כל הנערות הנעלמות

ערכתי רשימת מצאי של הדירה פעם אחת אחרונה לפני שהעמסתי את מכוניתי: המזוודות מחכות מחוץ לדלת; המפתח מונח במעטפה על השיש במטבח; ארגז פתוח מלא למחצה בדברים של הרגע האחרון שארזתי בלילה הקודם. יכולתי לראות כל זווית של הדירה מהמטבח הצר והארוך – חשופה וריקה – אבל עדיין לא הצלחתי להיפטר מהתחושה שאני שוכחת משהו.

ארגנתי הכול בחופזה, סיימתי את השבועות האחרונים של שנת הלימודים תוך כדי שיחות טלפון עם דניאל ומציאת דייר שישכור במקומי את הדירה שלי למשך הקיץ – לא היה זמן להשתהות, לעכל את העובדה שאני באמת הולכת לעשות את זה. לחזור. לחזור לשם. דניאל לא ידע על המכתב. הוא ידע רק שאני מגיעה כדי לעזור, ושיש לי חודשיים לפני שיהיה עליי לחזור לחיי כאן.

עכשיו הדירה כבר חשופה כמעט לחלוטין. קופסה תעשייתית, משוללת כל חמימות, מחכה לסטודנט אחראי למראה לתואר שני שיתגורר בה במשך אוגוסט. השארתי לו את כלי המטבח, כדי לחסוך את בלגן האריזה. השארתי לו את מיטת הפוטון, כי הוא ביקש, וגם הוסיף עוד חמישים דולר על המחיר.

שאר הדברים – או לפחות אלה שלא נכנסו למכונית שלי – נמצאים ביחידת אחסון במרחק כמה רחובות משם. כל חיי מאוחסנים בתוך קובייה מלבנית מלאה רהיטים צבועים ובגדי חורף.

צליל דפיקה על הדלת, מהדהד מהקירות הריקים, הקפיץ אותי. הדייר החדש אמור היה להגיע רק בעוד כמה שעות, כשכבר אהיה בדרכים, ועדיין מוקדם מדי לכל אחד אחר.

חציתי את החדר הצר ופתחתי את דלת הכניסה.

“הפתעה,” אמר אוורט. “קיוויתי לתפוס אותך לפני שאת עוזבת.” הוא היה לבוש לעבודה – נקי ואלגנטי – ורכן לנשק אותי עם זרוע אחת מאחורי גבו. הוא הדיף ריח של קפה ומשחת שיניים, עמילן ועור, מקצוענות ויעילות. הוא שלף מאחורי גבו כוס קלקר עם נוזל מהביל. “הבאתי לך את זה. לדרך.”

נשמתי נשימה עמוקה. “הדרך לליבי.” רכנתי אל הדלפק ולגמתי מלוא הפה.

הוא הציץ בשעונו והעווה את פניו. “מצטער שאני צריך לעשות את זה, אבל אני חייב לזוז. פגישה מוקדמת בצד השני של העיר.”

נפגשנו באמצע הדרך לנשיקה אחת אחרונה. אחזתי במרפקו כשפנה ללכת. “תודה,” אמרתי.

הוא השעין את מצחו על מצחי. “זה יעבור מהר. את תראי.”

עקבתי אחריו במבטי – צעדיו חדים ומדודים, שערו הכהה מתחכך בצווארונו – עד שהגיע למעלית שבקצה המסדרון. הוא הסתובב אליי בדיוק כשהדלתות התחילו להיפתח. אני נשענתי על פתח הדלת, והוא חייך.

“סעי לשלום, ניקולט.”

הנחתי לדלת להיסגר, והמציאות של היום הזה נסכה פתאום כבדות בגפיי ועקצוצים בקצות אצבעותיי.

המספרים האדומים בשעון של המיקרוגל נעו קדימה, ואני התכווצתי מבפנים.

הנסיעה במכונית מפילדלפיה עד קוּלי רידג’ נמשכת תשע שעות, בלי להחשיב את התנועה בכבישים, את הפסקת הצהריים, את ההפסקות לדלק ולשירותים. ומאחר שיצאתי לדרך רק עשרים דקות אחרי שאמרתי שאצא, יכולתי כבר לדמיין את דניאל יושב על המרפסת הקדמית, מתופף בכף רגלו, מחכה שאיכנס לשביל הגישה הלא סלול.

שלחתי לו הודעת טקסט כשאני מחזיקה את הדלת הקדמית פתוחה מעט באמצעות אחת המזוודות: אני בדרך, אבל סביר יותר שאגיע בשעה שלוש וחצי.

הייתי צריכה ללכת פעמיים כדי לגרור את התיקים ואת שאר הארגזים למכונית, שחנתה מאחורי הבניין, מה שדרש ממני להקיף את הרחוב. שמעתי את תחילתה של שעת השיא בתנועה ממרחק, זמזום יציב על הכביש המהיר, צפירה אקראית. הרמוניה מוכרת.

התנעתי וחיכיתי שהמזגן יתחיל לפעול. אוקיי, אוקיי, אמרתי לעצמי. הנחתי את הטלפון שלי במחזיק הכוסות וראיתי את תגובתו של דניאל: אבא מחכה לך לארוחת ערב. אל תפספסי את זה.

כאילו שאני עלולה להגיע שלוש שעות מאוחר יותר מכפי שאמרתי. זה היה אחד ההישגים היותר מרשימים של דניאל: הוא שכלל לדרגת אמנות את אמנות כתיבת ההודעות בסגנון פסיב-אגרסיב. הוא מתאמן בזה כבר שנים.

כשהייתי צעירה יותר, האמנתי שאני יכולה לראות את העתיד. זו כנראה הייתה אשמתו של אבי, שמילא את ילדותי באִמרות שפר מההרצאות הפילוסופיות שלו והניח לי להאמין בדברים בלתי אפשריים. הייתי עוצמת את עיניי ומנסה לגרום לדברים להופיע בכוח המחשבה, בהבזקים קצרים יפהפיים. הייתי רואה את דניאל בגלימה ובכובע מחודד קצוות של בוגרי תואר. את אימי מחייכת לידו מבעד לעדשת המצלמה שלי כשאני מסמנת להם להתקרב. תחבק אותה. תעמידו פנים שאתם אוהבים זה את זה! מושלם. הייתי רואה אותי ואת טיילר, כעבור שנים, משליכים תיקים לתוך ארגז הטנדר שלו המטונף בבוץ, נוסעים לקולג’. עוזבים לתמיד.

היה בלתי אפשרי להבין אז שהיציאה לא תהיה אירוע חד-פעמי בטנדר, אלא תהליך כריתה שנמשך עשר שנים. קילומטרים ושנים, שריפדו באיטיות את המרחק. שלא לדבר על כך שטיילר מעולם לא עזב את קולי רידג’. דניאל מעולם לא סיים את התואר. ואימא שלנו ממילא לא שרדה כדי לראות את זה.

אם להשוות את חיי לסולם, אז קולי רידג’ הייתה התחתית – עיירה סתמית חבויה בפאתי הרי הסמוֹקי, התגלמות המושג “עיירה אמריקאית קטנה”, רק בלי הקסם. כל דבר אחר – בכל מקום אחר – נמצא על שלב גבוה יותר בסולם, שאליו הייתי עתידה להגיע בהמשך הדרך. הקולג’ במרחק שלוש-מאות ועשרים קילומטרים מזרחה, האוניברסיטה שבה למדתי לתואר השני נמצאת מדינה אחת צפונה יותר, ואת ההתמחות עשיתי בעיר שבה נטעתי את רגליי וסירבתי לעזוב. דירה על שמי ולוחית שֵם על שולחן במשרד בקולי רידג’, אלה היו תמיד הדברים שמהם התרחקתי.

אבל הנה מה שלמדתי על עזיבה: אף פעם אי אפשר ממש לחזור. אני כבר לא יודעת מה לעשות עם קולי רידג’, וקולי רידג’ לא יודעת מה לעשות איתי. המרחק הזה רק גדל עם השנים.

ברוב הפעמים, כשניסיתי להחזיר אותה למוקד שלי – ספרי לי על הבית, ספרי לי על המקום שבו גדלת, ספרי לי על המשפחה שלך, אוורט היה אומר – הייתי רואה בעיני רוחי רק קריקטורה, עיירה בזעיר אנפין עם שולחנות ארוכים וצרים בימי החגים, הכול קפוא בזמן. אז נתתי לו תשובות שטחיות, שטוחות ומעורפלות: אימא שלי מתה כשהייתי בת שש-עשרה; זו עיירה קטנה בקצה היער; יש לי אח מבוגר ממני.

אפילו בעיניי, אפילו בעודי עונה לשאלותיו, זה נראה כמו כלום. תצלום פולארויד שהולך ודוהה מהשוליים פנימה, צבעיו הולכים ונעלמים בהדרגה; קווי מתאר של עיירת רפאים מלאה רוחות רפאים.

אבל שיחת טלפון אחת מדניאל – “אנחנו חייבים למכור את הבית” – וכבר הרגשתי את קרשי הרצפה מתחילים לקרוס מתחת לרגליי. “אני באה הביתה,” אמרתי, וקצות התמונה ריצדו, צבעיה נמסו: אימא שלי מצמידה את לחיה אל מצחי; קורין מנדנדת קלות את הקרונית שלנו קדימה ואחורה בראש הגלגל הענק; טיילר שומר על שיווי משקל כשהוא עומד על גזע עץ שנפל לרוחב הנהר ונמתח בינינו.

הנערה ההיא, כתב לי אבא שלי, וצחוקה הרעיד את ליבי.

אני צריך לדבר איתך. הנערה ההיא. ראיתי את הנערה ההיא.

כעבור שעה, כעבור רגע, הוא כנראה כבר שכח את זה – הניח בצד את המעטפה החתומה עד שמישהו מצא אותה נטושה על השידה שלו, או מתחת לכרית שלו, ושלף את הכתובת שלי מהפנקס. אבל בטח היה טריגר כלשהו. זיכרון. רעיון שאבד בנבכי הסינפסות של מוחו; מחשבה שניצתה ולא היה לה לאן עוד ללכת.

הדף הקרוע, כתב היד הנטוי, שמי על המעטפה—

ועכשיו משהו חד ופראי שוחרר לחופשי בתוך ראשי. שמה, מכה בדפנות כמו הד.

קורין פרסקוט.

המכתב של אבא היה מקופל בתור התיק שלי במשך השבועות האחרונים, משתהה ממש מתחת לפני השטח של מוחי. הייתי מושיטה יד לארנק שלי או למפתחות המכונית ומרגישה את הפס הצר של הקצה המקופל, את דקירת הפינה, ואז היא הייתה חוזרת: שיער ארוך בצבע נחושת גולש על כתפיה, ניחוח מסטיק מנטה, לחישתה באוזני.

הנערה ההיא. היא תמיד הייתה הנערה ההיא. איזו עוד נערה היא יכלה להיות?

בפעם האחרונה נסעתי הביתה לפני קצת יותר משנה – כשדניאל התקשר ואמר שאנחנו חייבים להכניס את אבא למוסד, ולא יכולתי להצדיק את מחירו של כרטיס טיסה ברגע האחרון. ירד גשם במשך כמעט כל הנסיעה, לשני הכיוונים.