כל הדברים הקטנים

פרק 1

קיט

בת ארבע־עשרה

זה ליל יום שישי, אז אני לא אמורה להיות מופתעת לשמוע דפיקות על דלת חדר השינה שלי, או מכך שהיא נפתחת שתי שניות לאחר מכן בלי שאישרתי להיכנס.

אחי בן השש־עשרה, קרטר, חייב להיות במיטה בחצות. הוא נכנס לחדר שלי בשתים־עשרה בדיוק, רק כדי לחמוק דרך החלון שלי, ואז שב לפני שהשמש זורחת. סוף שבוע חדש וכלום לא השתנה.

"אתה יודע, יום אחד אבא יתפוס אותך," אני אומרת לו. הוא מסיט את הווילונות שלי ומרים את החלון.

הוא מניף רגל אחת, מתמקם על אדן החלון. "לא נראה לי. הוא לא יתפוס אותי כי האחות האהובה עליי מחפה עליי."

אני שוכבת על הצד. השמיכה עוטפת את כתפיי ותחובה מתחת לרגליי. "אני אחותך היחידה. ההצהרה הזאת לא מרשימה אותי."

הוא מניף את רגלו השנייה ונוחת על הקרקע, עדיין מביט באדן החלון כשהוא אוחז בו בשתי ידיו. "את עדיין האחות האהובה עליי. אני אחזור בעוד כמה שעות. אל תחכי לי." הוא מושך את החלון למטה בעדינות כדי לא להשמיע צליל, ואז נעלם אל תוך הלילה, משאיר את הווילונות שלי פתוחים. אני יכולה לקום ולסגור אותם, אבל מה הטעם? הוא ממילא יפתח אותם שוב כשהוא יחזור.

אני מעיפה את השמיכה מרגליי ומחלצת את הטלפון מתחתיי. כנראה התגלגלתי עליו בזמן שישנתי. כצפוי, השעה היא חצות. אני מתגלגלת ונשכבת על הגב, בוהה באורות הניאון של כוכבי הפלסטיק שמודבקים על התקרה שלי.

אילו קרטר ואני היינו מחליפים חדרים, בנים היו מפסיקים להיכנס ולצאת מהחלון שלי. אבל אבא לא בוטח בקרטר. לא לחלוטין. לכן אני אתעורר שוב כשהוא יחזור, כנראה עם רייקר, חברו הטוב ביותר.

העיניים שלי נעצמות, ואני מתפללת להספיק להירדם לפני שזה יקרה.

לבסוף אני שוקעת בשינה, ורגע לאחר מכן אני מתעוררת מצליל דפיקות על החלון שלי. מבט חטוף בשעון מגלה לי שעברו רק שעתיים מאז שקרטר עזב.

הדפיקות ממשיכות, ואני חורקת שיניים. אתם צוחקים עליי?!

אני מעיפה את השמיכה מרגליי בזעם, צועדת לעבר החלון ומתכוננת נפשית לדחוף את קרטר אחורה, עד שאני רואה שזה לא הוא.

בשתי ידיי אני דוחפת את החלון למעלה, חזק ככל האפשר. "רייקר. מה אתה עושה כאן?"

העיניים שלו נודדות מהחזה שלי לפנים שלי, וזו תזכורת משפילה לכך שאני לא לובשת חזייה. אני כורכת את זרועותיי סביבי כדי להסתיר את השדיים שלי. לפני שנתיים, כשהיו לנו מפגשים כאלה, זו לא הייתה בעיה. מאז, לבלבתי, יותר משהייתי רוצה.

רייקר נועץ בי מבט זגוגי. העיניים שלו אדומות, והבל פיו מצחין מבירה. "אני יכול להיכנס?"

"אתה יודע שקרטר לא כאן, נכון?"

"כן, אני יודע. אני רק צריך לישון איפשהו. אני לא יכול לחזור הביתה. את יודעת איך אבא שלי מתנהג לפעמים."

אני נאנחת בכבדות ופוסעת הצידה. "אני מניחה שכן." אני מחווה בידי, מאפשרת לו להיכנס.

אני לא יכולה לדחות אותו כשהוא במצב כזה, וגם לא הייתי רוצה. רייקר הוא כמו אח גדול נוסף עבורי. גדלנו יחד. שיחקנו בייסבול בחצר האחורית עם הילדים של השכן, אכלנו ארטיקים כשצפנו בבריכה בקיץ. הוא אולי חברו הטוב ביותר של קרטר, אבל הוא גם נהיה חבר טוב שלי.

טוב, או לפחות הוא היה פעם. ככל שאנחנו מתבגרים אני מרגישה את הפער בינינו הולך וגדל. אבל אני מבינה את זה. איזה בנים בכיתה י׳ ירצו לבלות זמן עם נערה בכיתה ח׳?

רייקר מצמיד את ידיו לאדן החלון, והוא דוחף את עצמו למעלה, משתמש בשרירי פלג הגוף העליון שלו. אני מתבוננת בו בהשתאות כשהוורידים על ידיו בולטים ושריריו מתכווצים. הוא מניף את כל גופו פנימה בלי שום מאמץ, אבל הוא מתקשה כשהוא מנסה לנחות. הוא מועד שמאלה, ואז ימינה, ואז מתרסק אל תוך שידת הלילה שלי ומעיף את מנורת הלילה שלי על השטיח, עם כוס מים מלאה.

"אוי, שיט," הוא ממלמל. "טעות שלי, קיט־קט."

אוף. הכינוי הזה. הוא רודף אותי מאז שהייתי בת שבע. רייקר היה משחד אותי בשוקולד בתמורה לשתיקה שלי, כשהוא וקרטר רצו לעשות שטויות.

"הכול בסדר." אני מרימה את הכוס הריקה, מזיזה את שידת הלילה לכיוון הקיר ולוקחת את ידו, מנסה למשוך אותו. אבל הוא לא מנסה להתרומם. "תראה, תצטרך גם להשקיע קצת מאמץ, ריי." אני מושכת שוב, אבל הפעם הוא קם על רגליו. הוא יציב לרגע, ואז הוא מועד, ושנינו נופלים אחורה אל המיטה שלי, כשהוא מעליי.

רייקר צוחק, אבל אני לא משועשעת בכלל. אני צריכה לקום מוקדם מחר לתור לרופא בהרבור סיטי, וזו נסיעה של שלוש שעות. אבא ירצה לדבר במשך כל הנסיעה כי אנחנו בקושי מתראים לאחרונה, אז אני לא אוכל להשלים שעות שינה בדרך.

אני מביטה בעיני הברקת שלו, ורואה איך הוא בוהה בי בחזרה. לא ברור לי אם הוא רואה דרכי או מנסה לקרוא את המחשבות שלי. כך או כך, אני מרגישה אי־נוחות.

"אתה יכול לרדת ממני עכשיו."

הוא ממשיך להביט בי כשהוא מניח כל אחת מידיו לצידי וקם. "סליחה, קיט־קט." הוא מרים את ידו בשבועת צופים. "אני בחיים לא אשתה שוב. אני נשבע."

"כן, בטח." כולנו שמענו את זה יותר מפעם אחת. אני שוב אוחזת בזרוע שלו, הפעם חזק מספיק כדי להוביל אותו, אבל חלש מספיק כדי שלא אפול איתו אם הוא ימעד. "בוא ניקח אותך לחדר של קרטר לפני שאבא שלי יתעורר. הוא יתקשר להורים שלך ואתה תהיה עמוק בקקי."

הוא צוחק. "אמרת קקי."

הלחיים שלי מתלהטות, אבל אני מצטרפת אליו ומגחכת. "עכשיו גם אתה אמרת."

רייקר מנסה לדחוף אותי בעדינות, אבל הוא עושה את זה קצת חזק מדי, והמותן שלי פוגע בצד הכוננית שלי. "חובה עלייך להגיד ׳חרא׳, אם יש לך אומץ."

בסדר. אני אולי רק בת ארבע־עשרה, אבל אני בכל זאת כבר בת ארבע־עשרה. הוא מתנהג כאילו מעולם לא קיללתי. אבל אני יודעת מה הוא עושה. זה הקטע שלנו. קרטר, הוא ואני, היינו מציבים אתגרים אחד בפני השני כשהיינו צעירים יותר, "חובה עליך לעשות" כל מיני דברים תמימים, כמו שתייה של תערובות מגעילות או למתוח מישהו בשיחת טלפון. לא שיש משהו פסול בלהגיד "חרא".

"חרא," אני אומרת לבסוף, ונראה שהוא שבע רצון. "אתה תהיה עמוק בחרא."

הוא מניח את ידו על שפתיו בשעשוע, ואז שואג בהתלהבות. "לעזאזל, קיט. לא ציפיתי לזה ממך."

אני פותחת את דלת חדר השינה שלי, וגוררת אותו החוצה. אני מתפתה להשאיר אותו במסדרון. "הנה עוד קללה בשבילך. אתה קוץ בתחת, ריי."

הוא נושף בכבדות ונועץ בי מבט. "את צודקת, קיט. אני באמת קוץ בתחת." בידו החופשית, הוא פורע את שערו החום. "שיט," הוא מקלל בקול רם מדי, אז אני מניחה את ידי על שפתיו. אם הוא לא ישתוק, הוא עלול להעיר את אבא שלי. "אני כזה דפוק."

הנה, התחלנו. הצד הרגשני של רייקר השיכור יוצא החוצה. אני שונאת בו את הצד הזה. לא כי אני לא רוצה לשמוע את מה שיש לו להגיד, אלא כי אני שונאת לשמוע אותו מלקה את עצמו כל הזמן.

אנחנו עולים במדרגות כשאני מובילה. זה לא קל. כדי שלא ייפול, אני נותנת לו להחזיק במעקה ולא בכתף שלי. יש סיכוי טוב ששנינו נעוף למטה אם אני אתן לו להניח את המשקל שלו עליי.

איכשהו אנחנו מצליחים להגיע למעלה בלי ליפול. אנחנו מגיעים לחדר של קרטר, ואני פותחת את הדלת בזריזות בזמן שרייקר מברבר על הציונים שלו, או על כך שהוא לעולם לא יתקבל למכללה. ברגע שאנחנו בפנים, אני סוגרת את הדלת כך שאבא לא יוכל לשמוע אותנו. רייקר עדיין משמיע רצף של שטויות, אז אני קוטעת אותו.

"אתה לא דפוק, ריי. אתה פשוט... מנסה למצוא את המקום שלך."

חיוך מתפשט על פניו, כאילו מצב הרוח שלו השתנה בן רגע. "את יותר מדי טובה אליי, קיט־קט."

"ואתה שיכור. לך לישון, ריי."

אני מסתובבת כדי לצאת מחדרו של קרטר, אבל רייקר עוצר בעדי ומניח את ידו על הכתף שלי. "למה את כל כך בוגרת לגילך? את יודעת שמותר לך להפסיק להיות מושלמת מדי פעם?"

המילים שלו מפתיעות אותי, אבל אני צוחקת בתגובה ולא מתייחסת אליהן. לא ברור לי איך להגיב להצהרה הזאת. נכון, אני בוגרת יותר מרוב בנות גילי, אבל גם יש לי אחריות שנחסכה מרוב האנשים בגיל שלי. אני ממש לא מושלמת. רייקר אולי השיכור בינינו, מוכן לחלוק את רגשותיו, אבל אני שומרת את הרגשות שלי נעולים בפנים. כשמסתירים את הבעיות שלך מהעולם, לאף אחד אין סיבה להאמין שמשהו לא בסדר.

במקום להגיב לדבריו במילים, אני מסתובבת ופונה אליו, ועושה את מה שאני תמיד עושה. אני מושיטה לו את ידי, ומחייכת אליו חיוך שובב.

אני כבר לא בת שבע, אבל את אף פעם לא מבוגרת מדי לשוקולד.

רייקר משפיל את מבטו ליד שלי, ואז מביט בי שוב. הוא טופח על הכיס של ז׳קט העור שלו ומעווה את פניו. "סליחה, קיט. נגמר לי."

אני מסתכלת אליו בכעס ומטה את ראשי הצידה. "ממתי?"

הוא צוחק. "מאז שהיית בת אחת־עשרה, נראה לי, והפסקתי לשחד אותך עם שוקולד. שלא לדבר על כך שאת לא אמורה לאכול שוקולד יותר, קיט־קט."

אני מגלגלת עיניים. "אוי לא, גם אתה? חשבתי שאתה בצד שלי."

רייקר מלטף את השיער על הכתף שלי ומחייך. "אני תמיד בצד שלך, מתוקה שלי."

אני שוב משלבת את ידיי, נזכרת שאני לא לובשת חזייה. "אתה יודע, אם לא תשלם את הקנס, אני אצטרך להוציא אותך מהחלון שלי."

רייקר מתעצבן. "אבל אין לי שוקולד." הוא עוצר לרגע. "אולי יש דרך אחרת לפצות אותך." הוא רוכן קדימה, ומפתיע אותי לחלוטין. השפתיים שלו נצמדות ללחי שלי, צורבות אותי, על אף שהוא לא מודע לזה. הבל פיו החמים על הגוף שלי, והראש שלי מתרוקן ממחשבות.

הוא נסוג אחורה, ומחייך חיוך שבע רצון שגורם לפרפרים להתעופף בבטן שלי. ריח האלכוהול שנודף ממנו אופף אותי.

אני לא יודעת מה לומר. אני המומה. מופתעת. אני מביטה למטה. הרגליים שלי עדיין על הקרקע? אני חוזרת להסתכל עליו. אין לי ספק שאני מסמיקה, ואני ממוללת את האוזן שלי בעצבנות, אבל לא אכפת לי בכלל.

למה הוא נישק אותי? זו הייתה רק נשיקה על הלחי, אבל בכל זאת. הוא אף פעם לא עשה את זה. תשכחו משוקולד, אני רוצה שהוא יעשה את זה שוב.

עיניו הירוקות בוהקות, וזווית הפה שלו עולה למעלה. "לילה טוב, קיט־קט."

"ל... לילה טוב... ריי."

אני מסתובבת כדי לצאת מחדרו של קרטר, אבל אז הוא מכחכח, כאילו יש לו משהו לומר. אני פונה אליו, ומביטה בו בציפייה.

רגע של דממה חולף בינינו לפני שהוא אומר, "בהצלחה עם הניתוח שלך מחר."

הוא זכר. זה לא עניין גדול, רק הליך שולי. אבל העובדה שהוא זכר פורטת על מיתרי הלב שלי.

אני מחייכת מאוזן לאוזן כשאני שבה לחדרי עם היד על הלחי. תחושה לא מוכרת מתעוררת בבסיס הבטן שלי. האצבעות שלי מלטפות את המקום הלח על הלחי שלי, היכן שהוא נישק אותי לפני שניות.

זה היה הלילה שבו התאהבתי בחבר הכי טוב של אחי.