כל הפחדים בעולם

פרק 1

הדרך המהירה ביותר משדה־התעופה לוֹגֶן אל לב בוסטון היא מנהרה באורך קילומטר וחצי בשם ""סַאמְנֶר". המנהרה חשוכה, לחה ונמוכת תקרה, והנוסע בה מרגיש כאילו נבנתה לפני מאה שנה, שזה כמעט מדויק. וביום שישי, ה-24 באפריל, ערב אביב חמים, לסטודנט שנה ראשונה מאוניברסיטת בוסטון נגמר הדלק כשהגיע לאמצע המנהרה, וכך בנוסף לעומס התנועה הרגיל לאותה שעה, הצטמצם טור המכוניות לנתיב אחד בלבד במקום לשניים. קייט פְּרידי, שמעולם לא ביקרה בבוסטון, לא תיארה לעצמה שתמצא את עצמה במנהרה מתחת לנמל בוסטון במושב האחורי של מונית תקועה במקומה, והיא התחילה להיכנס לפניקה.

לא היה זה התקף החרדה הראשון בחייה, ואפילו לא הראשון באותו יום. היא חוותה התקף כזה באותו בוקר כשיצאה מהדירה שלה בבֶּלְסַייז פארק בלונדון אל השחר הקר והאפור, ולפתע חשה שכל רעיון החלפת הדירות הוא הרעיון הגרוע ביותר שהסכימה לו מימיה. אבל היא עשתה את תרגילי הנשימה שלה וחזרה על המנטרה שלה, והזכירה לעצמה שכבר מאוחר מדי להתחרט. בן הדוד שלה מדרגה שנייה, שאותו מעולם לא פגשה, היה על טיסת לילה מבוסטון ללונדון באותם רגעים. הוא עמד להיכנס לדירה שלה למשך שישה חודשים, בזמן שהיא תתגורר בדירה שלו בבִּיקוֹן היל שבבוסטון.

אבל ההתקף הנוכחי, במונית התקועה במנהרה החשוכה, היה גרוע מכל אלה שחוותה בזמן האחרון. הקירות המבריקים של המנהרה האינסופית התעקלו לעבר התקרה. היא הרגישה כאילו היא בתוך נחש ארוך. בטנה התכווצה ופיה יבש.

המונית הזדחלה קדימה. המושב האחורי הדיף ריח גוף וניחוח מתקתק של מטהר אוויר. קייט רצתה לפתוח את החלון, אבל לא ידעה אם זה נוהג מקובל בקרב נוסעי מוניות בארצות־הברית. בטנה שוב התכווצה. מתי הלכתי לשירותים בפעם האחרונה? חשבה, והפניקה התגברה. היא הכירה היטב את התחושה הזאת: פעימות ליבה האיצו, ידיה ורגליה התקררו, והעולם כולו התחדד לנגד עיניה. אבל היא ידעה מה עליה לעשות. היא יכלה לשמוע את קולה של הפסיכיאטרית שלה מהדהד בראשה: זה רק התקף חרדה, פרץ אדרנלין מקרי. הוא לא יכול לפגוע בך, או להרוג אותך, ואף אחד לא ישים לב אליו. פשוט תני לזה לקרות. תזרמי עם זה. היכנעי לזה עד שזה יחלוף.

אבל ההתקף הזה שונה, חשה קייט, היא מרגישה שהסכנה אמיתית. ופתאום היא מצאה את עצמה שוב בבקתה בווינדֶרמיר, סגורה ומכוּוצת בתוך הארון הנעול, כותונת הלילה שלה ספוגה בשתן, וג'ורג' דניאלס מצידה השני של הדלת. היא הרגישה כעת כפי שהרגישה אז, כפות ידיים קרות בתוך גופה, מוחצות את קיבתה כאילו הייתה מטלית מטבח רטובה. רעש הירי מהרובה, ואז הַשתיקה הנוראית שנמשכה שעות על גבי שעות. כשסוף סוף משכו אותה החוצה מתוך הארון, מפרקיה היו קשים ומיתרי קולה שחוקים מצרחות. היא לא ידעה איך יכול להיות שהיא עדיין בחיים, איך הפחד עצמו לא הרג אותה.

קול צופרי המכוניות החזיר אותה להווה, למושב שלה בתוך המונית. היא דחפה הצידה את המחשבות על וינדרמיר ועל ג'ורג', ושאפה אוויר מלוא ריאותיה, אף שהרגישה כאילו משהו כבד יושב על חזהּ.

התמודדי עם זה. קבלי את זה. זרמי עם זה. תני לזמן לעבור.

המילים לא עבדו, וקייט הרגישה איך הגרון שלה נסגר, הופך לחור מחט, וריאותיה מנסות בכל כוחן למשוך פנימה חמצן. המושב האחורי של המונית הריח כמו אותו ארון, כמו עובש וריקבון, כאילו מישהו מת לפני שנים רבות מאחורי הקירות שלו. היא שקלה לברוח, והמחשבה הזו שילחה בה גל פניקה נוסף. היא חשבה על הכדורים שלה, הבֶּנְזוֹדיאזֶפִּינים במרשם שהיא נטלה רק לעיתים רחוקות, אבל הביאה איתה לכל מקרה, כמו פעוט שכבר לא צריך את חפץ המעבר שלו אבל עדיין רוצה שיהיה בהישג יד. אבל הכדורים היו במזוודה שלה שבתא המטען. לעזאזל. היא פתחה את פיה היבש כדי לומר משהו לנהג, לבקש ממנו לפתוח את תא המטען, אבל המילים לא יצאו החוצה. ובאותו רגע - רגע שחוותה פעמים רבות בעבר - היא השתכנעה סופית שהיא עומדת למות. התקפי חרדה לא יכולים להרוג אותך. ברור שכן, חשבה ובכל מקרה עצמה את עיניה בחוזקה, כמו לעומת רכבת שדוהרת על המסילה לעברה. זאת הייתה טעות גדולה. העולם התמוסס והפך לארון חשוך, והמוות התחיל לחנוק אותה. איבריה הפנימיים החלו להפוך לנוזל.

התמודדי עם זה. קבלי את זה. זרמי עם זה. תני לזמן לעבור.

המונית זינקה כמה מטרים קדימה ואז נעצרה שוב, והתנועה הקצרה הזו גרמה לה להרגיש קצת יותר טוב, כאילו המנטרה שלה היא זו שגרמה למכונית לזוז. היא חזרה עליה שוב והמשיכה את תרגילי הנשימה.

הנהג ניער את כף ידו באצבעות פרושות, ומלמל משהו לכיוון השמשה הקדמית המלוכלכת בשפה שקייט לא הבינה. משום מה היא חשבה שנהגי המוניות באמריקה יהיו אמריקאים טיפוסיים - גברים נמוכים עם כובעים, בדלי סיגר בפיותיהם, קולם קול אמריקני רועם. אבל הנהג הזה חבש טורבן והיה לו זקן עבות; למעֵט העובדה שהוא ישב בצד שמאל של הרכב, היא יכלה באותה מידה להיות בלונדון.

"מה אורך המנהרה הזאת?" קייט הצליחה לשאול מבעד למחיצה שביניהם. קולה נשמע לה סדוק ומפוחד.

"קרה משהו שמה."

"זה תמיד ככה?"

"לפעמים," אמר הנהג ומשך בכתפיו.

קייט התייאשה והתרחקה מהמחיצה. היא שפשפה את כפות ידיה בירכיה. המונית המשיכה לקפוץ קדימה, בכל פעם כמה מטרים, אבל אחרי שחלפה על פני השברולט התקועה נפתחו שני הנתיבים והיא שוב הייתה בתנועה. קייט שאפה דרך האף ונשפה דרך הפה. היא שחררה את כפות ידיה הקפוצות ופרקי אצבעותיה השמיעו קנאק. היא התחילה לתופף באגודלה על קצות אצבעותיה במקצב קבוע, גרונה המהודק התרחב מעט.

הם יצאו מהמנהרה, וקייט הספיקה להבחין בעננים הגדושים שמילאו את השמיים לפני שהמונית צללה לתוך מנהרה נוספת. אבל במנהרה הזאת התנועה זרמה. נהג המונית פיצה על הזמן שבזבז בפקק, ואז השתלב בכביש מהיר שעבר לאורך נהר הצ'רלס. באור הקלוש קייט עוד הצליחה להבחין בצידם האחורי של בנייני הלבֵנים שחלפו על פניהם מצד שמאל. חותר בסירת משוטים החליק על פני המים השקטים של הנהר.

לפתע פנה הנהג פנייה חדה שמאלה וחזר לאחור כדי לעלות על כביש צר, בתי לבֵנים משני צידיו, עצים מלבלבים לאורך המדרכה.

"רחוב בָּרי," הכריז.

"מספר מאה ואחת."

"אוקיי." הנהג האיץ ואז האט, ולפתע עצר. גלגל אחד השתפשף במדרכה שלצידה ניצבה קשת עשויה לבֵנים, ועליה נחרט באבן המספר 101. קייט ראתה חצר ובה מזרקה קטנה. בית הדירות בן שלוש הקומות הקיף את החצר משלושה כיוונים. בטנה של קייט כאבה קצת, שאריות מהתקף החרדה שעברה. היא חשה רגשות אשמה כלפי בן הדוד שלה, קוֹרְבּין דֶל, שהיה אמור להגיע באותו יום אל הדירה הסתמית שלה בצפון לונדון. אבל הוא ידע מה מצפה לו. הם החליפו כמה וכמה מיילים. דירת החדר שלה הייתה חמימה וממוקמת קרוב לתחנת רכבת תחתית. אבל הדירה של קורבין - היא ראתה את התמונות - נראתה כאילו נלקחה מרומן של הנרי ג'יימס. ועדיין, היא לא הייתה מוכנה לכניסה הזאת, לחצר עם המזרקה, שהייתה איטלקית מאוד ולא קשורה לעיר בוסטון, על פי המעט שכבר הספיקה לראות ממנה.

היא המתינה על המדרכה בזמן שהנהג הוציא את המטען שלה - מזוודה גדולה על גלגלים ותיק צד עוד יותר גדול. היא משכה דולרים מהבנק שלה בלונדון בשבוע שעבר ושילמה לנהג בשטרות הנייר הדקים, מבלי לדעת כמה טיפ עליה לתת לו, אז ככל הנראה השאירה יותר מדי. אחרי שהוא נסע משם, היא הצליחה לאזן את התיק על המזוודה ועברה דרך קשת הכניסה.

היא הגיעה לאמצע החצר, שחלקה היה מרוצף באבני מרצפת וחלקה בלבֵנים, כשהדלת הראשית נפתחה, ושוער שנראה כמו אגס גדול זינק החוצה, מנופף בידיו.

"היי, היי," אמר. הוא לבש מעיל גשם ארוך וחום ומתחתיו חליפה, ולראשו חבש כובע מצחייה תואם. הוא הרכיב משקפיים בעלי מסגרת שחורה ועדשות עבות. עורו היה שחור כהה והיה לו שפם לבן מאוד, שצידו האחד קצת עבה יותר מהאחר.

"היי," אמרה קייט. "אני קתרין פְּרידי. אני נכנסת לדירה של קורבין דל."

"כן, כן, אני יודע. מר דל עובר ללונדון לחצי שנה ואת עוברת לכאן. ההפסד כולו של לונדון והרווח של בוסטון, הייתי אומר." הוא קרץ אליה, וחלק מהמתח שלָפַת את חזהּ השתחרר מעט.

"לא בטוח," אמרה קייט.

"אני בדרך כלל צודק," אמר. קייט קראה היכנשהו שאנשי בוסטון ידועים בקרירות שלהם, אבל השוער הזה הוכיח לה שלא כך הדבר.

"אני רואה שהבאת את כל הרכוש שלך," הוא אמר ובחן את המזוודה והתיק. קייט הרגישה, יותר מאשר ראתה, אישה עוברת לידה ונכנסת לתוך הבניין. נראה שהוא לא הבחין בה.

"אם תוכל בבקשה לקחת את המזוודה, אני אקח את התיק," אמרה קייט, ושניהם הצליחו לתמרן במעלה שלוש מדרגות השיש שהובילו אל הלובי של הבניין. השוער העמיד את המזוודה, ועבר במהירות אל צידו השני של דלפק הקבלה. הוא היה קליל יחסית למשקל גופו הכבד.

"הבטחתי לגברת ולנטיין שאתקשר אליה כשתגיעי. היא נשיאת ועד הבית, והיא רצתה לערוך לך את הסיור הראשון בדירה החדשה שלך."

"אה, בסדר," אמרה קייט והביטה סביבה. הלובי היה צר אבל יפהפה. נברשת זכוכית ובה ארבע נורות הייתה תלויה מהתקרה הגבוהה. הקירות היו צבועים בגוון קרם מבריק.

"מיס פרידי נמצאת כאן בלובי," אמר לתוך הטלפון ואז הניח את השפופרת. "היא כבר יורדת. בואי נכניס את המזוודות שלך למעלית. הדירה שלך היא בקומה השלישית באגף הצפוני. יש לך נוף יפה אל נהר הצ'רלס. זאת הפעם הראשונה שלך בבוסטון?"

בזמן שקייט סיפרה לו שזאת למעשה הפעם הראשונה שלה בארצות־הברית, ירדה במדרגות הצדדיות אישה גבוהה ורזה להחריד, אי־שם בשנות השבעים לחייה, נעליה רוקעות בקצב על המרצפות. היא לבשה שמלה שחורה ארוכה וצעיף פרחוני היה כרוך סביב צווארה. שערה היה כסוף ואסוף בפקעת מהודרת. קייט תהתה אם היא תמיד לבושה כך, או שהיא מתכננת לצאת מאוחר יותר. האישה הציגה את עצמה בשם קרול ולקחה את ידה של קייט. כף ידה הייתה כמו מקלות צ'ופסטיקס מכוסים בשכבה דקה של נייר טישו.

"אני בטוחה שהיית מצליחה למצוא את הדירה של קורבין בעצמך, קייט, אבל חשבתי שלא יזיק אם נערוך לך קבלת פנים ראויה." לאחר שהשוער העמיס את מזוודותיה של קייט לתוך המעלית, קרול לקחה ממנו את המפתח ואז הובילה את קייט במעלה המדרגות המתפתלות. "אכפת לך אם נעלה ברגל? זאת ההתעמלות היומית שלי."

קייט אמרה לה שהיא תשמח לעלות ברגל, והוקל לה שהיא לא חייבת לעלות במעלית.

בקומה השלישית קרול פנתה שמאלה, וקייט הלכה בעקבותיה לאורך מסדרון חשוך ומרופד בשטיח, ובו דלת אחת מצד שמאל, אחת מצד ימין ועוד אחת בסוף. אישה בערך בגילה של קייט דפקה על הדלת שמשמאל, קייט חשבה שזו כנראה האישה שחלפה על פניה קודם לכן בחצר.

"אפשר לעזור לך?" שאלה קרול בקול רם.

האישה הסתובבה. היא לבשה ג'ינס וסוודר. שערה היה שחור והגיע עד לצווארה, והיא הייתה כמעט יפה, למעט העובדה שלא היה לה סנטר. זה היה כל כך בולט, עד שקייט תהתה לרגע אם היא עברה תאונה כלשהי שחתכה לה את הסנטר.

"את עובדת פה? אפשר לקבל מפתח לדירה הזאת? אני דואגת לחברה שלי," קולה היה גבוה ומלא חרדה.

"למה את דואגת?" שאלה קרול. "הכול בסדר?"

"אני לא מצליחה להשיג אותה. היינו אמורות להיפגש לצהריים, והתקשרתי אליה לעבודה, והיא לא הגיעה גם לשם. ועכשיו אני דואגת."

"דיברת עם השוער שלנו?"

"לא, עליתי ישר לכאן. זה לא מתאים לה. שלחתי לה כבר אלף הודעות טקסט."

"צר לי," אמרה קרול. "אין לי מפתח, אבל אולי כדאי שתדברי עם בוב, השוער שלנו. הוא בטח יידע משהו. איך קוראים לחברה שלך?" קרול התחילה ללכת שוב וקייט בעקבותיה.

"אוֹדְרי מַרְשָׁל. את מכירה אותה?"

"פגשתי אותה, יקירה, אבל אני לא יודעת עליה הרבה. לכי תדברי עם בוב, הוא יעזור לך. הוא היה אמור לעזור לך כשהגעת לכאן."

קייט שמה לב שהיא הולכת בצד המסדרון, כתפה משפשפת את הקיר. החברה הנסערת וקולה הצווחני והמבוהל גרמו לחזהּ של קייט להתכווץ שוב. הפניקה בתוכה גדלה כמו בלון מתנפח. היא חשבה על הכדורים שלה, בתיק כלי הרחצה שבמזוודה, בלתי מושגים לעת עתה.

"מוזר מאוד," אמרה קרול והכניסה מפתח לחור המנעול, "שמישהו יעלה לכאן בלי שעבר קודם דרך השוער. אני בטוחה שהכול בסדר." היא אמרה את זה כאילו לאף אחד לא קורה שום דבר רע אף פעם. זו הייתה מסוג האמירות המגוחכות - למרות הכוונה הטובה שמאחוריהן - שאביה של קייט היה אומר. לעומת זאת, מהרגע שראתה את האישה המודאגת דופקת בהיסטריה על דלתה של השכנה החדשה שלה, קייט ידעה שמישהו מת. ככה המוח שלה עבד. והעובדה שהיא ידעה שכך המוח שלה עובד - מותח את ההיגיון עד שמגיע למסקנה הנוראית ביותר - לא הפחיתה מהוודאות שחשה בנושא. באותו בוקר, קייט ידעה שהבחור הצעיר עם המצח המבריק מזיעה והשפם המסולסל בטרמינל נושא בתיקו מטען חבלה תוצרת בית. והיא ידעה שהמערבולות שהמטוס עבר בהן מעל האוקיינוס האטלנטי יתגברו ויתעצמו עד שיתלשו את אחת מכנפי המטוס באותה קלות שבה ילד סדיסטי מורט כנפיים של פרפר. הדברים האלה לא קרו, אבל זה לא אומר שמאחורי הדלת לא נמצאת נערה מתה או גוססת. מובן שכן.

קייט החזירה את תשומת ליבה אל קרול, שהתעסקה עם המפתח. היא תהתה אם זו הייתה משימה מורכבת מדי בשביל העצמות הדקיקות של קרול, ואז שמעה בהקלה את הקליק המשומן של הדלת הנפתחת. אף על פי שמעולם לא הייתה בדירתו של קורבין, הרגישה שהיא שלה. היא חיכתה בקוצר רוח להיות כבר בפנים ולהרגיש את הביטחון שבבית. היא הרגישה כאילו עברו שנים מאז שיצאה מהדירה הנוחה שלה בלונדון, בדקה פעמיים שנעלה את הדלת וראתה את המונית ממתינה לה. קרול פתחה את הדלת בדיוק כשקייט שמעה קולות במסדרון. היא הסתובבה וראתה את השוער, בוב, סוחב את התיק שלה, והאישה חסרת הסנטר לצידו, פורשת בפניו את סיפורה. "תני לי לטפל בבחורה הזאת קודם, ואז נבדוק מה קורה עם החברה שלך," אמר.

קרול דחקה את קייט אל תוך הדירה החדשה שלה, וקייט שאלה מייד היכן השירותים. "כמובן, יקירה, יש שירותים צמודים לחדר השינה," אמרה קרול והצביעה, וקייט הזדרזה לשם, בקושי מפנימה את פאר המקום שנכנסה אליו, לפני שסגרה את הדלת מאחוריה בחדר האמבט העצום, המרוצף אריחים שחורים ולבנים. היא התיישבה על מכסה האסלה, ועל אף שידעה כי הכדורים לא שם, פתחה את התיק שלה. בפנים, בתא צדדי נסתר, היה בקבוק פלסטיק ובו הבנזודיאזפינים. איך זה יכול להיות? היא זכרה בבירור שארזה את הבקבוק במזוודה שלה. בידיים רועדות הסירה את המכסה ובלעה בפה יבש כדור אחד. האם היא זו שהעבירה את הכדורים? מתי? היא לא זכרה שעשתה זאת. תחושת אימה - כמעט גרועה יותר מהפניקה - החלה להתפשט בתוכה.

היא לא הייתה צריכה לבוא לאמריקה.