סיכוי אחרון 2: כל המילים הנכונות

מעולם לא הייתי מעריץ גדול של מסעדות פיוז'ן אסייתיות. הן נוטות להיות מצועצעות, טרנדיות ובעיקר מגניבות בעיני עצמן, ובכל זאת אני כאן, במסעדת הפיוז'ן ג'יארי במנהטן. שוב. כי בעוד שאני אוהב מסעדות פחות מתחכמות, החבר הכי טוב שלי טדי וודקרופט אוהב את החברה שלו זויה, הבעלים של ג'יארי, מה שאומר שאנחנו מבלים כאן יותר מדי פעמים בחודש, אם שואלים אותי.

אני מרים את כוס הבירה שלי, לוגם עוד לגימה ומנסה להקשיב לשיחה שמתלהטת בין טדי לקיליאן קרואו, השותפים שלי בחברת 'בלמיור'. הם מנהלים איזה ויכוח סוער על הנפקות בבורסה ועל ערך מניות, ודנים בשאלה הסוערת שעל הפרק – האם אילון מאסק היה צריך לקנות את טוויטר או להישאר ממוקד בטסלה ובספייס אקס.

אכן, שאלה מהותית שמדירה שינה מעיני כולנו.

או שלא.

"כל אחד צריך להתעסק במה שהוא טוב בו," טדי פוסק בהחלטיות. "מאסק אולי גאון, אבל הוא גם משוגע על כל הראש."

"אולי הוא לא היה מגיע לאן שהגיע בלי להיות קצת משוגע," קיליאן מתעקש. "אנשים שלא מעיזים לצאת מהקופסה לא משיגים שום דבר בחיים."

קיליאן יודע דבר או שניים על יציאה מהקופסה. בגיל עשרים וארבע הוא אחד האנשים המבריקים שאני מכיר. הוא סיים את התיכון בגיל חמש־עשרה, עזב את האוניברסיטה בגיל שמונה־עשרה, הקים חברת סטארט־אפ, מכר אותה, הפך למיליונר ונכנס בתור שותף בחברה שהקמתי עם טדי, שאותו אני מכיר מאז שהיינו ילדים בני עשר. הספק לא רע לבחור בגילו.

"זה דבר אחד 'לצאת מהקופסה'," טדי מסמן מירכאות באצבעותיו, "ודבר אחר לגמרי להרוס חברה מהיסוד בתוך שבוע."

"טוויטר עדיין לא מתה," קיליאן מנופף בידו בביטול. "דבר איתי בעוד שנה."

"אתה תראה שצדקתי," טדי אומר בזלזול.

"בנים," הקול של זויה גורם לכולנו להרים את הראש אל היפהפייה האסייתית שלבושה בשמלה שחורה ארוכה וצמודה, נועלת נעלי עקב בצבע זהה ומניחה יד על הכתף של טדי. "אתם לא בעבודה. מספיק להתווכח."

טדי כורך את הזרוע שלו סביב מותנה של זויה ומביט בה בעיני כלבלב.

"סליחה, אהובה. הוויכוח הסתיים."

מובן שהוויכוח הסתיים. כי טדי עושה מה שזויה אומרת. תמיד. כשהם רק הכירו עוד טרחנו לצחוק עליו ולהבהיר לו שלאף אחד מאיתנו זה לא היה קורה, אבל שנתיים מאוחר יותר אנחנו לא מבזבזים את הזמן שלנו יותר. טדי מאוהב והוא עומד להציע לזויה נישואים, והיא עומדת להפוך לחלק מהמשפחה הלא ביולוגית שלנו, מה שאומר שצפויות לנו עוד הרבה מאוד ארוחות כאן, ועוד הרבה מאוד ערבים שבהם נשב ונצפה בחבר שלנו מתרפס.

"ילד טוב," זויה רוכנת ומדביקה נשיקה לשפתיו של טדי שנראה מרוצה מאוד. אני הייתי מת על המקום אילו מישהו היה קורא לי ילד בגיל עשרים ושמונה, אבל אני מניח שאהבה גורמת לאנשים מסוימים להסכים לדברים שנראים לי הזויים. וזו רק אחת הסיבות שאין לי חברה. רגשות הם דבר בלתי צפוי והפכפך, ואני מעדיף להשקיע את הזמן שלי בדברים שאפשר לשלוט עליהם. אנשים הם יצורים לא אמינים, ואני מעדיף לא לקחת את הסיכון. אני מסתדר מצוין עם דוחות כספיים, תחזיות כלכליות, הערכות סיכונים והשקעות, וקצת פחות עם בני אדם. כזה אני, ואני לא רואה שום סיבה להשתנות. לא סתם חלוקת התפקידים בחברה שלנו עובדת כל כך טוב. בתור איש הכספים, אני משאיר את הצד היצירתי לקיליאן, ואת עולם התכנות לטדי. התפקיד שלי הוא לשמור אותם בתוך המסגרת, לוודא שהם לא זורקים כסף על שטויות ושהחברה ממשיכה להתנהל באחריות. לא עבודה פשוטה בהתחשב בעובדה ששני אלה מעלים רעיונות מופרעים שלוש פעמים בשעה, אבל מישהו צריך לתפקד בתור המבוגר האחראי, ואני המישהו הזה.

"תסיים את האוכל, תיאודור," קיליאן מקניט את טדי, "אנחנו לא רוצים שזויה תיאלץ להאכיל אותך בכפית."

"אתה כל כך מצחיק," טדי לא מתרגש. כולנו רגילים לקשקושים של הבחור הצעיר בחבורה. "אני רואה שג'סי שחררה אותך מהרצועה שלה לערב אחד."

ג'סי, החברה של קיליאן, אוהבת להחזיק אותו קצר, מה שגורם להרבה מאוד חיכוכים בין שניהם. וזו סיבה מספר שבע מאות שבגללה אין לי חברה.

"ילדים," אני מניח ידיים על השולחן ודוחף את עצמי לעמידה, "עם כל הכבוד לאהבה שאני רוחש אליכם, אתם יכולים להמשיך בלעדיי."

"רק התחלנו!" קיליאן מוחה, ואני מניד בראשי.

"לך הביתה, בחור. ג'סי תשמח," אני מגניב אליו מבט, אבל הוא מגלגל את עיניו.

"ג'סי תאכל לי את הראש. אני מעדיף לחזור הביתה שיכור ולהירדם בזמן שהיא מתלוננת על החיים האיומים במחיצתי."

החיים של ג'סי רחוקים מלהיות איומים, וכולנו יודעים את זה. היא תפסה לעצמה ילד פלא מיליונר, והיא לא עומדת לשחרר אותו. אני צופה היריון לא מתוכנן בעתיד הקרוב, וככל הנראה גם טבעת אירוסין מפלצתית, חתונה גרנדיוזית ובית חדש, גדול ומפואר. הבחור עומד ליפול.

"תיהנו מהמשך הערב," אני נפרד מהם ופונה אל דלפק הקבלה לאסוף את הז'קט שלי. האביב מתארך השנה, ומזג האוויר עדיין קר בערבים, למרות כל החכמולוגים שמתעקשים ששינויי האקלים הם פיקציה של הממשל. אני אוסף את הז'קט ויוצא לרחוב. מנהטן שוקקת חיים בשעה תשע בערב, אבל אני רגיל אליה. אני אוהב אותה ואת היכולת להיטמע בהמון. בסופו של דבר כולנו נמלים קטנות ועסוקות שמתרוצצות ממקום למקום, כולנו גרגירי חול שעלולים להתעופף מכל משב רוח. שום דבר לא בטוח וקבוע, שום דבר לא מובן מאליו. רגע אחד אנחנו פה וברגע הבא כבר לא, וכל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לנסות להשיג כמה שיותר שליטה על המצב לפני שהיקום ייקח שליטה עלינו. לפני שהגורל יתערב. לפני יריית האקדח.

מחשבות מעיקות מתנסות להתגנב למוחי, ואני עושה מאמץ לסלק אותן ומנסה להזכיר לעצמי שברק לא מכה פעמיים באותו המקום כמעט אף פעם. סטטיסטית, המשפחה שלנו כבר חטפה את המכה שלה, וזו הייתה מכה שכמעט הרסה אותנו, אבל שרדנו אותה. כל אחד בדרכו.

אני מתקרב לשפת הכביש ומושיט יד קדימה כדי לעצור מונית, כשקול נשי חלש נשמע מאחוריי.

"סלי... חה, אדוני, אולי יש לך כמה דו... לרים לתת?"

אני מסתובב אל הדמות הלבושה מכנסי ג'ינס קצרצרים, טי־שירט לבנה שראתה ימים טובים יותר, ולרגליה סניקרס מלוכלכות, ובשנייה הבאה הדופק שלי מזנק. תיק גב קרוע תלוי על כתפה, השיער הבלונדיני שלה נראה כאילו לא נחפף כבר ימים, העיניים הירוקות שלה שקועות בחוריהן, והיד המושטת לעברי בתחנונים מציגה ציפורנים שבורות ולק מתקלף.

מה לעזאזל...

אני מכווץ את המצח בבלבול מוחלט.

"פייפר?"