כולם כאן ברכבת חשודים

1

ושוב אני כותב. ואני מניח שאלה חדשות טובות, למי מכם שרצה עוד ספר, אבל פחות טובות לאנשים שהיו צריכים למות כדי שאוכל לכתוב אותו.

אני מתחיל את הכתיבה בתא שלי ברכבת כי אני רוצה להעלות כמה דברים על הכתב לפני שאשכח אותם או אגזים בהם. אנחנו עומדים עכשיו, לא בתחנה אלא פשוט עומדים על המסילה במרחק כשעה מאָדלֵייד. המדבר האדום והארוך שחצינו בארבעת הימים האחרונים התחלף קודם כול בחגורת החיטה המוזהבת ולאחר מכן בשדות ירוקים ופורחים של משקי חלב, והאופק שהיה עד כה שטוח הפך לים של גבעות עשב מנוקדות בעשרות טורבינות רוח שמסתובבות לאיטן בלי הפסקה. כבר היינו אמורים להגיע לאדלייד, אבל נאלצנו לעצור כדי שנציגי הרשויות יוכלו לפַנות את הגופות. אני אומר "לפַנות", אבל לדעתי העיכוב נגרם בעיקר מפני שהם מתקשים למצוא אותן. או לפחות את כל החלקים שלהן.

אז הנה, אני מתחיל בכתיבה כבר עכשיו.

המו"לית שלי אמרה לי שספרי המשך הם עניין בעייתי. יש כללים שצריך להקפיד עליהם, למשל לרקוח איזה סיפור רקע שישרת הן את האנשים שקראו את הספר הקודם שפרסמתי והן את אלה שלא שמעו עליי מעולם. הובהר לי שהעיקרון הוא לא לשעמם את הקוראים החוזרים אבל גם לא להשמיט שום דבר שחסרונו עלול לבלבל את הקוראים החדשים. אני לא בטוח לאיזה סוג של קוראים אתם שייכים, אז בואו נתחיל בעובדות הבאות:

שמי ארנסט קנינגהם, וכבר עשיתי את זה קודם. כלומר, כתבתי ספר. אבל גם פתרתי סדרה של מקרי רצח.

בזמנו זה קרה באופן די טבעי. הכתיבה, לא האנשים שמתו, שמותם היה כמובן בדיוק ההפך מטבעי. מבין אלה ששרדו חשבתי שאני הכּשיר ביותר לספר את הסיפור, שכן כבר נהניתי באותה נקודת זמן ממה שאפשר לכנות בנדיבות "קריירה" בכתיבה. עד אז כתבתי ספרים שמסבירים איך לכתוב ספרים: הכללים לכתיבת מותחנים, למשל. והם היו חוברות יותר מאשר ספרים, אם אתם מתעקשים שאשמור על כנות. ספרים בהוצאה עצמית שניתנים לרכישה באינטרנט במחיר אפסי. לא חלומו של כל כותב, אבל זאת הייתה דרך להתפרנס. ואז, כשהכול קרה בשנה שעברה שם בהר בשלג, והתקשורת הסתערה עלינו, חשבתי שאולי איישם כמה מהדברים שאני יודע ואנסה לכתוב על כל הסיפור. הייתה לי עזרה, כמובן, בדמות העקרונות המנחים בתור הזהב של ספרי הבילוש, אנשים כמו אגתה כריסטי, ארתור קונן דויל ובייחוד מישהו ששמו רונלד נוֹקס, שכתב את 'עשרת הדיברות לכתיבת ספרות בלשית'. נוקס הוא לא היחיד שקבע כללים: במהלך השנים היו כמה וכמה סופרים שניסו לשרטט את עקרונות הכתיבה של ספרות בלשית. אפילו הנרי מקטאוויש ניסח כמה כללים כאלה.

אם אתם חושבים שאתם עדיין לא יודעים את הכללים לכתיבת מותחן שעוסק ברצח, אז תאמינו לי, אתם יודעים. הכול אינטואיטיבי מאוד. הנה, קבלו דוגמה. אני כותב את הספר הזה בגוף ראשון. זה אומר שכדי שאוכל לשבת ולכתוב את הדברים פיזית הייתי צריך לשרוד אחרי האירועים המתוארים בספר. גוף ראשון פירושו הישרדות. אני מתנצל מראש על היעדר המתח בחלק שבו אני כמעט נופח את נשמתי בפרק 28.

הכללים פשוטים: בלי שום גורם על־טבעי; בלי תאומים זהים שמופיעים בהפתעה; הרוצח חייב להיות מוצג בשלב מוקדם בספר (למעשה, כבר עשיתי את זה, ואפילו לא סיימנו את הפרק הראשון בספר, אם כי אני חושש שאולי דילגתם על עמודי הפתיחה) ועליו להיות דמות מרכזית שמשפיעה על העלילה. התנאי האחרון חשוב. תמו הימים שבהם המשרת עשה את זה: כדי לשמור על משחק הוגן, הרוצח חייב לקבל שֵם שנעשה בו שימוש תכוף. כדי להוכיח זאת אספר לכם שאני נוקב בשמו של הרוצח, על כל כינוייו, בדיוק 106 פעמים מכאן ואילך. וחשוב מכול, המהות של כל כלל מתמצה במשפט הבא: אסור בשום אופן להסתיר מפני הקוראים אמיתות מובנות מאליהן.

בגלל זה אני מדבר אליכם ככה. כמו שבטח הבנתם, אני נוטה לפטפט קצת יותר מאשר דמויות הבלשים הרגילות בספרים כאלה. הסיבה היא שאני לא מתכוון להסתיר מכם שום דבר. אחרי הכול, זהו מותחן שמקפיד על כללים של משחק הוגן.

ולכן אני מבטיח למלא תפקיד נדיר למדי במותחנים של ימינו: להיות מספֵּר אמין. אתם יכולים לסמוך עליי שאספר לכם את האמת בכל רגע ורגע. בלי הטעיות. אני גם מבטיח לומר את המשפט מעורר האימה "זה היה רק חלום" רק פעם אחת, וגם בה אני חושב שזה יהיה סביר בהֶקשר הרלוונטי.

למרבה הצער, שום סופר לא טרח לנסח כללים המיועדים באופן מיוחד לספרי המשך (קונן דויל התענג כידוע על הריגתו של שרלוק הולמס, ולאחר מכן החזיר אותו לחיים בלי חשק רב רק בשביל הכסף), כך שאעשה זאת עכשיו בעצמי. העזרה היחידה שקיבלתי היא מהמו"לית שלי, שנראה כי עצותיה מגיעות דרך מחלקת השיווק.

עצתה הראשונה הייתה להימנע מחזרות. זה הגיוני בהחלט – אף אחד לא רוצה לקרוא שוב ושוב את אותן עלילות שנרקחו בפעם הקודמת. אבל עצתה השנייה הייתה לא להגיש ספר שיהיה שונה לחלוטין מהספר הראשון, שכן הקוראים מצפים לחוויה דומה לזו שחוו בפעם הקודמת. חשוב לי להדגיש: אין לי שליטה על האירועים המתוארים בספר. אני בסך הכול מתעד את מה שקרה, כך שקשה למלא את שני הכללים האלה. אציין רק שתופעה אחת שחוזרת על עצמה באורח מקרי לחלוטין היא ששתי הפרשות מגיעות אל פתרונן בעזרת סימן פיסוק. בשנה שעברה היה מדובר בסימן של נקודה. הפעם הישועה מגיעה בדמות פסיק.

ואיזה מין מותחן יהיה לנו אם הוא לא יכלול לפחות פה ושם שיכול אותיות, צופן או חידה כלשהם? אז גם הם מופיעים כאן.

המו"לית שלי גם הורתה לי לשרבב התייחסויות מְסקרנוֹת אל הספר הקודם, כדי שיימצאו די קוראים שירצו לקנות גם אותו, אבל לא לקלקל להם את סוף הספר. היא קוראת לכך "שיווק טבעי". מתברר שספרי המשך נועדו להשיג שתי מטרות בעת ובעונה אחת: להיות חדשים ובה במידה מוּכּרים.

כבר עכשיו אני מפר את הכללים שציינתי. ס"ס ון דַיין, ששייך לתור הזהב של סופרי הבלשים, ממליץ שיהיה רק אדם אחד שיפתור את התעלומה. הפעם יש לנו חמישה אנשים שמתיימרים להיות בלשים. אבל זה כנראה מה שקורה כשמכניסים שישה כותבי מותחנים לחדר אחד. אני אומר שישה כותבים וחמישה בלשים, מפני שאחד מהם הוא קורבן הרצח. זאת לא הדמות עם הצעיף הכחול אלא הדמות השנייה.

אני משער שוון דיין מתהפך בקברו, אף שיש בכך הפרה של הכללים העקרוניים בדבר שימוש בעל־טבעי. אז נאמר שהוא שוכב לו דוּמם, ובכל זאת הוא מאוכזב.

אם יורשה לי לחזור על עצמי, לא אני קובע על אילו כללים אעבור כאן, מפני שאני בסך הכול מעלה על הכתב את מה שקרה. איך הצלחתי להיקלע שוב לעוד מבוך של תעלומה – אתם מוזמנים לנחש בדיוק כמוני, ואותם אנשים שהאשימו אותי בגריפת רווחים מרוצח סדרתי שבחר בזה אחר זה אנשים ממשפחתי המורחבת בספר הקודם (שיווק טבעי, אתם רואים?) ודאי יאשימו אותי בכך גם הפעם. ללא ספק הייתי מעדיף ששום דבר מכל זה לא היה קורה, לא עכשיו ולא אז.

מלבד זאת, כולם שונאים ספרי המשך: לעיתים קרובות ספרי המשך מואשמים בכך שהם לא יותר מחיקוי חיוור של הספרים שקדמו להם. מאחר שהרציחות הקודמות התרחשו על הר מושלג ואלה של עכשיו קרו במדבר, הבדיחה היא על חשבונם של המצקצקים בלשונם: חיקוי חיוור זה לא יהיה, מפני שלפחות עכשיו אני שזוף.

הגיע הזמן לחזק את הצגתי כמספֵּר אמין. רשימת הפשעים שמופיעים בספר כוללת רצח, ניסיון רצח, אונס, גנבה, הסגת גבול, שיבוש ראיות, קשירת קשר, סחיטה, עישון בתחבורה ציבורית, נגיחת ראש (אני מניח שהמונח הטכני הוא תקיפה), שוד (כן, זה שונה מגנבה) ושימוש לא תקין בתיאורי אופן.

והנה עוד כמה אמיתות. שבעה סופרים עולים על רכבת. בסוף הנסיעה, חמישה יֵצאו ממנה בחיים. אחד מהם אזוק.

ספירת הגופות: הרבה פחות מאשר בפעם הקודמת.

ואני? הפעם אני לא הורג אף אחד.

בואו נתחיל. שוב.