1
איזבל
עשרת הימים האחרונים חלפו כמו כתם מטושטש. כוח חזק מנשוא כמו הכה בי ללא רחמים. לא היה זה רק מותו של אבי, אלא הדרך האיומה שבה הוא אירע.
אבי תמיד נחזה בעיניי ככוח טבע בלתי מנוצח, ולפתע הוא קרס מולי במטבח, שנייה אחרי שסיפר לי בדיחה. הנסיעה לבית החולים הייתה מבהילה, ולעזוב בלעדיו אחרי שנאמר לי שהוא 'הלך' היה מבהיל אף יותר. כך הרופא תיאר זאת, לפני שאִפשר לי רגע לבד עם אבי. "אני כל כך מצטער. הוא הלך." הלך לאן? דרשתי לדעת. הלך לאן?
ידעתי שזאת שאלה חסרת תשובה, שאלה שכמעט בלתי אפשרי להתייחס אליה בלי להתעמק בפילוסופיית הקיום ובדת, ובכל זאת העדפתי לצלול לעומק שני הנושאים הללו מאשר להניח לו ללכת. לא הייתי מוכנה לעשות זאת, והייתי זקוקה לתשובה.
הימים לאחר מכן היו גרועים בהרבה. למזלי, אבי ערך מראש את סידורי הלוויה שלו. כולל טקס הפרידה, בחירת הארון וחלקת הקבר. הייתי אסירת תודה על כך שראה את הנולד, כי מעולם לא נדרשתי לתכנן הלוויה, ולא הייתי יודעת היכן להתחיל.
הלוויה עצמה העלתה שאלות נוספות ועוד זיכרונות מטושטשים. ציפיתי שהעובדים שלו יגיעו. לא ציפיתי שיופיעו יותר מחמישים גברים בחליפות כהות. גברים נוקשים ומחוספסים. זיהיתי רק כמה בחורים שאבי העסיק בחברת הצביעה שלו. השאר היו בעיניי רק צלליות. כל אחד מהם לחץ את כתפי, כשחלף על פניי והביע תנחומים.
לאורך כל האירוע נצמדתי לוויליאם וטמנתי את פניי בשרוול הז'קט שלו, אסירת תודה על כך שאני לא לבד לגמרי. לחבר שלי היו די והותר עיסוקים, אבל הוא עזב הכול כדי לעמוד לצידי באותו היום.
מאוחר יותר הוא שאל מי היו כל האנשים ההם, ולא ידעתי מה לענות. משכתי בכתפיי. מעולם לא ראיתי אותם. ויליאם לא אמר כלום לגבי זה, אבל התעקש שאחזור איתו לניו יורק. אמרתי לו שזה בלתי אפשרי, מאחר שהייתי חייבת להחליט מה לעשות בחפציו של אבי. אחרי הכול, הייתי בת המשפחה היחידה שלו. אם אני לא אדאג לכך, מי יעשה זאת?
זמן קצר אחרי שוויל חזר לניו יורק, התקשר אליי עורך הדין של אבי — אפילו לא ידעתי שהיה לו אחד — ואמר לי לבוא למשרדו לקריאת הצוואה. בהתחשב בכך שלאבא הייתה חברת צביעה קטנה, והוא התגורר בדירת שלושה חדרים צנועה, התקשיתי לנחש מה הוא השאיר אחריו. בטח את הדירה. אולי את הטנדר פורד האדום הישן שלו. לא רציתי אף אחד מהם. רציתי רק שאבא שלי יחזור הביתה.
רציתי שהוא יפצה אותי על כל השנים שאיבדנו כשהוא עבד בשיקגו, ואני חייתי עם סבתא שלי במיאמי ואחר כך בניו יורק. שנים רבות שהסתכמו בביקורים מזדמנים בסופי שבוע במקום בנוכחות היום־יומית שהייתי זקוקה לה.
הוא רק התחיל לפצות על זה. הוא רק התחיל לבקר אותי לעיתים קרובות יותר, וביקש ממני לבקר אותו יותר. שהיתי בשיקגו חמישה ימים כשזה קרה. תכננתי להישאר למשך כל חופשת הקיץ לאור עבודתי כמורה, אבל הוא מת. ככה פתאום. גירשתי את הדמעות שלא זלגו מעיניי.
"איזבל בונטי."
שמי שנאמר בקול רם, שלף אותי ממחשבותיי. בלעתי את הגוש בגרוני כשנעמדתי והלכתי בעקבות האישה לחדר ישיבות. לרגע עמדתי ליד הדלת, מתבוננת בחדר. היו שם גבר אחד לבוש בחליפה ואישה אחת, גם היא בחליפה. שניהם עמדו בקצה השני של החדר, וחייכו חיוך אוהד. חיוך מזויף, למען האמת. לא רק שלימדתי כמורה בחטיבת ביניים, יצאתי גם עם ראש העיר הנוכחי והצעיר מאוד. הייתי רגילה להיות בחדר מלא מטומטמים. אבל החדר הזה שידר משהו אחר. היה בו מטען מעיק מסוים, כאילו שניהם ידעו שאין לי מושג מה הם עומדים לומר.
"תודה רבה שבאת, מיס בונטי," אמר הגבר, "אני משתתף בצערך."
הנהנתי בתודה. לא הייתי מסוגלת להודות מילולית למישהו נוסף על הבעת תנחומים, וגם לא הייתי חייבת. בכלל לא הייתי חייבת להיות פה. הדחקתי את ההרגשה הזאת.
"אני בטוחה שזה יותר מדי בשבילך," אמרה האישה.
"אני לא יודעת במה מדובר, אז אין לי אפשרות לדעת אם זה יותר מדי בשבילי." התקרבתי לעברם.
"אני דייב הנט," הוא אמר. "וזאת פארקר אוונס."
לחצתי את ידיהם.
"אנחנו פה במטרה לעזור, לסייע ולענות על כל השאלות שאולי יהיו לך, ולעשות את הכול, כמה שיותר קל ולא מכאיב," אמר דייב, ופארקר חייכה.
"לעזור ולסייע במה בדיוק?" שאלתי והתיישבתי באחד הכיסאות שהם הצביעו עליהם.
"בקרן הנאמנות של אבא שלך, בקריאת הצוואה שלו ובחתימה על המון מסמכים. דברים כאלה," אמרה פארקר.
"אני מתארת לעצמי שהוא לא השאיר הרבה. אבא שלי צבע בתים לפרנסתו."
"בואי נתחיל." דייב כחכח בגרונו וזז בכיסאו באי־נוחות.
בשלוש הדקות הראשונות צוין בפניי הסכום הגדול שאבי הוריש לי. במשך עשר דקות סופר לי על הרכוש שלו. בשלושים הדקות שלאחר מכן הועברו אליי מסמכים לעיון. לא התעמקתי בכל אחד מהם בידיעה שאבקש מוויליאם שיבדוק אותם או שאשכור עורך דין משלי. לא שפקפקתי ביכולת של עורכי הדין של אבי, אבל ראיתי את האופן שוויל התנהל בעסקים, ותמיד היה בתמונה עורך דין נכון לשרת אותו, מה שגרם לי לחשוב שעליי לנהוג כמוהו, ליתר ביטחון.
התקשיתי לעכל ולהבין את כל מה שנאמר. נדמה היה שיש לו רכוש בכל מקום. בשיקגו, בניו ג'רזי, ברוד איילנד, בברוקלין, במיאמי. נשמתי עמוק והמשכתי להסתכל בשאר המסמכים. נעצרתי כשהגעתי לתעודת הנישואים. הוא היה נשוי? אלה היו חדשות עבורי. נשאתי את עיניי אל דייב, שכסס את קצה העט שלו. פארקר נעמדה והתנצלה שעליה לעזוב.
"אבא שלי היה נשוי?" שאלתי במבוכה.
"וגרוש. יש לנו את כל המסמכים."
"אהה." בתעודת הנישואים היה מצוין שלפני שנולדתי הוא היה נשוי לאישה שאת שמה לא זיהיתי. הסתכלתי בתאריך הגירושים. הייתי בת שתים־עשרה. הוא היה נשוי במשך עשרים שנה לאישה שלא שמעתי עליה? קימטתי את מצחי. הרמתי שוב את מבטי. "זה לא נשמע הגיוני. זה היה מעין הסכם בשביל לקבל גרין קארד או משהו?"
"לא." דייב נענע את ראשו לשלילה. "היא הייתה אשתו בפועל. הוא היה עם אימא שלך... את יודעת. אני מצטער."
סנטרי נשמט. הסתכלתי שוב בתעודת הנישואים ובתעודת הגירושים. אימא שלי הייתה הפילגש שלו? למה זה הפך אותי, לפרי האהבה שלו? לחשתי את המילים הללו בקול, ודמעות חדשות צרבו את גרוני. בלעתי אותן.
הילדות שלי הייתה בלגן אחד גדול, בלשון המעטה, עם פרידות חוזרות ונשנות בין הוריי והמעברים ממקום למקום, אבל במשך זמן מה אימי וסבתי הצליחו לגרום לזה לעבוד. הגענו לניו יורק כשהייתי בת ארבע־עשרה, ומייד נשלחתי לבית ספר יוקרתי ומודרני, שם התחככתי בילדים של ידוענים ושל פוליטיקאים. שם פגשתי את ויל בשנת הלימודים האחרונה שלנו, אבל לא היינו זוג תיכוניסטים מאוהבים. לא היינו שום דבר עד שנפגשנו שוב לפני שנה בארוחת צהריים למורים שהוא אירח.
בזמנו שאלתי את אימי שוב ושוב איך היא יכולה להרשות לעצמה לשלוח אותי לבית ספר כזה, והיא צעקה עליי להפסיק לשאול שאלות ולהגיד תודה שאני יכולה ללמוד שם, נקודה. אז לא שאלתי יותר שאלות.
אם הייתי פרי אהבתם, בטוח שסבתא שלי, שאיתה ביליתי את רוב זמני, הייתה פולטת משהו בשלב מסוים, בייחוד באחת הפעמים הרבות שהתלהמה ואמרה שבכלל לא הייתי צריכה להיוולד. אפשר היה לצפות שהיא תפלוט את זה באחד מנאומי הזעם שלה.
סרקתי את מוחי בחיפוש אחר רמזים כלשהם, אך לשווא. הוריי נהגו זה בזה בידידותיות כשהתראו. אימי מעולם לא אמרה מילה רעה על אבי ולהפך. בכל מקרה, אימי תמיד הייתה עסוקה בעבודה וביציאה לדייטים, מה שלא השאיר זמן רב לשיחות על מערכת היחסים שלהם. ידעתי שהם אף פעם לא התחתנו, אבל בחיים לא חשבתי שאני תוצר של רומן מהצד. הידיעה על כך גרמה לי להרגיש מלוכלכת. המשכתי לנעוץ עיניים בתאריכים, מייחלת לכך שהחישובים שלי מוטעים, אבל האמת נשקפה מהמספרים באופן ברור. הוא שיקר לי. שיקר לי במשך כל חיי. האדם היחיד שבטחתי בו, האדם היחיד שאהב אותי ללא תנאי — שיקר לי במשך כל חיי.
"היו לו ילדים נוספים?" שאלתי בקול רועד.
"כן," אמר דייב. נעצתי את עיניי בעיניו. "בן. הוא מת לפני כמה שנים."
"מת?" לחשתי. היה לי אח שמעולם לא פגשתי ולעולם לא אפגוש.
"הוא היה מעורב בעניינים מפוקפקים," הסביר דייב.
גבותיי התרוממו. עניינים מפוקפקים? אפשר היה לפרש את זה באלף צורות. העפתי מבט בדפים שעל השולחן. אפשר היה לפרש גם את זה באלף צורות, פשוטו כמשמעו.
"מה היה שמו?" ליקקתי את שפתיי. "של אחי, אני מתכוונת. אחי למחצה. איך שלא תקרא לזה."
"וינסנט בונטי."
"וינסנט."
"תקשיבי, איזבל," התחיל דייב לומר בעודי בוהה בערמת הדפים, שהיה בהם יותר מידע על אבי מכפי שאי פעם היה לי, או יהיה לי. "אני יודע שזה לא קל לעיכול, אבל עוד לא נגענו אפילו בקצה הקרחון, אז אם תרצי לקחת הפסקה לעכל את החלק הזה ולחזור מחר, את מוזמנת."
"מה זאת אומרת, יש עוד?" שפתיי החלו לרטוט. "יש עוד סודות?"
דייב הנהן בכובד ראש. עצמתי עיניים ונשמתי מבעד לדמעות. אף פעם לא הרביתי לבכות, ועל כך עליי להודות להוריי. כל ההבטחות שאימי הפרה. כל אותם סופי שבוע שחיכיתי ליד החלון לאבי שיבוא לקחת אותי והוא לא הגיע. במקום זה הוא היה עם וינסנט? עם המשפחה האמיתית שלו? יבבה הרעידה את גופי כשטמנתי את פניי בכפות ידיי. דייב הניח יד על כתפי. הוא לא ליטף אותי, לא הניע אותה, רק ישב שם ונתן לי הרגשה שאני לא לבד. אלא שכן הייתי לבד.
אימי עזבה מזמן, וגרה בספרד עם בעלה החדש. לא הצלחתי לזכור מתי דיברנו בפעם האחרונה. סבתא שלי עברה לדיור מוגן, עם התפרצות של דמנציה וגוף שעלול להחזיק אותה בחיים לאורך זמן. לוק ונואה היו הדבר הקרוב ביותר למשפחה מבחינתי, אבל היו להם חיים משלהם, ולא רציתי להיות תלויה בהם בכל דבר. הייתה גם אלואיז, אבל כמו יונקת דבש קטנה, היא נהגה להופיע ולהיעלם על פי רצונה. והיה את ויל, אבל הוא היה רק החבר שלי. היינו יחד פחות משנה, והוא תמיד היה עסוק. מאז ומתמיד אמרתי לעצמי שאני לא זקוקה לאף אחד. התנהגתי כאילו אני לא זקוקה לאף אחד. וכעת, כשהעולם הפיל עליי את הדבר זה, לא הייתי בטוחה שאוכל להתמודד עם הכול לבד. נשמתי עוד נשימה עמוקה, ניגבתי את פניי והתאמצתי לעטות את פני הפוקר שלי כדי שנוכל לגמור עם זה.
"בוא נמשיך," אמרתי. דייב הסיר את ידו מכתפי. נמנעתי מלהביט בפניו כדי לא לראות בהן את הדאגה. לבסוף הרמתי את ראשי ושיגרתי אליו מבט של ציפייה. "אנחנו יכולים להמשיך."
"אוקיי," הוא אמר לאט, והרים תעודת נישואים נוספת.
"אלוהים אדירים, כמה פעמים אבא שלי התחתן?"
"זאת לא התעודה של אבא שלך," דייב אמר חרש.
עיניי זינקו אל עיניו, ואז לתעודת הנישואים, ששמי התנוסס עליה. נדרש לי רגע לעכל זאת. השם שלי הופיע על תעודת נישואים שמעולם לא ראיתי. הייתי בת עשרים ושמונה ואף פעם לא הייתי קרובה אפילו להינשא. מה קורה פה, לעזאזל? הסתכלתי בתאריך. יום הולדתי. יום הולדת שמונה־עשרה שלי ליתר דיוק.
"מה זה, לעזאזל?" הרמתי את המסמך.
"את זוכרת שחתמת עליו?" הוא שאל.
"ברור שלא. אני חושבת שהייתי זוכרת חתימה שלי על תעודת נישואים." הסתכלתי בתעודה שוב, ואז אמרתי בהרמת קול, "בשם אלוהים, מבחינה חוקית אסור היה לי אפילו לשתות אז." נופפתי במסמך. "לא יכול להיות שזה אמיתי."
"זה אמיתי." הוא השפיל את עיניו לשולחן, ואז פגש שוב את מבטי. "תראי, קיימתי הרבה שיחות עם אבא שלך, והפצרתי בו לספר לך על החיים הכפולים האלה שהוא ניהל. שום דבר מכל זה אינו הוגן כלפייך. שום דבר."
"ומה הוא אמר כשהצעת לו לספר לי?" שאלתי בקול שנחלש לפתע, ומה שנותר מליבי נסדק בזמן שחיכיתי.
"הוא לא רצה לפגוע בך."
"הוא לא רצה לפגוע בי," אמרתי בציניות ונענעתי בראשי, מתעבת את הדמעות שמילאו שוב את עיניי. "לא, הוא פשוט לא רצה להסתכל לי בפנים כשיפגע בי. הוא לא רצה להסתכל לי בפנים כשיסובב לי את הסכין בין הצלעות." מחיתי את הדמעות שהתגלגלו על לחיי. "אף פעם לא תיארתי לעצמי שאבא שלי היה כזה פחדן."
"הוא לא היה פחדן," אמר דייב, "אבל אני משער שהכול שונה כשמדובר בילדים שלך."
"למה הוא עשה את זה?" לחשתי.
"הוא רצה להגן עלייך. את זה אני יודע בוודאות."
"להגן עליי על ידי זיוף החתימה שלי על תעודת נישואים?" הרמתי אותה ונופפתי בה שוב. "להגן עליי על ידי שמירת הסוד המלוכלך שלו ולא לספר לי על הבן שלו?"
"אני לא חושב שהחתימה מזויפת," אמר דייב, "אבא שלך היה אדם חכם. בטח חתמת עליה בשלב מסוים, ואולי לא ידעת על מה את חותמת."
רעדתי, אז הנחתי את הדף שוב. רציתי לקרוע אותו לגזרים, אבל ידעתי שזה לא ישנה כלום. הרי בעיני החוק זה אמיתי. הוא פגש את ויל. הוא ישב עם משפחתו בארוחת חג ההודיה, בשם אלוהים! הוא חייך, הביא פאי דלעת והתיישב מול אבא של ויל — שופט, לעזאזל — וכל הזמן הוא היה, מה, רמאי? סוחר סמים? מה הוא היה, לעזאזל? מה המשמעות של כל זה?
"נחזור לזה אחרי שנדון בהשקעות שלו," אמר דייב, עיניו הכחולות ננעצו בעיניי. "אני מבטיח."
בלעתי את הגוש בגרוני והנחתי את ידי השמאלית על המסמך. אקשיב לכל השאר, אבל לא אניח לעניין הזה. על גופתי המתה אישאר נשואה לאיזה גבר זר. לא הצלחתי להבין למה הוא עשה את זה. למה הוא חיתן אותי? כאילו חיינו במאה התשע־עשרה והייתי תשלום עבור בקר או משהו. מה נסגר, לעזאזל? זה היה שידוך? זאת הייתה מעין תחבולה שנועדה להסתיר דברים אחרים? דייב המשיך לדבר על השקעות ומניות, ואני הנהנתי, אבל לא שמעתי אף מילה שיצאה מפיו. המוח שלי היה תקוע על המסמך הזה. לבסוף, נאנחתי בכבדות וקטעתי אותו.
"מצטערת, אני לא מסוגלת להקשיב. לא מצליחה להתרכז בשום דבר חוץ מזה." טפחתי פעמיים על התעודה.
"אני מבין."
"מי זה, לעזאזל, ג'יובאני מסריה?"
גבותיו של דייב התרוממו עד קו שערו. "את לא יודעת מי הוא?"
"אם הייתי יודעת לא הייתי שואלת."
"הוא... איש עסקים," דייב אמר בזהירות בצורה שגרמה לי לחשוב שהאיש סוחר סמים או משהו כזה.
"או־מיי־גאד. הוא סוחר סמים? מלווה בשוק האפור? אבא שלי היה חייב כסף למלווה בשוק האפור? בזה מדובר?" היה ברור שהספרים הרבים שקראתי הובילו אותי להשערה הזאת.
"מלווה בשוק האפור? לא." דייב צחק, אבל הרצין מייד כשקלט שלא התבדחתי.
"אז מי הוא?" שאלתי. "אני חייבת למצוא אותו ולבקש ממנו להתגרש. הוא לא מכיר אותי. אני לא מכירה אותו. זה לא אמור להיות קשה."
הוא התבונן בי ארוכות, כמנסה לשווא לקרוא משהו בפניי. ואז אמר, "את באמת לא יודעת מי הוא."
"כבר אמרתי לך שאני לא יודעת מי הוא." הכיתי בידיי על השולחן ובהיתי בו.
"אני רואה שירשת את המזג של אבא שלך."
"זה לא קשור למזג," סיננתי. "אני פשוט לא אוהבת לבזבז זמן, ויש לי הרגשה שנבזבז זמן אם לא תגיד לי במה אבא שלי היה מעורב, או למי, לעזאזל, אני נשואה בסתר. הבחור הזה בכלל יודע שאני קיימת?"
"גם אני מגשש פה באפלה. אני יודע רק מה שסיפרתי לך."
"תראה, דייב." עצמתי את עיניי לרגע, שאפתי עמוק ושבתי ופקחתי אותן. "אני מורה בחטיבת ביניים. לאבא שלי היה עסק לצביעת בתים. אימא שלי עבדה במסעדות רוב חייה, ועכשיו אתה אומר לי שאבי השאיר מיליוני דולרים ונכסים להשקעה, כשהוא נהג בעשר השנים האחרונות באותו טנדר חבוט?" בהיתי בו. "אתה מבין למה אני מתקשה לקלוט את כל זה?"
"אני יודע שזה לא פשוט," הוא אמר בשלווה. "אני חושב שתעודת הנישואים השנייה היא החלק הכי גרוע."
"הכי גרוע?" נבחתי צחוק מריר. "לחיות את כל חיי בשקר זה לא הכי גרוע? להיות תוצר של רומן? לגלות שלאבא שלי הייתה משפחה אחרת לגמרי?"
"אני מצטער." הוא כחכח בגרונו.
"השם שלו היה בכלל צ'רלס בונטי?"
"כן."
"היו המון אנשים בלוויה," אמרתי. "למה הוא השאיר לי הכול?"
"הצוואה הייתה על שמך ועל שם אחיך, אבל מאחר שוויני מת..."
"הבנתי." בלעתי בקושי.
"האם אי פעם פגשת מישהו מהחברים, מהעובדים או מהמכרים של אבא שלך כשביקרת אצלו?"
חשבתי לרגע. פגשתי כמה מהעובדים, כמובן. פגשתי את סאל ואת אנדי, שהיו ממש נחמדים אליי, ותמיד בפסחא קנו לי ביצי חג. כל שנה הם נתנו לי ביצה כזאת, אם הייתי אצל אבא שלי, וכשלא הייתי אצלו בחג, הוא נתן לי אותה בשמם בפעם הבאה שנפגשנו. אפילו לא זכרתי איך הם נראו. כל הזיכרונות שלי מהתקופה ההיא היו מטושטשים. זכרתי שמות, לא פרצופים. כשבגרתי, הכול התהפך. הצלחתי לזכור את הפרצופים של כל התלמידים שלי, אבל לא את כל השמות שלהם. פגשתי מישהו בשם ג'ו. זכרתי אותו במיוחד כי הוא היה גבוה, שרירי והזכיר לי את אחד הבחורים הרעים בסרטי הפעולה שאבי ואני צפינו בהם יחד.
"אני זוכרת שני בחורים, סאל ואנדי, ובחור בשם ג'ו," אמרתי. "לג'ו הייתה חברת בנייה, ואבא שלי עבד אצלו הרבה. יצאתי לארוחה איתו ועם אשתו." חייכתי כשנזכרתי בכך. "זה היה יום ההולדת שלי, אז אשתו הביאה למסעדה עוגה מיוחדת, לכבודי. עוגת 'הפוני הקטן שלי'."
"ג'ו. את יודעת מה שם המשפחה שלו?"
נענעתי את ראשי לשלילה. "הייתי צעירה מדי. למה? הוא ידע משהו בקשר לסיפור הזה של הנישואים שלי?"
"אולי." דייב זקר את ראשו באופן שרמז לי שהוא חש אי־נוחות לדבר על הג'ו הזה.
המשכנו. חתמתי על כל מה שנדרשתי לחתום. כשסיימנו, דייב הציע ללוות אותי למטה. כשירדנו במעלית ניהלנו שיחת חולין על המשחקים של 'שיקגו קאבס' ועל מזג האוויר, אבל מחשבותיי עדיין הסתחררו סביב כל מה שנודע לי במשרדו. כשהגענו ללובי, פניתי להודות לו, ושמתי לב שפניו שוב הרצינו.
"איזבל," הוא החל לומר, "לא יכולתי לומר לך את זה קודם, וקרוב לוודאי שאני לא אמור להגיד לך את זה עכשיו, אבל לא אוכל לחיות עם עצמי בשלום אם לא אגיד לך בכל זאת. הבחור ההוא, ג'ו, שפגשת? ככל הנראה, היה ג'וזף מסריה."
"מסריה?" לחשתי. "כמו ג'יובאני מסריה?"
"כן."
"איך אתה יודע את זה?" שאלתי.
"אני עורך הדין שלו. התפקיד שלי הוא לדעת הרבה ככל האפשר."
"ואני הבת שלו, והוא לא סיפר לי כלום על שום דבר מכל זה," לעגתי במרירות.
"החתימה שלך התנוססה על הרבה מהמסמכים שהראיתי לך למעלה," הוא אמר. "ככל הנראה, חתמת בלי שהבנת גם על תעודת הנישואים ההיא."
פאק. נזכרתי שבשנות התבגרותי חתמתי על המון מסמכים. זה בשביל החֶברה שלי. אני רוצה לוודא שהשם שלך מופיע על המסמכים שלי, רק ליתר ביטחון. ואני פשוט חתמתי. בעיוורון. עד כדי כך בטחתי באבי. בלעתי בקושי ונעצתי שוב את עיניי בעיניו הכחולות של דייב.
"אני מבינה שהוא היה מעורב בפעילות לא חוקית," לחשתי והשפלתי מבט אל עקביי הלובוטן שנעלתי. מתנה מאבי.
אלוהים אדירים. הייתי עיוורת? לא, סירבתי להאמין שמשהו מכל זה היה מולי כל הזמן ופשוט לא קלטתי. הוא לקח אותי לעבוד איתו כשהייתי קטנה. הוא הסיע אותי בטנדר שלו. הוא לא הסתיר אותי מאיש. לפחות, לא התרשמתי שעשה זאת.
"לא חתמת על שום מסמך לא חוקי," אמר דייב, מה ששיפר במעט את הרגשתי.
"בן הזוג שלי הוא ראש עיריית ניו יורק, דייב." נעצתי מבט בעיניו. "אני לא יכולה להרשות לעצמי להכתים את שמו."
"ראש העיר?" גבותיו התרוממו. "את צוחקת."
"הלוואי." פלטתי צחוק לא משועשע בעליל והסבתי את מבטי ממנו. "הלוואי שזאת הייתה בדיחה."
"אני יודע רק על כתובת אחת של משפחת מסריה. אולי שם תוכלי למצוא את ג'יובאני," הוא אמר. "אם תגידי לו שלא ידעת על תעודת הנישואים ותסבירי את מצבך, אולי הוא יסכים להתגרש," הוא משך בכתפיו. "זה לא יכול להזיק."
"נכון." הנהנתי בהיסח הדעת. "כן, תן לי את הפרטים שלו."
הוא רשם לי את השם ואת הכתובת, נפרדנו לשלום ויצאתי מהבניין. לא הכרתי את שיקגו. לא ממש. לא הגעתי לכאן מאז שהייתי בת שמונה־עשרה, ממש לפני שסיימתי תיכון. אבא תמיד ביקר אותי. הפסקתי לבקר אותו לעיתים תכופות מאז שמלאו לי ארבע־עשרה, כי הוא אף פעם לא היה בבית. תמיד הוא קיבל שיחות טלפון ליליות ועזב. לפעמים, הוא חזר בבוקר, ובפעמים אחרות הוא חזר רק אחרי יום שלם. אף פעם לא סיפרתי על זה לאימי מחשש שהיא תנצל זאת להעמיד פנים שאכפת לה, ותמנע ממני להמשיך לבקר אותו. במקום זאת, אמרתי לו שלא אוכל להגיע כי אני עסוקה בלימודים, בחוגים ועם חברות, והוא הבין, והתחיל לבקר אותי מדי פעם בסופי שבוע.
לפעמים הוא היה מזמין לנו חדרים בבתי מלון יוקרתיים, ומציע לי להזמין שירות חדרים ולהביא איתי חברה. אהבתי את הביקורים ההם. קפאתי לרגע, קרוב למכוניתי השכורה, כשחשבתי על כך. הוא תמיד שילם מזונות ובזמן. הוא שילם את כל שכר הלימוד בקולג', עבור הספרים וכל שאר ההוצאות. הוא קנה לי את המכונית הראשונה — וולוו חדשה בצבע לבן. הרכב הכי בטיחותי בתקופה ההיא — ובכלל לא חשבתי לשאול מאיפה היה לו כסף לקנות אותה. תמיד הוא היה עסוק, תמיד עבד, השקיע בעסק שלו.
כשישבתי במכונית השכורה, אִפשרתי לעצמי להוציא הכול. בכיתי יותר ממה שבכיתי בכל השבוע האחרון, צרחתי חזק מאי פעם, והכיתי על ההגה שוב ושוב, ופעם אחת פגעתי בטעות בצופר. ואז נשמתי עמוק, מחיתי את הדמעות ואספתי את עצמי, כמו שתמיד עשיתי, ויצאתי לברר מי הוא, לעזאזל, ג'יובאני מסריה.
לינור כהן (בעלים מאומתים) –
מעולה
לינור כהן (בעלים מאומתים) –
מעולה