ככה יעשה ליהודי

הקדמה

מדי שנה, מאז בר־המצווה שלי, אני קורא במגילה כשליח ציבור. המגילה קרובה ללבי, חקוקה בזיכרוני ושזורה בנימי ליבי, בסיפור משפחתי ובסיפורם של חבריי.

גדלתי בניו יורק. ליתר דיוק, במנהטן — שושן הבירה של ארצות־הברית של אמריקה — ורכשתי את חינוכי בבתי־ספר אורתודוקסיים בניו־יורק. חלק גדול ממשפחתי חי בארצות־הברית מזה דורות. משפחתי עזבה את אירופה לטובת אמריקה עוד לפני השואה: לא פליטים היינו בארצות־הברית — היינו מהגרים. חלק ממשפחתי המורחבת עדיין מתגורר בארצות־הברית — ולשמחתנו, רבים מהם עלו ארצה. חלק מן הנשארים אני מכיר. אחרים, נעלמו ואינם; התבוללו ונגוזו במרחבי אמריקה.

זהו סיפורם של האנשים הסמויים מעין. סיפורה של יהדות התפוצות לדורותיה אינו רק תולדות רדיפות היהודים, האינקוויזיציה, עלילות הדם, הפוגרומים או גל השנאה האנטישמית שהוביל להשמדתם של שישה מיליון יהודים בשואה בידי הנאצים ימ"ש. כל אלו זוכים לגלעד, למוזיאונים ולזיכרון. העץ שנכרת, נותר בזיכרוננו.

אך יש גם סיפור נוסף: זהו סיפורם של הזרעים שהתעופפו מן העץ לשדות זרים, סיפורה של יהדות העולם הגולָה, המתפוגגת מתוך ההיסטוריה היהודית ומתוך התודעה. דורות של יהודים המתנתקים מזהותם, ממורשתם, מתרבותם, מעמם ומאלוהיהם — גזים ונעלמים. סיפורם מתרחש בין השורות, בחלק הבלתי־מסופר, שכן מדובר באמת שאינה נעימה, ובוודאי אינה פוליטיקלי-קורקט. אנחנו יודעים היום כי יותר מחמישים אחוז מיהודי העולם נבלעים ומתבוללים בתרבויות ובעמים בהם הם גרים וגדלים ובתוך כמה דורות רבים מהם נעלמים מהעם היהודי כלא היו.

• • •

לאורך השנים מצאו קוראיה ופרשניה במגילה אור של תקווה — תקווה לניצחון היהודים על אויביהם בנכר הקמים עליהם להורגם בכל דור ודור. רוב מפרשי המקרא והאמוראים בגמרא2 גרסו כי זהו סיפורה של גלות המוצאת אור של תקווה בגלות הקודמת, שנמשכה שבעים שנה: בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

אותם קוראים ראו במגילה גם סיפור עלילה מושך לב: החלשים קמים על החזקים ומכים בהם. כל בן אנוש מזדהה עם סיפור כזה, שכן בתוך ליבנו יש הזדהות עמוקה עם ניצחונו של החלש, האנדרדוג; ניצחון מעורר תקווה עבור כל אחד מאיתנו, שכן כולנו חלשים במקום כזה או אחר ובנקודה כזו או אחרת.

בסיפור המגילה יש גם אותו דבר המושך את ליבם של אנשים לסיפור סינדרלה: ילדה יתומה וטובת לב, מהדת הלא נכונה, זוכה לטפס אל כס המלכה והופכת לא רק למלכה אלא גם לגיבורת הניצחון. וכאילו להוסיף לסיפור סינדרלה: בן דודה של המלכה, שמסתירה את עמה ואת דתה, שמא יתנכלו לו ולה, יוצא מלפני המלך כמנצח, לבוש בלבוש מלכות, ומצליח לקבע את מורשתו כחלק בלתי נפרד מהפסיפס האתני בפרס, עולה לגדולה ומציל את עמו מתוך נאמנות ודבקות במורשתו הלאומית.

קשה להעלות על הדעת סיפור יפה יותר לאוזניהם של יהודי הגלות — ניצחון האור על החושך, ניצחון החכמה היהודית על רשעות הגויים, התגברות היהודי על המתנכלים לו בכוח החכמה והיופי, הנס המובטח ליהודים כנגד הגזירות המוטלות עליהם.

רוב מכריע מבין פרשני המגילה חוו חיים דומים לאלו של מרדכי ואסתר. הם חיו בבבל, בספרד, במרוקו, בפולין, בעיראק ובמקומות אחרים, ובכל דור ודור קם עליהם המן כזה או אחר להורגם: חמלניצקי ופטליורה, פרעות הפ-הפ וקישינב, הטבח ביהודי פס, גזירות קנ"א, הסופות בנגב, ליל הבדולח והפרהוד — כל הנבלים התמזגו זה בזה ובדמותו של המן.3 פורים היה יום השחרור המדומיין, היום שאליו יכלו לקוות ולחלום היהודים, היום בו יתהפכו היוצרות והיהודים יהפכו לשווים בין שווים באומה בה הם נמצאים, וידם אף תתגבר ותנצח. פורים היה לחג עממי, שהעם כולו יכול היה לחלום בו, ולו פעם בשנה, על "בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט, בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא, אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם" או, למצער, על היום בו ישתלבו היהודים בארצם החדשה.

פרשנים אחרים, ובוודאי חז"ל ש'תיארכו' את המגילה כפרק מקדים לשיבת ציון ולהכרזות כורש ודריווש, ראו במגילה את תחילתו של תהליך הגאולה מגלות בבל. כל המוטיבים במגילה, מ״וְכֵלִים מִכֵּלִים שׁוֹנִים" ועד "תְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי־בוּץ וְאַרְגָּמָן" הצביעו, כך פירשו חז"ל, על בית המקדש שחרב, ועל בית המקדש העתיד להיבנות בהשראת מרדכי וצאצאי אסתר. הם סיפרו את סיפור המגילה ופירשו אותה אגב התייחסויות רבות לכלי המקדש ומוטיבים המקושרים במקדש. הם גם היו אלו שהפכו את מרדכי לחלק מהסנהדרין, כס המשפט היהודי בירושלים, ו"אפשרו לו" להתגורר הן בארץ ישראל והן בפרס.

• • •

הסיפור האמיתי של המגילה מורכב יותר ושונה מאוד. מגילת אסתר היא סיפורה של הגלות היהודית הראשונה מאז קום הממלכה היהודית הראשונה ונפילתה. הסיפור המורכב הזה מלווה אותנו כבר אלפיים וחמש מאות שנה: בספרד שאחרי הרקונקוויסטה — כאשר הנוצרים הקסטיליאנים הכובשים גזרו: המרת דת או גירוש — היו רבים שבחרו לגלות מספרד, היו אנוסים רבים, שניסו לקיים את מצוות היהדות בסתר, אך היו רבים מאוד שנותרו והתבוללו. היו כאלו שנפלו קרבן לאורך השנים לפרעות ולפוגרומים, אך היו רבים מאוד שבחרו להפוך לאזרחים חדשים בארץ המקלט שלהם — 'גילחו את זקנם', הסירו את כיסוי הראש ואימצו את מנהגי הארץ בה שכנו.

אנוסי ספרד, המראנוֹס, נרדפו בידי ראש האינקוויזיציה טומאס דה טורקמדה, שהיה מצאצאי משפחת מומרים מרצון, קוֹנבֶרסוֹס. כמוהו היו רבים אחרים ואנוסי ספרד נעלמו כמעט לחלוטין, למעט ניצוצות של זהות יהודית קדומה הנחשפים לעתים בקהילות נידחות. אותם מומרים לא נעלמו בעקבות טבח, אלא משום שהתבוללו.

אירופים רבים יכולים לספר על סבא, או סבא-רבא, או סבתא-רבא יהודיים, שזהותם נחשפה רק על ערש דווי. במקרים רבים אחרים, נטלו אתם אותם אנשים את זהותם הסמויה לקבר, בלי שאיש ידע על כך. במקרים אחרים נבעה ההתבוללות מהתמוססות הזהות היהודית ומאדישות או, לחלופין, מהתגברות הזהות הלאומית החזקה יותר. מגילת אסתר היא סיפור שבמוקדו שני איומי הכחדה אלו ליהדות התפוצות: האיום האחד הוא זה המתרחש בריש־גלי, בהכרזות ובגזירות של מלכות. האיום השני מתנהל במסתרים, בחדרי־השינה, בחצרות המלך ובנתיבי הסחר.

זהות היא הנושא, בה"א הידיעה, בעידן המודרני. הגלובליזציה, העִיוּר וחופש התנועה מערערים מיסודן זהויות קודמות. מה שהיה, הולך ומשתנה במהירות. סוגיות של שיוך והשתייכות הפכו לאתגרים החשובים של הדור — לא רק בין יהודים, כי אם בעולם כולו.

זהות היא סוגיה מתולדות זמננו, אך גם נושא ערכי: כיצד מתמודד אדם הגדל במנהטן הקוסמופוליטית או בפאריז, בלונדון או בסאו־פאולו, כשהוא מוצף בשוני ובתרבויות בולעות ומושכות לב, שגם להן יש חן, תרומה וערכים. לערכים אלו יש חשיבות בעולם המערבי אליו אנו משתייכים, כיהודים בישראל ובגולה.

עידן הגלובליזציה במלכות פרס ראשיתו בעליית כורש, סבו של אחשורוש של מגילת אסתר. כמו ממלכות אחרות שהגיעו לתור האימפריאלי שלהן, גם האימפריה הפרסית בשיאה נטשה את גישת הבידול האתני והחלה לאמץ גישה מרחיבה. לעתים הושם דגש מסוים על השוני בין השבט המקורי שביסוד האימפריה לשבטים אחרים, ובין המנהיגים לנתינים, אך ביסודה הכירה התפישה של כורש ושל יורשיו בכך שכל תושבי האימפריה זכאים לזכויות משלהם, למקום משלהם ולסיכוי משלהם לתפוש את מקומם תחת כס המלוכה.4

זו הייתה פרס הגלובלית — האימפריה האדירה של העולם העתיק — שבתוכה גדל מרדכי: שני דורות אחרי כינון חזון הגלובליזציה הראשוני של כורש, כמה עשרות שנים אחרי שהרב־תרבותיות החלה לחלחל ברחבי הממלכה, וכמה שנים אחרי שמקצת אחיו שבו דלים ומדולדלים אל ארץ ישראל ואל תרבותם היהודית, הסקטוריאלית והמתבדלת.

הכלכלה הגדולה בעולם, המעצמה המובילה בעולם, מזמנת אינספור הזדמנויות שובות לב. כילד במנהטן חלמתי להיות סנטור אמריקני. אפילו התנדבתי קיץ אחד בגבעת הקפיטול. רציתי להיות חלק מהממשל של האימפריה, להביא את יהדותי ואת תרומתי אל תוך הפסיפס העצום של אמריקה. אני אהבתי ואוהב את אמריקה ומכיר טובה על החיבוק שנתנה למשפחתי המהגרת. בארץ ההזדמנויות הבלתי־מוגבלות, יהודי יכול להיות כל דבר ולעשות כל דבר.

כאשר למדתי במכללה בארצות־הברית התנדבתי לעבודה עם ילדים מוגבלים בקהילה היהודית ברחבי ארצות־הברית, וכך נחשפתי לראשונה לאתגר נושא הזהות היהודית בארצות־הברית וביהדות הנכר. השבתות בקהילות אמריקה השונות הציבו מולי מראה. ליתר דיוק, הן העניקו לי טלסקופ הצופה אל עתיד העם היהודי. כך הייתי. כך התפתחו משפחתי המורחבת ומכריי. מיד עם השלמת התואר במכללה התחתנתי ועליתי לישראל. לא רצינו, אני ואשתי, להמשיך ולהמתין לעתיד הזה.

בשני העשורים האחרונים סובבים חיי היומיום שלי סביב עולם הכספים והכלכלה, הפריצה של האינטרנט, וטכנולוגיה חדשנית המשנה את פני תבל ואת פני האנושות. אני משקיע בחברות הזנק, סטארט-אפים, כמנהל קרן הון סיכון המאתרת וממנפת שינויי עומק בטכנולוגיה ובכלכלה מזה שני עשורים, במאמץ להביט אל האופק הרחוק ולגזור ממנו מה תהיינה המגמות בעתיד, מה תהיינה ההזדמנויות והתמורות בעתיד — ומהן הסכנות האורבות.

נוכחתי להבין ולדעת שכלכלה וכסף, ממש כמו בשיר במחזמר קברט, אכן מסובבים את העולם. השואה, האסון הכבד ביותר שניחת על העם היהודי, נולדה מתוך משבר פיננסי עמוק. כך גם במקומות אחרים: מאחורי כמעט כל סיפור ותמורה היסטוריים, ניצב גם סיפור כלכלי: שליטה במשאבי טבע, שליטה בעבדים, נתיבי סחר, מסים, שינויים טכנולוגיים, הזדמנויות כלכליות ומשברים פיננסיים. קשרי מסחר היו תמיד אחד הקשרים העזים והחשובים ביותר בין אנשים, מדינות ועמים. במקביל להם נוצרה גם הקנאה הפיננסית, שעוררה וליבתה איבה רבה בין אנשים.

נטיית הלב שלי — כך טוענת אשתי — היא לראות את העולם בעיניים כלכליות ולחפש אחרי הסיפור הכלכלי השוכן מאחורי כל סיפור היסטורי וערכי. בדרך כלל לא נהוג לדבר על טקסטים מסורתיים ודתיים מזווית כלכלית, במיוחד לא מפי מי שגדל בבית דתי וחי את עולם המסורת וההלכה. עם זאת, מי שמעמיק בהלכה ובתנ״ך יוכל לראות את החשיבות הרבה שיש לכסף ולכלכלה כיסוד לדיונים ותמורות רבים העוברים על העם היהודי — הן במישור ההלכתי, הן בפרשנות המקראית והן בהשקפת העולם.

משה רבנו מתאר בספר דברים את השפעתם של הכסף, הזהב והסוסים על מלכי ישראל העתידיים.5 הוא מזהיר מפני התוצאות האפשריות של ההתעשרות הכלכלית: "פֶּן־תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טוֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ" מה שעלול להוביל למצב בו "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת־יְהוָה אֱלֹהֶיךָ... וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת־הַחַיִל הַזֶּה."6 זהו גם — ואולי אפילו בעיקר — סיפורה של מגילת אסתר.

הראייה הכלכלית אינה רק הקריאה האישית שלי במגילה — אפשר לראותה גם ככוונתו של מחבר המגילה. כל הקורא את מגילת אסתר נדרש לענות על שאלה מרכזית, בה הוא נתקל מיד עם תחילת קריאת המגילה: מהו תפקידו של הפרק הראשון במגילה, המתאר ברוב פרטים את פארו והדרו של ארמון המלך בשושן, ואת המשתה העליז והשופע הנערך שם?

שאלה מקבילה יש להעלות ביחס לאופן בו מסתיימת המגילה. מה פשרו של פרק י', הפרק הקצר ביותר במגילה, שכל כולו שלושה פסוקים העוסקים ב"מַס עַל־הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם" שהטיל אחשורוש וב"פָרָשַׁת גְּדֻלַּת מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר גִּדְּלוֹ הַמֶּלֶךְ"?

שני הפרקים נראים, לכאורה, כחלקים שאינם קשורים לעלילה המרכזית במגילה. אילו היו מושמטים, אסתר עדיין הייתה הופכת למלכה, המן עדיין היה מאיים להשמיד את היהודים, אסתר ומרדכי היו עדיין מתענים בצום, עדיין היה המלך ניעור באמצע הלילה, ועדיין היו היהודים זוכים לניצחון. אין דבר בעלילת הסיפור העיקרית שהיה משתנה בשל ההתרחשויות בשני הפרקים האלו.

אך מחבר המגילה בחר למקם את שני הפרקים, הראשון והאחרון, בתחילתו ובסופו של הסיפור. הראשון בא ומעניק הקשר לכלל האירועים בסיפור, והאחרון הוא סיכום המסר המרכזי שהסיפור מבקש להעביר לקורא. משום כך, כל ניסיון לעמוד על עיקרו של סיפור המגילה חייב לפתוח בהבנת עצם קיומם של פרקים אלו, לנתח את תכנם ולהבין את המסר שמחבר המגילה מבקש להעביר באמצעותם.7 הפאר, ההדר, "חוּר כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת אָחוּז בְּחַבְלֵי־בוּץ וְאַרְגָּמָן" והמסים הם חלק בלתי־נפרד מסיפור המגילה ומסיפורם של מרדכי ואסתר. לא מדובר בתפאורה אלא בסיפור עצמו.

מדרש אבא גוריון על המגילה (פרשה א') מספר על התקופה ההיא בפרס:

היו נטועים אילני פירות ובשמים ועשויים כיפים עד חצי האילנות ורצופים אבנים טובות ומרגליות והאילנות מצילות עליהם. היו יריעות של בוץ וארגמן וטבעות של כסף מקושרות בחבלי בוץ, והיה ארגמן פרוש תחת רגלי המשמשים ומרקדין לפני המסובין.

תמונת העושר המופלג, ההוליוודי, המתוארת כאן, מופרזת ומרחיקת לכת, הן במגילת אסתר והן במדרש. המלך אחשורוש מפגין את המיטב שבארמונו בפני הנקהלים. השטיח האדום נפרש, עיטורי הכסף תלויים מהעמודים והמראה כולו כחלום. התיאור הזה אינו מקרי: הוא בא להדגיש את העיקר בסיפור המגילה ובסיפורה של יהדות שושן.

• • •

כלכלה אינה רק תחום של סיכון: יש בה גם מקום להזדמנות. כאשר הייתי בחור ישיבה, בשנת 1989, זכיתי ללמוד בישיבת הר עציון. עם תום מלחמת המפרץ הראשונה, ישבתי באודיטוריום של הישיבה ביחד עם קומץ תלמידים, מול הרב יהודה עמיטל, ראש הישיבה ומייסדה, לשעה של שאלות ותשובות. שאלתי את הרב עמיטל האם הוא חושב שיש מצווה גדולה יותר של יישוב הארץ אם אעלה לארץ ואגור במקום שאינו מאוכלס — או שמא ירושלים ותל־אביב עונות על אותה מצווה. והרב עמיטל ענה לי: "זה הכל שטויות. תעלה לארץ ותקים מפעל שיעסיק עשרת אלפים איש שיתפרנסו בכבוד — זו המצווה הכי גדולה." עד לאותו רגע לא חשבתי ברצינות לעלות לישראל. באותו רגע החלטתי לעלות.

תשובתו ה'כלכלית' באופייה של הרב עמיטל על פרנסה בכבוד הפתיעה אותי והמשיכה להדהד בראשי. הרב צודק, חשבתי לעצמי — אם רוצים להקים מדינה ולמשוך אליה אנשים, יש צורך בהזדמנויות, בפרנסה ובכבוד. במדינה טובה ולאור לגויים, חשובים גם הפרנסה וגם הכבוד לזולת ולעובד.

הכלכלה מסובבת את העולם ואת העם. אם ההזדמנויות הכלכליות נמצאות רק בשושן, היהודים לא יעלו. טובי המוחות, הידיים והעובדים יישארו בניו־יורק ובפאריז או ינדדו לשם, ולכן כלכלה טובה, מכבדת, יציבה וצומחת היא תנאי הכרחי להתפתחותה של מדינת ישראל ולעתידם של היהודים. הקדמה המהירה והברוכה, השפע, הוזלת מחירם של מוצרי יסוד בכל העולם בדורות האחרונים — כל אלו הם תוצר של דחיפה פיננסית, טכנולוגית וכלכלית. היא, הכלכלה הטובה והמכבדת והקדמה הטכנולוגית-חדשנית הכרחיות לקיום הזהות היהודית וליכולת ההשפעה של ישראל על יהדות התפוצות ועל העולם כולו. הן גם חיוניות לחברה ישראלית צודקת ובת־קיימא. המסר של הרב עמיטל היה: מאחורי כל תמורה היסטורית צריכה להימצא כלכלה. הרב עמיטל לא הגה את רעיון הסטארט-אפ ניישן — אך הוא הצביע על הרעיון שנמצא ביסודה.

• • •

הפירוש והקריאה החדשים שלי במגילת אסתר מאזינים לטקסט ונצמדים אליו, אל הנוסח שבו בחר כותב המגילה ואל הדמויות השונות בסיפור. לעתים, אלו דמויות המפתח. במקרים אחרים, אלו דווקא דמויות המשנה, המשמשות מעין תמרורי הכוונה לסיפור האמיתי שאותו רוצה המחבר לספר.

מגילת אסתר מרבה להשתמש באלוזיות ספרותיות, ומאזכרת או קורצת לטקסטים שונים ולדמויות אחרות בתנ"ך. בשל כך נכתבו לאורך השנים פירושים רבים ושונים מאוד למגילה ומשום כך מתחוללת בשני העשורים האחרונים פריחה מחודשת.

העניין הרב שגילו מפרשים במגילה מובן מאליו. ברמת הפשט, מדובר בסיפור מרתק. ברמת הדרש, נחשפים קורים דקים של מלאכת מחשבת סיפורית. ברמת הרמז, המגילה גדושה רימוזים והפניות למקומות אחרים ולדמויות אחרות בתנ"ך, מיוסף ועד עשו ומאבשלום ועד עזרא, כשכל הפנייה כזו יוצרת אתגר פרשני נוסף.

אתגר נוסף בפירוש המגילה קשור במחברה. מחבר המגילה נותר אלמוני, ואין לנו דרך לדעת בוודאות מי היה ומתי כתב את דבריו. לתפישתי, אני מניח כי המגילה נכתבה בידי יהודי החי בירושלים, בערך בתקופת עזרא ונחמיה.8 אפשר אפילו להעז ולנחש כי היה זה נחמיה או אחד מחבריו, שכן מן הטקסט עולה היכרות מעמיקה עם הארמון בשושן ועם נהגי החצר שלו, ידע שבוודאי היה לנחמיה, ששימש מוזג יינו של המלך ארתחששתא הראשון, בנו של חשיארש הראשון, המזוהה כאחשורוש של המגילה.

פירושי זה גם עושה שימוש ושואב השראה מפרשנים מסורתיים של המגילה, כמו רש"י ואבן עזרא, ממדרשי חז"ל, וגם מפירושים מודרניים יותר, כמו אלו של הרב יצחק רגיו, הרב בני לאו, דר' יונתן גרוסמן, הרב מנחם ליבטאג ודר' אהרן קולר.

• • •

הציר הכלכלי של המגילה נע מכלכלה צומחת ומשגשגת בתחילת המגילה — כלכלה היוצרת הזדמנויות ליהודים — אל כלכלה במשבר היוצרת איום על יהודים הגולים בשושן וחוזר חלילה. אני קורא את הדברים גם מבעד לחוויה האישית שלי. אני חש כאילו אני מכיר את הדברים מקרוב: את הדמויות, את הפיתוי העצום המוצב בפני היהודי הגולה, את המתח שבין הגולה לבין אנשי ארץ ישראל, את התוצאות של אותו מתח ואת ההזדמנויות שהוא מעניק. אנשי המגילה הם אני. אנשי המגילה הם חבריי. אנשי המגילה הם משפחתי.

הפירוש החדש הזה למגילת אסתר מנקר בי כבר שנים מספר. המשבר הפיננסי של שנת 2008 העניק לי דחיפה נוספת לשבת ביני לבין עצמי וללבן את הדברים, לחדד אותם ולהתחיל לחשוב על הוצאתו לאור של פירוש חדש. שבע השנים הטובות בבורסה מאז 2008 היו דחף נוסף: מתחת לפני השטח המעודדים, לכאורה, ממשיכות הבעיות הכלכליות לבעבע, ממש כמו במגילה.

• • •

הפירוש שלי למגילה מתייחס אליה כאל תמצית סיפורו של העם היהודי באלפיים וחמש מאות השנים האחרונות. ליתר דיוק, מדובר בסיפור המחזורי של העם, החוזר ונשנה מדי כמה מאות שנים. ההבדל הגדול בין המחזורים הקודמים לזה המתרחש היום הוא הדמיון הרב יותר בין מה שמתרחש היום, בין ישראל למוקדים הגדולים של הגולה, לבין ארץ ישראל והגולה בתקופת עזרא, נחמיה, אסתר ומרדכי.

יהדות הגולה, בראשות מרדכי, הייתה אליטה עסקית ומקצועית ביהודה ובארץ ישראל. זו הייתה האליטה שגלתה מישראל אחת־עשרה שנים לפני חורבן בית־המקדש הראשון, זו הייתה האליטה שעליה מדברים ירמיהו (פרק כ"ד) ומלכים ב' (פרק כ"ד) כגלות שרי יהודה, החרש והמסגר — האליטה החברתית והמקצועית ביהודה ובארץ ישראל. אלו לא היו גולים מאונס ולא פליטים: הם היו מהגרים. אליהם הצטרפו פליטים מחורבן בית־המקדש הראשון והטבח הנורא ביהודי ארץ ישראל עם החורבן. האליטה, בעלי המלאכה והמעמד, תרו אחר דרך להשתלב באימפריה הפרסית, בכלכלתה ובמוסדותיה: ההזדמנויות הגדולות טמונות במדינות הגדולות. פרס של אחשורוש הייתה כמו ארצות־הברית של רוזוולט, טרומן, ניקסון, רייגן, קלינטון, בוש ואובמה. והיהודים אכן הצליחו להתברג בשלטון ובחיי הכלכלה.

ככלות זמן מה שבו אחיהם הדלים לייבש את הביצות ולכונן בית בישראל החרבה, כשאליהם מצטרפים גולים ששבו מתוך שכנוע פנימי אל ישראל והחלו מקימים מחדש את חומות ירושלים ובונים את מקדש ה'. אחרים החלו בונים יישובים ומגינים על המולדת. בין דלת העם שבארץ לאליטה היהודית היושבת לבטח בפרס נוצר מתח — כלכלי, רעיוני ודתי. המתח הזה בא לידי ביטוי בעמודי המגילה, שמהם נעדר שמו של האל ושמה של ארץ ישראל — רמז לכך שאלו נעדרים גם מליבם של היושבים בגולת פרס — ומוצא ביטוי גם בהיסוס הניכר של אנשי כנסת הגדולה לקבוע את פורים כחג, על אף ההוראה המפורשת והמדוקדקת הנמצאת במגילת אסתר.

על אף כל אלו דורשים חז"ל לכתוב את מגילת אסתר על קלף, עורה של בהמה, ובשרטוט השורות, מעשה כתיבת ספר תורה. לדברי אחד מחכמי התלמוד, לצד תורת משה, המגילה היא הספר היחיד שיעמוד לדורות גם אחרי שכל שאר הספרים יתבטלו.9 הטעם לכך: המגילה היא מעין מנחה לפענוח עקרון, שחשיבותו ליהדות אינה נופלת מזו של ספר תורת משה.

ביטויו של עיקרון זה אינו טמון בהוללות של פורים — הסממן החיצון. כמו מסיכת פורים, החגיגה מסתירה מאחוריה את העקרונות האמיתיים. רבי מאיר שמחה מדווינסק נתן ביטוי מסוים לעיקרון הנסתר, בדברים שנכתבו טרם השואה, ולבשו משמעות מחרידה אחריה:10

והנה מעת היות ישראל בגוים... הנה דרך ההשגחה: כי ינוחו משך שנים, קרוב למאה או מאתים, ואחר זה יקום רוח סערה ויפוץ המון גליו וכלה יכלה, יהרוס ישטוף — לא יחמול — עד כי נפזרים בדודים ירוצו, יברחו למקום רחוק ושם יתאחדו, יהיו לגוי, יוגדל תורתם, חכמתם יעשו חיל, עד כי ישכח היותו גר בארץ נכריה. יחשוב כי זה מקום מחצבתו, בל יצפה לישועת ה' הרוחניות בזמן המיועד, שם יבוא רוח סערה עוד יותר חזק, יזכיר אותו בקול סואן, ברעש: יהודי אתה ומי שמך לאיש? לך לך אל ארץ אשר לא ידעת. ככה יחליף מצב הישראלי וקיומו בעמים, כאשר עין המשכיל יראה בספר דברי הימים…

מחבר המגילה משתמש בסיפור עליז ומשעשע, לכאורה, כדי לספר על סכנת ההתבוללות בגלות ועל המניעים המחוללים אותה. ההתבוללות ראשיתה בתחושת נוחות בארץ הקולטת, ממשיכה ברצון להתקבל בחברה החדשה ולהצליח בה — וכל אלו הם אך דבר טבעי לכל אדם. ההתבוללות ממשיכה בדחיקת אלהי ישראל וערכיו מחייך — וכשידו של האל נעלמת מתולדות היהודים ומהצלת היהודים, נפרמת גם זיקתם לעם ישראל וגם לאלהי ישראל. כשטובעים במי נימוסי הגולה, מתפוררת גם האחווה עם שאר בני ישראל ומתפוגג הרצון לשוב לארץ האבות.

יהודי הגלות נהנו תמיד מהצלחה. הם התקרבו אל השלטון, בנו מוסדות תורה ומסורת, ועשו חיל בעסקיהם. אך לבסוף תמיד נותרו מהם רק מתי מעט. חלק נידונו לחרב, חלק המירו דתם, ורובם פשוט נעלמו בתוך כמה דורות ונבלעו בתוך העמים ששיכנו אותם.

מחבר המגילה, שלתפישתי יושב בירושלים של ימי עזרא ונחמיה, כותב את הדברים כשספרי התנ"ך שנכתבו עד אז ערוכים לפניו. הוא דולה מחכמתם ומפיק מהם ביטוי אזהרה על מר גורלם של יהודי הגלות, בלי להלבין את פניהם של אותם יהודים ברבים, אך מתוך מודעות לכך שהיום השעה דוחקת.

המחבר כותב בקולמוס חד ובציניות דקה, ברמזים המובנים בעיקר ליהודים המשכילים ששבו לארץ ישראל וליהודים המשכילים בגולה.11 המסר שהוא מבקש להעביר הוא כי יש לשוב לארץ ישראל ולהכיר בחוזק ידו של אלוהי ישראל בהיסטוריה. השיבה לישראל של דלת הארץ לא הייתה יד המקרה — ניכרה כאן ידו המכוונת של אלוהי ישראל. מי שהבחין בה, עלה וה' עמו. מי שלא הבחין ביד האל, המשיך בעסקיו, ב"מוסדות התורה" שלו, בטיפוח הקשרים הפוליטיים שלו, צלח בהצלחה איום פיזי על קיומו והמשיך את דרכו אל התבוללות ואבדון.

עם ישראל בנכר ידע עליות וירידות. מגילת אסתר פורשת בעשרה פרקים את ההיסטוריה הזו, המשקפת כמה עשרות עד מאות שנים של גלות בבל ופרס, מאות שנים של גלות רומי, מאות שנים של גלות ספרד, מאות שנים של גלות אשכנז במזרח אירופה ומאות שנים של גלות אמריקה. המגילה פותחת בעם המתבולל בדור השלישי והרביעי של גלות בבל-פרס. פרקי האמצע (ג'-ז') משמשים תזכורת לכך שקשה מאוד להעלים את יהדותך לאורך זמן — אויביך תמיד יגלו אותך ותמיד ישלחו ידם להשמידך. פרקים ז' וח' היו אמורים לשמש תזכורת לידו הארוכה של אלוהי ישראל, השלוחה להציל את היהודים. משלא הכירו היהודים הגולים באלהי ישראל, מגיע הפתרון הסופי לבעייתם: היעלמות היהודים אל תוך מרקם האימפריה הפרסית.

אם לפנות לדוגמה עכשווית: בשלוש מאות שנותיה של יהדות אמריקה רק מתי־מעט נפלו קרבן לאנטישמיות אלימה. לעומת זאת, מליונים מן הבאים התבוללו והפכו לאזרחים אמריקנים ותו לא. כך אירע גם ליהודים באירופה. רבים מספרים על נפלאות חיי השטעטל שאבדו עם השואה. בפועל, רבים מתושבי השטעטל התמוססו בתוך החברה האירופית והאמריקנית עוד הרבה לפני השואה. האתגר כאן קיומי — גם כאשר הוא אינו מיידי.

• • •

מדי שנה אני קורא במגילה ומנסה להעמיד פנים כאילו מדובר בסיפור שמח ועליז. שנים ניסיתי להאמין כי מדובר בסיפור של ישועה — ישועת היהודים מצרה גדולה — או סיפור של שיבת ציון, כגרסתם של חז"ל.

בלבי, עם זאת, התנגן משהו אחר. מגילת אסתר שלי היא טרגדיה — טרגדיה השבה ונשנית מדי כמה דורות ובמדינות רבות. על פני השטח, מדובר בסיפור של שמחה. אך תחתיו אורב סיפור נסתר של ניתוק, אדישות ואובדן זהות. אנשים מתנכרים לתרבות יהודית-ישראלית, לריבונו של עולם, לרעיון האל האחד, לעמו ולארצו. הם מתנתקים מהעם היהודי בכללו ומערכיו, ומפתחים זהות כלכלית או לאומית המוצבת מעל לזהות הערכית שלהם. המגילה, עבורי, היא סיפור של התבוללות ושל הזדמנות שהוחמצה.

כשאני קורא מן המגילה, עטוף בטלית, אני יכול לשמוע ברקע את רבי מאיר שמחה מעיר ליהודי ברלין שאל להם להרגיש בבית בגרמניה. ברלין אינה ירושלים. שושן אינה ירושלים. ברוקלין אינה ירושלים. אני עוטה טלית, אך בתוכי אני חש כאילו אני לובש שק, מתאבל על רבבות עם ישראל לדורותיו, שהלכו לאיבוד בים ההתבוללות. אני נזכר בפורים במאות סטודנטים שנהרו לארץ עם פרויקט תגלית או באו ללמוד בישיבות בארץ ישראל או להתנדב בקיבוצים ונושא תפילה מתוך דאגה שגם ילדיהם יישארו יהודיים עם שובם לארצות־הברית, לצרפת, לברזיל ולארגנטינה. אני קורא את המגילה בארשת של שמחה, אך ליבי כולו תפילה ממעמקים.

אני חש את כאבו של הגאון מווילנה, שביקש לעלות לארץ, כשקרא על מרדכי, שהיה יכול להתחבר לעמו בירושלים, אך בחר שלא להגיע. אני חש את כאבם של אלו באירופה, שנזכרו רק מאוחר מדי כי ארץ ישראל טובה היא מאוד. כאב ודאגה לעולם היהודי-ישראלי מדירים שינה מעיני.

מדי שנה, כשאני קורא את המגילה, איני יכול להתחמק מהתחושה שמדובר בסיפור של אמונה שהתפוגגה. בסיפור של החמצה. בסיפור שסופו מר ומבלבל. סיפור שבו התחפושות מסוות את התחושה הפנימית האמיתית, את הדאגה — והיין מכסה על הדיכאון. ההיסטוריה אינה חוזרת, כך לפי המימרה המיוחסת לסופר האמריקני מרק טוויין, אך היא בהחלט נחרזת.

תודות

תודתי נתונה לאנשים רבים שסייעו לי בכתיבת ספר זה. בראש ובראשונה להורי, הרב ברי ודברה אייזנברג, שגידלו אותי, את אחי ואת אחיותיי לתפישה ציונית, לתחושת אחריות לכלל ישראל, ולנאמנות ומסירות למסורת ישראל סבא. הורי דחפו אותי ללמוד לקרוא את מגילת אסתר אחרי בר־המצווה שלי. אלמלא הדחיפה שלהם, לא הייתי לומד להכירה כפי שהכרתי.

המלמד שלי בקריאת המגילה היה הרב יוסף וורמוט ז״ל, שהיה כחמישים שנה הבעל קורא והשמש המסור בבית־הכנסת Jewish Center במנהטן. הרב וורמוט לימד בחורים רבים כמותי לבר־המצווה, ולימד אותי גם לקרוא את המגילה. מדי שנה, כשאני קורא בה, אני נזכר בהערותיו על מנגינות מיוחדות לפסוקים מסוימים במגילה. במובנים רבים, קריאתי היא קריאתו.

תודתי נתונה גם לדודי ודודתי, אביבה ומרווין זוסמן, ולגיסם, הרב דר' משה סוקולוב, שאפשרו לי לקרוא את המגילה בפעם הראשונה בביתם, כעשרה חודשים אחרי בר־המצווה שלי; וכן לסבי וסבתי, אופא צ׳רלי ז"ל ואומא אלס בנדהיים, שקנו לי את מגילת הקלף הראשונה, ממנה אני קורא עד היום.

תודות נוספות נתונות לעורך הספר אורי רדלר, שנטל טקסט מבולבל ובוסרי — ועוד בעברית של אמריקאי! — והפך אותו לספר ולסיפור. בעבודת אומן הצליח אורי להפוך טקסט יבש לסיפור חי, והוסיף גם המון נפח ועומק. תודתי נתונה למו"ל, רותם סלע, ולאיש שהכיר בינינו, מקים המדרשות למנהיגות, ארז אשל. תודה גם לכל אלה שעברו על טיוטות והעירו הערות, ובהם גם ג'וש רוזנצווייג ואביעד פרידמן.

הרב בני לאו, המוזכר רבות בספר זה ואף כתב את ההקדמה, הקדיש הרבה מזמנו לספר שלפניכם. על אף עיסוקיו הרבים, הוא קרא טיוטות רבות של הספר והוסיף הערות בונות ונכונות. הרב גרם לי לחשוב מחדש על האופן בו צריך הספר להיות כתוב, וגם הניח לי בנדיבותו לצטט בהרחבה מתוך מאמרו על מגילת אסתר — מאמר חשוב שלא הכרתי בעת שכתבתי את הטיוטה הראשונה לספר זה. סבלנותו לכותב מתחיל כמוני ראויה להערכה.

כמעט אחרונים ילדינו וחתנינו, תמר, יוסף, סאני, חיים, שרה, יהודה, משה, בת־שבע ונילי, שהניחו לי לכתוב בבקרים בבית ובבית המדרש של השטיבלאך בקטמון. הם היו ההשראה שלי לספר.

אחרונה חביבה — שלי ושלך, שלה היא. תודה מעומק הלב לאשתי, יפה. היא נשאה בגבורה את ההתבצרות שלי בחדר כדי לסיים ספר זה, ואת כל הזמן שניסיתי להקדיש ללימוד. היא תמכה במאמצי להוציא את הספר, קראה טיוטות והוסיפה הערות טובות ובונות על תוכנו ודרכו. היא זו שהכירה לי את הציטוט המופיע לעיל של רבי מאיר שמחה מדווינסק, שבעקבות היכרותה איתו כנערה בת חמש־עשרה החליטה לעלות לארץ ישראל. מדי שנה היא מספרת לילדינו כי עוד לפני שנולדו, אותו מאמר של רבי מאיר שמחה היה הסיבה שבגללה עלינו לארץ ישראל. אשתי היקרה, שותפתי למסע חיי, יש לנו הסכם שלא לדבר או להחמיא איש לרעותו ברבים. אסתפק לפיכך בדברי החכם מכל אדם בספר קהלת, פרק ט':

רְאֵה חַיִּים עִם־אִשָּׁה אֲשֶׁר־אָהַבְתָּ כָּל־יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן־לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ, כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר־אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ

ועל אלו אוסיף רק את הדברים במשלי פרק יח':

מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה'

מצאתי טוב מאוד.

2. חכמי הגמרא (התלמוד) נקראים אמוראים.

3. לאורך שנות הגלות התרבו חגיגות פורים קטנות על הצלת יהודים במקומות ובמדינות שונות מידיי הצר האנטישמי התורן.

4. לטענת יובל נח הררי בספרו קיצור תולדות האנושות, הפרסים היו הראשונים לאמץ את הגישה הגלובליסטית הזו בקנה מידה נרחב. מאוחר יותר אמצו גם היוונים ההלניסטים גישה זו.

5. דברים פרק י״ז, פסוקים י״ד-כ'.

6. דברים פרק ח׳ פסוקים י׳-י״ד.

7. סוגיית המקום ממנו יש להתחיל בקריאת המגילה הטרידה גם את חכמינו שגרו בגליל בתקופת הרומאים אחרי מרד בר כוכבא (מסכת מגילה, פרק ב', משנה ג'): ״מהיכן קורא אדם את המגילה, ויוצא בה ידי חובתו? רבי מאיר אומר, כולה; רבי יהודה אומר, מ'אִישׁ יְהוִּדי' (אסתר ב', ה'); רבי יוסי אומר, מ"אַחר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (אסתר ב', א'; אסתר ג', א').״

8. אין ספק כי הפרשנות כאן תלויה, במודע או שלא במודע, מהוויית חייו של המפרש. אהרן קולר, לדוגמה, סבור כי כותב המגילה יושב בפרס ואוהד לגלות ולדגם חדש של יהדות בגלות. קולר עצמו יושב בגלות וסבורני שהדבר משפיע על פירושו, ממש כפי שפירושי שלי מושפע מחוויית עלייתי לארץ ישראל וחידוש יישוב העם היהודי בארצו. כדוגמה נוספת, יורם חזוני המפרש את המגילה בספרו שחר רואה במגילה התנהלות פוליטית מתחדשת בתקופה שאחרי הנביאים. חזוני עצמו הוא פרופסור למדעי המדינה ולפילוסופיה פוליטית. וראו גם הדיון בפרק ט' במגילה בעמ' 191 ואילך.

9. "ר' יוחנן אמר: 'הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל', רשב"ל אמר 'אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל'" (תלמוד ירושלמי מגילה פרק א' הלכה ה'). ועוד על זאת דעתו של הרמב"ם: "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם" (רמב״ם, משנה תורה, הלכות מגילה, פרק ב הלכה י"ח).

10. משך חכמה פרשת בחוקותי ד״ה: "וְאַף־גַּם־זאֹת בִּהְיוָֹתם בְּאֶרץ אְֹיבֵיֶהם לאֹ־ מְאַסְתִּים."

11. כדאי לזכור כי המחבר לא כתב את ספרו לדפוס או להפצה במספר עותקים רב. סביר להניח כי קוראיו הראשונים היו אנשים משכילים מידידיו וממקורביו, שקראו את כתב היד עצמו.