הצטער על כך שביקש מקטוביץ' לברר, הצטער לדעת.

אולי חבל שלא ענה לטלי. הוא רצה לספר לה על הסרטן שגילו אצל אסף ולהגיד לה שאז, כשהיו צעירים ולאסף היה סרטן, היה לו ברור שהכול יהיה בסדר והוא לא פחד, ועכשיו הוא כן. מפחד. אבל אתמול בערב שוב דיברו, כלומר טלי דיברה והוא שתק. מה מונע מהם לקחת את היחסים שלהם צעד קדימה, היא שאלה שוב. הם תקועים, לא חייבים חתונה, אבל הם צריכים לחשוב על הדבר הבא. אם לא חתונה אז היריון. הם מוכנים לילד, ככה היא מרגישה. היא דיברה והוא שתק. הוא שותק והיא משתגעת. הם עוד שנה בני שלושים, כבר כמעט שתים־עשרה שנים יחד, אפילו לעצמו הוא אינו מצליח להסביר למה זה לא הגיוני בעצם שיעשו ילד. שיהיו הורים יחד.

הוא לגם מהקפה ונכווה בלשון. הוא התכוון להתיישב כשד"ר קטוביץ' חלף ליד הכניסה ואמר, "ממליץ בחום שתישאר גם בהמשך התורנות, כבר עבר חצי מהסבב שלכם כאן ולא נשארת כמעט בכלל בשעות הערב עדיין, אני צודק?"

"בטח, בטח," ענה, כוס הקפה עדיין בידו, הלשון מעקצצת. בנסיבות הנוכחיות העדיף להישאר.

האחיות של משמרת הלילה כבר הגיעו, הוא נשאר כמצוות קטוביץ' להמשך התורנות. הוא לא צלצל לטלי, רק שלח הודעה שיחזור מאוחר והשאיר את הנייד במצב שקט בתיק. כשסיים ועמד לצאת, שמח לגלות שהסוללה של הנייד התרוקנה כמעט לגמרי. הוא נכנס למכונית ולא חיבר את הנייד למטען.

המכונית נסעה מעצמה לדירה שלהם, זאת שעברו אליה לפני קצת פחות משנה. הם עברו לתל אביב "כדי להחליף אווירה," כך הסבירה טלי. כשסגרו חוזה שכירות לדירה עם "החדר הנוסף" שטלי רצתה הוא כבר הבין לאן היא מכוונת.

הוא שוב הקיף את הבניין שגרו בו בניסיון אחרון למצוא חניה קרובה ולא לשלם בחניון המרוחק. הוא חישב כמה זמן תגזול הצעידה מהחניון ולחניון בבוקר, חשב על טלי ואז על אסף. תחושת עליבות מוכרת התרווחה בתודעתו. הוא וטרדותיו הבנאליות. מחר, הבטיח לעצמו, יברר יותר על סוג הסרטן הזה, אולי הוא לא מהרעים.

הוא לא מצא חניה ונאלץ להרחיק לחניון.

כשנכנס לדירה ישבה טלי בסלון, ערה. היה ברור שחיכתה לו. הוא זרק לעברה "היי" קצר, כאילו הכול כרגיל, והלך ישר למקלחת. הוא התפשט, הסיט את הווילון, פתח את הברז, מנסה לווסת בין החמים והקרים.

שאון המים מיסך את רעש הדלת שנפתחה מאחוריו ולרגע נבהל כשראה בזווית העין את טלי עומדת בפתח.

"איך היה הערב במחלקה?" שאלה, ידיה שלובות.

"בסדר, איך עבר עלייך היום?" הוא הכניס את הראש מתחת לזרם כך שגם אם ענתה הוא לא באמת שמע אותה. כשסיים להרטיב את ראשו הציץ אליה, "אז היה לך בסדר?"

"לא הספקתי את ה... לא משנה... בעיקר הייתי מבואסת."

"למה?" הוא הרי ידע למה, נכנס למלכודת הזו בלית ברירה.

"תקופה כזו מבאסת... אני מרגישה שאני לא יכולה יותר עם השתיקות..." הוא חפף שיער והסתבן וכשהכניס שוב את ראשו מתחת לזרם המים היא הפסיקה לדבר, הוא האריך את השהות תחת הזרם.

"עוד כמה זמן נהיה ככה?"

"נהיה איך?" אמר וסימן לה שתעביר לו את המגבת.

"ככה, ככה, נו... אני לא יכולה יותר, די נו, אני היחידה כאן שמנסה..." היא העבירה לו את המגבת בתנועה יומיומית שלא תאמה את הכעס והתחינה שבקולה. כל אחד רק ממלא את תפקידו בתסכית עלום, היא בתפקיד הכועסת הוא בתפקיד האדיש. "זה לא ייעלם ה... ה... הדבר הזה בינינו. תגיד לי משהו... משהו... כל היום אני בתוך זה... אל תיתן לי ללכת לישון ככה, שרון."

היא קראה לו שרון רק כשכעסה.

"אסף שוב חולה."

"מה?"

"מצאו תאים סרטניים בביופסיה שעשו לו, את זוכרת?"

"כן, כן... אני זוכרת..."

"פשוט אין לי ראש לשיחות עכשיו, טוב?"

טלי נסוגה.

כשיצא מהמקלחת הופתע לראות אותה עדיין בסלון. כשהתקרב אליה ראה שהיא בוכה בכי חרישי, כזה שנשאף פנימה. הוא הרגיש קצת רע שניצל את הסרטן כדי לחמוק מהשיחה שהמתינה לו. הוא ניגש אליה, מגבת סביב מותניו, ליטף את ראשה בעדינות, בתחושה של קרבה כנה שהפתיעה אותו. הוא עמד כך לידה עוד פרק זמן מתוק שבו הרגיש שאין ממנו ציפייה לדבר.

"איך אסף?"

"מה? אני לא יודע... לא, לא דיברתי איתו עדיין, אני..."

"אז... כאילו מאיפה אתה יודע שהוא חולה?" היא הסיטה את ראשה מידו המלטפת, מושכת באפה.

"ד"ר עמית קטוביץ', הטיוטר שלי במחלקה, סיפרתי לך עליו כבר... אז אבא שלו פרופסור קטוביץ'... הוא מומחה... הוא זה שעשה לאסף את הגסטרוסקופיה, זוכרת? הוא."

"לא הבנתי..."

"ביקשתי מד"ר קטוביץ', מהמחלקה אצלנו, שיברר אם יש תשובה. אז הערב היא הגיעה ואני מניח שמחר בטח יעדכנו את אסף."

"אז אני לא מבינה... כאילו עוד לא דיברת עם אסף למרות שאתה יודע שיש לו סרטן?" הקול שלה נהיה קשה, מוכיח.

"כן, כי אסף עוד לא יודע." מה זה משנה, למה זה חשוב עכשיו?

"אסף החבר הכי טוב שלך... למה לדבר איתו באמת, למה לדבר בכלל..." הוא לא ענה, ניסה להיות מחושב, הרגיש שנכרה תחתיו בור שהוא עוד לא יודע מה עומקו, שעליו להיזהר.

"אתה כזה דפוק... אלוהים," היא שפשפה את העיניים שלה וקמה. הוא הביט בה, עדיין לא מבין למה כל זה משנה לה בכלל. היא חצתה את הסלון הקטן לעבר חדר השינה שלהם, והוא, עוד במגבת, נשאר לצד הספה, ידו שליטפה את ראשה, שמוטה.

"טוב, אולי עכשיו תוכל באמת להיות שם בשבילו," ירתה לעברו.

"מה?" הוא הרגיש את הדופק ברקות, ניסה לנשום נשימה עמוקה ללא הצלחה.

"אתה יודע בדיוק מה. חבר טוב!" אמרה והעוותה את פניה. "רופא, רוצה לדאוג לכולם," נפנפה בידה, "אבל אתה לא באמת רואה כלום, לא רואה אף אחד, לא יכול לעזור באמת לשום דבר. לא נותן מעצמך כלום. אתה... אתה רק... אתה... אז בסרטן שהיה לו..." המילים האחרונות נבלעו בבכי שנבלם.

"את יודעת בדיוק כמוני מה היה אז, את יודעת שהייתי בצבא, שסגרתי שבועות לאורך כל המסלול."

"ברור שאני יודעת, הלכת אליו עם המדים כל שישי כשחזרת, עוד לפני שהגעת אליי, מקפיד להוציא לו את העיניים. אני אפילו באתי איתך כמה פעמים," המשיכה, "ראיתי את המבט שלו, גמור מזה שהוא לא ואתה כן, שהוא נלחם על החיים שלו, קירח ורזה, ואתה מקבל כנפיים ויוצא הכי גֶב גֶבֶר בעולם."

ליבו שלח זרמי דם לעורקיו בקצב הולך וגובר. הוא לא היה יכול להתכחש לזיכרון העונג הסודי שליווה את הביקורים האלה, העונג שבלהיות לרגע אחד של ביקור חולים — היחיד, ללא מתחרים.

אם היה לבוש היה יוצא עכשיו מהדירה הזו ולא חוזר אליה לעולם. הוא רצה להאמין בכך, אבל ידע שגם אם היה לבוש לא היה עושה דבר.

טלי המתינה רגע, אבל כשהבינה שהוא מתמיד בשתיקתו, הסתובבה בהפגנתיות, נכנסה לחדר השינה וטרקה את הדלת.