כולם מבוגרים כאן

1

המוות המהיר

אסטריד סטריק מעולם לא חיבבה את ברברה בייקר, אפילו לא יום אחד במהלך ארבעים שנות היכרותן, אבל כשברברה נהרגה מפגיעה של אוטובוס ריק להסעת תלמידים שנסע במהירות מופרזת בצומת הרחובות מיין ומוריסון בצד המזרחי של כיכר העיר, אסטריד ידעה שחייה השתנו, והלם הידיעה דמה מדי להקלה. זה היה יום עמוס גם ככה — היא עבדה כל הבוקר בגינה והיה לה תור לתספורת באחת־עשרה ושלושים, ואז נכדתה, ססיליה, היתה אמורה להגיע ברכבת עם שתי מזוודות ואפס הורים (שום תאונה של אוטובוס להסעת תלמידים במקרה הזה — סתם צורך בפתח מילוט), ואסטריד התבקשה לפגוש אותה בתחנת קלפהאם ולהביא אותה לבית הגדול.

האוטובוס פגע בברברה כמה דקות אחרי אחת־עשרה. אסטריד ישבה אז במכונית החונה במסלול הפנימי של הכיכר הירוקה שבמרכז העיירה, והיטיבה את תסרוקתה במראה. הרי תמיד השיער נראה במיטבו דווקא ביום שיש לך תור לתספורת, נכון? היא לא חפפה את השיער בבית, אלא אם כן הם הלכו לחוף הים, או שהיא שחתה במי בריכה מלאים כלור, או שאיזה חומר זר (צבע, דבק) ניתז עליה במקרה. לא, בירדי גונזלס חפפה את שערה של אסטריד בכל יום שני, וכך עשתה בחמש השנים האחרונות, ולפניה חפפה לה את השיער ננסי, באותה המספרה, "יופי של תספורת", שממוקמת בצד הדרומי־מזרחי של הכיכר, בחלק שבין משרדי חברת קלפהאם קרדיט יוניון לחנות הספרים של סוזן, בקו אלכסוני מבית הפנקייק של סְפּירו, אם מציצים מבעד לצדדים הפתוחים של גזיבו העץ הלבן שבמרכז הדשא של האי הירוק. חפיפת השיער בידי ספרית מקצועית היתה שריד מהדור של אמה, יחד עם הצורך להרשים, תכונה שדווקא לא היתה אופיינית לאמא שלה, ובכל זאת. זה לא היה פינוק יקר, אם שוקלים אותו כנגד מחירו של מרכך שיער איכותי באמת. ובכל יום שני שמיני, בירדי גם סיפרה את אסטריד. התספורות של ננסי היו טובות יותר, אבל החפיפות של בירדי היו טובות יותר, ואסטריד מעולם לא היתה גנדרנית, רק פרקטית. בכל אופן, ננסי פרשה ואסטריד לא התגעגעה אליה. בירדי היתה ילידת טקסס, בת להורים שבאו ממקסיקו, ואסטריד ראתה בה קרן אור אנושית: עליזה, חמה, לפעמים קצת בוטה, אבל תמיד עושה מצב רוח טוב.

זה קרה בסוף הקיץ, ופירושו של דבר היה שבקרוב, בין הימים ראשון לשישי, קלפהאם שוב תהיה שייכת לאלה שחיים בה כל השנה. הילדים יחזרו לבית הספר, תושבי הקיץ יחזרו להיות תושבי סוף השבוע, והחיים יחזרו למסלולם השקט יותר. אסטריד בחנה את הכתמים על עורה. קרציות וסרטן עור היו שני הפחדים של כל אדם שהרבה לשהות בחוץ בהדסון ואלי, במיוחד של אלה שעברו את גיל עשרים וחמש. מבעד למראה הפנימית צפתה אסטריד בקלפהאם המנהלת את שגרת הבוקר שלה: נשים עם מזרני יוגה מגולגלים תחת זרוען יצאו בצעדים כבדים מהבניין של הרשות המקומית, נופשי קיץ אמידים טיילו בנחת על המדרכות וחיפשו משהו שאפשר לקנות ואיכשהו נשמט מעיניהם במהלך שלושת החודשים האחרונים, מקומיים ישבו ושתו קפה ליד הדלפק בבית הפנקייק או בקרואסון סיטי, היכן שהחל משעה שבע וחצי בבוקר, שבעה ימים בשבוע, יכולת למצוא כל גבר בן שישים וחמש ומעלה תושב קלפהאם עם עיתונו. פרנק, הבעלים של החנות לציוד ביתי שמכר הכול, ממאווררי חלון וביצים טריות ועד לסוללות ולאוספים קטנים של תקליטורי די־וי־די, עמד מתחת לסוכך שלו בזמן שבנו המתבגר הרים את סבכת הברזל. החנויות הקטנות שמכרו טישרטים וסווטשרטים שהמילה קלפהאם מודפסת עליהם באותיות דפוס גדולות טרם נפתחו. גם חנות הבגדים היוקרתית ביותר ברחוב מיין, בוטיק וכו'? שֵם שבעיני אסטריד תמיד נראה מעצבן מבחינה דקדוקית ופילוסופית כאחד, נפתחה רק בצהריים, ואסטריד ידעה את זה משום שלמרות טינתה היא קנתה שם את רוב בגדיה.

אסטריד הניחה לעיניה לנדוד אל המראה המכוער, השנוא על כל תושב בעיירה קלפהאם, בין שהוא חי שם כל השנה ובין שהוא אורח קיצי לא קרוא — המבנה דמוי הטרפז המגושם שעמד פנוי יותר משנה, החלל הפנימי הגדול שלו מרוקן לחלוטין, להוציא כמה דברים שנטש שם הדייר האחרון: סולם, שתי פחיות צבע ושלוש שקיות אשפה דחוסות. על החלון היה שלט נמכר עם מספר טלפון, אבל המספר כבר מזמן לא היה מחובר. ברשומות של המחוז, שהיו זמינות לכל המתעניין — ואסטריד התעניינה — נכתב שהבניין אכן נמכר לפני שנה, אבל איש לא ידע למי, ומי שזה לא יהיה לא עשה דבר בנכס מלבד להניח לפקעות האבק להתרבות בו במהירות. היתה חשיבות רבה למה שייכנס לשם: כי אם זאת תהיה חנות כולבו גדולה או רשת ארצית, תפרוץ מלחמה. זאת תהיה מכת מוות לעיירה, כפי שידעו התושבים. כשרשת בתי המרקחת רַייט אֵייד פתחה כאן חנות, אפילו לא בקלפהאם עצמה אלא באחד מפרוורי העיירה שבהחלט היה זקוק לבית מרקחת, אנשים יצאו מדעתם. השלט לשמור על המקומי, לקנות בקטן עדיין היה נעוץ בקרקע ליד תיבת הדואר שלה. היא מימנה בכספה את השלטים הללו והפיצה אותם. ומה יהיה אם דבר כזה יקרה בתוך העיירה? את זה אסטריד אפילו לא יכלה לדמיין. אם האדם שרכש את הבניין אינו יודע או שלא אכפת לו, יפרצו מהומות ברחוב, ואסטריד תישא את הקלשון הגדול ביותר.

כי החזית של החנות נמצאת בקצה המזרחי של הכיכר, הכיוון שממנו נכנסות רוב המכוניות לקלפהאם, ולכן החלונות הענקיים הריקים מקבלים את פני האנשים שמגיעים לעיירה, וזה מצב עניינים מצער ביותר. לפחות הפיצרייה של סאל, הסמוכה לבניין, מקסימה עם קירותיה המחופים אריחים אדומים־לבנים והאריזות שדיוקנו של הבעלים המשופם מודפסות עליהן.

ברברה עמדה על המדרכה ליד תיבת הדואר שלפני מספרת "יופי של תספורת". המכונית שלה, סובארו ירוקה עם חמש דלתות ומדבקה "המכונית השנייה שלי היא חתול" על הפגוש, חנתה לפני הבניין של הרשות המקומית, שבו שכנו בין השאר משרדו של ראש העיר, גן ילדים, כיתת יוגה ושוק האיכרים החורפי. האם היא עמדה לשוב למכוניתה אחרי ששלשלה מכתב לתיבת הדואר? האם היא הביטה בעיניים מצומצמות אל מעבר לרחוב, בשלט נמכר, כאילו היה ביכולתו לספק לה מידע חדש? אסטריד לעולם לא תדע. היא צפתה בברברה כשזו עקפה את הפגוש הקדמי של מכוניתה וירדה לכביש, ולאחר מכן המשיכה לצפות באוטובוס הצהוב בן שישים וארבעה המושבים של חטיבת הביניים קלפהאם מגיע במהירות רבה מקצה הרחוב, דורס את ברברה בשקט ובצורה נקייה כמו חיילי הצעצוע של נכדיה. אסטריד הורידה את מגן השמש וזינקה ממכוניתה. עד שחצתה את הרחוב, כבר התקבצו כמה אנשים במקום התאונה. היה שם דם, אבל לא משהו מזוויע יותר ממה שבני שתים־עשרה יכולים לראות בשידורי הטלוויזיה. אסטריד כבר ראתה מוות מקרוב, אבל לא ככה, לא אדם דרוס על הכביש כמו דביבון.

"האוטובוס היה ריק," אמר רנדל, הבעלים של תחנת הדלק, מה שבקלות עשה אותו לסמכות בענייני מכוניות. "מלבד הנהג. לא היו בו ילדים."

"כדאי לכסות אותה? אסור לי לכסות אותה, נכון? כן לכסות?" שאלה לואיז, המורה של כיתת היוגה, בחורה מתוקה וקצת מבולבלת שאינה יודעת בין ימינה לשמאלה.

"התקשרתי למשטרה," אמר גבר עצבני למראה, מה שהיה כמובן הדבר הנכון לעשות, אם כי תחנת המשטרה היתה במרחק שני רחובות בלבד והיה ברור שאין למשטרה מה לעשות, לפחות לא למען ברברה. "הלו," אמר לטלפון, והפנה את גבו כמבקש לסוכך על המשקיפים מהצד מפני מה שעדיין היה על המדרכה. "קרתה כאן תאונה."

"אוי, אלוהים אדירים," אמרה בירדי, שיצאה מהמספרה. היא ראתה את אסטריד ומשכה אותה הצידה. שתיהן אחזו זו במרפקה של זו ועמדו שותקות עד שהמשטרה הגיעה, ובשלב הזה אסטריד נתנה להם את מספר הטלפון והכתובת של בעלה של ברברה. היא תמיד החזיקה פנקס מסודר של מספרי טלפון, על כל צרה שלא תבוא, כמו זו למשל. הפרמדיקים הרימו את גופתה של ברברה, פנקייק כמעט שטוח, והניחו אותה על אלונקה. אחרי שהאמבולנס יצא לדרכו, בירדי דחפה בעדינות את אסטריד לעבר דלת המספרה.

במספרת "יופי של תספורת" הוכנסו במרוצת השנים כמה שיפורים, בניסיון לעשותה מודרנית יותר. המראות היו כעת ללא מסגרות, הטפט כסוף עם דוגמה גיאומטרית אפורה, והכול נועד לשוות למקום מראה מתוחכם יותר, מה שלא הצליח במיוחד. בירדי לא היתה מסוגלת לוותר על הקעריות של עלי הכותרת המאובקים המשמשים לבישום האוויר בשירותים, או על הכריות הרקומות המקשטות את הספסל בכניסה. אם חשקה נפשו של מישהו במקום מהודר יותר, הוא היה מוזמן ללכת לחפש אותו.

"אני לא מאמינה," אמרה אסטריד. היא הניחה את תיקה על הספסל. המספרה היתה ריקה, כמו תמיד בימי שני, שבהם "יופי של תספורת" היתה סגורה לקהל הרחב. "אני לא מאמינה. אני בהלם, אני בהחלט בהלם. תשמעי אותי! המוח שלי לא מתפקד." היא השתתקה לרגע. "אולי יש לי מפרצת?"

"אין לך שום מפרצת. האנשים שיש להם מפרצת פשוט מתים על המקום." בירדי אחזה בעדינות במרפקה של אסטריד והובילה אותה לכיור. "נסי להירגע." בירדי גזזה גם את שערם של תושבי הֶרוֹן מֶדוֹז, דיור מוגן סמוך לגבולות קלפהאם, והיתה שוות נפש במידה מסוימת למכאובי הלב של לקוחותיה. כולם היו בני חלוף, בסופו של דבר. אסטריד התיישבה והטתה את גופה לאחור עד שצווארה נגע בחרסינה הקרה של הכיור. היא עצמה את עיניה ושמעה את בירדי פותחת את ברז המים החמים ובודקת על מפרק ידה את הטמפרטורה שלהם.

אם רנדל צדק והאוטובוס היה ריק — היתה לזה חשיבות רבה. לאסטריד היו שלושה ילדים ושלושה נכדים, וגם אם לא היו לה, אובדן ילד זאת הטרגדיה הנוראה ביותר, ואחריה בסדר חשיבות יורד אובדן של הורה צעיר, של חוקרי סרטן, של נשיאים מכהנים, כוכבי קולנוע, וכל אדם אחר. אנשים בני גילן של אסטריד וברברה היו מבוגרים מכדי שמותם ייחשב לטרגדיה גמורה, וכיוון שלברברה לא היו ילדים משלה, אנשים עשויים לומר שזה מזל, כלומר מזל שהאוטובוס להסעת תלמידים לא דרס מישהו אחר. אבל זה לא הוגן כלפי ברברה. היה לה בעל, והיו לה חתולים. לפני עשרות שנים היא התנדבה לשמור שתלמידי בית הספר היסודי יחצו בבטחה את הכביש — אוי, איזו אירוניה! לפחות היא לא נהרגה בפינה שלה, חשבה אסטריד והתנשפה כשבירדי שרטה את הקרקפת שלה בציפורניה הקצרות.

על מה חשבה ברברה כשהאוטובוס שעט לעברה? למה היא חנתה שם ולא מעבר לרחוב? מה נכלל ברשימת הדברים שרצתה לעשות ביום הזה? אסטריד הזדקפה והמים ניגרו משערה על צווארה ועל חולצתה.

"את בסדר?" שאלה בירדי בעודה פורשת מגבת על כתפיה של אסטריד.

"לא," אמרה אסטריד, "אני חושבת שלא. אפילו — ואת יודעת את זה — אפילו שלא חיבבתי את ברברה. אני פשוט מרגישה, נו, קצת מזועזעת."

"טוב, אם ככה," אמרה בירדי בשעה שסבבה את הכיסא וכרעה לפניו, עיניה בגובה עיניה של אסטריד, "בואי נלך לחדר האחורי." שפתיה של בירדי היו מהודקות לקו ישר, תקיף כמו של מנהלת בית ספר קתולי. תמיד היה לה פתרון לכל מצב.

אסטריד הנהנה לאט והושיטה לבירדי את ידה. הן עברו את חצי הקיר שמאחורי הכיור, אל החדר שבו שלושה ימים בשבוע צעירה נטולת גבות ששמה ג'סיקה מרטה בשעווה את שער הגוף של אנשים, ונשכבו זו לצד זו על המזרן הזוגי — אסטריד על גבה ובירדי שעוּנה על מרפקה. אסטריד עצמה את עיניה באפיסת כוחות פתאומית. כרגיל, ומשום שאחרי זמן רב כל כך הדברים כבר התנהלו בקצב וברצף קבועים, בירדי התחילה לנשק בעדינות את לחְייה ואת אוזנה ואת צווארה של אסטריד, את הכול פרט לפיה. אבל היום הזה היה שונה, ואסטריד הושיטה את ידה ומשכה את פיה של בירדי ישר אל שלה. לא היה זמן לבזבז, לא בחיים האלה. תמיד יהיו עוד אוטובוסים להסעת תלמידים — כמה פעמים צריך להזכיר את זה לבן אדם? הפעם המסר היה ברור. היא היתה אלמנה בת שישים ושמונה. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.