כלתו של קונטי

הלילה, החליטה סופיה רוסי בייאוש גובר, חיית הרוח שלה תהיה בואש.

משום שמייאוש נדפה צחנה חריפה. זה בוודאי נדבק לנקבוביותיה, מתיז ניחוחות על עוברי אורח מרחמים וסקרניים, מסגיר את הבהלה שלה.

היא מעולם לא השתייכה לחברה הגבוהה והסופר-עשירה שאביה החורג ואימה שחו בה, אלא הייתה רוסי רק משום שסלבטורה אימץ אותה לאחר נישואיו לאימה, כשסופיה הייתה בת שלוש-עשרה. עובדות חייה שההמון שסבב אותה מעולם לא אפשר לה לשכוח.

איכשהו, היא שרדה את סיום אירוסיה לליאנדרו קונטי.

אך השמועה האחרונה – הרומן המשוער עם החבר האמיתי היחיד שלה, קיירוס קונסטנטינו, שהיה בעלה הטרי של אחותו של ליאנדרו – הפכה אותה למושא לרכילות ואף לרשעות. לו הייתה יודעת לאיזה מפגן ראווה תגרום, הייתה מסרבת להזמנתו של ליאנדרו למסיבת יום-ההולדת של אחיו לוקה. ההזמנה הונעה רק על ידי האשמה שלו על כך שביטל את אירוסיהם.

אצבעותיה התהדקו על כוס השמפניה הארוכה, היא העלתה חיוך אגבי ומאולץ ופסעה במרפסת הרחבה של וילה דה קונטי.

איכשהו הם הפכו אותה למרשעת הפכפכה, למופקרת הורסת נישואים שהפכה לנטל על משפחתה יותר מאשר לנכס.

כיצד היא, על אף עבודתה הקשה, סיכנה את המטרה החשובה ביותר שלה – לתמוך באביה החורג, סלבטורה, ולבנות את חברת עורות רוסי עד שאחיה למחצה יהיו בוגרים דיים ויוכלו לקבל את השליטה?

אנטוניו קונטי, הפטריארך של משפחת קונטי, ניגש אליה בדיוק כשהדפה עלבון עוקצני נוסף. ככל שהיה חיוכה מאולץ, היא לא אפשרה לו לרדת מעל פניה.

שערות כסופות הושרשו בשערו השחור. אנטוניו הזכיר לה זאב – ערמומי, הממהר לזלול את טרפו התמים.

"אמרי לי, סופיה," הוא אמר, דוחק אותה בקפידה לפינתו של עמוד לבן, "מי העלה את רעיון הנישואים בין נכדי לבינך?"

בולעת את תדהמתה, בהתה בו סופיה. אף אחד לא היה יכול לנחש. "האירוסים שלנו לא רלוונטיים כעת משליאנדרו נשוי."

"אביך החורג שאפתן, אך לא פיקח," המשיך אנטוניו כאילו שסופיה לא דיברה כלל. "חרוץ, אך ללא חזון. למרות שידע על הרצון העז שלי למצוא כלה לנכדיי, סלבטורה לעולם לא היה חושב להציע אותך."

"הוא לא רואה תועלת בנשים."

המילים חתכו, אכזריות בסיכומן היעיל. אך היו נכונות.

סופיה ניסתה במשך עשור לגרום לסלבטורה לראות את הערך שתוכל להביא לחברתו, ללא תוצאות. הוא נתן לה פרויקטים קטנים, סרב להקשיב לרעיונותיה לעורות רוסי.

כל שרצה היה להשאיר מורשת לאחיה למחצה, ברונו וקרלו.

"הוא היה שלי," היא הודתה. מה היה לה להפסיד כעת? "השידוך הזה יכול היה לתרום למשפחה שלך ולשלי."

סל היה יכול לנטור לליאנדרו קונטי ולמשפחת קונטי על האירוסים שבוטלו, אך סופיה הייתה מעשית.

עורות רוסי לא יכלו לשרוד את המפלה הכלכלית האחרונה שלהם בהתנכרות למשפחת קונטי רבת העוצמה. לאנטוניו הייתה שליטה על הדור המבוגר בתעשיות העורות וליאנדרו קונטי, הנכד המבוגר ביותר והמנכ"ל של קונטי מוצרי יוקרה, החזיק בדור הצעיר והסוער יותר.

הנכד השני של אנטוניו, לוקה קונטי, לעומת זאת... לא הייתה לו השפעה או מוסר. קרוב לוודאי שאף לא כישרון. רק ערימה של קסם, חושניות ונהנתנות מוחלטת.

אפילו המחשבה עליו הרגיזה אותה. ומילאה אותה מרירות. ופיק ברכיים.

היא עברה לילות שבהם צעדה בחדרה מצד לצד, ללא שינה, מבוהלת, כשהרעיון להינשא לליאנדרו עלה בראשה. היא הרגישה בחילה. היו לה סיוטים שהעבר וההווה שלה יהפכו לעתיד תפל ומייסר.

אך רווחת המשפחה שלה קדמה לחלומות נאיביים בני עשור.

אנטוניו לא נראה מופתע. אבל הוא ידע לשאול את השאלה הזאת, לא? גבותיו הכסופות התרוממו. "את אישה צעירה ורבת תושייה באופן מסקרן, סופיה."

לחייה של סופיה בערו. "אתה מתכוון, אפילו בשביל ממזרה חצי-איטלקית עם אירוסים מבוטלים מאחוריה?"

הוא המשיך להביט בה.

לולא הייתה מאבדת את הרגישות העדינה שלה לפני זמן רב, לולא הייתה מפתחת עור של פיל, היא הייתה נפגעת מהמבט המעריך של הגבר המבוגר, שסרק אותה משערה הכהה שהיה אסוף בפקעת יעילה, לנעלי העקב השחורות שלה שהיו תוצרת של חברת קונטי, והיו ההצהרה האופנתית היחידה שלה, עם כמה עצירות איטיות על פניה ואזורים אחרים בגופה.

"אני לא פרה למכירה," היא הוסיפה במבט יוקד. הבזק של משהו במבטו הלחיץ אותה. "אני גם כבר לא פנויה עבור ברית." יש גבול למה שתוכל לסבול, אפילו עבור משפחתה. "מכל סוג," היא הוסיפה למען הסדר הטוב.

שעשוע הניע את קוויי פניו הנוקשים. הבזקים של תווים דומים גרמו לפרפור בגבה. "את לא רק מסורה למשפחתך, אלא אף חדה וחסרת מורא. אני מחבב אותך, סופיה."

לעיתים נדירות בני המין השני, פרט לאחיה בני העשר, אמרו לה משהו שלא היה מתנשא או מעליב. "הלוואי שגם אני יכולתי להגיד את זה. אך ראיתי אותך מנצל את החסרונות של כולם לתועלתך, כולל את של סל."

חיוכו התארך. "אם כך, מדוע שלא תייעצי לאביך החורג?"

היא דממה, תסכול נוהם בתוכה. מכיוון שסל מעולם לא הקשיב לה. הוא אהב אותה, אך לא מספיק כדי לסמוך על שיקול דעתה או על האינטליגנציה שלה בכל הנוגע לעורות רוסי. דבר שהייתה בטוחה שהזאב הערמומי ידע.

"אני יכול לעזור לך לעזור לסלבטורה, סופיה. מבלי להשליך את עצמך על גבר נשוי."

כעס דוקרני הבעיר את לחייה של סופיה, אך היא נשארה דוממת. הוא החזיק בה והוא ידע זאת. היא תחנוק את מי שהתחיל את השמועה השפלה הזאת.

"אני אשפוך הון על העסק של סלבטורה," המשיך אנטוניו, "אצור חוזים חדשים עבורו, אחזיר אותו למעמד הישן, כמו שאומרים. אחרי שרשרת ההחלטות השגויות שעשה, הוא בהחלט זקוק לעזרה."

"אני לא למכירה," השיבה סופיה, בהלה איטית נבנית בתוכה. הוא הרגישה כמו חמור שרואה גזר הנמצא מחוץ להישג ידו. "הצעתי נישואים לליאנדרו כדרך לעזור לסל, אבל הייתי עומדת בכל נדרי הנישואים. הייתי יכולה להיות לו אישה טובה."

"את חושבת שאני לא יודע את זה? את חושבת שהייתי מאפשר לסלבטורה ל... שכנע אותי להניח לך להינשא לנכדי מבלי ללמוד עלייך הכול? זו בדיוק הסיבה שאני מעלה הצעה זו."

דופק ליבה התגבר. "מה ההצעה שלך?" היא הכריחה את עצמה לשאול.

"יש לי נכד נוסף, סי? הביאי את לוקה למזבח, הינשאי לו ואני אסדר את הבעיות הכספיות של חברת רוסי. אימך, אחייך, העתיד שלהם לעולם לא יהיה בסכנה."

"לא!" תגובתה החדה הפנתה ראשים אליהם.

להינשא ללוקה, השטן של קונטי?

הרעיון היה כמו ללכת על שברי זכוכית לשארית חייה. ברגליים יחפות ועם משקולת על ראשה. "אני לא רוצה לבלות ערב אחד עם השטן של קונטי, בטח שלא להינשא לו."

כאילו זומן על ידי שיחתם, לוקה קונטי הופיע במרכז הדשא המטופח לפניהם, בלונדינית גבוהה ומהממת צועדת בעקבותיו כמו כלבלב נאמן.

אישה תלויה על זרועו, כמו תמיד.

הזעם שמילא את העיניים העצלות והמעושנות הללו בליל אירוסיה לאחיו, רדף אותה. אך הוא התחמק ממנה כפי שעשתה היא במשך עשור.

שערו הכהה והגלי היה חתוך באותו סגנון. קצר בצדדים ונערם גבוה על ראשו, גורם לפניו הזוויתיות להראות צרות אף יותר. תחכום וחן בעבעו מכל צעד ארוך שלו. אך כל סוג של צניעות הסתיימה בשערו.

משום שלוקה קונטי היה הגבר היפהפה ביותר שראתה מימיה.

הקוים המושלמים של פניו, שהיו גלויות כעת רק בהבזקים כשהוא נע דרך הקהל עם צעדיו רפויי הגפיים, העתיקו את נשמתה אפילו ממרחק זה.

כתפיים רחבות החבוקות במשי אפור, מצטמצמות למותניים צרות וירכיים שריריות שהושחזו לפלדה טהורה על ידי שעות של שחייה. הוא נע בפתלתלות דרך הקהל, האישה הגבוהה אביזר יפהפה סביב גופו הצר והקשה, רזה מעט.

אך מי היה יכול לזכור את כל זה לאחר מבט אחד בפניו?

עיניים שחורות ומבריקות, עם כתמים כחולים כהים מתחתיהן, תמיד כתמים כהים מתחת לעיניו כאילו שמעולם לא ישן, אף חד כלהב פלדה ופה רחב בעל שפתיים עגלגלות ומלאות שהזמינו מבט אחד, שניים... הו, מאה מבטים נוספים.

פה שהזמין חטא במילה אחת... פה שהוא ידע איך לנצל לכל שימוש...

עצמות לחיים חדות יצרו תלמים בתיאום עם מצח גבוה, כאילו שכל סנטימטר עוצב בקפידה וגולף במטרה להפוך אותו לעוצר-נשימה.

תווי פנים אלו היו נשיים, יפהפיים מדי, אך משהו במבטו, בכוח הרצון שלו, כפה מיד על המביט בו את גבריותו העזה, כאילו שהחלל סביבו הפך לשלוחה שלו.

והשטן היה מודע ליופיו המרהיב, ולהשפעה שהייתה לו על המין הנשי, בין אם היו בנות שבע-עשרה או שבעים.

זה היה ברור, אפילו מפה, שלוקה היה מבושם, אם לא שתוי, וכך גם היפה הידועה לשמצה, שהייתה במקרה כמעט אשתו לשעבר של שר האוצר האיטלקי, מריאנה.

היא זרקה את בעלה רב העוצמה בשביל לוקה? האם היא ידעה שלוקה יפטר ממנה כמו שפעוט נפטר מהצעצוע משבוע שעבר?

סופיה כמעט, רק כמעט, יכלה להרגיש רחמים על האישה.

לצידה, שריקת הקללה שיצאה מפיו של אנטוניו ניקבה בהרהורי ליבה החמדן.

לוקה, כרגיל, יצר מהומה. ראשים פנו לכיוונו, כולל של קיירוס וולנטינה. ליאנדרו קפוץ-שפתיים שלח את ידו במטרה לעצור את לוקה, אך אחיו הצעיר דחף אותו.

נשמעו לחישות סביב, כמו זמזום של חרקים.

על אף סובלנות בני משפחתו וחבריו להרפתקאותיו הרגילות, נדמה היה שמריבת אוהבים קלה – משום שהוויכוח של לוקה והליידי היה ברור כעת – עם אשתו של גבר אחר הייתה שערורייתית מכדי שיתעלמו ממנה.

"זה הגבר שאתה רוצה שאנשא לו? הגבר שמשוויץ ברומנים שלו עם אשתו של גבר אחר ללא בושה, ללא מחשבה על המשפחה שלו או שלה? הגבר שחושב שכל אישה היא אתגר שיש לכבוש, התערבות שיש לנצח בה?" הזיכרון על ההשפלה שחוותה מידיו היה כמו חומצה על גרונה. "כזה שרומס לבבות כאילו שהיו חתיכות קטנות של זכוכית? לא הייתי נוגעת בלוקה אפילו אם היה הגבר האחרון בעולם."

אנטוניו סב אליה לאט, כאילו שתנועה קטנה זו עלתה לו במאמץ רב. מבט אחד בעיניו וסופיה ידעה שהוא מתכונן לצאת לטרף. עכשיו היא הייתה הצבי שנלכד בכוונת של הזאב.

"האם את מודעת, סופיה, לכך שהבנק כבר מוכן לדרוש את חובו מסלבטורה? או לכך שהוא לא יכול להספיק את הייצור הבא במועד?"

ליבה שקע לרגליה. "זה לא נכון. הוא הגיש בקשה להארכה – "

"היא נדחתה."

עיניים שקועות הציצו בה בערמומיות ששלחה צמרמורת בגבה. הוא עשה את זה, היא ידעה.

הו, סלבטורה סלל את הדרך למפלתם הכלכלית עם ההחלטות השגויות שלו, אך המכשול האחרון הזה – סירובו של הבנק להארכה – היה מעשה ידיו של אנטוניו.

נראה שאנטוניו היה נואש כמוה. "אפילו אם הייתי מסכימה להצעתך השערורייתית – " להיקשר לכל חייה לפלייבוי חסר האחריות שפעם גרם לה לחולשה " – איך אתה חושב שאצליח לעשות זאת? אפילו אני, נואשת כפי שאני, לא יכולה לגרור גבר למזבח. ובהחלט שלא את השטן של קונטי, שלא רואה דבר פרט לרצונות שלו."

שיכור כפי שהיה, הצליח לוקה איכשהו לכוון את האישה הרחק מהקהל. אך צחוקה הצרוד ותחנוניה הקדחתניים באיטלקית יכלו להישמע מהיכן שעמדו, מאחורי ומתחת למרפסת.

חום בער בלחייה של סופיה כשהיא הבינה את תמצית דבריה של האישה באיטלקית. במקום גועל וחימה, היא הרגישה רחמים.

האישה הייתה מאוהבת בלוקה.

אנטוניו גרר את מבטו מלוקה, פיו הדוק. נראה היה שגופו השברירי רוטט מגועל, זעם, וסופיה חשה בהלם גובר, ביגון. אנטוניו קונטי היה הלום צער על נכדו לוקה. מדוע?

הדימוי של הגבר המניפולטיבי המבוגר השתנה בראשה, אפילו כשהוא נשם נשימה עמוקה, כאילו לדחוק את הרגש. "לא, לנכד שלי לא אכפת משום דבר בעולם. הוריו מתו מזמן ואף ליאנדרו כבר רחץ את ידיו ממנו. אך כדי להגן על ולנטינה ועל אושרה, לוקה יעשה הכול. הוא יעשה עסקה עם כל אחד כדי לשמור בסוד את פרטי לידתה."

סופיה השתנקה, אינה מסוגלת להאמין למה ששמעה. "לידתה? זה לא בסדר. אני לא רוצה חלק בזה – "

"ולנטינה אינה בתו של בני. היא תוצר של רומן של אמם עם הנהג שלה. ואם זה יצא החוצה, זה יהרוס את מעמדה של ולנטינה בחברה ואפילו את נישואיה לחברך קיירוס.

"אז השתמשי בזה כדי לקשור אלייך את לוקה. הוא יכנע עבור אושרה של ולנטינה."

סופיה לא הצליחה לחשוב על תשובה כשהביטה באנטוניו. הרעיון לסחוט את השטן של קונטי לא הטריד אותה כל כך כמו המחשבה להשתמש בסודה של ולנטינה. אלוהים אדירים, היא לא רצתה לפגוע באף אחד.

טעם של חומצה עלה בפיה. "יותר מדי אנשים תמימים מעורבים בזה. אני לא אפגע באף אחד מהם רק משום ש – "

"רק משום שסלבטורה עלול להפסיד את החברה שלו? רק משום שאימך ואחייך עלולים לעזוב את ביתם, לוותר על המכוניות שלהם, על מעמדם החברתי? ומה תעשי את, סופיה? תיקחי את תפקיד מנהלת הפרויקטים שחברך היווני הציע לך כדי לתמוך בהם? תעמדי בצד בשקט כשסלבטורה רואה איך פיסות מהחברה שלו מתפרקות ונמכרות במכירה פומבית?"

"מדוע אני? מדוע אתה לא יכול למצוא אישה מלאת נכונות ולהכריח אותו להינשא לה? מדוע – "

"מכיוון שאת קשוחה ואת עושה מה שצריך להיעשות. אין לך רעיונות מטופשים על אהבה בראשך. רק את תתאימי לשטן של קונטי."

רק את...

מילותיו של אנטוניו קונטי הדהדו בראשה של סופיה.

הו, כמה ייחלה שלא הייתה מגיעה הלילה... כעת הייתה לה דרך אפשרית לתקן את הבעיות הכלכליות שלהם ולמנוע את הרס החברה, אך זה יקרה רק אם תמכור את נשמתה לשטן...

היא לא שוקלת את זה, אמרה סופיה לעצמה, כשעברה במסדרון האינסופי של וילה דה קונטי. הרצפה המשובצת שחור-לבן העצימה את הבחילה שחשה.

בוודאי שאנטוניו השלה את עצמו שלנכד השטני ורודף הנשים שלו אכפת מאחותו. אך היא הייתה מוכרחה לנסות. היא מוכרחה לראות אם היה סיכוי להציל את מצבם הכלכלי, אם יש אפילו תקווה קטנה שאימה, סלבטורה והתאומים לא יזרקו לרחוב.

היא הגיעה למרפסת רחבה ומעגלית מאחורי הווילה.

נטול ז'קט, חולצתו פתוחה וחושפת עור חזה בצבע זית, חפתיו מקופלים, עמד לוקה שעון על הקיר. כף רגלו נתמכת על הקיר, עיניו עצומות, פניו פונים לשמיים. הצללים המתעקלים שריסיו הארוכים הטילו על עצמות לחייו היו כחרמשים.

חרמשים ולהבים. מחשבותיה, שהיו לא-אלימות תמיד, נסבו סביב נשק כשזה נגע ללוקה.

אור הירח ליטף את מישורי פניו, הצללים מדללים את הסימטריה המרהיבה של תווי פניו. הופכות אותו למעט פחות מהמם.

מעט פחות שובה.

מעט פחות שטני.

כמעט פגיע ו...בודד באורח מוזר.

לאיטה, נעשתה סופיה מודעת לתגובתה שלה. כפות ידיים לחות. דופק מהיר. בור בבטנה. אפילו לאחר עשור שנים, גופה עבר למצב של קריסה לידו.

היא בוודאי השמיעה צליל כלשהו, מכיוון שעיניו נפקחו לאט. רק עיניו נראו באור הירח. הן נפלו עליה, נפערו לחלקיק שנייה, מחפשים את פניה ואז עלתה הבעת הפנים הרגועה והנינוחה, האגבית והמרגיזה להחריד שהיא שנאה.

"סופיה רוסי, בעלת ביצי הפלדה, העור הקשוח ולב הקרח." האלכוהול שספג לא פגם ביכולת הדיבור שלו. לעגני ומדויק, הוא חדר את הגנותיה. "האם הלכת לאיבוד, קארה?"

קולו החושני עיבה את האוויר סביבם כל כך עד שסופיה תהתה אם תוכל לנשום דרכו. "תפסיק לקרוא לי..." לא, זה היה אישי מדי. אם היא הולכת לעשות את זה, סופיה הייתה מוכרחה להקיף את עצמה בפלדה, לנעול את הפגיעות הקלה ביותר שהייתה בה, לא שהייתה לה כלל. היא תעשה זאת עבור משפחתה, אך היא לא הולכת להיות שעשועו של השטן של קונטי. לא הפעם.

הוא דחף את עצמו מהקיר כשהיא שקלה את מילותיה. כשהיא הביטה מעלה שוב, הוא נע קרוב מספיק כדי שתריח את הריח הגברי החריף שלו. האור מהמסדרון ליטף את תווי פניו.

נשימתה אבדה. עצביה התרופפו. אנחה נבנתה ותפחה בחזה. הצלקת הקטנה הזו תחת סנטרו. הקשת של ריסיו. הקווים החדים של עצמות לחייו. תווי פנים כהות ומלאכיות שהסתירו שטן אכזרי.

עיניים שחורות כליל נצצו בשעשוע ציני על אומדנה האילם. הוא תמך בידו על הקיר שהיא נשענה עליו, מבליט את ירכו השנייה. תנוחה מלאה בחן ועצלות. של עניין מדומה ועליצות שפלה. "אמרי לי, איך הגעת לצד הרחוק ביותר של הבית, רחוק מכל הסחר והמכר של חברייך העסקיים? האם כיפה אדומה אבדה והגיעה לביתו של הזאב הרע?"

סופיה ניסתה לפקוד על כל תא בגופה לשמור על קור רוח, לאחוז את עצמה כך שכל מה שייגע בה יהיה נשימתו הלוחשת. "אתה מבלבל בין סיפורי האגדות."

"אבל הבנת את הרעיון, סי?" הוא הריץ את עקב ידו על עיניו העייפות בעוד סופיה מביטה ברעב ומקטלגת כל מחווה וכל תנועה. "מה את רוצה, סופיה?"

"נראה ש...המצב שלך זקוק להצלה."

המשיכה הקלה של פיו הפכה לחיוך מלא שנראה תמיד ממתין להזמנה. כל שורה של שיניו נצצה בפניו הזדוניות. "אה... וכך סופיה רוסי, הישרה והטהורה, החליטה לבוא לעזרתי."

"היכן המאהבת שלך? אני יכולה לשלוח את אחד מהנהגים שלנו שיסיע אותה הביתה."

מבטו אחז במבטה. "היא במיטה שלי, אבודה לעולם באופן יסודי." קנוקנות של חום התפרצו על עורה. "אני מאמין שהתשתי אותה."

בחילה גאתה בבטנה של סופיה בכוח רב, הדימויים של מריאנה המיוזעת מבעירים את הרשתית שלה כאילו שיכלה לראות את הבלונדינית ארוכת הרגליים בין ענן הסדינים הלבנים והרכים.

חדר השינה של לוקה – סדינים לבנים, שיש נוצץ ושחור, דיוקנים בשחור ולבן מסביב... זה היה כאילו שנשלחה לסיוט הגרוע ביותר ולפנטזיה האפלה ביותר שלה, הכול מעורבב ביחד. בעוד היא הייתה עירומה ועיניה מכוסות, ללא כל הגנה.

היא נתנה לכל הגועל שחשה לעלות על פני השטח וצעדה אחורה.

"אתה לא חושב שזה מוגזם מדי, אפילו בשבילך? הם אפילו עוד לא התגרשו. ואתה מפרסם את זה כך שכולם יראו."

"אבל זה הכיף, סי? לשחק באש? להרגיז את הבעל שלה ולהכניס אותו לאחד ממצבי הרוח הנוראיים שלו?"

"ואז אתה עוזב?" כמו שעשית לי. "חיי החברה שלה יהרסו, בעוד אתה עט על הקורבן הב – "

פיו התעקל כשידו כיסתה את פיה. אש בצבע אופל בערה בעיניו. "האם זה מה שאת אומרת לעצמך, קארה? שאת היית קורבן לפני כל השנים האלה? האם שכנעת את עצמך שכפיתי את עצמי עלייך?"

היא דחפה את ידו ונעצה בו את מבטה, מעמידה פנים ששפתיה לא עקצצו מחום מגעו. שהיא לא בערה מהזיכרון... "לא התכוונתי שאתה לוקח אותן ללא... לעזאזל, לוקה, שנינו יודעים שהוא יהרוס אותה על כך."

"אולי הרס הוא בדיוק מה שמריאנה רוצה. אולי להישחת על ידי הוא הישועה היחידה שלה." המילים היו משיות, אגביות, ובכל זאת... לראשונה בחייה, סופיה ראתה יותר מאשר את הפנים המדהימות ביופיין, את החיוך הזדוני, אפילו את הקסם המפתה. "את לא תביני אותה, סופיה."

"אני לא חושבת – "

סופיה ראתה את הפנים העצלות בולעות את החימה הזאת, ראתה אותו אוטם את הרגש בעיניו כאילו שמישהו מחק אותן. "אני לא שם קצוץ על הדעות שלך, אז, פר קאריתה, הפסיקי לבטא אותן." הוא התכופף אליה, מקטין אותה לעומת מטר ותשעים גובהו. "מה פשר ההתעניינות הפתאומית שלך בי, סופיה? האם החלטת סוף סוף שאת צריכה עוד אורגזמה שתחזיק אותך לעשור הבא?"

להבות חרכו את עורה. כך היא הרגישה. 'כן' צף על שפתיה, כאילו שכל תא בגופה זמם לבטא את המילה הזאת ללא רשותה.

זה היה קל בשבילו, קל מדי – להקניט אותה, לחדור מתחת לעורה. אפילו כשידעה מה הוא היה, היא עדיין הגיבה כמו עש שנמשך לאש. "לא לכל דבר בחיים יש קונוטציה מינית."

"אומרת האישה שצריכה להיות לגמרי – "

הפעם כיסתה ידה את פיו. סופיה נעצה בו מבט. נשימתו נישקה את ידה הרגישה.

אצבעות ארוכות ואלגנטיות התחקו אחר העור הרך של פרק ידה, מותירות סימנים על עורה הרגיש. לאט, כאילו מתענג על כל שנייה של נגיעה בה, הוא משך את ידה. "מה חשבת שאני עומד לומר, סופיה?"

היא הידקה את פיה ולקחה נשימה עמוקה. "יש לי הצעה בשבילך, שתהיה מועילה לשנינו."

"אין דבר שאת יכולה להציע לי – " מבטו הבהב עליה, ביטול ועלבון במבטו " – שלא אקבל מאישה אחרת, סופיה."

"אפילו לא שמעת אותה."

"לא מעוניין – "

"אני רוצה להינשא לך."