כלי שחמט 2: הסכמה

באחת אחר חצות אני מתעוררת לקול מסגרת מיטה נחבטת בקיר. הרעידות שמטלטלות את עמודי המיטה שלי מזעזעות אותי. זה הלילה הראשון שלי במוטל 'רוז אנד קראון' במערב טנגלווד. אנחות מהדהדות סביבי כאילו הקירות הדקים הם רמקולים היקפיים וגניחותיו של הגבר הן זרם בס תת־קרקעי. אני מהדקת את השמיכה הדקה לכתפיי ועיניי נפערות בחדר החשוך.

בשלוש לפנות בוקר צווחה מעירה אותי בבהלה. ליבי הולם והזיעה זולגת על עורי. אני מורידה את השמיכה ומזדקפת. התנועה הקצבית של המיטה מפילה עליי תחושת חילול, כאילו שכניי נוגעים בי.

אני לא בטוחה מתי נרדמתי, אבל כשאני שוב מתעוררת אני מצטנפת הצידה על הסדין הלבן ומכסה את פניי בזרועותיי. השעון המעורר עם הספרות האדומות מראה שעברו ארבעים וחמש דקות.

"כן... כן... כן, בייבי, בדיוק ככה."

הוא דברן יותר עכשיו ויש לו מבטא קל שאני לא זוכרת ששמעתי קודם לכן.

כי זה לא אותו גבר, ההבנה מפציעה עליי עם ההשפלה הכרוכה בתמימותי. האישה בחדר הסמוך לא עושה סקס עם בעלה בטיול דל תקציב שעובר במרכז טנגלווד. היא פרוצה. והגברים האלה הם הלקוחות שלה.

"את עושה את זה כל כך טוב, בייבי. אל תפסיקי."

אני מוותרת על השינה כי המצב נוגע לי בנקודות רגישות.

שולחן וכיסא מעץ בהיר ניצבים תחת פתח האוורור. אוויר קר מלטף את עורי ומביא איתו ריח של עשן וחמצמצות שאני לא מצליחה להגדיר. על השולחן המרובע מונח כל רכושי עלי אדמות - שקית עם חוט שהשתמשתי בה לכביסה במעונות. היא מלאה בכל הבגדים שהצלחתי לקחת באותו ערב ובספרים על מיתולוגיה עתיקה מהסמסטר שבו נשרתי. אין טעם לשמור עליהם, אבל לא הצלחתי להשאיר אותם מאחור.

וערמה קטנה של כסף. לא מספיק לתרופות של אבא ורחוק מלהספיק כדי להציל את הבית שלנו, אבל הוא יכסה את ההוצאות עבור החדר במוטל למשך כמה שבועות וגם יספיק לאוכל, אם אנהג בזהירות.

"עכשיו תסתובבי," אומר האיש בחדר הסמוך בקול לא יציב. "אני רוצה לראות את התחת הגדול והיפה שלך שבשבילו אני משלם. כן, כן, בדיוק ככה. אני מת על זה."

צמרמורת עוברת בעורי והיא לא קשורה כלל לפתח האוורור שמעליי. אני חושבת על האישה שהוא שוכב איתה, על שכנתי נטולת הפנים. מה עובר לה בראש עכשיו? מה היא מרגישה? בושה. אשמה. הקלה. או אולי היא חכמה מספיק כדי להקהות את החושים באלכוהול ולא להרגיש שום דבר.

במובנים מסוימים קל לי יותר להתמקד בהישרדות מאז איבדתי את הבית.

לדאוג איפה לישון, מה לאכול, איך לכבס את הבגדים במכבסה עם רבעי דולר דביקים וחפיסות קטנות של אבקה מהמכונה האוטומטית. קל, כי הישרדות היא מטרה שאני באמת יכולה להגיע אליה. ואכזבתי בכל כך הרבה חזיתות. את אבא שלי. את אימא שלי, שזה גרוע פי כמה. ואת עצמי.

"אל תתנגדי אליי. אני רוצה להיכנס לתחת הזה. הוא הדוק מדי, אני חייב אותו."

לחיי בוערות במבוכה. אלוהים.

היא מפוחדת? כנועה? היא יודעת שאני שומעת אותם? אכפת לה?

אני לא מסוגלת להקשיב יותר.

המשטחים באמבטיה נוצצים ממשהו שהוא לא חומר ניקוי. שרידים שחורים עולים מהחריצים, כאילו המקום שורטט בטושים עבים. זה דוחה, אבל לפחות אפשר לפתוח את המים. הם הולמים באמבט הקרמיקה המשופשף בחבטה מספקת ומחרישים מעט את קולות הסקס מהחדר הסמוך. לבושה בגופייה ובמכנסיים הקצרים שאיתם ישנתי, אני רוכנת מעל שולי האסלה כשברכיי תחובות מתחת לסנטרי והאדים הקלושים מהמקלחת מכסים את פניי.

בזרם המים הקבוע אני לא שומעת את ההשפלה של שכנתי, אלא את השפלתי שלי.