כל המשפחות המאושרות

1

מסיבת ההטבלה שינתה כיוון כשאלברט קאזינס הופיע עם בקבוק ג'ין. פיקס פתח את הדלת בחיוך, והחיוך נשאר על פניו בזמן שהתאמץ למצוא את הקשר: אלברט קאזינס מפרקליטות המחוז הוא האיש שעומד על רצפת הבטון במרפסת החזית של ביתו. פיקס פתח את הדלת עשרים פעם בחצי השעה האחרונה - לשכנים ולידידים ולאנשים מהכנסייה ולאחותה של בוורלי ולכל אחיו ולהורים של שניהם ובעצם לכל תחנת המשטרה - אבל קאזינס היה ההפתעה היחידה. פיקס שאל את אשתו שבועיים קודם לכן למה לדעתה צריך להזמין למסיבת הטבלה כל אדם שהכירו אי-פעם, והיא אמרה לו שהוא מוזמן לעבור על רשימת המוזמנים ולומר לה את מי אפשר להוציא. הוא לא עבר על הרשימה, אבל אילו עמדה איתו בפתח הדלת עכשיו, הוא היה מצביע קדימה ואומר, אותו. לא שהיה לו משהו נגד אלברט קאזינס, היכרותו איתו הצטמצמה רק ליכולת לחבר שם לפנים. הוא לא הכיר אותו - לכן לא הזמין אותו. פיקס תהה אם קאזינס בא לביתו כדי לשוחח איתו על אחת החקירות: דבר כזה עדיין לא קרה, אבל איזה עוד הסבר יכול להיות?

אורחים התהלכו בחצר הקדמית, פיקס לא ידע אם משום שאיחרו להגיע או משום שהקדימו ללכת או אולי סתם מצאו מפלט בחוץ כי הבית היה צפוף מעל ומעבר למה שאיזשהו פקח כיבוי אש היה מאשר. אבל הוא היה בטוח שקאזינס בא בלי הזמנה, לבדו, ובידו בקבוק בשקית.

"פיקס", אמר אלברט קאזינס. הפרקליט גבה הקומה בחליפה ובעניבה הושיט יד.

"אֵל", אמר פיקס (אנשים באמת קוראים לו אֵל?), "אני שמח שהצלחת להגיע". הוא לחץ את ידו שתי לחיצות חזקות ושחרר.

"קפצתי רק לרגע", אמר קאזינס והביט באורחים שבפנים, כאילו ייתכן שלא יהיה לו מקום. המסיבה כבר עברה בבירור את נקודת האמצע - רוב הכריכים המשולשים הקטנים כבר נעלמו, וגם מחצית מהעוגיות. המפה מתחת לקערת הפונץ' הייתה ורדרדה ולחה.

פיקס זז הצידה כדי לאפשר לו להיכנס. "העיקר שהגעת", אמר.

"ברור", ענה קאזינס, אף שלהטבלה עצמה לא טרח, כמובן, להגיע.

דיק ספנסר היה התובע היחיד מהפרקליטות שפיקס הזמין. דיק היה פעם שוטר; הוא למד משפטים בלימודי ערב וקידם את עצמו בלי ליצור אצל חבריו הקודמים את ההרגשה שהוא טוב מהם. בין שדיק נהג בניידת ובין שעמד מול שופט, היה ברור מאין בא. קאזינס, לעומת זאת, היה עורך דין כמו כל עמיתיו - בפרקליטות, במשטרה ובמגזר הפרטי - ידידותיים כשהם צריכים משהו, אבל לא סביר שיזמינו שוטר לשתות איתם. ואם הזמינו, זה היה כנראה רק כי חשבו שהשוטר יודע משהו ולא מגלה. התובעים היו אלה שהתכבדו בסיגריות של אחרים כי הם מנסים להיגמל מעישון. השוטרים - שמילאו את הסלון ואת חדר האוכל וגלשו אל החצר האחורית, תחת חבלי הכביסה ושני עצי התפוז - לא ניסו להיגמל. הם שתו תה קר מהול בלימונדה ועישנו כמו סוורים בנמל.

אלברט קאזינס הושיט את השקית, ופיקס הציץ לתוכה. בפנים היה בקבוק ג'ין, בקבוק גדול. האורחים האחרים הביאו במתנה כרטיסי תפילה מאוירים, חרוזי תפילה מאם הפנינה או מהדורת כיס של כתבי הקודש, כרוכה בעור גדי לבן ומעוטרת בשוליים מוזהבים. חמישה מחבריו לעבודה, או חמש נשותיהם, התארגנו וקנו במשותף שרשרת ותליון צלב מאמייל כחול שבמרכזו פנינה זעירה, עדי יפהפה, מתנה מכוונת לעתיד.

"אז עכשיו יש לך בן ובת?"

"שתי בנות".

קאזינס משך בכתפיו, "מה אפשר לעשות".

"שום דבר", אמר פיקס וסגר את הדלת. בוורלי אמרה לו להשאיר אותה פתוחה כדי שייכנס אוויר, וזה רק הוכיח כמה ידעה על טבע האדם מנעוריו. לא משנה כמה אנשים יש בבית - לא משאירים דלת פתוחה.

בוורלי רכנה והציצה מן המטבח. לפחות שלושים איש עמדו ביניהם - כל שבט מֵלוני, כל משפחת דה-מָטֵאוֹ, קומץ נערי מזבח שחיסלו את מה שנותר מן העוגיות - אבל מבוורלי אי אפשר להתעלם. מהשמלה הצהובה הזאת.

"פיקס?" היא אמרה בקול רם כדי שיישמע למרות הרעש.

קאזינס הוא שהפנה את ראשו ראשון, וקאזינס נד בראשו אליה.

פיקס הזדקף באינסטינקטיביות, אבל הניח לרגע לחלוף. "תרגיש בבית", אמר לתובע מהפרקליטות והצביע על כמה חוקרי משטרה שעמדו ליד דלת ההזזה העשויה זכוכית וטרם פשטו את הז'קטים. "אתה מכיר פה הרבה אנשים". אולי הוא הכיר ואולי לא. את המארח קאזינס לא הכיר. פיקס פנה לאחור כדי לעבור בין האורחים, והם פינו לו דרך, וכשעבר נגעו בכתפו ולחצו את ידו ובירכו אותו במזל טוב. הוא השתדל לא לדרוך על אף אחד מהילדים, ובהם קרוליין, בתו בת הארבע, ששיחקו במשחק כלשהו על רצפת חדר האוכל, רבצו וזחלו כמו נמרים בין רגלי המבוגרים.

במטבח הצטופפו הנשים הנשואות. כולן צחקו ודיברו בקול רם מדי, ורק לוֹיס, השכנה מהבית הסמוך, הביאה תועלת והוציאה קערות מהמקרר. ווֹליס, חברתה הטובה ביותר של בוורלי, השתמשה בדופן הכרום המבריקה של הטוסטר כדי לתקן את השפתון שלה. ווליס הייתה רזה ושזופה מדי, כשהזדקפה הייתה גם מרוחה ביותר מדי שפתון. אימהּ של בוורלי ישבה ליד שולחן המטבח והתינוקת בחיקה. שמלת התחרה שלבשה התינוקת להטבלה הוחלפה בשמלה לבנה מעומלנת עם רקמת פרחים צהובים סביב הצווארון, כאילו הייתה כלה שהחליפה אחרי המסיבה את שמלת הכלולות בשמלת נסיעה. הנשים במטבח, כל אחת בתורה, כרכרו סביב התינוקת, כאילו תפקידן לשעשע אותה עד שיגיעו שלושת חכמי המזרח. אבל התינוקת לא השתעשעה. עיניה הכחולות היו מזוגגות, והיא בהתה באוויר לפניה, עייפה מהכול. מהומה כזאת, להכין כריכים ולקבל מתנות לכבוד ילדה שטרם מלאו לה שנה.

"כמה היא יפה", אמרה חותנתו לחלל החדר והעבירה את אצבעה על לחייהּ העגלגלה של הפעוטה.

"קרח", אמרה בוורלי לבעלה, "נגמר לנו הקרח".

"זאת הייתה המשימה של אחותך", אמר פיקס.

"אז היא נכשלה. אתה מוכן לבקש מאחד הבחורים ללכת לקנות? חם מדי למסיבה בלי קרח". היא קשרה את הסינר סביב צווארה אבל לא סביב מותניה, כדי לא לקמט את שמלתה. קווצות משערה הצהוב הותרו מתסרוקת הבננה וצנחו על עיניה.

"אם היא לא הביאה קרח, היא יכולה לפחות לבוא הנה ולהכין כמה כריכים". פיקס הביט היישר בווליס כשדיבר, אבל היא סגרה את השפתון במכסה והתעלמה ממנו. הוא התכוון להועיל, כי היה ברור שבוורלי עסוקה מעל לראש. בוורלי נראתה דווקא כמו טיפוס שיזמין קייטרינג לאירוע, אחת כזאת שתשב על הספה בזמן שאנשים אחרים יעבירו מגשים.

"בוני שמחה נורא לראות כל כך הרבה שוטרים בחדר אחד. אי אפשר לצפות ממנה לחשוב על כריכים", אמרה בוורלי, ואז הפסיקה לרגע את סידור גבינת השמנת והמלפפונים. מבטה ירד אל ידו. "מה יש בשקית?"

פיקס הרים את הג'ין, ואשתו המופתעת זיכתה אותו בחיוך ראשון לאותו יום, או לשבוע כולו.

"כשאתה שולח מישהו לחנות", אמרה ווליס, שהפגינה פתאום עניין בשיחה, "תגיד לו שיביא גם טוניק".

פיקס אמר שיקנה את הקרח בעצמו. הייתה חנות בהמשך הרחוב, ולא הייתה לו התנגדות לחמוק החוצה לרגע. השקט היחסי של השכונה, סדר הבתים החד-קומתיים ומדשאותיהם המוריקות, הצללים הדקים שהטילו עצי הדקל וניחוח פריחת התפוז חברו לסיגריה שעישן והשפיעו עליו השפעה מרגיעה. אחיו טום התלווה אליו, והשניים צעדו יחד בשתיקה חברית. לטום ולבטי כבר היו שלושה ילדים, כולן בנות. הם התגוררו באֶסקוֹנדידוֹ, והוא היה כבאי. פיקס החל להיווכח שזו דרכו של עולם - כשמתבגרים והילדים באים: פתאום הזמן נראה קצר יותר. האחים לא התראו מאז נפגשו כולם בבית ההורים והלכו למיסה בערב חג המולד, והפעם שלפניה הייתה כנראה כשנסעו לאסקונדידו להטבלה של אֵרין. מכונית סאנְבּים אדומה עם גג נפתח חלפה על פניהם, וטום אמר: "זאת". פיקס נד בראשו והצטער שלא ראה אותה ראשון, עכשיו יצטרך לחכות עד שיבוא משהו שהוא רוצה. בחנות הם קנו ארבע שקיות קרח וארבעה בקבוקי טוניק. הנער ליד הקופה שאל אם הם צריכים ליים, ופיקס הניע את ראשו לשלילה. לוס אנג'לס ביוני. לא לוקחים ליים אפילו בחינם.

פיקס לא הביט בשעון כשיצאו לחנות, אבל הערכת הזמן שלו הייתה טובה, כמו של רוב השוטרים. הם נעדרו עשרים דקות, עשרים וחמש לכל היותר. לא מספיק זמן בשביל שהכול ישתנה. אבל כשחזרו הדלת הייתה פתוחה, ובחצר לא הייתה נפש חיה. טום לא הבחין בהבדל, אבל ברור שכבאי לא יבחין, אם אין ריח של עשן - אין בעיה. בבית עדיין היו הרבה אנשים, אבל היה שם שקט יותר. פיקס הדליק את הרדיו לפני שהמסיבה התחילה, ורק עכשיו לראשונה שמע כמה צלילים. הילדים כבר לא זחלו על הרצפה בחדר האוכל, ונראה שאיש לא שם לב שהם נעלמו. כל תשומת הלב התרכזה בדלת המטבח הפתוחה, ולשם פנו שני האחים קיטינג עם הקרח. לוֹמֶר, השותף הקבוע של פיקס, חיכה להם והטה את ראשו לעבר האורחים. "הגעתם בדיוק בזמן", אמר.

המטבח היה צפוף מאוד כשיצאו, אבל עכשיו נדחקו בו פי שלושה יותר אנשים, רובם גברים.

אימהּ של בוורלי לא נראתה, וגם התינוקת נעלמה. בוורלי עמדה ליד הכיור ובידה סכין קצבים. היא חצתה תפוזים מערמה ענקית שהתגלגלה וכיסתה את הדלפק, ושני עורכי הדין מפרקליטות מחוז לוס אנג'לס, דיק ספנסר ואלברט קאזינס - בלי ז'קטים, בלי עניבות ובשרוולים מופשלים מעל למרפק - סובבו את חצאי התפוזים בשתי מסחטות מתכת. במצחים סמוקים ומיוזעים ובצווארונים פתוחים שכבר החלו להתכהות, הם עבדו כאילו ביטחון עירם תלוי בהכנת מיץ תפוזים.

בוני, אחותה של בוורלי, שעכשיו דווקא גילתה נכונות לעזור, תלשה את משקפיו של דיק ספנסר מפניו ומחתה אותם במגבת מטבח, אף כי לדיק הייתה אישה כשירה לחלוטין אי-שם בהתקהלות. דיק, שעיניו נחלצו מדוק הזיעה, ראה בו ברגע את פיקס ואת טום וקרא להם להביא את הקרח.

"קרח!" צעקה בוני, כי נכון, היה חום אימים, וקרח היה הדבר הכי טוב בעולם. היא שמטה את המגבת כדי לקחת מטום את שתי השקיות והניחה אותן על קליפות התפוזים הריקות שהיו מסודרות כגביעים בכיור. אחר כך לקחה את השקיות גם מפיקס, הרי הקרח היה באחריותה.

בוורלי הפסיקה לחתוך. "תזמון מושלם", היא אמרה. היא הכניסה כוס חד-פעמית לשקית הקרח הפתוחה, שלתה ממנה שלוש קוביות צנועות, כאילו ידעה את המידה המדויקת, ומזגה כמות קטנה - חצייה ג'ין וחצייה מיץ תפוזים - מן הקנקן המלא. היא הכינה כוס ועוד כוס, ואלה הועברו הלאה אל המטבח והחוצה אל ידיהם הממתינות של האורחים.

"הטוניק אצלי", אמר פיקס והביט בשקית האחת שעוד נותרה בידו. לא הייתה לו התנגדות לשום דבר, אבל הוא הרגיש שבזמן שלקח לו ולאחיו ללכת לחנות ובחזרה, הם נותרו מאחור איכשהו.

"עדיף מיץ תפוזים", אמר אלברט קאזינס והשתתק רק לרגע כדי לרוקן בעצמו את הכוס שהכינה לו בוני. בוני, שליבה היה נתון לשוטרים עד לפני רגע, הייתה מוכנה עכשיו להישבע אמונים לשני הפרקליטים.

"בשביל וודקה", אמר פיקס. סקרודרייברים. כל אחד יודע.

אבל קאזינס הטה את ראשו לעבר האיש קטן האמונה, ובוורלי הגישה מיד כוס לבעלה. היה אפשר לחשוב שהיא וקאזינס פיתחו ביניהם קוד סודי כלשהו. פיקס החזיק את הכוס בידו ונעץ מבט באורח הלא קרוא. שלושת אחיו היו בבית, והרבה גברים חסונים ממשטרת לוס אנג'לס, וכומר שארגן בשבתות פעילות אגרוף לנערים במצוקה, וכולם יגבו אותו אם יחליט לפנות מכאן תובע אחד מפרקליטות המחוז.

"צ'ירז!" אמרה בוורלי בקול נמוך, לא כברכה אלא כהוראה, ופיקס, שעדיין חשב שיש מקום לתלונה, הרים את הכוס החד-פעמית שלו.

האב ג'ו מייק מצא לו פיסת צל, התיישב על האדמה ונשען על הקיר האחורי של בית משפחת קיטינג. הוא הניח את כוס הג'ין והמיץ על ברכו, מעל מכנסי הכומר השחורים הבסיסיים שהנפיקה הכנסייה. הוא לא זכר אם זו כוסו הרביעית או השלישית, וזה גם לא הטריד אותו, כי הכמויות היו קטנות מאוד. הוא עשה מאמץ לנסח בראשו דרשה ליום ראשון הקרוב. הכומר רצה לספר לקהילה שלו, ולמעטים שלא נכחו בחצר האחורית בבית קיטינג, כיצד שוחזר כאן היום נס הלחם והדגים, אך לא מצא את הדרך לסחוט מהסיפור את האלכוהול. הוא לא האמין שהוא היה עד לְנס, איש לא יעלה על דעתו דבר כזה, אבל הוא ראה שאפשר להסביר מצוין כיצד יצא הנס אל הפועל בימיו של ישו. נכון שאלברט קאזינס הביא למסיבה בקבוק ג'ין גדול, אבל הוא בשום אופן לא היה גדול דיו למילוי כל הכוסות, לפעמים גם פעמיים ושלוש, וליותר ממאה אורחים, שכמה מהם רקדו במרחק מטר בלבד ממנו. ואמנם עצי הוולנסייה בחצר האחורית, שהופשטו זה עתה מפריים, כרעו קודם לכן תחת עומס התפוזים, אבל לא ייתכן שסיפקו את כל המיץ הנחוץ כדי להרוות את כל באי המסיבה. הדעה הרווחת היא שמיץ תפוזים לא הולך עם ג'ין, ומי בכלל ציפה לאלכוהול במסיבת הטבלה?

אילו הכניסו בני הזוג קיטינג את הג'ין לארון המשקאות שלהם, איש לא היה זוקף זאת לחובתם. אבל פיקס קיטינג נתן את הבקבוק לאשתו, ואשתו, שהלחץ לארח מסיבה מוצלחת התיש אותה, החליטה להתכבד במשקה, ואם היא מתכבדת במשקה, שיעזור לה אלוהים, כל האורחים מוזמנים להצטרף אליה. במובנים רבים, זה היה הנס של בוורלי קיטינג. אלברט קאזינס, האיש שהביא את הג'ין, הוא שהציע את הערבוב. לפני פחות משתי דקות ישב אלברט קאזינס ליד האב ג'ו מייק וסיפר לו שהוא מווירג'יניה ושאפילו אחרי שלוש שנים בלוס אנג'לס הוא עדיין המום משפע פרי ההדר התלוי על העצים. ברט - הוא אמר לכומר לקרוא לו ברט - גדל על תרכיז קפוא מעורב בקנקני מים, ובימים ההם אפילו לא ידע שאין לתרכיז שום קשר למיץ תפוזים. עכשיו ילדיו שותים מיץ סחוט טרי בלי לחשוב פעמיים, כמו שהוא שתה חלב בילדותו. הם סוחטים מיץ מהפירות שהם קוטפים מהעצים בחצר. הוא רואה שרירים חדשים מקשיחים את זרועה הימנית של טריסה, אשתו, מסיבוב התפוזים במסחטה, ואת הילדים מרימים את הכוסות ומחכים לעוד. הם רוצים רק מיץ תפוזים, אמר לו ברט. הם שותים מיץ כל בוקר עם הדגנים, וטריסה מקפיאה אותו בתבניות טאפרוור ונותנת לילדים קרטיבים לארוחה קלה אחר הצהריים, ובערב הוא וטריסה שותים מיץ על קרח עם וודקה או ברבן או ג'ין. זה מה שאנשים לא מבינים - לא משנה מה שמים בו, המיץ עצמו הוא מה שחשוב. "אנשים מקליפורנייה שוכחים את זה כי הם מפונקים", אמר ברט.

"נכון", הודה האב ג'ו מייק, כי הוא גדל באושֶנסַייד והתפלא שהאיש הזה מסוגל לקשקש כל כך הרבה על מיץ תפוזים.

הכומר, שמחשבותיו נדדו כמו היהודים במדבר, ניסה לשוב ולהתמקד בדרשה: בוורלי קיטינג ניגשה לארון המשקאות, שלא דאגה למלא אותו לקראת מסיבת ההטבלה, ומצאה שם שליש בקבוק ג'ין, בקבוק כמעט מלא של וודקה ובקבוק טקילה שג'ון, אחיו של פיקס, הביא ממקסיקו בספטמבר וטרם נפתח כי שניהם לא ידעו מה בדיוק עושים בטקילה. היא לקחה את הבקבוקים למטבח, והשכנים שגרו משני צידי הבית ומעבר לרחוב ושלושה אנשים שגרו לא רחוק הציעו לגשת הביתה לבדוק מה יש להם בארונות, וכשהשכנים הללו חזרו הם הביאו איתם לא רק בקבוקים אלא גם תפוזים. ביל וסוזי חזרו עם ציפית מלאה פירות שהם רצו הביתה לקטוף ואמרו שהם יכולים להביא עוד שלוש ציפיות מלאות, ומה שהם תרמו למסיבה לא הורגש כלל. אורחים אחרים עשו כמוהם, רצו הביתה ופשטו על עצי ההדר ועל מדפי האלכוהול הגבוהים שבמזווים שלהם. הם פרקו את השפע במטבח של משפחת קיטינג עד ששולחן המטבח נראה כמו צד אחורי של בר, והדלפק - כמו משאית פרי.

האם לא זה היה הנס האמיתי? גם המשיח כנראה לא שלף שולחן מזנון משרוולו הקדוש ולא הזמין את כולם להצטרף אליו ללחם ולדגים, אלא האנשים שהביאו את ארוחותיהם בנאדות עור - אולי מעט יותר מהנדרש למשפחתם אך ודאי שלא בכמות שדי בה להזין את ההמונים - האנשים האלה נהגו בנדיבות חסרת מורא בהשפעת המורה וחסידיו, וכמוהם הושפעו גם אורחי מסיבת ההטבלה הזאת מנדיבותה של בוורלי קיטינג, או אפשר שהושפעו מהמראה של בוורלי קיטינג בשמלה הצהובה, שערה הבהיר מגולגל מעלה בסיכות וחושף את עורפה החלק, ונעלם בגב השמלה הצהובה. האב ג'ו מייק לגם לגימה מהמשקה. ויאכלו כולם וישבעו ויישאו מן הפתותים הנותרים שנים עשר סלים מלאים. הוא הביט בכל הכוסות המונחות על השולחנות ועל הכיסאות, על האדמה, ברבות מהן נשארו לגימה או שתיים. אילו היו אוספים את כל השיירים, כמה היה להם? האב ג'ו מייק הרגיש שהוא קטנוני משום שלא הציע ללכת אל בית הכומר ולבדוק מה יש שם. במקום לנצל את ההזדמנות להשתתף באחוות קהילה, חשב איזה רושם יתקבל אם הכומר יראה לקהילתו כמה ג'ין הוא מסתיר.

האב ג'ו מייק הרגיש טפיחות קלות על חרטום הנעל, הרים את מבטו מברכו ומהגיגיו על תכולת כוסו וראה את בוני קיטינג. לא, לא נכון. אחותה נשואה לפיקס קיטינג, ולכן היא בוני-משהו-אחר. בוני-עם-שם-הנעורים-של-בוורלי.

"היי, האב ג'ו", היא אמרה. היא החזיקה ברפיון כוס כמו שלו בין האצבע לאגודל.

"בוני", הוא אמר, והשתדל שקולו יישמע כאילו אינו יושב על האדמה ושותה ג'ין. אם כי לא היה בטוח שזה ג'ין. יכול להיות שזה טקילה.

"רציתי לשאול אם אתה מוכן לרקוד איתי".

בוני-משהו לבשה שמלה עם חבצלות כחולות, שהייתה קצרה כל כך עד שהכומר תהה היכן הוא אמור להניח את מבטו, אולי כי כשהתלבשה הבוקר ככל הנראה לא הביאה בחשבון שגברים ישבו על הרצפה, ואילו היא תמשיך לעמוד. הוא רצה לומר כמו דוד מיושב בדעתו שהוא לא רוקד כי הוא כבר לא בכושר, אבל הוא לא היה די מבוגר להיות דוד שלה, ואפילו לא אבא שלה, למרות התואר "אב" שצירפה לשמו. אז הוא ענה בפשטות, "לא רעיון טוב".

ואם כבר מדברים על רעיונות לא טובים - בוני-משהו ירדה והתיישבה על עקביה. בלי ספק חשבה שאם היא והכומר יהיו בגובה העיניים, הם יוכלו לנהל שיחה אישית יותר, אבל היא לא חשבה לאן זה יביא את שולי שמלתה. תחתוניה היו כחולים. הם תאמו לחבצלות.

"תקשיב, העניין הוא שכולם נשואים", היא אמרה, בקול שלא התאים לתוכן דבריה. "דווקא לא אכפת לי לרקוד עם בחור נשוי כי ריקוד זה לא משמעותי לדעתי, אבל כולם הביאו את הנשים שלהם".

"והנשים שלהם כן חושבות שזה משמעותי". כעת הקפיד לנעוץ את עיניו בעיניה.

"נכון", היא אמרה בעצב ותחבה קווצת שיער חלק וערמוני מאחורי אוזנה.

ברגע ההוא הייתה לאב ג'ו מייק מעין התגלות: בוני-משהו צריכה לעזוב את לוס אנג'לס, או לכל הפחות לעבור לעמק סאן פרננדו, שבו לא מכירים את אחותה הגדולה, כי כשלא משווים אותה לאחותה, בוני היא בהחלט נערה מושכת. כשהן נמצאות יחד בוני היא פוני שטלנדי לצד סוס אציל, אבל עכשיו התחוור לו שאילו לא הכיר את בוורלי, המילה "פוני" כלל לא הייתה עולה על דעתו. מעבר לכתפה של בוני ראה את בוורלי קיטינג רוקדת בשביל הכניסה לבית עם שוטר שאינו בעלה, וארשת פניו של השוטר מעידה עליו שהוא בר מזל מאוד.

"בחייך", אמרה בוני בקול שהיה בין הפצרה לטרוניה, "אני חושבת שאנחנו שני האנשים הלא נשואים היחידים כאן".

"אם את מחפשת מישהו פנוי, אני לא עומד בדרישה".

"אני רק רוצה לרקוד", היא אמרה והניחה את ידה הפנויה על ברכו, זו שלא עמדה עליה כוס.

כיוון שהאב ג'ו מייק נזף בעצמו זה עתה על שהעדיף הופעה מכובדת על פני נדיבות אמת, הוא הבחין שהוא מתלבט. האם היה מקדיש אפילו שתי שניות למחשבה על הרושם שייצור אילו ביקשה המארחת לרקוד איתו? אילו השתופפה מולו בוורלי קיטינג במקום אחותה, עיניה הכחולות והרחוקות זו מזו קרובות כל כך לעיניו, ושמלתה מחליקה כלפי מעלה עד שהיה יודע מה צבע תחתוניה... הוא עצר וטלטל את ראשו טלטלה מהירה, לא מורגשת. לא מחשבה טובה. הוא ניסה לשוב להתמקד בלחם ובדגים, וכשגילה שהדבר נבצר ממנו, הרים אצבע. "אחד", אמר.

בוני-משהו חייכה אליו בהכרת טובה קורנת כל כך שהאב ג'ו מייק תהה אם אין זו הפעם הראשונה שהסב אושר לנפש חיה אחרת. הם הניחו את הכוסות ועשו כמיטב יכולתם למשוך זה את זה לעמידה, אבל התברר שהמשימה אינה פשוטה. לפני שעמדו על הרגליים היו זה בזרועות זה. ומשם כבר לא נדרש הרבה עד שבוני שילבה את ידיה מאחורי צווארו של ג'ו מייק ונתלתה עליו כמו פס הבד הארוך שהניח סביב צווארו כששמע וידויים. הוא הניח ידיים גולמניות על מותניה, במקום הצר שהצלעות התקמרו בו ופגשו את אגודליו. אם מישהו במסיבה הביט בהם, הוא לא הבחין בכך. אדרבה, השתלטה עליו התחושה שהוא בלתי נראה, שענן הלוונדר המסתורי שהתרומם משְׂער אחותה של בוורלי קיטינג מסתיר אותו מפני העולם.

האמת היא שבוני הצליחה לארגן לעצמה ריקוד אחד עוד לפני שגייסה את האב ג'ו מייק, אף כי בסופו של דבר לא יצא מזה אפילו חצי ריקוד. היא משכה את דיק ספנסר החרוץ מן התפוזים לרגע ואמרה לו שהוא חייב לצאת להפסקה ושחוקי האיגוד חלים גם על גברים שסוחטים תפוזים. דיק ספנסר הרכיב משקפיים עבים במסגרות קרן ששיוו לו מראה חכם, חכם הרבה יותר מזה של לוֹמֶר, שותפו של פיקס, שלא שם עליה, למרות העובדה שהיא נשענה עליו פעמיים וצחקה (דיק ספנסר היה חכם, הוא גם היה קצר רואי כל כך עד שבאותן פעמיים או שלוש שנפלו לו המשקפיים כשנאבק עם חשוד, הוא נשאר עיוור למעשה. האפשרות שייאבק עם אדם חמוש באקדח או בסכין בלי לראות דבר דרבנה אותו להתחיל ללמוד לימודי ערב ואחר כך בבית ספר למשפטים ולבסוף לעבור בהצטיינות את בחינות הלשכה). בוני לקחה את ידו הדביקה של ספנסר והובילה אותו החוצה אל הרחבה מאחור. מיד חגו שניהם במעגל רחב ונתקלו ברוקדים אחרים. זרועותיה הקיפו את גבו, והיא הרגישה כמה רזה הוא מתחת לחולצה, רזה יפה, רזה שיכול להיכרך פעמיים סביב בחורה. התובע השני, קאזינס, נראה טוב יותר, חתיך אפילו, אבל היא התרשמה שהוא מחזיק מעצמו יותר מדי. דיק ספנסר היה מותק בזרועותיה.

ובערך עד הנה התקדמה במחשבותיה כשהרגישה שיד חזקה לופתת את זרועה. עד כה השתדלה בכל מאודה להתמקד בעיניו של דיק ספנסר מאחורי המשקפיים, והמאמץ סחרר אותה, או משהו סחרר אותה. היא נאחזה בו בכוח. היא לא ראתה את האישה הקרבה. אילו ראתה אותה, אולי היה לבוני זמן לחמוק, או לפחות למצוא משהו חכם לומר. האישה דיברה בקול רם ומהיר, ובוני הקפידה לתפוס מרחק ממנה. וככה פתאום עזבו דיק ספנסר ואשתו את המסיבה.

"הולכים?" שאל פיקס כשהשניים חלפו על פניו בסלון.

"שים עין על המשפחה שלך", אמרה מרי ספנסר. פיקס ישב על הספה, ובתו הבכורה קרוליין הייתה שרועה על ברכיו וישנה שנת ישרים. הוא חשב בטעות שמרי החמיאה לו על שהוא משגיח על בתו. אולי היה מנומנם בעצמו. הוא ליטף את קרוליין בקלילות בשיפולי גבה, והיא לא זזה.

"לך לעזור לקאזינס", אמר דיק מעבר לכתפו, והם הסתלקו בלי הז'קט והעניבה שלו, בלי להגיד שלום לבוורלי.

אלברט קאזינס לא הוזמן למסיבה. ביום שישי חלף דיק ספנסר על פניו במסדרון בית המשפט. דיק שוחח עם שוטר שקאזינס לא הכיר, אבל נראה לו מוכר ככל השוטרים. "להתראות ביום ראשון", אמר השוטר, וכשהתרחק, שאל קאזינס את ספנסר, "מה יש ביום ראשון?" דיק ספנסר הסביר שפיקס קיטינג הזמין אותו למסיבת הטבלה.

"פעם ראשונה?" שאל קאזינס והביט בקיטינג שהתרחק במסדרון במדיו הכחולים.

"שנייה".

"כולם עושים מסיבת הטבלה לילד שני?"

"קתולים", אמר ספנסר ומשך בכתפיו. "הם מתים על הדברים האלה".

קאזינס אמנם לא חיפש מסיבה להידחף אליה, אבל השאלה גם לא הייתה תמימה לחלוטין. הוא שנא את ימי ראשון, וכיוון שימי ראשון נחשבו לימי משפחה, הזמנות לאירועים בימים אלה היו נדירות. בימי חול כבר היה מעבר לדלת כשילדיו התעוררו. הוא ליטף את ראשיהם, השאיר כמה הוראות לאשתו והסתלק, וכשחזר בלילה הם כבר ישנו או היו בדרך לישון. כשראשי ילדיו היו על הכרית, הם היו יקרים לליבו, חיוניים, וכך חשב עליהם מיום שני בבוקר ועד שבת עם שחר. אבל בשבתות הם התעקשו להתעורר מוקדם. קאל והולי הטילו את עצמם עליו עוד לפני שאור היום הספיק לחדור מבעד לתריסי הפלסטיק המורדים, וכבר היו בעיצומו של ריב על משהו שקרה בשלוש הדקות שעברו מאז התעוררו. התינוקת התחילה למשוך את עצמה מעל סורגי המיטה ברגע ששמעה שאחיה קמו - זה היה התעלול החדש שלה - ואת מה שחסר לה במהירות, השלימה בדבקות במשימה. היא הטילה את עצמה על הרצפה אם טריסה לא מיהרה לתפוס אותה בזמן, אבל טריסה כבר הייתה ערה וממש ברגע זה הקיאה. היא סגרה את הדלת לשירותים ופתחה את הברז כדי שלא ישמעו אותה, אבל קולות הקאה רצופים מילאו את חדר השינה. קאזינס ניער מעצמו את ילדיו הגדולים, וגופיהם הסבוכים וחסרי המשקל נחתו על כיסוי המיטה שהיה מקופל למרגלות המיטה. הם שבו והסתערו עליו בצווחות צחוק, והוא לא היה יכול לשחק איתם ולא רצה לשחק איתם ולא רצה לקום ולקחת את התינוקת, אבל לא הייתה לו ברירה.

ומשם נמשך היום. טריסה אמרה משהו כמו שזה לא בסדר שהיא לא יכולה ללכת לסופרמרקט לבדה או שהשכנים בפינת הרחוב הזמינו אותם לפיקניק בחצר, ושגם בפעם הקודמת הם לא הלכו. ילד צווח כל רגע, תחילה כל אחד בנפרד, אחר כך בדואט והשלישי בהמתנה, ולבסוף שלושתם יחד. אחר כך שניים נרגעו כדי להתחיל את המחזור מחדש. התינוקת נפלה היישר על דלת ההזזה העשויה זכוכית בחדר המשפחה ופתחה את המצח עוד לפני ארוחת הבוקר. טריסה התיישבה על הרצפה כדי להדביק לה פרפרי פלסטר זעירים ושאלה את ברט אם הוא חושב שהיא צריכה תפרים. ברט לא היה מסוגל לראות דם. הוא הסב את מבטו ואמר לא, לא תפרים. הולי בכתה כי התינוקת בכתה, ואמרה שכואב לה הראש. קאל נעלם בלי להשאיר עקבות. אבל הצרחות של אחיותיו או של הוריו החזירו אותו בריצה בדרך כלל. קאל נהנה ממהומות. טריסה, שאצבעותיה הוכתמו בדמה של התינוקת, הביטה בבעלה ושאלה לאן קאל נעלם.

כל השבוע בוסס קאזינס בקרב סרסורים, בעלים מכים וגנבים קטנים. הוא נתן את כל כולו לשופטים משוחדים ולחברי מושבעים רדומים. הוא אמר לעצמו שבסוף השבוע יפנה את גבו לכל הפשע בלוס אנג'לס ויתמסר לילדיו הלבושים פיג'מות ולאשתו בתחילת הריונה, אבל הצליח להחזיק מעמד רק עד שבת בצהריים, ואז אמר לטריסה שהוא חייב לסיים עבודה במשרד לפני הדיון הראשון ביום שני. מצחיק, אבל הוא באמת הלך לעבודה. בפעמיים או שלוש שחמק אל חוף מנהטן לאכול נקניקייה בלחמנייה ולפלרטט עם הנערות בחזיית ביקיני ושורטס קרועים זעירים הוא נצרב בשמש, וטריסה מיהרה להעיר על כך. לכן הלך למשרד וישב בין האנשים שבמחיצתם ישב כל השבוע. הם נדו בראשיהם זה אל זה ברצינות והספיקו בשלוש–ארבע שעות עבודה בשבת אחרי הצהריים יותר מבכל יום אחר.

אבל ביום ראשון זה כבר לא בא בחשבון, לא עם הילדים ולא עם האישה ולא עם העבודה, ולכן דלה מזיכרונו את מסיבת ההטבלה שלא הוזמן אליה. טריסה הביטה בו, ופניה אורו לרגע. בת שלושים ואחת, ונמשים עדיין פזורים על גשר אפה ועל לחייה. לא פעם אמרה שהלוואי שהם היו לוקחים את הילדים לכנסייה, אפילו אם הוא לא מאמין בכנסייה ובאלוהים. היא חשבה שזה יעשה טוב למשפחה, ושאולי המסיבה הזאת היא מקום טוב להתחיל בו. הם יכולים ללכת כולם יחד.

"לא", הוא אמר, "זה אירוע של העבודה".

היא מצמצה, "מסיבת הטבלה?"

"הבחור הוא שוטר". הוא קיווה שלא תשאל מה שם השוטר, כי באותו רגע לא הצליח להיזכר בו בשום אופן. "תקשיבי, הוא מין עסקן כזה, כל המשרד הולך. אני צריך רק להראות נוכחות".

היא שאלה אותו אם התינוק הוא בן או בת, ואם יש לו מתנה. קול התנפצות וקרקוש קערות מתכת נשמע מן המטבח מיד לאחר מכן. הוא לא חשב על מתנה. הוא ניגש אל ארון המשקאות והוציא בקבוק ג'ין מלא. הוא לא רצה להביא בקבוק גדול כל כך, אבל ברגע שראה שהפקק חתום, נפל הפור.

וכך מצא את עצמו במטבח של פיקס קיטינג, סוחט תפוזים במקום דיק ספנסר, שנטש את עמדתו למען פרס ניחומים בדמות אחותה הלא מרשימה של הבלונדה. הוא יישאר עד הסוף ויוכיח את עצמו בתקווה לזכות בבלונדה עצמה. הוא יסחט כל תפוז במחוז לוס אנג'לס אם זה מה שיידרש. בעיר הזו שהמציאה את היופי, היא הייתה כנראה האישה היפה ביותר שדיבר איתה אי-פעם, בוודאי האישה היפה ביותר שעמד לידה במטבח. יופייה היה המטרה, כן, אבל מעבר לזה: הלם קטן פעם בין אצבעותיהם בכל פעם שהעבירה לו עוד תפוז. הוא הרגיש בו כל פעם, זיק חשמלי ממשי לא פחות מהתפוז עצמו. הוא ידע שלהתחיל עם אישה נשואה זה רעיון רע, ובייחוד אם נמצאים בביתה של האישה ובעלה, ובעלה הוא שוטר והמסיבה היא חגיגה לכבוד לידת בתו השנייה של השוטר. קאזינס הבין את כל זה, אבל בזמן שהמשקאות נערמו, הוא אמר לעצמו שפועלים פה כוחות גדולים יותר. הכומר ששוחח איתו קודם לכן ברחבה שבחצר האחורית היה שתוי פחות ממנו, והכומר אמר בפירוש שמשהו יוצא דופן מתרחש כאן. לומר שמשהו יוצא דופן מתרחש כאן כמוהו כאמירה שהכול פתוח. קאזינס הושיט את ידו השמאלית אל הכוס והשתהה רגע כדי לסובב את ידו הימנית, כפי שראה את טריסה עושה. השרירים בידו התכווצו.

פיקס קיטינג עמד בפתח והתבונן בו כאילו ידע בדיוק מה חולף בראשו. "דיק אמר לי שאני במשמרת", אמר. השוטר לא היה גבר גדול במיוחד, אבל היה ברור שהקפיץ שלו מתוח מאוד, שהוא אדם שרגיל לחפש תגרות. כל השוטרים האירים הם כאלה.

"אתה המארח", אמר קאזינס. "אתה לא צריך להיות תקוע פה ולהכין מיץ".

"אתה אורח", אמר פיקס והרים סכין, "אתה צריך לצאת ליהנות".

אבל קאזינס לא הרגיש נוח בקרב קהל. אילו הייתה טריסה גוררת אותו למסיבה כזאת, לא היה מחזיק מעמד אפילו עשרים דקות. "אני יודע במה אני טוב", הוא אמר, הסיר את החלק העליון מהמסחטה, שטף את שיירי הציפה מחריצי המתכת העמוקים ושפך את המיץ שבקערית אל קנקן פלסטיק ירוק. זמן-מה עבדו השניים זה לצד זה בלי לומר דבר. קאזינס תעה בחלום בהקיץ על אשתו של הגבר האחר. היא רכנה מעליו, ידה הייתה על פניו, ידו טיפסה על ירכה, ולפתע פיקס אמר, "נראה לי שהבנתי מה קורה".

קאזינס הפסיק. "מה?"

פיקס חתך תפוזים, וקאזינס ראה שהוא מקרב את הסכין אליו במקום להרחיק אותו.

"זאת הייתה גנבת רכב".

"מה הייתה גנבת רכב?"

"משם אני מכיר אותך. ניסיתי לחבר את הנקודות מאז שהגעת. זה קרה לדעתי לפני שנתיים. אני לא זוכר את השם של הבחור, אבל הוא תמיד גנב מכוניות אל-קמינו אדומות".

קאזינס לא זכר פרטים של גנבות רכב אלא אם כן אירעו בחודש האחרון, ואם היה עסוק מאוד, זכר לפעמים רק שבוע לאחור. גנבות רכב היו הלחם והחמאה. לולא גנבי הרכב בלוס אנג'לס, היו השוטרים והתובעים משחקים ברידג' לזוגות ליד השולחן כל היום וממתינים לידיעה על רצח. הגנבות התמזגו לרצף אחד - כמה מהמכוניות נמכרו ברגע שנמצאו, כמה מהן הועברו למשחטת רכב - שום גנבה לא נחרתה בזיכרון יותר מהבאה אחריה, חוץ מהאיש שגנב רק אל-קמינו אדומות.

"ד'אגוסטינו", אמר קאזינס וחזר על השם כי לא היה לו צל של מושג מאין צץ פרי הזיכרון המסוים הזה. היום כולו היה כזה, חסר פשר.

פיקס הנהן בהערכה. "יכולתי לשבת כאן כל היום ולא להיזכר בשם. אבל אני זוכר את האיש. הוא חשב שהוא הוכיח שהוא ברמה, שאם הוא מגביל את עצמו לרכב המסוים הזה, זה מוכיח שיש לו סטייל".

לרגע הרגיש קאזינס שיש לו ראייה כמעט על-חושית, כאילו התיק פתוח לפניו. "הסנגור הציבורי טען שהחיפוש היה לא חוקי. כל המכוניות היו באיזה מין מחסן". הוא הפסיק לסובב את התפוזים הלוך ושוב ועצם עיניים בניסיון להתרכז. זה נעלם. "אני לא זוכר".

"באזור אנָהַיים".

"בזה בשום אופן לא הייתי מצליח להיזכר".

"אז זהו זה", אמר פיקס, "זה היה התיק שלך".

אבל עכשיו הכול נשכח, וקאזינס לא זכר אפילו את התוצאה. מילא הסנגור והפשע ומי בכלל זוכר את השוטרים, אבל את פסקי הדין הוא זכר בבהירות של מתאגרף שזוכר מי הפיל אותו בנוקאאוט ואת מי הוא שיתק. "הוא חטף מאסר", הימר קאזינס, כי האמין שאם עבריין אידיוט עד כדי כך שהוא גונב רק אל-קמינו אדומות בטוח-בטוח שהוא חטף מאסר.

פיקס הנהן והשתדל לא לחייך, אבל חייך בכל זאת. ברור שהוא קיבל מאסר. עם מעט דמיון פרוע אפשר לומר שהם עשו את זה יחד.

"אז אתה היית החוקר", אמר קאזינס והצליח לדמות אותו באותה חליפה חומה שכל החוקרים לובשים לבית המשפט, כאילו יש רק חליפה אחת והם חולקים בה.

"מעצרים", ענה פיקס, "עכשיו אני בתור לקידום לחוקר".

"יש לך כרטיס מוות?" שאל קאזינס כדי להרשים אותו, בלי להבין למה הוא רוצה להרשים אותו. אמנם הוא תובע זוטר בפרקליטות, אבל הוא יודע איך שוטרים מציינים את השלבים לקראת קידומם. אלא שפיקס התייחס לשאלה כפשוטה. הוא ניגב את ידיו, הוציא את ארנקו מהכיס האחורי ופשפש בין השטרות.

"יש ארבעה עשר לפניי בתור", הוא נתן את הרשימה לקאזינס, וזה ניגב ידיים לפני שלקח אותה.

על פיסת הנייר המקופלת היו רשומים יותר מארבעה עשר שמות, קרוב יותר לשלושים, ו"פרנסיס זֶייביר קיטינג" היה מודפס בתחתית, אבל על מחצית מהשמות נמתח קו, כלומר פיקס קיטינג אכן מתקדם. "אלוהים", אמר קאזינס, "כל אלה מתים?"

"לא מתים". פיקס לקח בחזרה את הרשימה כדי לבדוק את השמות מתחת לשורות הישרות העבות. הוא הרים אותה אל האור במטבח. "טוב, שניים–שלושה כן. השאר כבר קודמו או עברו מפה או נשרו מהמשטרה. לא משנה, הם כבר לא בתור".

שתי נשים מבוגרות במיטב שמלות הכנסייה שלהן ובלי כובעים נשענו על מסגרת הדלת הפתוחה זו מול זו. כשפיקס הביט בהן, הן נופפו אליו בבת אחת.

"הבר עוד פתוח?" שאלה הקטנה מהשתיים. היא התכוונה להישמע רצינית, אבל המשפט נשמע מתחכם מאוד עד שהיא שיהקה בגיחוך, וגם חברתה פרצה בצחוק.

"אימא שלי", אמר פיקס לקאזינס והצביע על הדוברת, ואחר כך הצביע על השנייה, בלונדינית דהויה שארשת פניה לבבית ושמחה. "חותנתי. תכירו את אַל קאזינס".

קאזינס ניגב את ידו בפעם השנייה והושיט אותה אל האחת ולאחר מכן אל רעותה. "ברט", הוא אמר, "מה תשתו, גבירותיי?"

"מה שנשאר לך", אמרה החותנת. הוא הבחין בדמיון קל שבקלים לבתה: בתנוחת הכתפיים המשוכות לאחור, באורך הצוואר. פשע מה שהזמן עושה לנשים.

קאזינס לקח בקבוק ברבן, הבקבוק הקרוב ביותר אל ידו, וערבב שני משקאות. "מסיבה נהדרת", אמר, "כולם ממשיכים ליהנות?"

"לדעתי הם חיכו יותר מדי זמן", אמרה אימו של פיקס ולקחה את המשקה.

"את רואה שחורות", אמרה לה המחותנת בחיבה.

"אני לא רואה שחורות", תיקנה האם, "אני זהירה. צריך לדעת להיזהר".

"חיכו לְמה?" שאל קאזינס והגיש את המשקה השני.

"להטבלה", ענה פיקס, "היא פחדה שהתינוקת תמות לפני שנטביל אותה".

"התינוקת שלך הייתה חולה?" הוא שאל את פיקס. קאזינס חונך על ברכי הכנסייה האפיסקופלית, אבל התרחק ממנה. למיטב ידיעתו, תינוקות אפיסקופלים מתים מתקבלים לגן עדן ללא דרישות נוספות.

"היא בריאה ושלמה", אמר פיקס, "מושלמת".

אימו של פיקס משכה בכתפיה. "אתה לא יכול לדעת. אתה לא יכול לדעת מה קורה בתוך תינוק. אותך ואת האחים שלך הטבילו לפני שהייתם בני חודש. אני דאגתי לזה. אבל הילדה הזאת", אמרה וכיוונה את דבריה אל קאזינס, "כמעט בת שנה. אפילו שמלת ההטבלה של המשפחה כבר לא התאימה לה".

"כן, זאת באמת בעיה", אמר פיקס.

אימו משכה בכתפיה. היא שתתה את המשקה עד תומו וניערה את הכוס החד-פעמית הריקה לפניה כאילו נפלה פה טעות כלשהי. הקרח נגמר, והקרח היה הדבר היחיד שריסן את השותים. קאזינס לקח ממנה את הכוס ומילא אותה שוב.

"מישהו לקח את התינוקת", אמר פיקס לאימו. לא שאלה, רק אישור עובדה.

"את המה?" היא שאלה.

"את התינוקת".

היא חשבה רגע בעיניים עצומות למחצה והנהנה, אבל השנייה היא שענתה, החותנת. "מישהו", אמרה בנעימה נטולת סמכות.

"למה", אמרה אימו של פיקס, שלא גילתה שום עניין בשאלת התינוקת, "גברים מוכנים לעמוד יום שלם במטבח ולערבב משקאות ולסחוט תפוזים בשביל המשקאות האלה אבל לא מוכנים להכניס רגל למטבח בשביל להכין אוכל?" היא מיקדה את מבטה בבנה.

"אין לי מושג", אמר פיקס.

אימו החזירה את מבטה אל קאזינס, אבל הוא רק ניענע את ראשו לשלילה. שתי הנשים הסתובבו בבת אחת בחוסר שביעות רצון וחזרו אל המסיבה עם הכוסות ביד.

"יש משהו במה שהיא אמרה", אמר קאזינס. הוא בשום אופן לא היה עומד פה ומכין כריכים, אם כי הרגיש שכריך היה מועיל לו כעת, שהוא רוצה כריך, ולכן מזג לעצמו עוד כוס.

פיקס שב אל עסקי הסכין והתפוז. הוא היה אדם זהיר, והוא לא נחפז. גם כשהוא שתוי הוא לא יחתוך לעצמו אצבע. "יש לך ילדים?" הוא שאל.

קאזינס הנהן, "שלושה ושליש".

פיקס שרק, "אתה עסוק מאוד".

קאזינס שאל את עצמו אם הוא התכוון עסוק כי הוא רץ אחרי ילדים, או עסוק כי הוא מזיין את אשתו. לא משנה כך או כך. הוא הניח עוד קליפת תפוז בכיור שעלה על גדותיו מרוב קליפות תפוזים וסובב את שורש כף ידו.

"תעשה הפסקה", אמר פיקס.

"עשיתי".

"אז תעשה עוד אחת. יש מספיק מיץ בינתיים, ולפי השתיים האלה, עוד מעט רוב האנשים כאן לא יצליחו למצוא את הדרך למטבח".

"איפה דיק?"

"הוא הלך, ברח מפה עם אשתו".

ברור, הרהר קאזינס, ומראה אשתו שלו הבזיק מול עיניו, בית המשוגעים המצווח של ביתו. "מה השעה בכלל?"

פיקס הביט בשעונו, ז'יראר-פֶּרגוּ, שעון יפה מדי לשוטר. השעה הייתה שלוש ארבעים וחמש, שעתיים מאוחר יותר מהערכת הזמן הפרועה ביותר של כל אחד משניהם.

"אלוהים, אני חייב לזוז", אמר קאזינס. הוא היה די בטוח שאמר לטריסה שיהיה בבית בשתים עשרה לכל היותר.

פיקס הנהן. "כל מי שנמצא בבית הזה והוא לא אשתי או הבנות שלי חייב לזוז. אבל תעשה לי טובה לפני כן - תחפש את התינוקת. תבדוק אצל מי היא. אם אני יוצא לשם עכשיו, כולם ירצו לדבר איתי, ואני לא אמצא אותה לפני חצות. תעשה סיבוב מהיר, אתה מוכן? תבדוק שאף שיכור לא השאיר אותה על איזה כיסא".

"איך אני אדע שזאת התינוקת שלך?" שאל קאזינס. עכשיו כשחשב על זה, הוא בעצם לא ראה תינוקת במסיבה, ועם כל האירים האלה פה אמורים להיות תינוקות בכל פינה.

"זאת התינוקת החדשה", אמר פיקס, וקולו נעשה חד לפתע, כאילו קאזינס הוא אידיוט, כאילו בגלל זה אנשים מסוימים נאלצים להיות עורכי דין במקום שוטרים. "זאת התינוקת בשמלה החגיגית, זאת שהמסיבה לכבודה".

קהל האורחים נע סביב קאזינס, האיר לו פנים, הקיף אותו, הדף אותו קדימה. בחדר האוכל נשארו רק צלחות עירומות, לא נשאר אף קרקר ואף מקל גזר אחד לרפואה. השיחות והמוזיקה וצחוק השיכורים התמוססו לגוש צליל אחד חסר פשר, ומדי פעם התמלטו ממנו מילה או משפט ברורים - מתברר שבמשך כל הזמן שהוא דיבר, היא הייתה אצלו בתא המטען. במסדרון רחוק שלא ראה, אישה צחקה חזק כל כך עד שהחלה להתנשף מחוסר אוויר וקראה, די! די! הוא ראה ילדים, הרבה ילדים. כמה מהם הוציאו כוסות מבין אצבעות המבוגרים שלא השגיחו בהם ורוקנו אותן. הוא לא ראה תינוקות. החדר היה חם מדי, והחוקרים פשטו את הז'קטים וחשפו אקדחי שירות מחוברים לחגורה או מוכתפים ברצועה תחת הזרוע. קאזינס התפלא איך לא הבחין עד כה שחצי מהנוכחים חמושים. הוא יצא מבעד לדלתות הזכוכית אל החצר האחורית והרים את מבטו אל קרני השמש המאוחרת שהציפו את פרוור דָאוּני. בשמיים לא נראה אפילו ענן אחד. שמיים שמעולם לא היה בהם ענן ולעולם לא יהיה בהם ענן. הוא ראה את ידידו הכומר עומד דומם כאבן ומחזיק את האחות הקטנה בזרועותיו כאילו רקדו זמן רב כל כך עד שנרדמו בעמידה. גברים ישבו בכיסאות מתקפלים ושוחחו עם גברים אחרים, רבים מהם עם נשים על ברכיהם. הנשים, כל אלה שראה, חלצו נעליים בשלב זה או אחר, וקרעו את גרבי הניילון. אף לא אחת מהן החזיקה תינוקת, וגם בשביל הכניסה לא נראתה תינוקת. קאזינס נכנס אל מוסך החניה של הבית והדליק אור. סולם היה תלוי על שני ווים, ופחיות צבע נקיות עמדו מסודרות לפי גודל על מדף. היו שם את, מגרפה, כבלים מאריכים מגולגלים, כוננית של כלי עבודה, מקום לכול והכול במקומו. על רצפת הבטון הנקייה חנתה מכונית פז'ו נקייה, כחולה וכהה. לפיקס קיטינג היו פחות ילדים ושעון יפה יותר ומכונית מתוצרת חוץ ואישה הרבה יותר יפה. הבחור עוד אפילו לא הגיע לדרגת חוקר. אילו טרח מישהו לשאול אותו באותו הרגע, היה קאזינס אומר שזה נראה חשוד.

ובערך ברגע שהחל להקדיש תשומת לב אמיתית למכונית, שנראתה סקסית איכשהו רק בזכות היותה צרפתית, הוא נזכר שהתינוקת איננה. הוא חשב על ג'נט, התינוקת שלו, שזה עתה למדה ללכת. אתמול היא נחבלה במצחה בהתנגשות חזיתית עם דלת הזכוכית, הפלסטרים נותרו במקומם, והוא נזכר שתפקידו להשגיח עליה, ונחרד. ג'נט הקטנה, לא היה לו מושג איפה הוא השאיר אותה! טריסה אמורה לדעת שהוא לא מסוגל לעמוד בקצב של התינוקת. אסור לה להטיל עליו כזה דבר. אבל כשיצא ממוסך החניה כדי לחפש אותה, וליבו הלם בין צלעותיו כאילו ביקש ללכת לפניו, הוא ראה את אורחי המסיבה של פיקס קיטינג. הסדר הנכון של היום שב אליו, והוא המשיך לעמוד רגע נוסף ונאחז בדלת בתחושה של אווילות והקלה גם יחד. הוא לא איבד דבר.

כשחזר והביט בשמיים ראה שהאור משתנה. הוא יאמר לפיקס שהוא חייב ללכת הביתה, יש לו ילדים משלו לדאוג להם. הוא נכנס הביתה לחפש שירותים ומצא שני חדרי ארונות. כשהגיע לשירותים התיז מים על פניו ויצא. בקצה המסדרון הייתה עוד דלת. הבית לא היה גדול, אך נדמה שנבנה כולו מדלתות. הוא פתח את הדלת שלפניו וראה שהאור בפנים עמום. התריסים היו מורדים. זה היה חדר בנות - שטיח ורוד, טפט שבפס הוורוד בקצהו מצוירות ארנבות שמנמנות. גם בביתו היה חדר דומה, חדרן של הולי ושל ג'נט. בפינה ראה שלוש ילדות קטנות ישנות במיטת נוער רחבה, רגליהן שלובות אלה באלה, אצבעותיהן מפותלות זו בשערה של זו. רק את בוורלי קיטינג לא ראה משום-מה. היא עמדה ליד שולחן החתלה עם התינוקת. בוורלי הביטה בו, זיהתה אותו, וחיוך נפרש על פניה.

"אני מכירה אותך", היא אמרה.

היא הפתיעה אותו, או ליתר דיוק יופייה הוא שהפתיע אותו, שוב. "סליחה", אמר והניח יד על הדלת.

"אתה לא תעיר אותן", היא הטתה את ראשה אל הילדות. "אני חושבת שהן שיכורות. הבאתי אותן הנה על הידיים אחת-אחת בלי שהן התעוררו".

הוא ניגש והביט בילדות. הגדולה שבהן הייתה בת חמש לכל היותר. מאז ומתמיד אהב לראות ילדות ישנות. "אחת מהן שלך?" הוא שאל. כל השלוש נראו דומות איכשהו. שלושתן לא דמו לבוורלי קיטינג.

"שמלה ורודה", היא ענתה, בלי להסיט את תשומת ליבה מהחיתול שבידה. "שתי האחרות הן בנות דודות שלה". היא חייכה אליו. "אתה לא אמור להכין משקאות?"

"ספנסר הלך", הוא אמר, אבל זו לא הייתה תשובה לשאלה. הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה היה מתוח, לא מול חבר מושבעים במשפט פלילי, על אחת כמה וכמה לא מול נשים עם חיתול ביד. הוא התחיל מחדש, "בעלך ביקש ממני לחפש את התינוקת".

בוורלי סיימה את המלאכה, סידרה את שמלתה של הפעוטה והרימה אותה משולחן ההחתלה. "אז הנה היא", היא אמרה. היא חיככה את אפה באפה של התינוקת, וזו חייכה ופיהקה. "מי ערה כבר הרבה זמן?" בוורלי פנתה אל מיטת התינוקות.

"תני לי לקחת אותה אל פיקס לרגע", הוא אמר, "לפני שאת משכיבה אותה".

בוורלי קיטינג הטתה קלות את ראשה הצידה והביטה בו במבט משועשע, "למה פיקס צריך אותה?"

הכול היה שם - הוורוד הבהיר של פיה בחדר הוורוד האפלולי, הדלת הסגורה, אף כי לא זכר שסגר אותה, ניחוח הבושם שלה שהצליח איכשהו לרחף מעל הסירחון המוכר של דלי החיתולים. האם ביקש ממנו פיקס להביא את התינוקת או רק לחפש אותה? לא משנה. הוא אמר לה שהוא לא יודע ופסע לקראתה. שמלתה הצהובה הייתה מקור האור היחיד שלו. הוא הושיט את זרועותיו, והיא נכנסה ביניהן והושיטה את התינוקת.

"קח אותה", היא אמרה. "יש לך ילדים?" אבל בינתיים כבר הייתה קרובה מאוד והרימה את פניה. הוא הניח יד מתחת לתינוקת, כלומר את זרועו תחת שדיה. עדיין לא חלפה שנה מאז ילדה את התינוקת הזאת, ואם כי לא ידע איך נראתה לפני כן, התקשה לתאר לעצמו שהיא נראתה אי-פעם טוב יותר. טריסה לא הצליחה לקחת את עצמה בידיים. היא אמרה שזה בלתי אפשרי כשהילדים באים זה אחר זה. אולי היה רוצה להכיר בין השתיים, רק כדי להראות לאשתו מה הייתה יכולה לעשות אילו ניסתה באמת. לא, למחוק. לא היה לו שום עניין שטריסה תפגוש את בוורלי קיטינג. הוא הניח את זרועו השנייה סביב גבה והצמיד את אצבעותיו לפס הישר של הרוכסן. זה היה קסמו של ג'ין במיץ תפוזים. וכך, עם התינוקת המאוזנת ביניהם, הוא נישק אותה. כך, התברר, יתפתח היום הזה. הוא עצם את עיניו ונשק לה עד שהזיק שחש באצבעותיו כשנגע בידה במטבח זרם לכל אורך גוו הרועד. היא הניחה את ידה הפנויה בשיפולי גבו, וקצה לשונה השתרבב בין שיניו הפשוקות. תזוזה כמעט בלתי מורגשת התרחשה ביניהם. הוא חש בה, אך בוורלי פסעה לאחור. הוא החזיק את התינוקת. התינוקת בכתה בכי קצרצר, יבבה סמוקת פנים אחת, ולאחר מכן גיהקה קלות ונשענה על חזהו של קאזינס.

"אנחנו חונקים אותה", אמרה בוורלי וצחקה. היא הביטה בפניה היפים של הפעוטה, "מצטערת".

המשקל המועט של בת קיטינג היה מוכר לזרועותיו. בוורלי לקחה מגבת רכה משולחן ההחתלה וניגבה את פיו. "שפתון", היא אמרה, ומיד גחנה ונשקה לו שוב.

"את..." הוא התחיל לומר, אבל בראשו עלו דברים רבים מכדי להסתפק באחד בלבד.

"שיכורה", היא אמרה וחייכה, "אני שיכורה, זה הכול. לך תביא את התינוקת אל פיקס. תגיד לו שאני כבר באה לקחת אותה". היא הורתה עליו באצבעה. "ואל תגיד לו שום דבר אחר, אדון". היא צחקה שוב.

ואז התחוור לו מה שידע מרגע שראה אותה, מרגע שרכנה מפתח המטבח וקראה לבעלה. כאן מתחילים חייו.

"לך", היא אמרה.

היא הניחה לו לקחת את התינוקת, ניגשה אל המיטה והחלה לסדר את הילדות הישנות בתנוחות נוחות יותר. הוא עמד ליד הדלת הסגורה כדי להביט בה עוד רגע.

"מה?" היא שאלה. לא בנעימת פלרטוט.

"איזה מסיבה", הוא אמר.

"אתה מספר לי?"

במובן אחד בלבד פיקס צדק כששלח אותו לחפש את התינוקת: איש מאורחי המסיבה לא הכיר אותו, ולכן היה לו קל לנוע בין האורחים. קאזינס הבין את זה רק כעת, כשכולם סובבו את הראש אליו. אישה שחומה וצנומה כמקל פסעה והתייצבה מולו.

"הנה היא!" צעקה, רכנה לנשק את פלומת התלתלים הצהובים שעל ראשה של הפעוטה והשאירה כתם יין של שפתון. "אוף", היא אמרה, מאוכזבת מעצמה. היא ניסתה למחות את הכתם באגודלה, והתינוקת כיווצה את פרצופה כאילו היא עומדת לבכות. "לא הייתי צריכה לעשות את זה", היא הביטה בקאזינס וחייכה אליו, "אל תגיד לפיקס שזאת אני, בסדר?"

הבטחה כזאת הוא לא יתקשה לקיים. הוא לא ראה את האישה השחומה מעודו.

"הנה הילדונת שלנו", אמר אחד הגברים, חייך אל התינוקת וטפח לקאזינס על גבו. מי הם חושבים שהוא? איש לא שאל אותו. דיק ספנסר היה היחיד שהכיר אותו שם, והוא הלך מזמן. כשעשה את דרכו לאט אל המטבח, עיכבו אותו האורחים והקיפו אותו שוב ושוב. אה, התינוקת, אמרו בקולות רכים. היי, חמודונת. המחמאות ודברי הנועם אפפו אותו. היא תינוקת יפה מאוד, הוא ראה עכשיו, כשהיו באור. זאת דומה יותר לאימהּ, בעור הבהיר, בעיניים המרוחקות זו מזו, אמרו כולם. בדיוק בוורלי. הוא הרים אותה אל עיקול זרועו. עיניה נפקחו ושבו ונעצמו, אלומות אור כחולות שבדקו אם היא עדיין בזרועותיו. היא הייתה נינוחה בזרועותיו ממש כמו אחד מילדיו. הוא ידע איך להחזיק תינוק.

"רואים שאתה מוצא חן בעיניה", אמר גבר שחגר אקדח ברתמת כתף.

במטבח ישבה חבורת נשים ועישנה. הן השירו את האפר לכוסותיהן כדי לאותת שסיימו. נותר להן רק לחכות שהבעלים יאמרו להן שהגיע הזמן ללכת הביתה. "היי, תינוקת", אמרה אחת מהן, וכולן הרימו את עיניהן אל קאזינס.

"איפה פיקס?" הוא שאל.

אחת מהן משכה בכתפיה. "לא יודעת", היא אמרה, "אתה צריך ללכת? תן לי אותה". היא הושיטה ידיים.

אבל קאזינס לא התכוון למסור אותה לידיים זרות. "אני אמצא אותו", הוא אמר והתרחק לאחור.

הוא הרגיש כאילו בשעה האחרונה התהלך במעגל בביתו של פיקס קיטינג, תחילה כשחיפש את התינוקת ואחר כך כשחיפש את פיקס. הוא מצא אותו בחצר האחורית, משוחח עם הכומר. נערתו של הכומר נעלמה. בחוץ היו עכשיו פחות אנשים, בכל מקום היו פחות אנשים. זווית האור מבעד לעצי התפוז התנמכה במידה ניכרת. הוא ראה תפוז בודד, גבוה מעל ראשו, תפוז שנשכח משום-מה בטירוף של הכנת המיץ, התרומם על קצות אצבעותיו והתינוקת מאוזנת על זרועו, וקטף אותו.

"אלוהים", אמר פיקס והרים את מבטו, "איפה היית?"

"חיפשתי אותך", אמר קאזינס.

"הייתי פה".

קאזינס כמעט התבדח על חשבונו של פיקס, שלא טרח לחפש אותו, אבל נמלך בדעתו, "אתה לא איפה שהשארתי אותך".

פיקס קם ולקח ממנו את התינוקת בלי תודות וגינונים. היא פלטה צליל קטן של חוסר שביעות רצון מהחילופים, אבל מיד התמקמה לה על חזהו של אביה ונרדמה. לזרועו של קאזינס חסר המשקל, וזה לא מצא חן בעיניו, זה ממש לא מצא חן בעיניו. פיקס הביט בכתם שעל ראשה, "מישהו הפיל אותה?"

"זה שפתון".

"טוב", אמר הכומר והתרומם מכיסאו, "אני זז. עוד חצי שעה אנחנו מגישים בכנסייה ספגטי לארוחת ערב. כולם מוזמנים".

כולם בירכו אותו בערב טוב, וכשהתרחק האב ג'ו מייק, הוא הצמיח זנב מבני קהילתו שהלכו בעקבותיו בשביל הכניסה, כאילו היה פטריק הקדוש הצועד בדאוני. הם נופפו בידיהם אל פיקס וקראו ערב טוב. אמנם עוד לא היה ערב, אבל גם לא היה ממש יום. המסיבה בהחלט התארכה מדי.

קאזינס המתין דקה נוספת בתקווה שבוורלי תחזור לקחת את התינוקת כפי שאמרה, אבל היא לא באה. ובעצם היה עליו ללכת כבר לפני שעות. "אני לא יודע איך קוראים לה", אמר.

"פרנסס".

"באמת?" הוא הביט שוב בילדה היפה, "קראת לה על שמך?"

פיקס הנהן.

"קיבלתי הרבה מכות בגלל השם פרנסיס כשהייתי קטן. לא היה אחד בשכונה ששכח להגיד לי שיש לי שם של בת, אז חשבתי, למה לא לקרוא לבת פרנסס?"

"ואם היא הייתה בן?" שאל קאזינס.

"הייתי קורא לו פרנסיס", אמר פיקס, וקאזינס שוב הרגיש ששאל שאלה טיפשית.

"כשהבכורה נולדה בת, קראנו לה על שם הבת של קנדי. חשבתי שבסדר, אני אחכה, אבל עכשיו..." פיקס השתתק והביט בבתו. בין שתי הבנות הייתה הפלה בשלב מאוחר יחסית. יש להם מזל שנולדה להם השנייה, אמר הרופא, אבל אין טעם לספר את הסיפור לתובע בפרקליטות המחוז. "ככה יצא".

"זה שם טוב", אמר קאזינס, אבל הוא חשב, מזל שלא חיכית.

"מה איתך?" שאל פיקס, "יש לך אלברט קטן בבית?"

"לבן שלי קוראים קאלווין. אנחנו קוראים לו קאל. והבנות, לא. אין אלברטה".

"אבל יש לך אחד בדרך".

"בדצמבר", הוא אמר. קאזינס נזכר כיצד בלילות לפני שקאל נולד, הוא וטריסה שכבו במיטה ואמרו שמות זה לזה בחושך. שם אחד הזכיר לה ילד אחד שהציקו לו בבית הספר היסודי, ילד שלבש חולצות מלוכלכות ונשך את אגודליו. שם אחר הזכיר לו ילד שהוא לא אהב, בריון, אבל כשהגיעו אל השם קאל, שניהם היו מרוצים. כך קרה גם כשבחרו שם להולי. אולי הם הקדישו לזה פחות זמן, אולי לא דיברו על זה במיטה, ראשה על שכמו, ידו על בטנה, אבל הם בחרו את השם יחד. היא לא נקראה על שם אף אחד, השם נועד לה בלבד, כי הוריה חשבו שהוא יפה. וג'נט? הוא לא זכר שהם בכלל שוחחו על שם לג'נט. בפעם היחידה הזאת הוא איחר להגיע לבית החולים, וטריסה אמרה, זאת ג'נט. היא הייתה דפני, אם מישהו היה שואל אותו. הם צריכים לדבר על השם שייתנו לילד החדש. לפחות יהיה להם נושא לשיחה.

"תקרא לו אלברט", אמר פיקס.

"אם זה יהיה בן".

"זה יהיה בן. מגיע לך".

קאזינס הביט בפרנסס שישנה בזרועות אביה. לא נורא בכלל שתהיה להם עוד בת, אבל אם ייוולד בן, אולי באמת יקראו לו אלברט. "נראה לך?"

"בהחלט", אמר פיקס.

קאזינס לא שוחח על כך עם טריסה, אבל הוא היה בחדר ההמתנה כשהתינוק נולד, ומילא את תעודת הלידה - אלברט ג'ון קאזינס - על שמו. טריסה לא אהבה במיוחד את השם של בעלה, אבל מתי הייתה לה הזדמנות להעלות את הנושא? מיד כששבו מבית החולים היא התחילה לקרוא לתינוק אלבי, אל-בי. קאזינס אמר לה לא לקרוא לו ככה, אבל הוא אף פעם לא היה בבית. מה הוא יעשה, יאסור עליה? הילדים האחרים אהבו את השם. גם הם קראו לתינוק אלבי.