כלואים

כלואים 

כשפקחתי את עיניי, הייתי בתא, וגופי היה מכוסה חבורות.

לא בכלא.

נחטפתי ונכלאתי.

לא הייתי לבד. חלקתי את התא עם גארין וודס, הגבר שאהבתי מאז שהייתי ילדה.

הגבר שלא יכולתי להיות איתו בגלל הסוד. גבר שיהרוג אותי אם יגלה על מה היה הסוד.

מישהו רצה לענות אותי.

לענות אותנו.

לאחד מאיתנו זה הגיע.

וזה לא היה גארין.

חיה

בכלא הזה אנחנו לא רק סוהרים; אנחנו חיות.
תפסתי את האשמים.
כלאתי אותם בבית הכלא שלנו.
עיניתי את גופיהם ואת נפשותיהם.
רצחתי מאות.
מעולם לא זיהיתי אף אחד מהם, עד שראיתי את פניה.
עד הצרחה ההיא.
נשכרתי כדי לקחת את חייה,
אבל קודם לכן, יהיה עליי להבין איך בדיוק היא הרסה את חיי.

מפלצת

“במראה אני רואה אותי. אני נורמלי. סטודנט. נוסע על סקייטבורד, משוגע על ים. אבל אני חלק ממך, אז האם זה אומר שיש לי עוד צד? האם זה אומר שאני מסוגל לעשות את הדברים שאתה עשית? האם זה אומר שאף פעם לא אהיה ממש נורמלי?”

לילד היו שאלות.
לא האשמתי אותו.
הוא שמע עד כה רק צד אחד, וזה לא היה הצד שלי.

“למה שנאת את אימא שלי?”

זה היה סיפור ששווה לספר אותו, אבל כדי לעשות זאת הייתי חייב להתחיל מההתחלה, מהזמנים שבהם התחלתי בהרג ובעינויים, מהזמנים שבהם הייתי באמת ובתמים מאושר. בימים שזיכו אותי בכינוי שלי, מפלצת.