כל הדרכים מובילות

דופן כפולה

"עוז, תאט," אמרה הדס, ועוז ענה, "אני נוהג לאט."

והדס אמרה, "זה לא מספיק לאט. הכבישים צרים מאוד ואתה לא רואה את מי שמולך בגלל העיקולים."

"תירגעי," הוא אמר לה, והיא אמרה לו, "תוריד מהירות," והוא אמר לה, "תפסיקי," והיא הניחה את כף ידה על ההגה והסיטה אותו. "אל תיגעי לי בהגה," הוא התפרץ, והיא אמרה לו, "כמעט התדרדרנו לתהום," והוא אמר לה, "בגללךְ כמעט התנגשנו ברכב שהגיע ממול," והיא אמרה לו, "תפסיק!" והוא אמר לה, "את לא מקשיבה."

אחר כך היה רגע של הפוגה. הדס הביטה החוצה ואז הפנתה מבטה בחזרה לבעלה ואמרה, "עכשיו אתה מושך יותר מדי שמאלה, אנחנו ניפול לתהום."

והוא ענה, "אני נוהג מצוין."

המילים הצטופפו, ומילה טיפסה על מילה כמו הר של אבנים שסוקלות משהו, לא חשוב בכלל מה, נזרקות, נשמטות ומתגלגלות לקרקע לשימוש חוזר.

ארי ואלונה ישבו מאחור. ארי חפן ברכּוּת את כף ידה של אלונה ואחר כך ניסה לשלב את אצבעותיה באצבעותיו. אלונה שמטה את ידה, וכל אחד מהם הביט בנוף מהחלון שלצידו.

כמה ימים קודם לכן נחתו ארבעתם באתונה. האחים נכנסו למשרד להשכרת רכב. הדס ואלונה המתינו במגרש החנייה. אחר כך דחסו את תרמיליהם במכונית הקטנה. עוז התיישב בכיסא הנהג, הדס התיישבה לצידו, ארי ואלונה תפסו את מקומם מאחור. הם נסעו צפונה. אלונה הרימה את כפות רגליה מעל התרמיל שהונח למרגלותיה, הניחה את מרפקה על התיק שהיה בינה ובין ארי ועדיין לא מצאה את מקומה.

המכונית גמאה שבילי אספלט מאובקים. בתים חד־קומתיים צנועים נראו בשולי הכביש, ולצידם עלו וטיפסו גזעי גפנים עדינים שהשתרגו זה בזה. מדי פעם צצו דוכנים עמוסי פרי בשל. אלונה ניסתה להתמסר ליופי שנגלה, לפיתולי הדרך במעלה ההרים אשר חשפו והסתירו את הים שעטף את לשון היבשה של פיליון.

הכבישים נעשו צרים. עצים תמירים ורחבי זרועות סככו על הכביש בשלל גוני ירוק, והאוויר ברכב היה דחוס בהם, בתיקיהם, ובאין־סוף ויכוחים. אלונה נעה במקומה ואחר כך חדלה. עוז והדס התווכחו על כמות פליטת אדי הדלק שנוצרה מכל לחיצה על דוושת הגז אחרי עצירה. הם התווכחו האם הוא נוסע במרכז הנתיב או סוטה לכיוון הסופני של המדרון. הם התווכחו על המהירות, על מי צריך לעצור בכבישים הצרים, אלה שעולים או אלה שיורדים. הם התווכחו בפרטי פרטים לאיזו משפחה שייך כל צמח, ומכיוון שהיו סטודנטים לתואר שני בבוטניקה, הם ידעו הרבה פרטים. כשעצרו לארוחה הם התווכחו אלו מנות להזמין, וכמה, כי ביקשו לא להתמלא. הם התווכחו על המנה שאלונה הזמינה והצהירו שאם היא לא תסיים אותה, והיא בעצם כמעט מעולם לא סיימה את המנה שלה, אז הם יתקשו להתמודד עם גרגרנותם ויעמיסו את הנותר אל קיבתם.

אלונה ניסתה להתרכז בקצב הנוף האיטי, בפשטותו וביופיו. בית, גפן, בוגנוויליה, פיסת ים ושוב טיפוס במעלה ההר. ככל שהדרך גבהה, הצטופפו העצים העבותים בשולי הכביש וסיננו את קרני האור. אט־אט אלונה חשה כי שפע גוניהם הירוקים הפכו לאפור עכור וסמיך שנע כגוש אחד ואיים לסגור על המכונית הקטנה. היא ביקשה שידליקו את הרדיו, אבל לא היה טעם, קולותיהם של הדס ועוז גברו על הצלילים, עד שמישהו מהם לחץ על הכפתור והרדיו נדם.

ארי ישב לידה ושתק.

הוא בדרך כלל שתק.

הוא שתק כי לא הקשיב, הוא שתק כי הוא הקשיב ולא היה לו מה להוסיף, הוא שתק כי הוא בחר לא להוסיף. לדידו זה היה ויכוח פשוט, חידודי מילים בתוך המשפחה. אצל אלונה במשפחה לא היו ויכוחים כאלו מעולם, לא בינה ובין אימה, וגם לא בין אמא שלה ועמרם, אחי אימה. אצלם לא התווכחו על נושאים מעוררי מחשבה, לא הביעו עמדה. לעיתים רחוקות היו ניסיונות עקרים לוויכוחים בנושאים אישיים, אבל גם זה לא צלח, כי כדי להתווכח צריך שותפים.

כשיצאו מן האוטו וצעדו במסלולים, הדס ועוז צחקו והוויכוחים ביניהם התנדפו כלא היו. אלונה התבוננה ביכולת שלהם להחליף מילים בקולניות ובדחיסות, ולהשאיר אותן מחוץ לדיון בהליכות בשבילים, בשיחות המעמיקות ובנגיעות הקטנות ומלאות הרוך ביניהם.

ביום השלישי חשה אלונה שהוויכוחים ברכב הילכו על גופה כמו נמלי אש. "אתה עושה לי סחרחורת," הדס אמרה לעוז, והוא ענה, "יש עיקולים בכביש," והדס שאלה, "אפשר לאט יותר?" ועוז אמר, "לאט יותר משבעים?" והדס אמרה, "בכבישים כאלו צריך לנסוע ארבעים," והוא אמר לה, "בארבעים לא נגיע היום לצָגָראדה," והיא אמרה לו, "עוז, תיזהר," ואחזה בהגה והסיטה אותו שמאלה ועוז עצר. בבת אחת הוא עצר. באמצע הכביש, משך את בלם היד ויצא מן האוטו. הוא פתח את הדלת האחורית, בצד שבו ישבה אלונה, וביקש מאחיו להחליף אותו. ארי ועוז התחלפו במקומות. אלונה נשארה מאחור, לא חשבה לעבור קדימה עם ארי. היא חשבה על כך שעוז לא הציע לה לנהוג במקומו, היא חשבה על כך שמילותיו דילגו עליה והופנו לארי.

עוז התיישב לצידה ברכב. "לוּנה," (כך קראו לה כולם), "את שקטה מאוד היום," אמר. "למה את לא מדברת? אני לא רגיל שאת שקטה כל כך. מה קורה איתך?"

"אתם לא משאירים הרבה מקום לומר משהו," גיחכה.

"ואם היית מצליחה לדבר," אמר, "מישהו היה סופר אותך?"

הוא צחק, היא שתקה.

היא לא ידעה מאיפה להתחיל, אז היא לא אמרה.

דווקא היה לה המון מה לומר. המילים עלו בגרונה, אבל היא פחדה שהן ישתוללו והיא לא תוכל לרסן אותן, אז היא בלמה, והן גלשו בחזרה במורד גרונה, בועטות וצורבות. אני סטודנטית מצטיינת, חשבה, יודעת להסביר טיעונים משפטיים כשמבקשים ממני, אבל אני לא יודעת לומר דברים כמות שהם, פשוטים. את זה אני כלל לא יודעת.

הם המשיכו בדרך התלולה. אט־אט נגלו בפניהם בתי הכפר צגראדה שטבלו בירק ונבנו בשיפולי הר המשקיף אל הים. הם חנו בצד הדרך וירדו בשביל שהוביל אל עץ הדולב העתיק. העץ פרש את זרועותיו אל הכיכר הגדולה שנבנתה סביב צמרתו העבותה. הדס הקיפה את העץ, מתפעלת, ואלונה ישבה על הספסל שכיתר את הרחבה. ענפיו הכבדים והנמוכים של הדולב השתרעו לרוחב הכיכר, ונראו כמזמינים גם את המבוגרים שבמטיילים לטפס בקלות ולשבת עליהם. הדס עלתה על אחד הענפים והתיישבה. "צריך למצוא את השביל," אמרה. עוז ענה שהם לא יתחילו ללכת עכשיו כי מאוחר ועוד מעט תרד החשכה. הדס ענתה שיש עדיין זמן, ועוז החזיר שזה לא פשוט כל כך למצוא את השביל, והדס אמרה שאם הם ימשיכו לשבת כך, הם לא ימצאו את השביל. עוז אמר שזה לא רלוונטי לעכשיו, שיש את מחר. הדס ענתה שזה בזבוז זמן, ועוז אמר שחבל שהיא לא נהנית מהעץ ומהשקיעה שעוד רגע תגיע, והדס קמה והלכה ועוז אחריה, ואחריהם ארי ואלונה. הדס התקדמה במהירות, אחזה במפת הדרכים ופסעה לכיוון כנסיית הכפר שעמדה בצד הכיכר, אחר כך חצתה את הכיכר לכיוון השני וקראה, "מצאתי סימון של שביל. השביל כאן, בואו נמהר, אנחנו יכולים להספיק."

ואלונה עצרה וצעקה, "די! מספיק כבר! את מדברת שטויות. אין לך מושג אם זה השביל שאנחנו מחפשים, וגם לנו אין. אנחנו אפילו לא יודעים מה צבעי הסימון של השביל שאנחנו מחפשים, אנחנו לא יודעים לאן השביל שמצאת מוביל ואנחנו ניתקע בדרך בחושך."

הדס עצרה והרימה את מבטה מהמפה, מופתעת.

"אמרת להדס שהיא מדברת שטויות?!" עוז פנה לאלונה בעיניים קרועות, "תירגעי, לוּנה, הגזמת לגמרי."

וארי שתק.

הדס עלתה מהשביל ודיברה לאט, מנסה להרגיע את הרוחות. "טוב, היה יום ארוך, בואו ניסע למלון." הפעם, לראשונה מאז שנחתו באתונה, היה שקט במכונית. אלונה נשמה עמוקות והציעה שיעברו לשתות משהו בבית קפה, ועוז ענה שזה לא מתאים, שהוא נוהג ישר למלון.

לאחר שסיימה להתקלח, סגרה אלונה את הברז ועמדה חסרת תנועה. היא הביטה במים העכורים שנעו במעגל סביב פתח הניקוז ונעצרו בכיפת הקצף של השמפו. היא רצתה כל כך לחוש שכל המועקה הזו נשטפת ממנה יחד עם אבק היום, אבל זה לא קרה. אחרי שכרכה את שערה במגבת והרימה אותו מעל לראשה, היא התפנתה להביט בעצמה במראה. עורה לבש ורדרדות לחה מחום אדי המים. עיניה נראו עייפות ומעוטרות בנימים ורודים שלא החמיאו להן. היא התבוננה מרותקת מהשתקפות מבטה במראה, נדמה היה לה שמאחורי עיניה הלחות ישנם מגבים שאינם מצליחים לנגב את הטיפות הדולפות. המגבים המבועתים בועטים בטיפות ימינה ושמאלה, והטיפות הצמיגיות והחמות עוטפות אותם בקצב איטי ואחיד ומתְעבות סביבם. היא ביקשה להפסיק את המחשבות הללו.

היא התקשרה לאימה, רצתה כל כך לספר לה הכול, בפרטי פרטים. שושנה הקשיבה ולבסוף אמרה, "תיזהרי, לונה, שלא תעשי לארי מה שעשית לי. את יודעת שהכול יותר קל כשאת מקשיבה. בשביל מה לריב?" לונה השתתקה. דמעותיה יבשו.

היא יצאה מהחדר, ירדה ללובי וביקשה מארי לשתות קפה בחוץ.

הם התיישבו בבית קפה חשוך. שניהם והמלצרית והכיסאות והשולחנות הריקים.

"מחר אני נוהגת," הודיעה לארי. אף שכלל לא רצתה. היא חששה מהנהיגה בדרכים המתפתלות. לא סמכה על עצמה וגם לא היתה בטוחה שהם לא יתווכחו שוב והיא תאבד את הריכוז בנהיגה ויקרה אסון.

היא חישבה מחדש... עדיף לה לשתוק במושב האחורי, ובכל זאת חזרה ואמרה, "אני נוהגת מחר."

"את לא יכולה," הוא ענה.

"למה אתה מתכוון?" שאלה.

"אפשר היה לרשום רק שני נהגים בחברת הביטוח, יותר משניים זה בתוספת תשלום. עוז ואני נרשמנו."

"והדס יודעת מזה?" שאלה.

"כן," ענה.

"ואותי לא חשבת לשאול?"

"לא חשבתי," אמר בפשטות, בלי התנצלות, ללא חרטה. "מה קרה?"

"אני לא יכולה עם הוויכוחים שלהם. זה לא מפריע לך?"

"לא, אני רגיל לזה, הם ככה שנים."

"אבל זה בלתי נסבל," המשיכה, "וזה גם מסוכן כשהיא נוגעת לו בהגה."

"אז למה לא אמרת שזה מפריע לך?"

"כי חשבתי שזה יעבור לי, או להם, אבל כשעוז אמר שהוא לא סופר אותי, לא יכולתי לשאת את זה יותר."

"מתי הוא אמר לך את זה?" ארי רכן אליה.

"כשהחלפת אותו בנהיגה," ענתה.

"זה לא בסדר שהוא דיבר אלייך ככה, זה באמת מעליב, אני לא ידעתי."

"למה לא אמרת כלום כשהוא צעק עליי?"

"כי רציתי שזה ייפסק."

"למה הוא יכול להתערב לטובתה ואתה לא יכול להתערב לטובתי?"

"אני ממש מצטער." הוא ניסה לחבק אותה, היא התנערה.

בבית הקפה בצגראדה, הקפה היה מר ומרוכז בדיוק כמו שאהבה. כמו שהיתה רגילה. דמעות חיפשו נתיבים בלחייה, והיא חשה שהן רוחשות על עורה כמו זבובים על פרוסה מרוחה בריבה. היא שנאה את הדמעות שלה, את העליבות שחשה כשלא הצליחה לעצור אותן. המלצרית הביטה בה במבוכה, אלונה ויתרה על הבושה ממנה, השיחה היתה חשובה יותר.

היא הניחה את אמותיה על השולחן ואמרה, "עכשיו זמן פוליגרף." ארי נענה. זה היה המשחק של שניהם. משחק שיצרו בנסיעה הארוכה באוטובוס בחזרה מסיני ימים ספורים אחרי שנפגשו. הם רצו להכיר זה את זה טוב יותר, ואלונה הציעה שהם ישחקו בשאלות לפי כללים. האחד שואל את האחר שאלה ישירה, ועליו לענות לו בכנות גמורה. אחר כך, כשהפכו לזוג, "זמן פוליגרף" התפתח למנגנון לעצירת ויכוח, בו כל אחד מהם ענה בכנות על שאלות האחר.

באפלולית בית הקפה היא התכוננה, ניגבה את הדמעות האחרונות, אחזה את הקפה בשתי ידיה, נשענה לאחור, הביטה בו ואמרה, "אני מתחילה."

הוא הנהן.

"היית צועק על עוז כמו שהוא צעק עליי?"

"לא."

"אי פעם צעקת על גיסתך?"

"לא."

"אתה מצטער על הדרך שבה הגבת או לא הגבת?"

"אני מצטער שנפגעת, אני עדיין חושב שאם הייתי מביע עמדה, המצב בין כולנו היה מחמיר."

הם שתקו, אחר כך ביקשו חשבון.

"אנחנו לא מטיילים איתם מחר," הודיעה, "אנחנו צריכים להיות זה עם זה ולהירגע."

"איך נטייל?" שאל.

"נשכור אוטו," ענתה.

"אי אפשר לשכור כאן רכב," השיב, "רק ליד שדה התעופה."

"ניקח מונית," המשיכה בשלה.

"ואיך נדע את המסלולים?" המשיך.

"נקנה מפה?!" ענתה והביטה בכעס באיש שלו היא אמורה להינשא בעוד מספר חודשים. ארי, קצין צנחנים שמיועד להיות מנכ"ל החברה של משפחת קמחי. ארי, שכל כך אוהב שבילים, ועכשיו לא יודע איך מטיילים. היא חשה מבולבלת. הוא באמת שואל אותה איך הם ימצאו את המסלולים?!

הם יצאו מבית הקפה ונכנסו לחנות מזכרות, היא אספה מפה ושני ספרי תיירות זהים על האזור. הוא הביט בה בשאלה. "אחד בשבילם ואחד בשבילנו," ענתה. מתנה. עדיין לא ידעה על מי מהם היא כועסת יותר, אבל ידעה שאינה רוצה לקלקל את היחסים, היא היתה זקוקה להפוגה.

בכניסה למלון הוא אמר, "טוב, אז נגיד להם."

"אתה תאמר להם," ענתה, "ושים לב שלא תטיל עליי את האשמה."

כשעלו לחדר, הוא התנצל שוב ושוב וביקש את קרבתה.

"נתת לי להיות היום לבד. אני רוצה להיות לבד גם במיטה." היא שלחה אותו לישון על הספה ומיד הצטערה, כי רצתה שיחוש לבד, מאוד לבד לידה, ובאותה המידה היא חמלה עליו והתייסרה ונזפה בעצמה על כך שהיא הורסת טיול שיכול להיות נפלא.

ארי התהפך מצד לצד. אלונה לא ידעה אם הוא חסר מנוחה או רוצה לגרום לה חוסר שקט ולהעיר אותה, אבל היא לא זזה. היא המתינה עד שתנועותיו שככו ונשימתו נשמעה קצובה ועמוקה. היא התיישבה, הביטה בתרמיל ותכננה את פעולותיה: גלישה החוצה מהמיטה, עמידה, כפיפה, איסוף הבגדים הפזורים בחדר, קיפול חרישי, דחיסה לתרמיל, השחלה עדינה של הרצועה על כתף ימין, הרמת הנעליים באצבעות יד שמאל ויציאה בלי לסגור את הדלת אחריה.

את כל הטיול הזה, את כל הארי והעוז וההדס היא היתה מחשבת שוב. את כל העייפות המצטברת הזו מלשמור על עצמה בַּמקום שבו היא הכי מוגנת, בין האוהבים שלה, האהובים שלה. היא כעסה על עוז, על הדס, על ארי. על עצמה. היא חשבה שהיא צריכה לכעוס הכי הרבה על הדס, היא זו שהתווכחה כל הזמן וסיכנה אותם בנסיעה, או אולי על עוז שלא הקשיב לאשתו ולא האט את הנהיגה ואמר לאלונה שהוא לא סופר אותה, ואולי על ארי ששתק, הכי מכאיב ששתק, ואולי על עצמה על ששתקה שלושה ימים ולא אמרה שהיא סובלת. בעיקר על עצמה כעסה, על שלא אמרה דבר לאורך הנסיעה, ועל המילים שלבסוף פרצו ממנה ללא כל הכנה. היא אספה את הפאוץ' ובו קופסת הסיגריות והגפרורים וחמקה מן החדר. איש לא היה בקומת הלובּי או בקבלה. היא יצאה מהמלון והתיישבה על מדרגות הכניסה. אלומות אור רך וצהוב ליטפו את הגן המטופח, אלונה ינקה את הסיגריה והתפייסה עם עדינותה של הגינה. הפרחים היפים, שנראו כאילו נשתלו זֵרים־זֵרים, ריככו את כעסה. רוב הזמן אנחנו טובים יחד, חשבה, זאת רק מהמורה שיש לעבור. היא הביטה במדרגות, קרמיקה צבעונית ועליזה עיטרה את הפרשי הגובה בין המדרכים. היא נגעה בציורים, כיבתה את הסיגריה, עלתה לחדר ונכנסה בשקט למיטה, ולא פתחה את התרמיל ולא אספה את הבגדים. היא לא רצתה להרוס את הטיול ולהשאיר להם הר של דאגה, והיא לא יכלה להיעלם, משוגעת כל כך ונכשלת כל כך.

***

בבוקר אכלו יחד. "יש מחיר לבחירה שלך להתפצל היום," עוז אמר, "אנחנו עומדים להיות משפחה. אני לא רוצה לריב, אני מתנצל מאוד שצעקתי עלייך. לא ידעתי שהוויכוחים בינינו הפריעו לך כל כך. לא הייתי צריך לאבד את העשתונות."

"מבחינתי לא יהיה לזה מחיר," אמרה והתאמצה לייצב את קולה. "אני זקוקה לזמן הזה כדי להירגע."

"קחו את הרכב, אנחנו נמצא דרך לבלות היום," עוז אמר. "לונה, אנחנו אוהבים אותך," הוסיף והתכוון.

"אני יודעת," ענתה והתכוונה.

אלונה וארי העמיסו את הציוד על המכונית השכורה. "אתה לא איתי," היא אמרה.

"מה עכשיו, לוּנה? במה אני לא איתך?"

היא נעצה בו מבט וענתה, "ארי, תפסיק. אנחנו נרגעים ומטיילים היום לבד גם בגלל שלא התערבת. אם אנחנו רוצים שיהיה בינינו טוב אז שנינו זקוקים לזמן זה עם זה. אבל זה לא מה שאמרת לאח שלך. לעוז והדס אמרת שאני רוצה לטייל לבד."

"אני לא מבין מה את אומרת עכשיו. את הצעת את זה, לא?"

"אתה לא מקשיב," כעסה עליו וגם על עצמה. "הצעתי שנטייל שנינו בשבילִי ובשביל שנינו. כדי שיהיה לנו 'יחד' בטיול הזה, כי אתמול כשעוז צעק, ורצית להיות בסדר עם כולם, לא הרגשתי שאתה 'ביחד'."

ולעצמה חשבה: אנחנו כמו הברזים בלונדון, ידית למים החמים וידית למים הקרים ופייה שאף פעם לא זוכרת את הטמפרטורה המועדפת, אף שכל יום פותחים את הברז. כל יום מכוונים מחדש. ואין זיכרון. רק התכוונות חדשה בכל פעם. רק התכוונות ורגעים של הצלחה וטמפרטורה נכונה. אחר כך כל ברז מושך במימיו הקרים, החמים, בלי לזכור איך זה יחד, מה הטמפרטורה של יחד. היא רצתה לומר על כך משהו, אך שתקה, מהרהרת במשפט שאימה אמרה. לרגע התגעגעה אליה, לשבת לצידה על הספה ולהשעין את ראשה על זרועה החסונה, אבל הכמיהה לא ניחמה, ומחשבות על השיחה עם שושנה גרמו לה להתכנס יותר ויותר בתוך גופה. היא בהתה בנוף מבעד לחלון והרהרה בסרט שראתה על הסוואנה, שמשהו בו טרד את מחשבתה.

היא זכרה אריה משקיף ולביאות מכתרות עדר איילות מתגודדות, קולות גבוהים ומבטים מרצדים לצדדים, רגע אחד שבו עיני האריה פוגשות בעיני האיילה, וזו מרותקת ממבטו של האריה ובה־בעת, לצד הפחד, פושטת בה ההבנה שהוא נואש ושכדי לשרוד הוא זקוק לה, והיא מתבלבלת ומשתהה. ואז, באחת, מבליחה בה ההכרה שהרגע שבּו הבינה הוא הרגע שבּו נבחרה. אין דרך חזרה. היא האחת המיועדת לעקדה, ולא יעזור לה עד כמה תצטופף, תיצמד לאחרות, תרוץ הכי מהר שהיא יכולה, אין דרך חזרה, הוא לכד את חמלתה והיא נבחרה.

ואולי... היה גם חלקיק של רגע בתוך הרגע הגדול הזה, שבו האיילה מבינה שמכל העדר, ברגע הנתון ההוא, היא הכי חשובה, ואולי... קלוש, אבל אולי גם היא מוקסמת לרגע ממה שהאריה רואה בה. עם כל הבְּעתה, אולי יש גם רגע כזה בחיי איילה שבו היא מכירה במשמעות של עצם קיומה, והיא נואשת, אבל יש בה גם קורטוב של הנאה, כי היא המיוחדת, היא נבחרה.

אלונה התמתחה ושמטה את הרצון להתרפק על אימה. היא סידרה את חגורת הרכב שלחצה על צווארה, והחליטה להתנהג כפי שאימה היתה מצפה. היא הניחה את כף ידה על ירכו של ארי, והוא לחץ אותה בחיבה. אחר כך אספה את רגליה על המושב וכרכה סביבן את זרועותיה. אחרי הכול היא זכתה. מכל המחזרות, ארי בחר בה.

הם חנו במילאפוטמוס וירדו במדרגות אל חוף הים. גובהם הנישא של הסלעים וצבע הטורקיז של המים הבליטו זה את יופיו של זה ואת העוצמה שלהם יחד, זה לצד זה. היא התקשתה לרדת לחוף, לתוך היופי הזה, כשאצלה בגוף, רק חול. סתם חול או מים. סתם מים. בלי השתקפות, בלי גוני כחול־ירוק, בלי קרני שמש שמרצדות. פתאום ארי דילג במהירות על המדרגות. "למה אתה לא עוצר? תראה איזה יופי," אמרה וניסתה לחוש את היופי הזה ולא רק לדעת שהוא יפה.

"אני רואה אותם למטה," אמר והמשיך.

אלונה נותרה בנקודת התצפית, מאמנת את עצמה להרגיש את הטורקיז והסלעים והחול ולדעת שמישהו יכול לעבור בַּשביל מאחוריה ולמעוד, כך בלי הודעה, כי הדברים האלו קורים בלי הודעה, ואז היא תנשור מקצה הצוק ותגמור בתוך היופי הזה. מקסים. מלכת היופי היא תגמור, תביא שלום עולמי עליה ועל כולם. אבל זה לא קרה. היא ירדה לחוף ופגשה את עוז והדס, ובלילה ארי נצמד אליה קרוב־קרוב ואמר לה שהיא הכי חשובה בעולם ושהוא צריך אותה.

את הימים הבאים הם בילו מפויסים. כשהדס הלכה לצידה באחד השבילים, היא פנתה אליה ואמרה, "לונה, אני מצטערת שגרמתי לך סבל, לא ידעתי שזה מפריע לך כל כך." ואלונה מָלאה התרגשות, חזרה וגלגלה במחשבתה את עונג פשטות המילים והכּנות. הוויכוחים ברכב פסקו כליל. הם טיילו, משתאים למראה עצי הדובדבן עמוסי הפרי העסיסי שמהם קטפו ואכלו.

"כל כך קרוב אלינו וכל כך רחוק ושונה בתחושה," ארי אמר.

"זה לא הנוף, זה לא הפרי. זו השלווה," עוז הוסיף.

אלונה הושיטה את ידה למצלמה. היא רצתה להנציח את הרגע הזה, המתיקות של הפרי, היובש באוויר, החום, אבל היא עצרה בעצמה. היא תצלם בהמשך הטיול, מחכים להם עוד ימים רבים. היא לא שיערה כמה תחזור ותהרהר ברגע הזה, תנסה לנצור אותו ורגע אחר כך למחוק אותו, לשווא.

הרעיון לטיול היה של הדס ועוז. "תבואו, הם אמרו, זו הזדמנות נהדרת, קצת לפני החתונה שלכם, לטייל שוב יחד." התוכנית היתה ללכת בשבילי חצי האי פיליון ואחר כך לשוט לאיים ולמצוא מקומות לינה מזדמנים. הם תכננו תקציב והפקידו את הכסף אצל אלונה. הם רצו להיות יחד ולשלב בין שבילים, מפרצים, ים וסלעים. בערב בפיליון, שתו ציפורו ששימח אותם ושיחקו פוליגרף. אלונה שאלה את הדס מדוע בחרה דווקא בה בסיני, כשחיפשה נוסע נוסף למונית שעוז וארי ישבו בה.

"חיפשתי בתור הארוך של המטיילים מישהו או מישהי שייסעו איתנו. ברגע שראיתי אותך, חשבתי עלייך ועל ארי. ככה פשוט, זה מה שהיה," הדס ענתה.

אלונה שאלה את עוז והדס, "למה בחרתם בבוטניקה?"

"כי אנחנו אוהבים לטייל וצמחים מעניינים אותנו," הדס ענתה, ועוז הוסיף, "נו באמת, בחרנו גם כי אנחנו יכולים להרשות לעצמנו ללמוד בוטניקה, כי יש מי שמשלם ומי שיעזור לנו אם נרוויח פחות וזאת האמת, אם פוליגרף אז עד הסוף."

הוא הביט בהדס והמשיך, "שאלת פוליגרף אלייך, הדס. למה בחרת להמשיך בבוטניקה? בגללי? כי אני המשכתי? הרי לא באמת רצית ללמוד עכשיו לתואר שני." והדס צחקה וענתה, "נכון, אבל לא יכולתי לחשוב שאתה תתקדם בלימודים ואני לא, אז נרשמתי."

"ולמה לא הודית בזה עד עכשיו?"

"כי עד עכשיו לא היה לנו ציפורו ולא הכניסו אותי לסד של המשחק הזה, שבו מכריחים אותי לומר באומץ ובהקלה את האמת. האמת היא שזה משחק משחרר."

"עכשיו אני שואלת את ארי," אלונה אמרה. "בעצם ארי ועוז. מתי ידעתם שארי ינהל את החברה אף על פי שעוז הוא הבכור?"

"ביום שעוז הודיע שהוא לא רוצה, זה היום שידעתי שאני רוצה. זה פשוט," ארי ענה.

אלונה שאלה את עוז איך באמת הוא מרגיש כשארי מיועד לנהל את החברה של אביהם, והוא ענה, "יש רגעים שאני מקנא, אני לא מקנא בו שהוא ימשיך, אני מקנא בו שהוא רוצה להמשיך. אבל אני גם סומך עליו. אני סומך עליו שיצמיח את החברה שלנו ושישמור על הרווחים ועל החלוקה שלהם בינינו."

"אלוהים, איזה משחק מלחיץ," הדס אמרה. "מתי המצאתם את זה?"

"בדרך חזרה מסיני," אלונה ענתה, ושוב שאלה, "תגידו, איך אתם מתווכחים ככה ואחר כך מדברים כאילו כלום לא קרה?"

"כי באמת כלום לא קורה," עוז ענה, "וחוץ מזה לא ראית את ההורים של הדס. בימים טובים הם יכולים להתווכח הרבה יותר מאיתנו, על כמה צריך לפתוח את החלון וכמה חלב לשים בקפה והאם החתיכה של העוגה קטנה או קטנה יותר. זה סוג של מנגינה שהדס גדלה בה ואני למדתי אותה."

"שאלת פוליגרף ללוּנה," הדס אמרה. "למה בחרת ללמוד משפטים? את ממש לא אוהבת ויכוחים."

"רציתי ללמוד פסיכולוגיה, אבל אמא שלי ואחיה רצו מאוד שאלמד משפטים, אז התחלתי וזה נחמד," ענתה.

"עכשיו מספיק עם המשחק. עכשיו זמן וידוי." היא הרימה את הכוס שלה. "אתם יודעים שהיה לי ממש קשה באמצע, אבל התגברנו. אני יודעת שלא התכוונתם ואני אוהבת אתכם ושמחה להיות חלק ואני יודעת שממש התאמצתם מאז שהיינו בכיכר בצגראדה ולא התווכחתם ואני מעריכה את ההתחשבות ואת ההקשבה."

"הטיול הזה ממש מיוחד," הדס אמרה, "כאילו אנחנו מכוונים מיתרים אחרונים לפני שנהיה כולנו משפחה."

"כוסית אחרונה לפני השינה," עוז אמר. אלונה שתתה, ואושר חמים וסמיך התפשט בגופה.

את היום האחרון לפני השיט לאיים בילו באתונה. הם עברו ברחובות המתוירים, הבנות מדדו סנדלי עור וחבל, אבל לא קנו דבר. אחרי הנופים והמלונות המשפחתיים והציוריים ששהו בהם בשבוע האחרון, העיר התנפלה עליהם בפיח, לכלוך וריח שתן שנדף מקירות הסמטאות הצרות. הם נרתעו מהקבצנים והשיכורים, שוטטו מרחוב לרחוב ונבהלו מחתולי הזבל המהירים והעזובים. לבסוף התיישבו בפאב קטן עטוף אור רך ומוסיקה שקטה והזמינו מנות. הירקות שהוגשו היו מעולפים בביצות קטנות של שמן ומלח. הם ניקרו בהם במזלגות ולבסוף זנחו אותם, לוגמים אוזו, מתגעגעים לִשקיעה עם ציפורו.

"פוליגרף אחרון ביוון," אלונה הציעה. "פוליגרף מה הייתם עושים אילו... אני שואלת שאלות ואתם ממש־ממש מנסים לדמות את המצב ולענות בכנות."

"יאללה, הולך," עוז ענה.

"ארי, שאלה אליך: נניח שיום אחד חבר מושיט לך צ'ק שלך. כן, זו לא טעות. הצ'ק שלך, מחשבון הבנק שלך, ורושם עליו שלושה מיליון שקלים לפקודתו ואומר לך לחתום על זה. היית חותם?"

"הייתי המום ושואל מאיפה יש לו צ'ק שלי ומה זה הסכום הזה. בקיצור, מה זו הבדיחה הזו?"

"ונניח שהוא היה אומר שיש לך את הכסף, ואתה היית מבין שהוא הכניס את הסכום הזה לחשבון שלך, ועכשיו הוא רוצה אותו. מה היית עושה?"

"קודם כול רותח מכעס. אחר כך מתייעץ עם אבא שלי ועם עוז. אני מניח שהייתי מנתק איתו קשר. מה שבטוח, הייתי מודיע למשטרה."

"ואם אבא שלך היה מגיש לך צ'ק על שלושה מיליון שקלים ומבקש ממך לחתום, מה היית עושה?"

"זה לא פוליגרף, השאלות האלו, אלו שאלות היפותטיות. טוב, הייתי מדבר עם עוז ובודק מה קורה עם אבא שלי. האמת שאני לא יכול לחשוב את זה. זאת האמת."

"היית חותם?"

"מה?"

"היית חותם לאבא שלך על צ'ק של כסף שהפקידו לך בבנק ללא ידיעתך ועכשיו הוא מבקש למשוך אותו לעצמו?"

"אני לא יודע. אני לא מסוגל לענות."

"היית חותם או לא?"

"הייתי דואג לכך שזה לא יקרה שוב. מה את היית עושה?"

"שואלת אותך," הם צחקו, הרימו אוזו אחרון, ואלונה שילמה מהקופה המשותפת שלהם את החשבון.

***

בחדר המלון, על המיטה חיכתה להם הפתעה. קופסת פח יפהפייה עטורה בציורי מגדנות בצבעי פסטל ובתוכה עוגיות מקונדיטוריה מקומית. "תיהנו, תשמרו על הקופסה למזכרת. אוהבת ומתגעגעת," שושנה כתבה.

"מה קרה לך?" ארי שאל.

"למה אתה שואל?" אלונה ענתה.

"את חיוורת כמו סיד."

"לא יודעת, אולי זה בגלל העייפות, אולי בגלל השתייה."

"זה נראה כאילו זה מעצבן אותך, שהיא שלחה משהו."

"אולי. יכול להיות. אני מרגישה שהיא לא נותנת את ברכת הדרך, אלא שהיא מפריעה. לא משנה, אני מרגישה לא כל כך טוב."

"אני יודע שלפעמים היא מציקה, אבל הפעם זה נראה ממש רק מכוונה טובה."

הוא לקח עוגייה ולעס אותה. "כדאי לך לטעום, היא מעולה."

"לא עכשיו," ענתה.

כשנכנס להתקלח משכה את הנייר הצבעוני שעליו הונחו העוגיות משני צדדיו והניחה אותו על השולחן. אחר כך שיטחה כף יד אחת בתוך הקופסה וכף יד מתחתיה. היא בחנה את המרחק ביניהן ולקחה שאיפה עמוקה. אכן, כמו ששיערה, לקופסה היתה דופן כפולה. כעס עלה בה. לא, לא שוב. הם לא מרפים. הם לעולם לא ירפו, חשבה.

בלילה, אלונה התעוררה חסרת מנוחה. היא הביטה בשעון, השעה היתה שתיים לפנות בוקר. בעשר הם התכוונו לצאת לכיוון המעבורת. היא אספה את הפאוץ' ובתוכו הסיגריות ויצאה מן החדר.

בלובי המלון ישבה חבורה עליזה של צעירים, השיחה ביניהם קלחה. היא היססה האם לעשן בפתח המלון, אך השתוקקה לפרטיות. היא יצאה מהמלון, הקיפה אותו ועצרה במבואה פנימית של חנייה נעולה בתריס ברזל. אור קלוש בקע מהרחוב, צילו של הבניין כיסה בעלטה את הכניסה לחנייה. היא הדליקה את הסיגריה ושאפה, מתרכזת בַּשקט ובצינת הלילה הרכה. היה קשה, היה נפלא, חשבה. הנופים, הרצון הטוב והמחויבות שלהם. בסופו של דבר הם משפחה נהדרת, סיכמה לעצמה. היא ניסתה להישען בגבה על הקיר ונתקלה במשהו בראשה. פח צבע טרי נשפך והריח החריף אפף את המבואה. היא נסוגה לאחור, נמנעת מלגעת בצבע, נתקלה בחפץ נוסף, הסתובבה ומעדה. לשווא ניסתה לעצור את החבטה כשהקדימה את כף ידה לפניה. היא גלשה אל הרצפה.

כשהתעוררה, שכבה שקטה, אספה את ברכיה לבטנה, ראשה היה כבד, אפה כאב. תחילה לא הבינה היכן היא נמצאת ומה השעה, עבר זמן עד שנזכרה שהיא ביוון. אחר כך הקיאה, נשענה על הקיר והתרוממה. היא נגעה בפניה ובגופה. שערה היה קווצות־קווצות, דביק וקשה מהצבע שנשפך עליו. היא התקדמה ועמדה בפתחו של המלון. הדלתות השקופות נותרו סגורות. אחר צעדה צעד אחד לאחור ושוב ניסתה. הדלתות לא נענו לרצונה. היא דפקה בבהלה על הזכוכית, ומיד קיפלה את כף ידה אל גופה. עכשיו גילתה שכף ידה נפוחה ומשופשפת, חרוצה בחתכים קטנים. איש לא הגיע. היא הביטה בעצמה, טפחה על בגדיה והסירה אבק. כאובה ומהססת, התיישבה על המדרגות מחוץ ללובי הקטן וצמצמה את עיניה, מסונוורת מהנורות שמעליה. היא הביטה בחשכה הכבדה שכיסתה את הרחוב, עד שאזרה כוחות, אחזה במעקה המדרגות והתרוממה. היא שבה והביטה בדלתות השקופות, נפרדה מהן, הסתובבה אל הרחוב והלכה.

היא תהתה מה השעה. מדי פעם התיישבה על המדרכה, נשענה על קירות הבניינים ושוב קמה והתקדמה עד שהגיעה לגן ציבורי, בחרה פינה חשוכה סמוכה לשיחים ונשכבה. היא חשה כאילו לא היא־עצמה הובילה את דרכה. עיניה נעצמו מפחד, עייפוֹת, חסרות שליטה. היא הרפתה את גופה והתמסרה לתשוקה להרגיש את הפחד בכל עוצמתו, לדעת אחת ולתמיד אם היא יכולה לו. היא הסיטה ממחשבתה את ארי ואת אימה והתרכזה בגופה, קשובה לנשימתה, למשב הרוח שעטף את שערה. יללות חתולים נשמעו מרחוק. שיחים רחוקים טבלו באור שנשפך מעמודי תאורה. אין רחשים קרובים, אין צעדים, אולי לא יאונה לה רע. צופר אמבולנס נשמע מתקרב ומתרחק ושוב, מקהלה עדינה של ענפי העצים השיבה לרוח הקלה.

לפנות בוקר התעוררה. גופה היה רפוי, כבד ולאה. היא הביטה בשמיים, בגוני הכחול העמוק, ולרגע ארוך נמלאה בה שלווה. אחר כך נזכרה במלון, בדלת הזכוכית הנעולה, ברגעים טרם נרדמה, מחשבתה היתה ערנית ובה בעת עמומה.

היא התיישבה, הוציאה את האולר מן הפאוץ' וגזרה במספריים קטנים את קווצות השיער שהצבע התייבש עליהן. אחר כך קמה והלכה. בבית קפה הומה מפועלים ששתו קפה בעמידה, נכנסה לשירותים והביטה במראה. אף הבמבי הכפתורי שלה היה נפוח והתקמר בנקודה קטנה ומחודדת מתחת לגשרו. סהר כחול נתלה תחת עינה השמאלית. היא נגעה באפה, אחר גיששה ביד מהססת אל הסהר הכחול, הצבע שלו היה עז הרבה יותר מהכאב שחשה. שוב הוציאה את המספריים וסיימה את מלאכת גזירת שערה, משערה הארוך שהיה צבוע בבלונד בהיר נותרה תספורת קצרה. היא חילצה מהפאוץ' את משקפי השמש שלה והרכיבה אותם בעדינות, נמנעת ממגע עם אפה ומסתירה את עיניה. היא יצאה אל הרחוב, עצרה מונית והגתה את המילה שניקרה בראשה, צגראדה. הנהג הביט בה ורשם את התעריף על דף, והיא הנהנה, השעינה את ראשה על מסעד הכיסא ונמנמה, מתנדנדת בין ערות לשינה. גם כשהתעוררה, השימה עצמה רדומה.

כשהגיעה לצגראדה, הלכה על שפת הכביש, פנתה במורד ועצרה מול עץ הדולב העתיק. איטית וזהירה בתנועתה, התיישבה על ספסל, תלתה בעץ את עיניה וקפאה במקומה. תמונותיהם של ארי, עוז והדס הבליחו ונמוגו, חסרי זמן ואילמים. אחר כך עלתה בה תמונת פני אימה. אלונה אחזה בה ארוכות ולא הרפתה עד שגם זו דהתה. שעות ארוכות ניסתה לסלק מעצמה געגוע או חמלה כאילו היו כינים רוחשות בראשה. היא פלתה אותן אחת־אחת. לא היה בה רעב ולא צמא, אפילו לשירותים לא נזקקה. כשהאוויר הצטנן מעט וניכר כי השמש עומדת לשקוע, קמה, חיפשה מכולת סמוכה, קנתה מעט מצרכים ושאלה על חדר להשכרה. בעל המכולת הוביל אותה אל שביל אספלט מאחורי החנות. הם ירדו במדרגות גבוהות וצרות עד שהגיעו אל שער ברזל קטן וירוק. הוא הסיט את השער, פסע פנימה והיא בעקבותיו. אישה קטנה בשער שיבה קיבלה את פניהם. הוא דיבר, האישה הובילה אותה אל חדר בודד שעמד בפאתי החצר ופתחה את דלתו לרווחה. אלונה השתהתה על הסף, ריח רענן של ניקיון עטף אותה. החדר היה מרובע ומואר. חלון גדול עם כנפי תריס עץ תכולות נפתח במלואו אל גינה אחורית מרוצפת. היא הביטה בגינה ומילאה את ריאותיה אוויר רענן. מפל בוגנוויליה ורוד חבק בנדיבות חוֹמה לבנה. מגב ומטאטא נשענו על קיר לצד דלי כחול שעליו נפרש סמרטוט רצפה. בחדר, תחת החלון ניצבה מיטה גדולה, מהודקת במצעים לבנים, ולצידה שידת עץ חומה ומנורת קריאה. האישה רשמה על דף את התעריף במספרים, ואלונה שילמה.

"סופיה," הציגה עצמה האישה.

אלונה השתהתה לרגע והניחה את כף ידה על עצם החזה. "אֵלי," ענתה.

כשהתיישבה על המיטה, אושר זהיר גָאה בה, ממריץ את דמה. אושר מתרגש של עכשיו, בלי הרגע הקודם, בלי הרגע שאחריו.

בימים הראשונים צנחה לשעות ארוכות של שינה. הימים חלפו, שטפי הדם דהו ונעלמו, ועל אפה נותרה גבשושית קטנה. היא התאוששה והתחזקה, חיפשה עבודה ומיד מצאה, בעיקר בשל האנגלית הרהוטה שלה. היא עבדה בבית מלון משפחתי, בקבלה, במזנון, במה שהתבקשה.

מחשבות נחשבו בצמר גפן, ללא התחלה וללא סיום. היא ישנה, התעוררה, עבדה ואכלה. ההחלטה לא הכתה בה, אלא זחלה אט־אט לקראתה, לא מתפרצת, מביטה בה ושותקת. היא נשמה לאט, נשימות צרות וארוכות, שומרת שההבנה הזו לא תעיר אותה. ההבנה שהיא לא מתאמצת לעצור את זה, או לחזור להיות איתם, או בעצם, לחזור להיות מי שהיתה.

רק כשהגיע החורף התיישבה מול עץ הדולב והבינה, בלי להבהיל עצמה, שכך היא עכשיו והיא לא רוצה אחרת. כך זה קרה, התגלגל. זה צריך היה להיות מתוקן, אבל דווקא כך, הדברים הסתדרו מתוך מה שנפרם והותר.

בבקרים נהנתה מעבודתה. מוניק וברנדון, בעלי המלון, היו זוג פנסיונרים בלגים שהיגרו ליוון. היא עזרה למוניק בכל הקשור בתקשורת באנגלית, גילתה את כישרונה לשפות ולמדה להבין ולדבר מעט יוונית. מוניק אהבה את המטבח. השכם בבוקר אפתה לחמים, הכינה מרקחות מפירות העונה ובישלה. הן שהו שעות יחד, מוניק מבשלת ואלונה מנקה ומסדרת. אחר כך בילו בפינת הישיבה, בגינה, משוחחות ושותקות, אחוות זרות.

לעיתים האורחים התעכבו בשיחה עם אֵלי והיא חשה אי־נוחות, מתחמקת מלומר מהי ארץ מוצאה. כשהופיעו מטיילים ישראלים היא נמנעה מהם, שלא יקשרו עימה שיחה. באחד הערבים דפדפה באטלס עב כרס שהיה מונח בלובי המלון, שוטטה על פני העמודים ובחרה באיי פוקלנד, השוכנים דרומית לארגנטינה. היא קראה שהשפה הדבוּרה באיים היא אנגלית, שקר וגשום ברוב ימות השנה ושהיתה שם מלחמה. איי פוקלנד, רחוקים מספיק כדי שביקור של תייר מפוקלנד במלון יהיה אירוע נדיר. אם תישאל היא תאמר שהיה לה קר שם, שביקשה לגור במקום חם יותר, וכך תוך כדי טיול, באופן אקראי, בחרה להישאר ביוון. מוניק הקשיבה לה משוחחת עם הלקוחות, וגם אחרי לכתם, לא שאלה דבר.

בערבים אלונה חזרה לחדרה מותשת. היא נהגה לשבת על קצה המיטה, נשענת על פרקי ידיה ופורסת אותן אט־אט לצדדים, מותחת את הסדין הלבן והמעומלן עד שכל גבה גלש ורפה חבוּק במזרן הרך. לעיתים טיפסה עם רגליה על המיטה והשתרעה כולה, מגוהצת כמו הסדין שתחתיה. שעות שכבה, עוצמת את עיניה, ממוללת את הסדינים בין אצבעותיה, נותנת לאפרוחים קטנים פלומתיים של אושר עדין לדגדג את ידיה ואפה. עדיין נזהרה לא לעכב את מחשבותיה, לתת להן לנדוד, לא להביט לאחור.

קירות חדרה המסוידים ביד רכה שיודעת את המלאכה נתנו לה הרגשה של פשטות מחשבה, כנות. כמו שארי היה. היא נשמה את הגעגוע אליו עד שהרפה. היא השתדלה לא לחשוב על כאבם של אלה המחפשים אותה, וככל שחלף הזמן ידעה שהיא לא תוכל להסביר את ההיעלמות שלה, וכך הדרך חזרה פסקה מלהיות אפשרות בחירה.

כך זה קרה.

והיה גם את הרגע ההוא, לפני השקיעה ביום קר. היא הביטה מבעד לחלון חדרה, עלים שקופים חיוורי עורקים נעו רועדים ברוח. אדים עמדו בחלון, והיא ציירה בדמיונה את אימה עומדת בחצר מאחורי השמשה, ואלונה, כל גופה געגוע, לא הסירה את עיניה גם כשאדי החדר החם כיסו אט־אט את הזגוגית ואימה הפכה לעמומה יותר ויותר, עד שנעלמה.

בצגראדה, יום לא רדף יום, אלא חיכה בתור למועדו, בשקט, בקצב אחיד, ביציבות. החירות נפרשה לפניה, שעה־שעה ויום ביומו. חירות מהעמדת הפנים, חירות מהמצב שנכפה עליה. מלכתחילה לא היתה בוחרת ללמוד משפטים אלמלא אימה דחקה בה, ולא מפני שלא רצתה בזה, היא אפילו נהנתה, אלא מפני שהיא ידעה שלא תוכל להתקדם, אולי אפילו לא לסיים התמחות, לו היו מתגלים מעשיה. המעשים שהיתה שותפה להם, כי אמא שלה ביקשה.

***

"אני רוצה ללמוד פסיכולוגיה," אמרה אז לאימה כשסיימו את ארוחת הערב ופינו את שאריות האוכל, בזמן שעמרם כבר התיישב על הספה והדליק טלוויזיה.

"את תלמדי משפטים, כדי שתוכלי לעזור אם נצטרך אותך," פסקה שושנה בקול רם.

"לא. אני לא אירשם למשפטים," לונה אמרה, ניגבה את השולחן והתיישבה בסלון.

עמרם כיבה את הטלוויזיה. "את רואה כמה היא עובדת קשה? את רואה כמה היא לחוצה? מה היא מבקשת ממך בסך הכול? שאם תהיה בעיה, שיהיו לך את הכלים לתקן. זה מקצוע טוב, גם בלי קשר אלינו, זה מכובד, זאת פרנסה. ועל הדרך אם יהיו קשיים את תוכלי לעזור. זה כל כך קשה?"

לונה ידעה שההחלטה נפלה, היא תלמד משפטים, כי עמרם החליט — ולעמרם לא מסרבים.

שושנה סיפרה לה שכשהיו היא ועמרם קטנים, עמרם היה שובב גדול, ונסיך. בן יחיד שנולד חמש שנים אחרי בת בכורה. מיום שנולד, שושנה היתה שותפה בגידולו — בהשגחה, במשחק, וכשבגר והסתבך היא שהגיעה לפגישות בבית הספר ודיברה עם המורים, עד שנשר. כשאבא של לונה עזב עוד בטרם נולדה, הוריה כעסו על שושנה. "מה הלכת איתו?" אמרו לה, "לא ידעת שיעזוב? חשבת לתפוס אותו עם ההיריון? לא ככה תופסים. מי שרוצה עוזב." הם לעגו לה, אבל עמרם עבר לגור עם שושנה בשנים הראשונות, הקשות ההן, וסייע בכל שנדרש. "שושנה, תזכרי כמה אחיך טוב אלייך," אמרו הוריה. "רק דבר אחד אנחנו מבקשים. כשכבר לא נהיה כאן, לא משנה מה יעשה, תבטיחי לנו שתמיד הוא יהיה הראשון אצלך. כמו שהוא אצלנו."

***

מדי פעם היה עמרם מגיע לביתן, משעין סולם על הקיר, מייצב אותו לצד החלון ופותח במברג את ארגז התריס. אחר כך היה אוחז ברצועות וגולל בזהירות את התריס כלפי מטה. כשהארגז שבו הוסתר התריס כמעט התרוקן, התגלו חבילות של שטרות מגולגלים בשקיות שהיו מודבקות לדופן הפנימית של הארגז. לפעמים עמרם היה סופר את החבילות ומדביק חבילה חדשה. אחר כך היה מושך ברצועות התריס וגולל אותו מעלה ומטה, בודק שהתנועה חלקה. לעיתים היה שולף כמה שטרות ונותן אותם לשושנה. גם לונה קיבלה שטר. "קחי, תקני לך מתנה," אמר. פעם אחת גם קדח ברגל שולחן הכתיבה של לונה, מילא אותה בשקיות אטומות וצרות ואחר כך הדביק גומיות בבסיס כל ארבע הרגליים. כשגדלה מעט, היה מפקיד בידיה של לונה קופסאות גפרורים כדי שתמסור אותם לאנשים שצפויים להגיע. כששאלה, "למה אנשים מגיעים כדי לקבל קופסאות גפרורים?" ענה: "כי הם צריכים אותן." פעם הציצה באחת הקופסאות ומצאה מעט פיסות קטנות שנראו כצמחים מיובשים, ריח חזק עלה מהן.

רק אחרי שהתגייסה, הבינה עד כמה היא מעורבת. ושותפה.

***

בבוקר יום ראשון אחד, בטרם חזרה לבסיס, פתחה את דלת המקרר ובהתה פנימה, מחפשת מה לאכול לפני שתיסע לעוד שבוע של חדר אוכל צבאי. אימה הגיחה מחדר השינה ואמרה, "זה לא ילך לך, את לא נוסעת עכשיו בלי לחתום על הצ'ק. הכסף צריך לצאת. זה לא שלך הכסף הזה, אל תתבלבלי."

אלונה סגרה את דלת המקרר, נשענה על השיש והושיטה את ידה אל המדף שמעליו, לבקבוקון תמצית הרגעה טבעית.

"כן, קחי כבר את התרופה שלך, אולי זה יעזור לך להירגע ולהבין שזה לא כסף שלך. תאספי את עצמך, תחתמי," שושנה סיננה, ודחקה את פניה למרחק סנטימטרים צפופים ממנה. אלונה חשה את הבל פיה על פניה. "זהו. אם את לא חותמת, אני מתקשרת לבסיס ומספרת למפקד שלך מה את עושה," הוסיפה שושנה.

"ואיך בדיוק תספרי?" אלונה שאלה. "תפלילי את עצמך?"

"אני? איך אני קשורה? זה חשבון הבנק שלך. רשום על שמך, אני מזכירה."

אלונה זרקה את בקבוק תמצית ההרגעה לרצפה. הוא התנפץ, ושברי זכוכית דקים צפו בשלולית קטנה.

"גם את התרופה שלך זרקת. התבלבלת לגמרי." אמא שלה לא זזה.

הפעם לא חתמה.

היא יצאה מהבית בלי לאכול ובלי צידה לדרך. נסעה לבסיס, טולטלה שעות באוטובוס, מרחפת על הנוף שנמרח בחלון. רעבה ומותשת, הגיעה ליחידה והניחה את התרמיל בחדרה. היא ישבה שקטה, והמחשבה שאימה תתקשר למפקד שלטה בכל תנועה שלה. כשנכנסה למשרד, הדואר כבר היה מונח על שולחנה. היא פתחה וקראה מסמך סודי, דחוף לעדכון. היא קראה שוב, ושוב קראה, לבדוק אם הבינה נכון ולא היתה בטוחה, המילים הכתובות התפזרו לה עכשיו. אחר כך פתחה את המכתבים האחרים וטיפלה בהם, מביטה בידיה שטיפסו אל המדפים והוציאו קלסרים בתנועות מדויקות, מהירות וזרות לחולשה שפקדה את גופה. כעבור שעתיים אספה עצמה ונכנסה למשרדו של מפקד היחידה.

"אמא שלי התקשרה עכשיו," אמרה. "היא מרגישה לא טוב והיא נוסעת לבית חולים. אני רוצה לנסוע אליה, להיות איתה. לא הספקתי לטפל במכתב הזה. הוא סודי ודחוף להעברה," אמרה ומסרה אותו.

"סעי אליה. רק בריאות. ואת? את נראית חלשה..."

"אני בסדר, רק דואגת לה."

היא הגיעה הביתה וחתמה על הצ'ק. אחר כך שוטטה ברחובות ללא מטרה. בערב שבה לבסיס.

***

בפעם הראשונה ששושנה נתנה לה צ'ק ואמרה לה לחתום, אלונה עיגלה את עיניה ופיה ושאלה, "איך יש לך צ'ק מהחשבון שלי?"

בפינה הימנית העליונה של הצ'ק הודפס שמה של אלונה ותחתיו מספר סניף הבנק שלה. סכום עתק נרשם בצ'ק, בכתב יד. שושנה שתקה.

"ולמה רשום כאן הסכום הזה? אין לי כל כך הרבה כסף."

"יש את הסכום הזה בחשבון שלך," שושנה ענתה.

"יש לי את הסכום הזה?" לרגע חשבה, אולי אימה ועמרם הכינו לה הפתעה. אבל שושנה הביטה בה ולא ענתה. "זה לא יכול להיות," אלונה אמרה, "הוצאתי תדפיס לפני שבועיים. אין לי את הסכום הזה."

"יש לך את הסכום הזה. זה לא בחשבון שאת מכירה."

ואלונה, בת יחידה שרוצה לגרום לאימה נחת, הביטה באימה ורעיון עיקש עלה בה — האם אימה מסכנת את עתידה?

"תחתמי," אמא שלה חזרה.

"איזה חשבון זה?"

"חשבון אחר, שלך."

"ואיך יש לי עוד חשבון?"

"לפני שנה החתמתי אותך על טפסים."

"אמרת שכדאי לי, שזה בלי עלות."

"נו, הנה, את זוכרת," שושנה אישרה.

"מה זה הכסף הזה?"

"זה כסף של עמרם," אימה ענתה.

"ולמה הוא בחשבון על שמי?"

אלונה חשה כמו לוליינית על חבל שאינה מצליחה לאמוד את עומק התהום שנפערת תחתיה. היא ניסתה להמשיך ולשאול, או לאחוז בפיסות המידע מהמשפטים הקצרים שנזרקו לעברה, אך לשווא: יש לה חשבון שהיא לא מכירה. מונח בו כסף רב, הכסף של עמרם. גם היא שותפה. למה היא שותפה? מאיפה הכסף הגיע? למה בחשבון שלה? מה יקרה אם תחתום? מה יקרה אם לא? היא חייבת לחתום? זו פעם ראשונה שהם עושים זאת? ואולי הם חתמו בעבר בשְמה ומשהו לא הסתדר? הצ'ק חזר? במה הם הסתבכו? מאין יש לעמרם כל כך הרבה כסף? ואם תודיע למשטרה? ואיזו סיבה יש למשטרה להאמין לה? מי יאמין לה? איך תסביר כמה היא טיפשה?

ועדיין חשבה: לא ייתכן שזה מסוכן לה. כפי הנראה, ישנם דברים שהיא אינה מבינה. אחרי הכול זאת אימה.

אמא שלה, שאוהבת אותה.

מעולם לא סיפרה לארי, מבושה, מפחד שלא יבין או שיעזוב אותה. ולו היה מבין ולא עוזב? היא לא רצתה להדביק אותו במצבה, להפוך אותו לשותף בעל כורחו. עכשיו, בצגראדה, לא היתה צריכה לסכן אותו או את אימה או את עצמה. סוף־סוף נפרדה מגרורות חולשתה — אין דבר שיכול להילקח ממנה. אמא שלה, האהוב שלה, העתיד שלה כעורכת דין, כל אלה כבר אינם. לו היתה מחליטה לספר לארי, מה היתה מספרת? יש דברים שהם ברורים לה כל כך אף שהם בלתי ניתנים להסבר. האסון ניתך בטיפות יום־יומיות יחד עם הארוחות הטעימות, עם חיבוק וחיבה וגאווה גדולה. פה ושם נאמרו מילים בודדות, והשתיקה שביניהן היא שחרצה את גורלה. "את תעשי את זה, אלונה, כי את יכולה."

"אבל אמא, אני פוחדת. אני לא רוצה."

ושוב רווחים בין המילים.

והיא עושה.

עכשיו בצגראדה היא סיגלה לעצמה מנהג. מדי יום אחר הצהריים היתה יושבת מול עץ הדולב ומתגעגעת, בכאבי בטן, בעצמות, בפה יבש מלא חצץ שלא יוצאת ממנו מילה. זיכרונות שהבליחו ונקטעו כמו ברקים. אימה מסרקת את שערה לצמה. אימה מדליקה נרות שבת. ריח של עוף ותפוחי אדמה, ריח של אמא שלה. הזיכרון הזה מושך בבת אחת בידה כמו מכת חשמל ומרעיד את כל כולה. והידיעה שהיא יכולה לעצור עכשיו הכול ולחזור לחיים הקודמים שלה. והידיעה שהיא לא יכולה.

במאמץ העלתה ושיננה זיכרונות אחרים בפרטי פרטים, כמו חיה שנושכת את גלדי פציעתה, מחטטת בהם ולא מאפשרת לפצע להעלות ארוכה. יותר מהכול חששה שאם תחלים ותשכח, יגבר כאב הגעגוע ויכריע את כאב התלישה.

היא לא יכולה לחזור.

היא. לא. יכולה.

בימים אחרים זכרה את ההתפרצות שלה ואת המילים של עוז כשהגן על הדס, מתרעם על שהיא התערבה בדבר שלכאורה לא שייך לה. היא קינאה בהם על הוויכוח הארוך שלא היו בו איום, סכנה, או החלטה הרת גורל. אם לא ימצאו את המסלול היום, הם ימצאו אותו מחר. וארי? ככל שעבר הזמן הגעגוע אליו שכך ואת מקומו תפס הכעס. גם ארי לא עמד לצידה.

לפעמים חזרה לונה במחשבתה אל הלילה ההוא באתונה. מדוע לא מצאו אותה? כיצד הצליחה להישמט? היא הניחה שחיפשו אחריה, שתמונתה התפרסמה, אבל כשהתאוששה, כבר לא דמתה כל כך לבחורה שהיתה. היא נפרדה ממראה שערה הבהיר והחלק לטובת שערה הטבעי, הגלי והערמוני. על אפה התנוססה גבשושית עדינה ודקה, עדות למכה. הגבשושית החמיאה לה באופן ייחודי, הדגישה את עצמות לחייה והרימה מעט את שפתה העליונה.

ברגעים אחרים היתה מתכווצת מעצם המחשבה על הפגישה בין ארי לאימה. ליבה נחמץ מהשאלות של שושנה ומהתשובות המיוסרות של ארי. היא דימתה בנפשה את ארי מחפש את לוּנה שלו בכל דרך, מוכה צער וחדור מטרה. את אמא שלה מתכנסת בתוך עצמה.

ועוד מחשבה טורדת, קטנה: גם את תקציב הטיול של ארבעתם, שהיה שמור בפאוץ', גם אותו היא לקחה.

***

בעוברה בכיכר התבוננה בדולב הענקי, בענפיו הפרושים אופקית לכל הכיוונים, וחשבה כמה מראות הוא ראה לאורך השנים, והוא יציב וחובק ומחובק ושמור ומשמעותי למקומיים. צמרתו מכותרת בכיכר ומתחתיה, נסתרים מן העין, גזעו ושורשיו שנטועים בפלג מים. אם תחזור, לעולם לא תוכל לעמוד על שלה מול אימה ולהתנתק מהעבותות המשתרגים של עברה. לאן שתפנה הם ימשיכו לכתר אותה, כמו אזיק במעצר בית. היא לא תוכל להתווכח בקולניות ובסערה על חיפוש סימני השביל ומציאת הדרך. אצלם מתחת לשבילים תמיד יהיו מעברים נסתרים.

כאן בצגראדה, אט־אט חלחלה בה הידיעה: שושנה העדיפה את טובתו של עמרם על פני טובתה של בתה. אולי אפשר היה ששלושתם יהיו סמוכים זה לזה עוד שנים רבות, אבל מעשיו של עמרם אילצו את אימה להכריע. והיא בחרה.

***

ניצנים רעננים של פרחי בוגנוויליה בישרו את בוא האביב. בביתה של סופיה הופיעו קוסטאס וניקולאס, גבר צעיר ופעוט בן שלוש. ניקולאס היה הראשון לדפוק על דלתה של אלונה בשעת בוקר מוקדמת ולשאול אותה באנגלית רהוטה אם היא רוצה לשחק. היא חייכה למראה עיניו הכחולות הכהות, שערו הרך הבהיר, ושתי המכוניות שחפן בכפות ידיו. כשקוסטאס בא לחפש אחריו הוא סיפר שהם חיים בלונדון, ושזהו בית אימו. אחר כך למדה שקוסטאס הוא רופא שהתאלמן מאשתו האנגלייה ושהוא מתעתד לחזור לפיליון. חודש אחר כך קוסטאס חזר ללונדון כדי לסיים את עבודתו ולארוז את ביתו, וניקולאס נותר בבית סבתו. הפעוט הביא עימו שמחה ומשובה וצורך בהרבה עזרה. אלונה נשאבה אל הקסם שהעיר אותה מבדידותה. בלילה טרוף שינה, כשניקולאס בכה ללא הפסקה, היא ניגשה אל הבית הגדול, הרימה את הפעוט ונעה איתו ברחבי הסלון, חובקת את בכיו וכעסו עד שנרגע ונרדם.

רק לאחר שנסע, לונה חשה שהיא מתגעגעת לקוסטאס, לנוכחותו, לטוב עיניו, להתעניינות שלו בה, לשאלותיו העדינות וגם לידיעה שיש דברים שלא שאל. הם דיברו על ספרים, על החיים בלונדון, הוא סיפר על השנה האחרונה שבה סעד את אשתו כשמעליהם רובצת הידיעה שאין מרפא למחלתה, על הקשר העמוק שהיה ביניהם, ועל בקשתה שיאהב שוב, שיוכל להיות נאהב, שתהיה לניקולאס משפחה.

לונה סיפרה לו שהיתה סטודנטית למשפטים, טיילה ביוון עם חבורת צעירים והחליטה להישאר. קוסטאס היה עדין בשאלותיו וקיבל את רצונה לשמור על פרטיותה.

בתחילת החורף קוסטאס חזר. הוא קיבל חצי משרה בבית החולים באתונה, ובחלקו השני של השבוע עבד במרפאה שפתח בכפר. אט־אט, פריט אחר פריט, עשו הבגדים של קוסטאס את דרכם לארון של אלונה. רגעים קטנים של אושר התדפקו על ליבה, בתחילה היתה זהירה, אחר כך התמסרה.

***

בוקר אחד אורחת התלוננה בפני מוניק שהקפה קר. אחר כך שהריבה מתוקה מדי. בפעם השלישית קראה לה כדי לומר שאין די גבינות בארוחה. מוניק חזרה אל ירכתי המטבח נסערת, ואלונה יצאה אל האורחת במקומה. זיכרון חד ובהיר עלה בה: היא היתה תלמידה בחטיבת הביניים כשישבה עם אימה בבית קפה ואישה תמירה ודקה ניצבה מול דלת הכניסה האוטומטית, השקופה. הדלת השתהתה והאישה הניעה את סנטרה מעלה והרימה את עפעפיה כמי שמבקשת שהדלתות יכבדו את כניסתה. אימה השתתקה כשהאישה קרבה אליה, שמלה בצבע קרם לגופה, צמיד עור בז' עם אבן אחת תכולה, נעליים ותיק תואמים מְתֵי גוון. האישה רכנה אל אימה וככל שהתכופפה לעברה, שושנה נצמדה לגב הכיסא ומשכה את צווארה לאחור, עד שנתקלה בקיר שמאחוריה, כאילו היתה ארנבת שבורחת מפנסי מכונית ישר אל תוך המסלול שהרכב התווה לה.

"איזו נערה יפה, בטח כיף לך עם אמא שלך בבית הקפה," האישה הרכינה את ראשה והוסיפה בקול שקט, "שושנה, נכנסתי הבוקר לחדר הכביסה והיה ריח נורא. שוב שכחת לתלות את הסמרטוט על חבל הכביסה והותרת אותו על הדלי. תליתי אותו בעצמי." היא פנתה לאלונה, "תיהנו!" אמרה והתיישבה בשולחן מרוחק. שושנה המשיכה להישען על הקיר, ערבבה את הקפה שלה בפרק יד מעוקל, הותירה בו את הכפית, הניחה את ידה והשפילה את מבטה.

"היא מאוד מאוד מסודרת, הבז'ית הזאת," אלונה אמרה.

"כן?" שושנה לא נעה ולא הרימה את מבטה.

"רואים," המשיכה אלונה. "היא מדויקת כל כך שאם היא תמות ברגע זה, היא מוכנה לקבורה. אפילו את התכריכים בצבע בז' היא כבר הכינה וגיהצה."

"אני גיהצתי," אמא שלה צחקה. היא הביטה באלונה בהנאה, התנתקה מהקיר, נטלה את הכפית והקישה בה על הספל, מסירה ממנה את שאריות הקצף.

"את אחת ויחידה, לוּנה. האחת והיחידה."

***

היא נרשמה ללימודים, ואף על פי שזה היה כמעט בלתי אפשרי להתקבל למשפטים באותה תקופה, היא ידעה שיש לה את הציונים המתאימים והיא יכולה. כשהתקבלה, ניסתה לדבר על ליבם שתיסע לפרק זמן מוגדר לעבוד באירופה. "אשפר את האנגלית שלי," אמרה להם, מחשבת להימלט או לכל הפחות לעכב את מימוש ההחלטה, אבל הם סירבו ואמרו שלא בכדי אימה התעקשה שלא תעזור לה בעבודות הבית ושתשקיע את כל זמנה בלימודים, ושלא תשכח שעמרם הסיע אותה ומימן לה שיעורים פרטיים. "תמכנו בך כדי שיהיו לך ציונים מעולים, וגם באנגלית השקענו ויש תוצאות. את מתחילה ללמוד," פסקו, והיא ויתרה. היא חששה מהגעגוע, חששה שלא יהיו בה הכוחות להתמודד מולם, ומעל הכול החליטה כי תרצה לתמוך באמא שלה.

היא החלה ללמוד. סקרנית, עמלה ושיננה שעות, גם כדי לסלק מעצמה את החרדה שהתגנבה לתוכה, גם כי אולי יבוא יום שבו תוכל לעזור לעצמה. איך היא תוכל לעזור לעצמה? אם הדברים יתגלו, קרוב לוודאי שתורחק מהמקצוע לצמיתות או לתקופה. היא לא תוכל לשאת את הבושה, אם ייחשפו עיסוקי משפחתה, ותרומתה לעיסוקים האלו. היא לא בחרה בזה. זה קרה לה. כמו שאר הדברים שקרו במשפחתה.

וארי. איך יבין?

היא לא סיפרה לו שעמרם הורה לה לנסוע לכל מיני מקומות שלא הכירה, לאסוף חומר לקופסאות הגפרורים או למסור מעטפות נפוחות משטרות, בכל מיני בתים. היא לא סיפרה לו שבאחת הפעמים היא נכנסה לדירה כדי למסור מעטפה והדלת נטרקה מאחוריה. ארבעה גברים קראו לה לחדר, הם ישבו והיא עמדה. הם ספרו את הכסף ושתקו.

"זה לקח הרבה זמן," אחד מהם אמר.

"מה לקח הרבה זמן?" שאלה.

"להביא לנו את הכסף. יותר מדי זמן זה לקח."

"טוב," ענתה, "אמסור לו."

היא פנתה לצאת, הגיעה לדלת וניסתה לפתוח אותה, אך היא היתה נעולה. בצעדים איטיים, מהוססים, חזרה אל החדר שבו ישבו הארבעה. "מישהו יכול לפתוח לי?" שאלה.

"בואי, שבי קצת איתנו," אמר אחד מהם שעדיין לא דיבר.

היא התיישבה, הם פתחו טלוויזיה והעבירו לערוץ ספורט, הסתכלו קצת במשחק כדורגל. היא חשבה על כל תנועה שלה וניסתה לצמצם את נוכחותה. אחרי זמן מסוים אחד מהם אמר, "יש לך מזל שאת צעירה מדי." הוא קם. "זה המזל שלך. תגידי לו שבפעם הבאה יביא את הכסף בזמן. בואי." היא הלכה אחריו, הוא הוציא את המפתח מכיסו ופתח את הדלת. היא יצאה. רועדת, אחזה במעקה וירדה במדרגות. ברחוב התייצבה ופתחה בריצה, לא המתינה בתחנת האוטובוס, פחדה שהם ילכו בעקבותיה. היא לא הכירה את השכונה ולא ידעה לאן היא רצה. כשלא נותר בה עוד כוח לרוץ, התיישבה על גדר בטון של בניין ובכתה. אישה מבוגרת עם קניות עברה לידה. "מה קרה לך?" שאלה, "למה את בוכה?" היא לא ענתה. האישה לא הרפתה. "מישהו פגע בך? עשו לך משהו? מה קרה? תגידי לי, מה קרה? למה את לא מפסיקה לבכות?" לונה הסדירה את נשימתה. "עליתי על אוטובוס לא נכון. אני לא יודעת איפה אני ואיך לחזור," ענתה.

"לא נורא, זה קורה. לאן את צריכה לחזור?" אמרה האישה. לונה ענתה, והאישה הסבירה לה לאיזה אוטובוס היא צריכה לעלות וליוותה אותה לתחנה. כשהגיעה הביתה, סיפרה לאימה. שושנה השתהתה, גבותיה קרבו זו אל זו, לרגע לונה חשה שהיא רואה בפניה דאגה.

"ככה? זה מה שהם אמרו? נבלות," שושנה סיננה. לונה חיכתה. כל כך רצתה לשמוע מאימה שלא ישלחו אותה שוב, אבל זה לא קרה.

***

"אני מבקשת שתיסעי לסיני," שושנה אמרה. "נרשמתי לחוג ריקודי בטן והזמנתי שמלה. אני רוצה שתביאי לי אותה. את רק צריכה להגיע לסנטה קטרינה ולשהות שם כמה ימים. שליח יגיע למלון וימסור לידייך שמלה שתפרו במיוחד בשבילי."

"ולמה את לא נוסעת?" אלונה שאלה.

"כי אני לא יכולה לקחת חופש."

"ומה פתאום הזמנת שמלה לריקודי בטן ממצרים?"

"כי ראיתי את השמלות שהאחרות לובשות ורציתי לעשות משהו בשביל עצמי. פעם אחת לעשות משהו אחד בשביל עצמי."

"למה את לא מבקשת שישלחו אותה לארץ?"

"אין אפשרות כזאת, זו עבודת יד, אפשר לקבל אותה רק במסירה."

אלונה הדפה את האפשרות שניקרה בראשה, ששוב אימה גורמת לה להיות שותפה לעבירה. את מסבכת את הדברים, אמרה לעצמה, הפעם זו רק שמלה. לאמא שלה יש גחמה קטנה. דבר לא יקרה אם היא תשמח אותה. היא תיסע, תיקח איתה ספר שינעים את שהותה, תמתין לשמלה, תארוז ותחזור.

"אל תספרי לחברות שלך," שושנה ביקשה, ואלונה הרימה גבותיה, מופתעת. "אני לא רוצה שהן ירכלו עלינו. אנשים מדברים כשאמא ובת שחיות בצמצום, קונות שמלה יקרה כל כך. אפילו לעמרם אל תאמרי דבר," הוסיפה.

אלונה נאנחה ולא הבינה. "למה לא להגיד לעמרם? ממתי את מסתירה ממנו משהו?" תהתה.

שלושה ימים אלונה התייסרה עד שהחליטה שזהו. לסיני היא לא תיסע. היא כבר שילמה את חובה למשפחה. מספיק ודי. היא תדבר עם אימה. הפעם היא תגיע מוכנה לשיחה. היא התאמנה וחזרה שוב ושוב על הדברים שתאמר. תרגלה משפטים ומשא ומתן ודיאלוג ואסרטיביות ושיח בגובה העיניים ופנייה של בת לאימה. היא גייסה את מלוא העצמאות והבגרות שלה כדי להסביר שהיא, אלונה, לא תיסע.

כשהרגישה מוכנה, פנתה לאימה. המילים שעליהן חזרה אין־ספור פעמים אמורות היו לנבוע מגרונה כמו מים זורמים, אבל תחת זאת הן יצאו לאוויר העולם בודדות ויבשות. כל מילה נחלצה בעיתה, במקום לומר לשושנה, "את מסכנת אותי," אמרה לה, "זה מסוכן," ובמקום לשאול, "איך אמא מבקשת דבר כזה מהילדה שלה?" אמרה, "זו בקשה מעיקה." ולא קבעה, "אני לא נוסעת!" אלא ביקשה, "די אמא, מספיק. הפעם אל תשלחי אותי לשם. אני לא יכולה יותר."

"את יכולה. את לא יודעת כמה את יכולה."

"אמא, בבקשה."

שושנה ראתה את הבת שלה נאבקת בחצץ המילים של עצמה וסיכמה בסבלנות, "אלונה, את תיסעי לסיני. אני רוצה מאוד את השמלה הזו, והדרך היחידה שהיא תגיע אליי היא שאת תיסעי ותאספי אותה."

ושוב אלונה חזרה אל המחשבה שכשאמא מבקשת מבת עזרה, היא יודעת מה היא עושה. והבת, כמה שהיא לא רוצה, היא תעשה את זה. היא סומכת על אימה ואוהבת אותה. ואמא שלה, קשת יום, בסך הכול רוצה מאוד שמלה.

ורק בדרך לסיני אלונה חזרה להתבלבל והרשתה למחשבה האחרת לעלות במוחה. אימה הקשיבה לכל מילה שלה, ולא סתרה ולא התנגדה, לא היתה כעוסה או חסרת סבלנות אלא לגמרי שלווה. ודווקא השלווה הזו היא שטרדה את לונה והעלתה בה את השאלה, האם שושנה מסכנת אותה, את בתה?

למרות זאת היא המשיכה בנסיעה.

אמא שלה ביקשה.

***

באוטובוס לאילת נרדמה וחלמה שהיא במערה בלי פנס. היא לא היתה בטוחה שהיא רוצה פנס, שהיא רוצה להתקדם. היא לא ידעה אם במערה יש פתח יציאה. דבר אחד היא הבינה — היא שותפה למשהו. אין לה מושג לְמה, אבל היא שותפה ועליה להסתתר, וגם אם תמצא את היציאה, אין ודאות שתפסע דרכה.

כשהתעוררה, עוד נותרה לה דרך ארוכה. היא נשענה על החלון וחשבה שהיא תמיד מתנגדת וזה בעצם לא נורא. הנסיעה לאילת ממוזגת ואפשר להביט בנוף, והשקט הזה שנכפה עליה הוא בכלל לא רע. לא רע.

כשעמדה בתור למוניות במעבר הגבול, פנתה אליה מישהי ואמרה, "אנחנו נוסעים לסנטה קטרינה, יש לנו מקום אחד למלא במונית, את רוצה להצטרף?" אלונה הביטה בה. האישה הצעירה היתה מבוגרת ממנה בשנים ספורות. "אני נוסעת עם בעלי וגיסי," היא הוסיפה, והשניים נדו בראשם. הם נשאו תרמילי גב גדולים ונעלו נעלי טיולים, אלונה נשאה מזוודה ונעלה כפכפים. זה יכול להיות נחמד, היא חשבה ונענתה.

עד שהגיעו לסנטה קטרינה כבר ידעה שהדס ועוז סטודנטים לבוטניקה, וארי, אחיו הצעיר והיחיד של עוז, הוא סטודנט לכלכלה. הם סיפרו שהם אוהבים טיולים ותכננו לטייל במסלולים באזור ההר הגבוה ושהזמינו חדרים במלון שבו היא תכננה לשהות. הם למדו שהיא בת יחידה, סטודנטית למשפטים שנסעה להתבודד קצת, להתרחק מעומס הלימודים והלחצים.

למחרת לא פגשה אותם. היא ירדה לחוף וספר בידה. על החוף היו פרושות מגבות, זוגות־זוגות או בקבוצות. המגבת שלה נפרשה בודדה. אלונה נכנסה למים, חזרה אל המגבת, פתחה את הספר וניסתה לקרוא, מתכנסת בתוך עצמה, נאבקת ללא תנועה במבוכה שפקדה אותה. אחר כך נרגעה ושקעה בקריאה. נותרו לה עוד שלושה ימים. בערב השלישי פגשה את הדס והבנים. הם הפצירו בה לטייל איתם למחרת. היא רצתה להצטרף, אבל השליח עם השמלה עדיין לא הגיע, לכן אמרה שהיא מהססת והם קבעו שאם תחליט להצטרף, היא תחבור אליהם למחרת בבוקר בלובי.

לקראת חצות נשמעה דפיקה בדלת, השליח והשמלה. היא נתנה לו את המעטפה מאמא שלה. השליח פתח אותה ומנה שטרות של מאה דולר שהיו מאוגדים בחבילה תפוחה. פיה יבש, אימה שילמה סכום עתק על שמלה, והיא, אלונה, הצטרפה בעל כורחה, לא, בעצם בהסכמה, לחגיגה. למה לא פתחתי את המעטפה כשקיבלתי אותה? נזפה בעצמה, אף שידעה שפשוט חששה מלגלות מה היא מכילה. אחר כך תהתה, מדוע אימה שילמה כל כך הרבה כסף על שמלה? הפעם היא תדרוש תשובות. היא מקווה. השליח הניח את האריזה על הכורסה, פתח אותה, פרש את השמלה ויצא. זהו, אלונה חשבה, רגע של הקלה.

למחרת הצטרפה לטיול. הם לבשו מכנסיים דקים עם כיסים בצידי הירך ונעלו נעלי טיולים. היא לבשה ג'ינס קצרים ונעלה סניקרס. הם היו מטיילים מנוסים, היא מעדה והחליקה והם עזרו לה. ככל שטיפסו לגובה השתרעו לעיניהם שדות יפהפיים של פרגים. אלונה שאלה מדוע מגדלים אותם במקום רחוק כל כך והם צחקו. "את מבינה שאלו לא פרחי נוי?" חייך ארי. "הבדואים מגדלים אותם הרחק מעיניהם של השוטרים המצרים."

"אני לא מאמינה, הם לא מפחדים להיתפס?"

"השוטרים המצרים לא עולים להר. הם לא יודעים על הגידולים."

***

בערב חזרה לחדרה, התבוננה בשמלה, והתפייסה עם אימה. השמלה היתה יפהפייה, עשויה מבד מבריק בצבעי טורקיז עזים. בחזייה הנוקשה נשזרו פייטים נוצצים. היא הניחה את השמלה על המיטה והביטה באריזה. תיבת האריזה היתה עשויה מחומר קשיח, צבועה שחור מבחוץ, ומפתיעה מבפנים. דפנותיה היו מרופדות צינורות־צינורות של בד בגוונים שונים. היא העבירה את ידה עליהם, סאטן עבה, איכותי, נעים וחלק למגע. איזו שמלה יקרה, אלוהים יודע אצל איזה מעצב היא הוזמנה, חשבה. היא פינתה מקום במזוודה, הרימה את תיבת האריזה והופתעה מכובד משקלה. זה לא הזמן להתבלבל, אמרה לעצמה, רק לתכנן את הדרך הביתה.

למחרת בבוקר יצאו ארבעתם בדרך חזרה. ארי, שהתנדב לעזור לה, הניף את המזוודה ושאל, מופתע, "מה יש לך שם? היא ממש כבדה."

רק כשהביאה את השמלה לאימה וראתה את שושנה שולפת את השמלה, מניחה אותה בצד ומתפנה לבדוק את התפרים בדופנה הפנימית של תיבת האריזה, רק אז, היא העזה להתבלבל שוב.

"זו השמלה שהזמנת?" שאלה.

"כן, זאת השמלה."

"והיא יפה בעינייך?"

שושנה נראתה לא קשובה.

"זה מה שרצית?" חזרה.

ואמא שלה כמו התעוררה, "כן זה מה שרציתי, היא יפה. יפה מאוד."

אלונה התנדנדה מרגל אל רגל. אמא שלה לא הצמידה את השמלה בהתלהבות לגופה, ולא עמדה מול המראה לבדוק אם הצבעים הולמים אותה, אלא רק מיששה את דופנה הפנימית של תיבת האריזה. אמא שלה לא שלחה אותה להביא רק שמלה.

***

ארבע שנים אחרי סיני, בלילה של סערה בצגראדה, אלונה שכבה ערה בחדרה והרהרה בתיבה, ובשמלה, וגם בשאלה אם אימה שלחה אותה על דעת עצמה, או אולי בכל זאת היה זה עמרם ששלח אותה. אולי... אולי אמא שלה מעורבת בעסקיו של עמרם באופן פעיל הרבה יותר ממה שידעה, ושניהם עשו יד אחת כדי שתיסע ותכננו יחד את סיפור השמלה משום שידעו שלונה תיסע אך ורק אם זה יהיה עבור אמא שלה עצמה.

בין ערות לשינה היא פרמה במחשבתה כדור צמר סבוך וסרגה אותו, מילה אחרי מילה, משפט אחרי משפט, לעוד אמת אחת. עמרם הוא שהכניס כספים לחשבון הבנק שלה. מדוע אינה כועסת עליו? כלומר היא כן כועסת, ובכל זאת אין היא חושבת על עמרם כלל. רק על אמא שלה.

כשהשתחררה מהצבא, הוא פתח על שמה חשבון השקעות בבנק בשווייץ. לשם כך היא חתמה על עשרות עמודים. עמרם עמד לצידה ומילא בהצהרת ההון העצמי סכום של שני מיליון דולר. אלונה החווירה, והוא הסביר שזו רק הצהרה, תנאי של הבנקאים לפתיחת החשבון, והוסיף שהשוויצרים לא בודקים נתונים מעבר למסמכים החתומים. עמרם רשם את שושנה כמוטבת במקרה של אסון, ואלונה חשה הקלה, לפחות היא דואגת לאמא שלה. אחר כך הגיעו הצ׳קים, והיא חתמה ושוב חתמה. "רק את יכולה לעזור לנו," אמרה לה אימה, והיא הקשיבה והאמינה שרק היא יכולה, ואפילו לא עלתה בה השאלה מדוע החשבונות על שמה ולא על שם אימה.

כך זה קרה.

***

בכל בוקר התעוררה לשגרת יומה, ובערב, הירוק לבש אפור וכוכבים ואורות צהובים דלקו בחלונות הבתים. היא היתה מאושרת, זהירה, לא מודה אפילו בפני עצמה עד כמה היא אוהבת את קוסטאס ואת החיים החדשים שבנתה.

ייתכן שהיתה ממשיכה כך, ללא כל הפרעה, אלמלא הרגע ההוא שבו חיכה לה בשער ביתה שליח עם מעטפה גדולה ולבנה שעליה רשום היה שם הולדתה. השליח יצא. רועדת, היא נכנסה לביתה והתיישבה ליד שולחן האוכל. מי יודע היכן היא נמצאת? מי שלח את המעטפה? שאלה את עצמה. כשנשימתה התייצבה, היא קרעה את שולי המעטפה.

לונה,

אל תיבהלי, אני יודע שאת גרה בצגראדה.

אני יודע שלא היתה לך ברירה. בלילה שבו נעלמת, כולנו חיפשנו אותך. התקשרנו לאימך וסיפרנו שאת נעדרת, היא חשבה שעד הערב תחזרי, שסתם רבנו, היא אפילו בדקה אם קיבלנו את העוגיות. עירבנו את המשטרה המקומית, אבל גם שכרנו מיד חברת חקירות פרטית. החוקר עלה על כל הסיפור מהר מאוד. הוא גילה את הדופן הכפולה בקופסת העוגיות, ואחר כך גם מצא את חשבונות הבנקים והחתימות המזויפות. הוא יעץ שאם שלומך חשוב לי, מוטב שלא אצור איתך קשר, משום שמעורבותך בפלילים היתה חמורה.

אני כותב לך היום כדי לומר שמחפשים אותך. שושנה נעצרה. מתנהלות חקירות סביבה וסביב עמרם. אני מניח שהם ינסו להפליל אותך.

בדקתי את האפשרויות והתייעצתי (תחת סודיות לקוח, כמובן) עם עורכי דין בארץ וביוון ואני מציע לך ומעודד אותך לבקש מעמד של עדת מדינה. בשלו התנאים לכך. החקירה נגד שושנה ועמרם נרחבת, ואין די הוכחות להעמידם לדין.

לונה, יש לך חלון הזדמנויות קצר. הזמן דוחק, הם יגיעו אלייך. את צריכה להחליט.

שלך,

ארי קמחי

אט־אט הניחה את הדפים על השולחן. חולשה אחזה בה. היא נשענה לאחור והרימה את עיניה אל הגינה. ניקולאס חרץ במקל קווים באדמה, קוסטאס ישב לצידו בכיסא נדנדה, כל גופו אומר שלווה.

אנחה עמוקה נפלטה מגרונה.

דקות ארוכות התבוננה בהם.

אחר כך הדליקה את המחשב וחיפשה טיסה.