כחיות הנוהמות ביער

היציאה אל המדבר 1.

על מדרגות האוטובוס היתה שפוכה שקית של במבה והוא הרגיש משהו נמעך מתחת לסוליות נעליו בזמן שטיפס בהן. זוזו, סימן לשני חבר'ה משבט מעפילים שחסמו את המעבר, או שאני מפרק אתכם. חלל האוטובוס היה מלא צעקות, קולות צחוק, רשרוש של שקיות חטיפים. כמה ילדים הלכו מכות בין המושבים, וחבורה של בנות צוהלות תפסה את כל החלק האחורי של האוטובוס. היי, תעשו לי מקום! צעקה מישהי. מירי, איזו פרה את! את גומרת לנו את כל הביסלי. הוא פילס את דרכו בין התיקים הצבעוניים ושקי השינה שתפסו את רוב רצפת האוטובוס, מנסה לעטות על פניו הבעה קשוחה, אבל גם ממזרית. קצת כמו טום קרוז בסרט אהבה בשחקים. אחד שאפשר להריץ איתו קטעים, אבל מצד שני שלא כדאי להתעסק איתו. אחלה גבר.

אהלן גידי, מה המצב? דני שטרן ישב על אדן החלון כשרגליו הנעולות בנעלי ריבוק גבוהות מונחות על המושב. הוא הרכיב משקפי ריי־באן כהים ולבש מכנסי ליווייס שנגזרו מעל הברך. יאללה תמצא לך מקום. מומו כבר תפס את כל הספסלים פה בשביל החבר'ה שלנו. גידי נדחק למושב שמאחוריו, מושיט לו יד. מה קורה, דני? סחתיין על המשקפיים, דני. בינתיים בספסל האחורי התיישבה תמי קאופמן, הנערה היפה ביותר בסניף. תמי היתה בלונדינית, והיו לה עיניים ירוקות ופנים שאפשר היה להביט בהן במשך שעות. גידי זרק לעברה מבט, מנסה להבליט במקצת את שרירי החזה שלו. בחודשים האחרונים הוא התאמן בכל ערב בשכיבות סמיכה ובמשקולות וקיווה שהתוצאות כבר נראות לעין.

תגידו, קולו של מומו מעבר למושב היה מלוּוה ברשרוש של שקית נייר וברעשים של פיצוח, לעיסה ויריקה. ראיתם את המאבטח שלנו? זה ההוא שיושב מקדימה, עם העוזי. אם יזרקו אבנים, נראה לכם שהוא יהיה שווה משהו?

גידי רכן קדימה והסתכל לכיוון שעליו הצביע מומו. ישב שם צעיר בעל פנים עדינות למראה ובידו ספר פתוח. עיניו היו נעוצות בחלון, ועל פניו שכנה הבעה חולמנית. על משענת המושב לידו היה תלוי עוזי קצר עם קת מתקפלת.

אה, זה. דני שטרן לקח חופן גרעינים מכף ידו הפתוחה של מומו. אני מכיר אותו, קוראים לו נריה. היה בשבט עם אחי. הוא הכניס לפיו גרעין אחד וירק את הקליפה על רצפת האוטובוס. אחי אמר שכל הבנות אצלם היו דלוקות עליו, אבל אז הוא נהיה פתאום דוס והלך ללמוד בישיבת מרכז.

גידי שרבב את ראשו מעבר למשענת הכיסא. הביאו לנו מרכזניק, מה? הוא נטל קומץ של גרעינים מן השקית, מתעלם ממבטו הזועף של מומו. זה לא סתם מאבטח, זה חיפוי אווירי צמוד! מהגבהים שהחבר'ה האלה טסים הם יכולים להוריד בקלות כל מחבל, לא ככה?

דני צחק, וכמה שניות לאחר מכן גם מומו הצטרף. קובי, הפושטק של הסניף, טיפס פנימה מבעד לדלת האחורית, על כתפו טייפ דאבל קָסֵט גדול ממדים. בוא'נה, קובי, איזה טייפ חייתי! גידי הציץ בחלון. כמה מדריכים ניצבו בחוץ, שקועים בוויכוח עם איש שמן ומשופם שלבש חולצה של החברה להגנת הטבע. חכו רגע, נשמע קולו של שייקה מעל יתר הקולות. בואו לא נדבר סתם באוויר. נביא מפה ונראה. לשייקה היתה בלורית כהה ומתולתלת שנפלה על מצחו, והוא לבש חולצת תנועה פתוחה, שחשפה חזה שעיר. לרגליו נעל נעלי פלדיום גבוהות. הוא נראה גזעי. כמו איזה קיבוצניק או מפקד מחלקה בפלמ"ח. בתוך האוטובוס קובי המשיך להתעסק עם הטייפ ועד מהרה בקעו ממנו צלילים של גיטרות חשמליות, מלוּות בקולו הצרוד של הזמר אדם. משוטט ברחוב במתח, אור בכל חלון, נערות עומדות בפתח בעיני ניאון. עיר קורצת, עיר נוצצת, מפירה עצה. אין מוצא. דני שטרן קפץ על רגליו ונעמד בקדמת האוטובוס, מחזיק מיקרופון דמיוני ומניע את גופו כמו אדם: מעביר יד באיטיות על חזהו ואחר מניף אגרוף קדימה, לעבר קהל בלתי נראה. בספסל האחורי של האוטובוס, כמה בנות חיקו צרחות של מעריצות ומיד פרצו בצחוק. גידי חזר לבהות בחלון. בחוץ שייקה פרס מפה טופוגרפית. אז יהיה להם קשה, אמר. אז מה? אם את רוצה, את יכולה לקחת את הבנות מסביב. אני אקח את החבר'ה שלי דרך הוואדי, שיתאמצו קצת. גידי הזדקף במקומו והעביר את לשונו על שפתיו היבשות. כפות ידיו היו לחות מזיעה. פתאום השתוקק שכל המסע הזה כבר יהיה מאחוריו. מהספסל האחורי שוב נשמעו צהלות של צחוק, והוא הבחין בהבזק של שיער זהוב, מתנופף.

קדימה, לרדת אחד־אחד. זה קצת תלול אז תרדו בזהירות.

כעשרה נערים עמדו על מדף הסלע, מצטופפים יחד על שפת המצוק. תחת רגליהם היה פרוס הוואדי. מבוך של סלעים קשים, מחודדים, בגוונים שונים של חום. גידי חזר והעביר את לשונו על שפתיו. השמש כבר עמדה גבוה בשמיים, והוא יכול היה להרגיש כיצד היא צורבת את רגליו ואת זרועותיו החשופות. לרדת בזהירות, חזר ואמר שייקה. אני לא רוצה שמישהו פה יתגלגל לי למטה. גידי העיף מבט אל הנתיב המתפתל בתחתית הערוץ, עשרות מטרים מתחתיו. קלי קלות, אמר לעצמו. עוד רגע הכול כבר יהיה מאחוריי. הוא תלש את הכובע מעל ראשו, שב ומעביר יד בשערו. קדימה, מלמל בלא קול. מאחוריו יכול היה לשמוע את נחמיה ואת צביקי אהרנפלד, שני המרובעים של השבט, מתווכחים על המבחן בגמרא שהתקיים יום קודם לכן, והקולות הדקים שלהם כמעט הוציאו אותו מדעתו. והחום הזה. הוא ניגב את הזיעה מעל פניו ושב וחבש את הכובע. איך אפשר לחשוב בכזה חום? הצפיפות על הסלע הלכה וגברה, והוא מצא את עצמו נדחק אל עבר הקצה. מה נתקעתם לי פה, נשמע קולו של דני שטרן מאחור. יאללה, לתת גז. גידי שלח יד לעבר המימייה שבחגורתו, אבל התחרט. זהו, הגיע הזמן לרדת. הוא התקדם צעד נוסף לעבר שפת התהום, מתבונן על הנערים הגולשים אל מעבר למצוק. בזה אחר זה הם ניגשו אל הקצה, מעיפים מבט אל התחתית ואז נאחזים בסלע ומשלשלים את גופם מטה. נעלמים מן העין. הנה, בעוד רגע יגיע התור שלו.

נו, קדימה. לרדת.

ארבע שעות אחר כך הוא השליך את עצמו על הארץ, סמוך לשפת המצוק. זהו, אמר לעצמו. זה נגמר, עשיתי את זה. הוא היה מותש. פיו היה יבש, והוא הרגיש את הדם הולם ברקותיו בכוח. הוא השעין את ראשו על הסלע, מתבונן אל השמיים הכחולים שנפרסו מעליו. בכל השעות האחרונות הוא לא דיבר עם איש. בכל הזמן הזה הוא גם כמעט לא ראה איש. הוא רק טיפס. תחילה מטה־מטה, עד קרקעית הנקיק, ואז מעלה, במעלה הסלע הצחיח, אל עברו השני של הוואדי. נאחז, מפלס דרך, נאבק עם הסלע, מושך את עצמו מנקודה לנקודה, מסימון לסימון. נופל, קם, מאבד את הדרך ושב ומוצא אותה. והנה, עכשיו כל זה נגמר. בשארית כוחותיו חילץ את המימייה מחגורתו ורוקן את מה שנותר בה לתוך פיו. שערו, בגדיו, תרמיל הגב שלו, הכול היה ספוג בזיעה. הזיעה זלגה על פניו, ירדה במורד עורפו. מדביקה את החולצה אל הגב. משאירה פסים שחורים לאורך זרועותיו ורגליו הפצועות. הוא ניסה להתמתח, מרגיש את הכאב בשריריו ההולכים ומתאבנים. זה היה חתיכת טיפוס, אמר לעצמו. באמת חתיכת טיפוס. ואני עשיתי אותו כמו גבר. ציפור ענקית חצתה את השמיים בכנפיים פרוסות ואחר צללה מטה, אל תוך הוואדי. גידי העיף עוד מבט בבקעת האבן שהשתרעה לרגליו. את כל זה אני עברתי, שב והזכיר לעצמו.

מה דעתך? דמות כהה נעמדה מעליו, מסתירה את השמש. יפה, לא?

מה יפה? גידי התרומם והצל על עיניו. הוא זיהה את דמותו הגבוהה והצנומה של נריה, המאבטח. הוא חבש כובע פטרייה בהיר והרכיב משקפי שמש. על פניו היה שפוך חיוך רחב.

כל זה, נריה החווה בידו לעבר הוואדי, המדבר, לעבר הרי מואב שהזדקרו אי־שם הרחק באופק. כל המרחב הזה. רק תראה איזה יופי.

גידי משך בכתפיו. הוא לא ידע מה הוא אמור לענות.

חתיכת טיפוס, מה? אמר לבסוף.

נריה הוריד את העוזי מכתפו ושלף מתיקו בקבוק מים. אתה תמיד אוהב ללכת לבד?

מה? לא, סתם. הם כולם שם התעכבו ולי לא היה כוח לחכות להם.

נריה התיישב על הארץ והסיר את משקפי השמש. כעת, מקרוב, גידי היה יכול לראות שהיו לו עיניים כחולות בהירות וריסים צפופים, ארוכים במקצת. גידי השפיל את מבטו.

כן, נריה אמר לאחר כמה רגעים של שתיקה. זה באמת היה חתיכת טיפוס.

למשך דקות ארוכות הם המשיכו לשבת שם בדממה, מתבוננים על הנוף. טוב, גידי קם על רגליו. אני רואה שהחבר'ה כבר מתחילים לזוז...

לך לשלום, נריה חייך אליו, בעודו נשען על גוש סלע ומוציא מתוך תיקו ספר בעל כריכה כחולה דהויה. גידי נעצר במקומו, מהסס.

מה אתה קורא?

נריה הפנה אליו את הכריכה. היה כתוב שם "שירי רחל" באותיות מתקלפות.

אתה מכיר קצת את רחל המשוררת? יוצא לך לקרוא שירה לפעמים?

מה? לא, איפה... רק אם אני רוצה להירדם. גידי התאמץ לצחוק. וחוץ מזה, הוסיף כעבור רגע, חשבתי שאתם המרכזניקים קוראים רק ספרים של הרב קוק או משהו כזה, לא?

נריה חייך שנית. למה אתה חושב ככה? תדע לך שגם הרב קוק בעצמו כתב שירה. יש לו כמה שירים ממש חזקים. וחוץ מזה, הוא צמצם את עיניו, מעפעף בריסיו הארוכים. תדע לך שאין שום סתירה בין התורה של הרב קוק לבין קריאת שירה. להפך. הרב בעצמו כותב שחלק מהתפקיד של האדם בעולם הזה הוא לגלות את השירה שבחיים.

מה...

מה זה אומר, אתה שואל? עיניו הכחולות של נריה היו נעוצות בפניו של גידי, בלא ניע. זה אומר לדעת למצוא את היופי, את הקדושה, שנמצאים בכל דבר. גם את אלה שבטבע, הוא החווה בראשו לעבר הוואדי, גם את אלה שבמילותיהם של ההוגים והמשוררים וגם את אלה שבתוך הנפש שלנו עצמנו. הרב אומר שבכל רעיון, בכל מחשבה ובכל רגש יש ניצוצות חבויים של אור, ניצוצות חבויים של קדושה ושל יופי. צריך רק לדעת למצוא אותם שם.

גידי נע במקומו באי־נוחות. הוא התאמץ שלא לפגוש בעיניו התכולות בהירות של נריה. טוב, הוא מלמל לבסוף. נראה לי שאני אצטרף אל שאר החבר'ה...

להתראות, נריה חייך אליו שוב. ורק אל תשכח מדי פעם להרים את העיניים מהדרך ולהסתכל קצת על הנוף שמסביב, בסדר?

גידי התקדם אל עבר החבורה שהחלה להתקבץ ליד האוטובוסים. הרחק באופק הוא יכול היה לראות את ההרים. הם ניצבו שם רחוקים, בלתי מושגים, קצותיהם מיטשטשים והולכים באור הזהוב של בין הערביים.

שייקה ייצב את הפינג'ן מעל הלהבה הזעירה. להכין קפה בשטח זו אומנות, אמר בלי לגרוע את עיניו מהנוזל המבעבע. צריך לדעת בדיוק כמה קפה לשים, מתי להנמיך את האש, מתי להרים את הפינג'ן. והכול עניין של שניות. חיכית רגע אחד יותר מדי וזהו, הכול הלך. הוא הרים את מבטו מהקפה ההולך ומתבשל. מה זה פה, אנשים? הגביה את קולו. מה זה הפרצופים האומללים האלה? אפשר לחשוב כמה כבר הלכתם. וחוץ מזה, דווקא אחרי מאמץ, דווקא אחרי שהייתם יום שלם בשטח, דווקא אז אתם אמורים להיות הכי חדים, הכי ערניים. מישהו פה קרא את היומנים של מאיר הר־ציון? הוא מדבר על זה. ושייקה הרים את הפינג'ן ומזג את הנוזל השחור באיטיות לתוך כוס זכוכית. באמת, המשיך, שווה לכם לקרוא אותו. ככה תבינו מה זה אומר באמת לחיות את המדבר, לחיות את השטח, מה זה אומר להכיר כל פיסטין, כל ג'אבל. לאכול חול, לנשום חול, לאהוב את החול. אני לא צוחק, ככה החבר'ה האלה חיו. ושייקה המשיך לדבר על מאיר הר־ציון ועל יחידה מאה־ואחת האגדית של אריק שרון, ומומו התערב ואמר ששרון הוא הגבר היחיד במדינה, ושאם ייתנו לו להיות שר ביטחון אז בתוך שבוע אין יותר זריקות אבנים. גידי השתוקק גם הוא להשתתף בשיחה, אבל הוא לא הצליח לחשוב על שום דבר להגיד.

היי, למה שלא תשב כאן איתנו? בוא, תצטרף.

נריה ישב לא רחוק משם, מתחת לעץ, מוקף בחבורה של נערים ונערות ודיבר. כמה מן הבנות שישבו למרגלותיו תלו בו עיניים מעריצות. גידי התקרב בהיסוס ונעמד מאחור, קצת מרוחק מכל השאר. באיחור מסוים הוא שם לב לנחמיה ולצביקי אהרנפלד המרובעים, שישבו גם הם בקרבת מקום. נריה בירך אותו במנוד ראש וחזר לדבר בקולו השקט והרציני. מספר למאזיניו על הרב קוק, על שירה, על אידיאלים. להיות אידיאליסט, הוא אמר, זה להבין שיש בחיים משהו מעבר לבנות וטיולים וכדורסל. ולפעמים רק כשאתה מתחיל ללמוד בישיבה הראש שלך נפתח, ואתה קולט שיש בעולם הזה הרבה יותר ממה שחשבת. ואז אתה מבין שבעצם זה מה שחיפשת כל החיים.

השמש שקעה ונעלמה מעבר לאופק. נריה המשיך לדבר, בעוד מסביבו החשֵכה הולכת ומתעבה. ההרים המשוננים, פניהן של הנערות, ערֵמת התיקים, הכול הלך בהדרגה והאפיר. גידי עמד שם בידיים שלובות, מרעיד מקור, והקשיב לקולו הרך של נריה. קול שהמשיך להתנגן באוזניו גם כשבעליו כבר כמעט נעלם מן העין. במשך שעה ארוכה הקול הזה דיבר על הרצון הפנימי שבמעמקי הנפש. על התשוקה לאלוהות. כאשר הנשמה רחוקה מייעודה האמיתי, הוא אמר, היא מרגישה ייסורים נוראים. מקום מנוחתנו הוא רק באלוהים. אי־שם, ברקע, אפשר היה לשמוע את שייקה ממטיר פקודות, מנצח על מלאכת הבערת האש. עד מהרה נראו להבות צהובות ואדומות פורצות מתוך החשֵכה.

יאללה, מומו, תתחיל להוציא את התפוחי אדמה מהאש. הם כבר נראים לי מוכנים. בנות, קדימה. תבחרו איזה שיר.

שייקה נטל את הגיטרה שלו ופרט עליה בתנועות איטיות. הוא שר על הרים שעוד יבערו באש זריחות, ועל יפי הבלורית והתואר שהלכו לבלי שוב. קולו הנמוך והמחוספס התערבב עם קולותיהן הגבוהים והצלולים של הבנות, ועם הרחש הקבוע של הזרדים המתפצחים. גידי נשכב על גבו והפנה את מבטו מעלה, אל עבר הכוכבים. הם היו גדולים כל כך, בהירים כל כך. והיו שם כל כך הרבה מהם. אין־סוף ממש. לאחר מכן הקור התגבר, והוא עבר לשבת סמוך לאש. מתבונן על הלהבות המרקדות במערבולת פראית וחסרת סדר. על הלשונות הצהובות והכחולות המתפתלות זו בתוך זו, נאבקות זו עם זו. נו קדימה, חזר ואמר שייקה. מישהי פה מכירה את המילים של החול יזכור? גידי המשיך להביט על האש המתנחשלת בתוך עצמה. אחר העביר את מבטו על שורת הפרצופים המנומנמים שמסביב. על שייקה שהמשיך לפרוט על הגיטרה. על הבנות שישבו חבוקות. ואז, שוב, הוא ראה את תמי.

היא ישבה לבדה, בגו זקוף, מבטה מופנה אל האש והיא שרה לעצמה. החול יזכור את הגלים, אבל לקצף אין זוכר. זולת ההם אשר עברו, עם רוח לילה מאחר. מזיכרונם הוא לעולם לא יימחה, לא יימחה. הוא התבונן בקלסתר המושלם שלה. בפנים היפות, הנוגות, המוארות למחצה באורן של הלהבות. היא המשיכה לשיר, מספרת על גלים שמתנפצים על חופים רחוקים, על נרות הדועכים לאיטם ועל קינתו החרישית של הים. באותו רגע ידע שלעולם לא יראה שוב משהו יפה כל כך. או עצוב כל כך. הוא חשב שהוא עומד להתפוצץ מרוב יופי, מרוב תשוקה, מרוב געגועים. סמוך אליו מישהו השליך גזיר עץ אל תוך המדורה, ושלל גיצים בהירים פרצו ממנה פתאום, מתערבלים, מתנחשלים, מתעופפים להם אל עבר השמיים הכהים, הזרועים במיליארדי כוכבים.