כל הצבעים של שמי הלילה

1 Where I End And You Begin איפה שאני מסתיימת ואת מתחילה   אימא שלי היא לילית. אתן יודעות, הדמות המאיימת והשנואה מהמיתולוגיות. שדה מפתה, נקמנית, והאישה של אדם לפני חווה.  האישה הראשונה. אימא שלי היא האישה שהתאהבה בגבר יפה ואכזרי, שנטש אותה עם הופעת הדבר הטוב הבא, הופעת הריגוש החדש, ואף אחד לא נותן מספיק מקום לנשים כמוה. תארו לכן את שברון הלב, את הסטירה המצלצלת, את לידת התחושה שאנחנו לא מספיק טובות, לא ראויות. תארו לכן את הזעם בבגידה שכזו. אבל אולי אני לא צריכה לספר לכן. אולי אתן מכירות היטב את הרעד בשפתיים ואת פעימות הלב הלא-סדירות, את הדמעות והאיפור המרוח. הלב המרוסק. באשמת נשים כמוני וגברים כמותם. נשים כמוני - אנחנו יפות כשאנחנו בוכות כי אנחנו יוצרות אשליה של פגיעות, וכשהיא מתפוגגת, כך גם היופי שלנו. אומרים שאין יופי באישה כוחנית אבל כאן, בדיוק, כולם טועים. אנחנו כוח טבע. תמיד היינו, תמיד נהיה. אולי יבוא יום ונהיה מודעות לכוח שיש ברעד הזה של השפתיים, בעפעוף הריסים, בנשימות הקצרות וחסרות המנוחה. אולי יום אחד נצליח להראות לכולם. כבר בצעירותי, החלטתי שלנצח אהיה האישה האחרת, שלעולם לא אתיימר להיות האישה הראשונה של איש, כי תמיד תהיה אישה אחרת והמקום הזה עדיף, אתן מבינות? לפחות גדלתי להאמין שזה עדיף. אני יכולה להשיג אותם, אבל אני אף פעם לא יכולה לגרום להם להישאר. אז אני מתבשמת ומטפחת את עצמי עבורם - לובשת ביריות, מורחת אודם אדום ומפזרת את התלתלים שלי, שיוצרים מסגרת אפלה סביב פניי ומבליטים את בהירות עורי. הגבות העבות והישרות ועצמות הלחיים הגבוהות שלי, מהוות במה לעיניים בגוון חום-ירקרק שלי ומשוות לי מראה כמעט בובתי. כל זה, וגופי העסיסי, מאפשרים לי לפתות אותם להתמכר אליי. זה, והנשמה הפראית שלי. ואני מסתפקת במה שהם מוכנים לתת לי. מנות קצובות. מנות קרב במלחמה נגד טחנות רוח. אני מניחה שחלקכן שונאות אותי, אולי כי כבר גנבתי לכן את הגבר ואולי כי רק עצם המחשבה שהוא "פרי אסור" גורמת לי לרצות אותו. באותה הנשימה, אני רוצה לספר לכן שאנחנו משלימות זו את זו. לי אף פעם לא יהיה איתו את מה שיש לכן, ולכן אף פעם לא יהיה מה שלי יש איתו. זה מעגל אכזרי וטראגי שהופך אותנו לאויבות בלית ברירה. אז אולי לא תרצו לקרוא את הסיפור שלי ואני מבינה, כי זה שורף את הנשמה לראות את הגבר שלך נלקח ממך על-ידי מישהי כל כך ריקה. והנה, ממש כאן נחשפת האמת. אני ריקה. אני לא מרגישה ראויה להתמלא בשום דבר שיהיה שלי, כי אני יודעת. אני יודעת שאהרוס כל דבר שיכריז על נאמנותו אליי, כי זה פשוט מה שאנחנו עושות, נשים כמוני. בדרכי המעוותת, אני רואה בעצמי לוחמת אור סמויה עמוק - אולי עמוק מדי, בתוך האפלה. זה בסדר, כי האפלה היא המקום המתאים ביותר למישהי כמוני. נדמה לי. אני כבר לא זוכרת את תחושתו של האור. כל מה שתיארתי עד עכשיו, עמד להשתנות. כמובן שלא הבנתי את זה בהתחלה. הסיפור שלי, או איך הכול התמוטט, מתחיל בבוקר אחד, במרכז העיר ונציה, על מיטה גדולה באחת מהסוויטות המפוארות במלון "Danieli". אני שוכבת על המיטה הזו עירומה, עטופה בסדין לבן, ומביטה החוצה, אל המרפסת שמשקיפה אל התעלה הגדולה, אל תחנת הגונדולות והוופוראטי (אוטובוס מים), ואל גבר של אישה אחרת. הוא עומד זקוף בתחתוני הבוקסר שלו, מעשן סיגריה ומחייך אליי. "בוקר טוב, לֶיְלָה," הוא אומר ושואף עשן לריאות. העיניים שלו חצי-נעצמות בעונג רעיל של אשליה מושלמת. כמוני. השם שלי הוא, למעשה, ליליאן. אני תמיד מציגה את עצמי בתור לֶיְלָה כי זה קצר יותר, דורש פחות טרחה ומאפשר לי לשמור לעצמי את עצמי, כך שגם אם אני נותנת הכול, נשאר לי לפחות זה. "בוקר טוב, גבריאל," אני בוחנת אותו ומסמיקה. הוא עצום לידי וזה עושה לי את זה בטירוף, הניגודים בינינו וכמה טוב הם מתאימים – הוא מבוגר ממני בעשור ואני רק בתחילת שנות העשרים לחיי, הוא כלוא ואני ההתגלמות האולטימטיבית של חופש בעיניו, וכל שאר מיני קלישאות אחרות כי מתחת לכל הנראות הזאת, האמת היא שהנשמות של שנינו רקובות וזה מה שמחבר בינינו. אולי זה מה שכל כך מעורר אותי, שעם כל הניגודים, ככה אנחנו מתאימים. מפלצת פוגשת מפלצת ויוצרת בועה בתוך המציאות. אנחנו מייצרים מציאות מדומה שבה אנחנו ראויים ומגיע לנו משהו יותר טוב מהריק שיש בתוכנו. "זה מדהים כמה את יפה כשהרגע פקחת עיניים." המבט שלו עליי בוהק מתשוקה והגוף שלי נענה לרעב שלו למרות המרחק הפיזי בינינו. גבריאל צועד אליי באיטיות, כשהוא לבוש רק בבוקסר, והלב שלי מאיץ מריגוש. הוא נעמד מול המיטה, מכניס יד לתוך התחתונים שלו ומתחיל ללטף את איבר מינו הקשה. המחשבות שלי מחזירות אותי לשיחה שלנו מאתמול בלילה, כששכבנו על המיטה ושאלתי אותו "למה אתה עושה את זה? למה אתה כאן איתי?" הוא התנשף וגיחך לפני ששאל, "הסתכלת על עצמך במראה לאחרונה?" ואז בהה בתקרה לכמה רגעים לפני שהוסיף, "כבר הרבה מאוד זמן שאשתי כבויה ושום דבר שאני עושה לא מצליח לעורר אותה," ואני הנהנתי כאילו שאני מבינה, למרות שאני לא, אבל אני תמיד שואלת בכל מקרה. גבריאל מושך מעליי את הסדין ומחזיר אותי לכאן ועכשיו, חושף את גופי העירום בפניו. הפה שלי מתייבש ואני מפשקת את רגליי ומחייכת. הוא רוכן קדימה ומחייך בחזרה לפני שהשפתיים שלו נסגרות על השפתיים הרכות של איבר המין שלי. האגן שלי מתרומם לפגוש את הלשון שלו והוא גונח בזמן שהוא מנשק את הכוס שלי בלהט. מהר מאוד, הנשיקות הופכות ללעיסות עדינות המלוות בצלילים של גבר צמא ששותה את הסודות הכמוסים ביותר שלי ולא מצליח לרוות מהם, ואני ברקיע השביעי כשנשמעת דפיקה בדלת של הסוויטה שלנו. גבריאל נעצר, נאנח ומביט בי עם הזיפים שלו מלאים ברטיבות שלי. אני מזדעפת ושואלת בקול מתנשף, "הזמנת ארוחת בוקר או משהו?" "לא," הוא קם ומנגב את הפה שלו במגבת קטנה, "חשבתי שקבענו שנלך לאכול בחוץ." "אולי עובדי ניקיון? תגיד להם לבוא יותר מאוחר." דפיקה נוספת, חזקה וממושכת יותר, נשמעת שוב, אני מכסה את עצמי בסדין ומתיישבת על המיטה בזמן שהוא כורך מגבת סביב מותניו והולך לכיוון הדלת. כשהוא פותח אותה, אני נתקפת בפאניקה, כי אני לא מצליחה לראות מי נמצא בפתח הדלת. אני מדמיינת את התרחיש הגרוע מכול וסוף סוף, הוא מתגשם. "היא כאן? אני רוצה לראות מה כל כך מיוחד בה שאתה כנראה מוכן לפרק הכול בשביל זה!" דמעות מאיימות למלא את העיניים שלי הרבה לפני שהיא מתפרצת לתוך החדר, כי אני יודעת שיצרתי עוד אחת. הקול הנשי שלה חנוק, המבטא האיטלקי עטוף בזעם שמוכר לי. הזעם הזה היה של אימא שלי בכל פעם שדיברה על אהובה האכזר. "אנה, אני מצטער. בבקשה ממך, בואי נדבר על זה בבית." הייתי מחייכת לעצמי אם לא הייתי משותקת מפחד ובושה. האידיוט מנסה לשמור עליי, אבל אני לא רוצה את זה ממנו. אני רוצה להביט לאישה הראשונה בעיניים ולהגיד לה, בלי מילים, שמגיע לה יותר טוב. למרות שאני לא חושבת שיש. יותר טוב, הכוונה. "אתה הוזה אם אתה חושב שיש לך בית לחזור אליו!" הסטירה שהיא נותנת לו מהדהדת בחדר והשפתיים שלי רועדות כשהאישה הראשונה נעמדת מולי. לוקח לעיניים שלי רגע לראות בבהירות מבעד לדמעות את האישה הגבוהה והרזה, עם שיער קצר בצבע חיטה, עיניים חומות מלוכסנות, עור בגוון מוקה וזעם שמאיים להתלקח ולשרוף הכול סביבנו. העיניים שלה ננעלות על שלי לשנייה שעומדת מלכת לפני שהיא מסתובבת אל בעלה ואומרת: "ילדה מזוינת. אתה מזיין ילדה! אתה לא מתבייש?!" המבט הנוקב שלה חוזר אליי והיא לוקחת נשימה עמוקה. "תתלבשי ובואי איתי," היא אומרת והפה שלי נפער. "מ... מה?" אני מגמגמת בלחש ומייחלת שהאדמה תבלע אותי. "שמעת אותי. קחי את הדברים שלך ובואי איתי." היא מתנשמת בכבדות, "כמה דפוקה את צריכה להיות כדי ללכת עם מישהו שאף פעם לא ייתן לך יותר?"  אני מביטה בה המומה וחסרת מילים. "אנה..." גבריאל קורא והיא יורה אליו מבט קטלני. "תסתום," היא אומרת בחדות, הוא מביט בי לרגע לפני שהוא מביט בה ושותק. אני קמה בזהירות, לא מעיזה להרים את מבטי, עם הסדין עדיין עליי, ונכנסת לאמבטיה. רק אחרי שהתלבשתי, בזמן שאני מצחצחת שיניים, אני שמה לב שכל הגוף שלי רועד ואני לא שומעת כלום חוץ מזמזום צורם שמשתיק את הצעקות מחדר השינה. אני לא רוצה לצאת מהחדר הזה אף פעם. אני מביטה במראה ונוהמת על עצמי, על ההתמכרות שלי לתחושה הזו, של שנאה עצמית עצומה על ההרס שאני זורעת. בפעם הראשונה שמשהו כזה קרה, והגבר שהייתי איתו נתפס, האישה הראשונה הביטה בי, מרוסקת, ובכתה בלי הפסקה, ולא הפסיקה לבכות גם בזמן שלקחתי את הדברים שלי וברחתי, נטשתי את הגבר היפה והאכזרי שלה להתמודד עם השברים שהוא יצר בה איתי. אני מביטה בציפורניים הארוכות והחדות שלי ומדמיינת איך הן ננעצות לי בלב, אבל הכאב מוחשי גם בלעדיהן. אני בטוחה שאתן תוהות למה אני עושה את זה – לעצמי, לאחרות – ובכנות אין לי תשובה טובה מספיק. אני כנראה לא מאמינה שיש משהו אחר עבורי ואני לא רוצה להיות בלי זה - לבד עם עצמי. כי אני ריקה, זוכרות? זה כואב יותר מהכול.