כל מה שהוא אמר

1

אנני

אנני מקיי שבה להכרתה לאט לאט. היא החלה בהדרגה להיות מודעת לסביבתה.

הלינולאום הבלוי על רצפת הקרוואן מחץ את לחייה. הקרסול שלה היה עקום, מעוך על המשטח הקשה.

ריח חלודה חם של דם הפך את ביטנה, והיא השתנקה.

"אנני, אני מצטער."

הקול הזה...הו, אלוהים.

זה היה הויט. בעלה. שעמד מעליה.

לרגע, למעשה למשך רגעים רבים, היא לא היתה בטוחה שהוא אמיתי. יכול להיות שהיא מעדה ונפלה, נחבלה בראשה כשחזרה אל הקרוואן שלה. שהיא הוזה. משחזרת את הויט מתוך סיוטים ישנים — זה נשמע יותר הגיוני.

משום שלא יכול להיות שהוא מצא אותה פה.

נזהרתי. נזהרתי מאוד.

לפני חודשיים היא ברחה ממנו. היא לקחה איתה רק את החבלות סביב צווארה ושלושת אלפים דולר מהכספת שלו. נואשת ומפוחדת היא עזבה באמצע הלילה ועשתה את דרכה במעגלים עד שהגיעה למקום הזה, ביצה קטנה בשם "אתר הקמפינג של פארק הקרוואנים פלאוורד מאנור" בצפון קרוליינה.

מאות קילומטרים מהויט. מאוקלהומה. מהחווה שבה חייתה כל חייה.

והיא היתה מאושרת כאן. יותר מאושרת משהיתה אי פעם. לפני פחות משעתיים היא עזבה את דילן ואת ביתו הקסום. גופה היה סמוק וחי ורווי עונג. ומוחה היה צלול.

היו לה תכניות, תכניות אמיתיות לחייה שלה, לא רק תגובות מבוהלות ומבועתות.

הכול עמד להשתפר.

"אנני?"

זאת אינה הזיה.

תהיי חכמה, אנני. תחשבי!

"שמעת מה אמרתי לך?"

היא שכבה בשתיקה. הויט שנא את השתיקה שלה. התנצלויות אמורות היו להתקבל בהסכמה מיידית ובהודאה מיידית באשמתה.

אבל היא לא אמרה דבר. שילך להזדיין.

"קומי."

היא המשיכה לעצום את עיניה, משום שלא היתה מוכנה לראות אותו ממש. לא כאן. לא בקרוואן הזה. בביתה שלה.

היא התהפכה על הגב, בתקווה להרגיש כי הטלפון שלה עדיין בכיס האחורי.

בבקשה, בבקשה, התפללה. בבקשה תהיה שם.

אבל לא היה דבר מתחת לישבנה. הטלפון נעלם.

"הנה. זה לא כל כך נורא, נכון? קומי מהרצפה," הוא אמר כאילו שנפלה. כאילו שנחתה על הרצפה בגלל איזה צעד טיפשי ומגושם שלה.

וגם אם התאמצה להחניק אותן, דמעות חמות זלגו מעיניה.

"די, די." ידיו נגעו במותניה ובבית השחי שלה כדי לעזור לה לקום, והיא נרתעה, גופה זועק מכאב. היא לא היתה יציבה אבל נעמדה על רגליה. ואז פקחה את עיניה והעולם הסתחרר, ובעודה נאחזת בקצה השולחן, נחתה יושבת־לא־יושבת על כרית הספה.

"את מתיזה דם בכל מקום." בידיו המוכרות, עם הצלקות הקטנות ועם הציפורניים הקטומות, הגיש לה מטלית ורודה. זו היתה המטלית מחדר האמבטיה שלה. הוא בוודאי חיטט בכל מקום, נגע בכל חפציה. הכול היה עכשיו נגוע.

היא בשום פנים ואופן לא תוכל לקחת את המטלית הזו. לא מידיו.

"בסדר." הוא מלמל והשליך את המטלית על השולחן. "תעשי את זה בעצמך."

הוא התרחק, צעדיו מעידים על כעסו, והתיישב על אחד מכיסאות הקפטן בחזית הקרוואן.

הימצאותו של הויט במקום הזה, שעד כה היה נטול־הויט, הכתה אותה בהלם.

היא הכריחה את עצמה להביט בו. להביט בו ממש.

הוא היה גבר גדול. יותר ממטר שמונים, וכשהיה צעיר נהג להשתתף בתחרויות רודיאו, כך שרגליו, זרועותיו והחזה שלו היו עבים ושריריים. היה לו שיער בלונדיני־לבן, והגבות שלו וריסיו היו כמעט בלתי נראים, מה שהעניק לפניו חוסר הבעה נורא. היא מעולם לא יכלה לדעת מה הוא חושב.

כנות נראתה כמו שקר. כעס נראה כמו סליחה.

היא חשבה פעם שהוא כל כך שלו. גם אנשים אחרים חשבו כך. בתחילת הנישואים שלהם זה מה שכולם אמרו עליו.

הוא כל כך יציב, הם אמרו. והיא נאחזה בזה. בשתי ידיה ובכל הפחד שמילא אותה אחרי שאימה מתה. היא נאחזה בגרסה שלו שבה רצתה להאמין.

אבל זה היה שקר. כל מה שקשור אליו היה שקר.

ואנני היתה טיפשה.

העובדה שדבר לא השתנה בו, שהוא לבש את מה שתמיד לבש — ג'ינס, מגפי הבוקרים החומים שלו וחולצת בוקרים כחולה כהה עם כפתורי פנינה, הסכין עם הידית העשויה עצם נעוצה בחגורתו — הפכה את הכול להזוי עוד יותר.

מקום חדש. אותו סיוט.

הטלפון הנעדר שלה היה מונח על ברכו. הוא לקח אותו ממנה, חיטט בכיסיה, בזמן שהיא שכבה מחוסרת הכרה על הרצפה.

משום שהוא היה חיה.

"אני מצטער," הוא אמר בכנות גמורה ומבעיתה. "אני יודע שבבית פחדת. מה שאני עשיתי... באותו לילה במטבח?" הוא אמר כאילו היתה יכולה לשכוח. "זה היה יותר מדיי. אני מבין."

צחוק של אי אמון, שלא הצליחה לפלוט, צרב את גרונה. באמת? אתה באמת מבין?

"זה לא יקרה שוב. אני נשבע."

"איך מצאת אותי?" היא ניסתה למקד את ראייתה, לגרום למוח שלה להתרכז.

"את מאמינה לי?" הוא שאל. "שהכול יהיה אחרת?"

לא. בחיים לא.

"אני מאמינה לך," שיקרה, מניחה את ראשה הכבד, הכואב, בידיה. "רק תגיד לי איך מצאת אותי."

"האמת היא שזה היה די מגניב." הוא חייך בהבעה שנראתה לה כמו ענווה, כאילו שהיא אמורה להיות גאה בו.

"לעיתון, ה'באסט גזט', יש מין דבר כזה, באתר שלהם, שאפשר לראות שם מפה של ארצות הברית ויש על המפה סיכות קטנות שעוקבות אחרי מקומות שמהם אנשים מתחברים לאתר הזה. הבחורה שאיתה דיברתי במשרד ממש התלהבה מזה, ואמרה שזה מראה שאנשים בכל הארץ קוראים את העיתון שלהם ברשת. והיתה שם נקודה אחת... נקודה אחת קטנה, שהתחלתי לעקוב אחריה. את יודעת לאן הנקודה הזו הלכה?"

היא נמלאה בחילה והנהנה. היא חשבה שהיא היתה כל כך חכמה.

"במשך זמן מה היא הסתובבה במעגלים, ואז פנתה צפונה לפנסילבניה ואחר כך בחזרה דרומה. ואז היא פשוט נשארה בצ'רוקי, צפון קרולינה. שוב ושוב. צ'רוקי, צפון קרוליינה. בכל שבוע. פעם בשבוע. בימי חמישי. זה היום שבו אהבת לצאת לקניות." הוא אמר את זה כאילו מדובר בהוכחה לאהבתו. כאילו הוא מגיש לה זר פרחים. ציפור מתה שהושלכה לרגליה מבין מלתעותיו המדממות. "חשבת שלא שמתי לב. אבל שמתי לב. אהבת לצאת לקניות בימי חמישי. אז נסעתי לכאן, ראיתי איפה התחברת כדי לקבל זמן אוויר על מחשב בספרייה — ליילה מקיי. זאת בת הדודה שלך, נכון?"

באחד הרומנים ההיסטוריים שקראה היתה דמות שהיה לה בז. ואנני אהבה את התיאורים שבהם הבחור נותן לבז שלו לעוף ומטפל בו, את הפעמונים ואת הכפפות ואת פיסות הבשר הקטנות בשקית התלויה על חגורתו. וכשקראה, היא חשבה כמה נפלא יהיה לשלוט במשהו כל כך לא מאולף. במשהו פראי כל כך.

אבל ברגע זה היא הבינה איך הבז כנראה מרגיש: רגע אחד הוא חופשי כל כך, כנפיו פרושות והעולם הוא רק נוף המתרחק מתחת. וברגע הבא ראשו מכוסה והוא כבול. לכוד. החירות היא זיכרון בלבד.

"נשארתי שם שבוע, הסתובבתי בספרייה. בחנות הירקות. נסעתי בין כל האכסניות, ו... שום דבר. שמעתי על פארק קרוואנים שנמצא כאן ובאתי לבדוק. נתקלתי באיש הזה, פיל, בתחנת דלק. הוא סיפר לי על הפארק. וכשתיארתי אותך, הוא אמר לי שהוא חושב שאת שם. את כאילו חברה של אשתו? אני חושש שפיל לא ממש אוהב אותך."

אלוהים, פיל הוא שהפיל אותה. כמה מתאים ועלוב.

"מה אתה רוצה?" היא שאלה, כשכבר לא יכלה להמשיך להעמיד פנים.

הוא הביט בה מופתע, פיו נפער לרווחה וגבותיו השקופות מזדקרות עד אמצע מצחו. "אני רוצה שתבואי הביתה," הוא אמר. "אני רוצה שתחזרי להיות אשתי."

"מה זה בכלל בעיניך, הויט? אשתך? אתה לא אוהב אותי..."

הוא קם מהכיסא, והיא התכווצה בחזרה על מושבה.

"התנצלתי על מה שקרה לפני שעזבת. אני לא יכול לעשות יותר מזה. הגיע הזמן שתבואי הביתה. בילית ונהנית. אנשים שואלים עלייך ונמאס לי כבר מהמבטים החשדניים. כולם חושבים שעשיתי לך משהו. המשטרה באה אל הבית לפני שבועיים. המשטרה, אנני. זה יותר מדיי."

הוא נגע בידה לפני שהספיקה לזנק לאחור. זה היה עוד יותר גרוע, כשהעמיד פנים שאכפת לו. ואולי באמת אכפת היה לו והוא פשוט לא ידע איך להתנהג.

"אנחנו יכולים לחזור לכנסייה."

אנני נשאה אליו את עיניה, ולא היתה בטוחה אם אכן אמר את זה, או שהיא שומעת קולות.

"אנני? תרצי שוב ללכת לכנסייה?"

"כן... כמובן," היא התנשמה. לפני שלוש שנים היא היתה בוכה בהכרת תודה. אבל היא כבר לא נפלה בפח. הוא יניח לה ללכת לכנסייה פעם, אולי פעמיים, ואז ימצא דרך לגזול את זה ממנה שוב.

"ואז אנחנו חייבים לדבר על מכירת האדמה הזו לאנקרו."

הנה זה הגיע. זאת היתה הסיבה האמיתית שבגללה הוא רצה שתחזור הביתה. מכירת האדמה לאנקרו, כדי שיבנו שם עוד טחנות רוח. הוא לא יכול היה לעשות את זה בלי הסכמתה של אנני. וזו היתה הסיבה לכל הסצנה הקטנה הזו. "הגיע הזמן, את לא חושבת, שנחשוב על העתיד שלנו?"

העתיד שלי נמצא במקום הכי רחוק ממך, שאליו אוכל להגיע.

"אני סולח לך על שגנבת ממני, אנני. את הכסף, את האקדח. זה נסלח."

הו, אלוהים.

האקדח.

האקדח במגירת השידה שליד המיטה שלה.

האם הוא לקח אותו? האם הוא עדיין שם?

היא ניסתה לא לחשוף דבר. שום דבר.

"אני... אני צריכה להחליף חולצה." הסווטשירט המוכתם והקרוע שלה נהרס בגלל הדם. לעולם אי אפשר יהיה לנקות אותו. היו לה עוד כמה כאלה בבית. בגדים שעשו את דרכם אל פח הסמרטוטים או לזבל, משום שהאמת על חייה ניכרה בהם בבירור.

אנני קמה ברגליים רועדות, ידה נתמכת בקיר, וצעדה במסדרון הקצר אל חדר השינה שלה.

בבקשה. בבקשה תהיה שם. בבקשה תהיה שם. האקדח הזה הוא הסיכוי היחיד שלה.

היא סגרה את הדלת מאחוריה, ואז התעלמה לגמרי מהסחרחורת ומכאב הראש וכמעט זינקה מעל המיטה אל השידה הקטנה, מושכת את המגירה בכוח.

היא היתה ריקה. היא חיפשה בתוכה בבכי, משכה אותה החוצה עד הסוף, אבל הכול נעלם. הספרים. האקדח. המאמר על בן. הכול.

היא קרסה אל הקיר והחליקה ממנו אל הרצפה.

דלת חדר השינה נפתחה בחריקה, והויט עמד בפתח. שטן בלונדיני. האקדח שלה היה מונח כמו צעצוע בכף ידו הגדולה.

ביד השנייה היו ספריה. הפתקים מדילן. החפצים שסימלו את המרד שלה. את חייה כאן.

בשתיקה הוא השליך את הספרים על המיטה. את המאמר. את הפתקים.

היא רצתה לאסוף אותם, להרחיק אותם ממנו. להסתיר ממנו. אבל זה היה מאוחר מדיי. כל מה שהיה לה נהרס במגעו. היא הטתה את ראשה כדי לא לראות אותם. כמו ילדה — אם אינה רואה, שום דבר לא באמת קיים.

שום דבר לא באמת קרה.

כל מה שנותר לה היה לצאת משם.

"מי זה בשבילך דילן דניאלס?" הוא שאל.

"אף אחד. אני לא יודעת מי זה." אנני קמה ונעמדה בלי שיהיה לה מושג למה היא טורחת לשקר, במיוחד משום שהיא עושה זאת בצורה גרועה כל כך. כל מה שהיא ידעה הוא שהיא לא מסוגלת לערב את דילן בסיוט הזה.

"עצרי." הוא הניף את הטלפון, ועל הצג נראו כל ההודעות ביניהם. התמונה ששלחה, של גופה הכמעט עירום. השדיים שלה ובטנה, הכתם החיוור של ירכיה.

אנני בגדה באיש שהיכה אותה שוב ושוב בגלל פשטידות עוף. חנק אותה בגלל טחנות רוח. היא לא היתה מסוגלת להעלות בדעתה מה יעשה לה בגלל ניאוף.

"אני יודע הכול. אז את צריכה להפסיק לשקר. לטובתך."

הוא עמד להרוג אותה. יבבה משתנקת נפלטה מגרונה.

"אל תסתכלי עליי ככה," הוא לחש בפנים מעוותות מסבל. "אני לא מתכוון לפגוע בך."

אנני כמעט פרצה בצחוק. אבל האימה הציפה את כל כולה.

"אני לא אוהב את זה, אנני, אבל אני... אני חושב שאני מבין." הוא היטה את ראשו כמו הלברדור הצהוב הזקן שהיה להם. "מה שעשיתי לך גרם לך... להתנהג ככה. אני יודע שזאת לא את. התמונה, הפתקים האלה. זאת לא אנני שאני מכיר."

אנני שהוא הכיר היתה בובת סמרטוטים. דחליל. בבואה מונפשת שלו. אנני שהוא הכיר איננה עוד.

אבל הויט המשיך לדבר. "אנחנו יכולים לחזור הביתה ופשוט לשכוח מזה. לשכוח את דילן דניאלס. להתחיל מחדש."

זה היה בלתי אפשרי. אי אפשר לשכוח את דילן דניאלס. הוא היה צרוב על עורה. בתוך עצמותיה.

זוזי, היא אמרה לעצמה. תתקדמי. אל תשבי כאן סתם ותניחי לו להרוס אותך שוב. כל עוד היא ממשיכה לנוע, היא בחיים, וכל עוד היא בחיים, יש לה עדיין סיכוי.

אנני הוציאה מהשידה חולצה נקייה. "אכפת לך?" שאלה, כשהוא פשוט המשיך לעמוד שם. האקדח היה אחוז בידו באגביות כזו, כאילו נועד ללעוג לפחדיה.

שריר התעוות בלסתו והוא הביט מטה, אל הספרים שעל המיטה ואל הטלפון שבידו, שואל בלי מילים האם היא באמת חושבת שמגיעה לה עכשיו פרטיות. אבל אז הוא הרכין את ראשו ויצא מחדרה כאילו הוא מעניק לאנני פרטיות כסוג של טובה. משאלה טיפשית ושטותית של אישה טיפשה ושטותית.

כשיצא, היא פשטה מיד את החולצה המלוכלכת שלה ולבשה את החולצה הנקייה. החלונות בחדר היו קטנים מכדי שתוכל לטפס מהם החוצה, אבל היא הסיטה את הווילונות בתקווה שבן עדיין בגינה, בתקווה שתוכל ללכוד את עינו. אלא שהגן שלו היה ריק. הקרוואן של ג'ואן היה עדיין חשוך.

בעדינות רבה היא צעדה אל הדלת והאזינה לקולות מתוך הקרוואן, מנסה להבין איפה הוא. אבל מחוץ לדלת שררה דממה. מוזרה ושקטה ואיומה.

רועדת, היא פתחה את הדלת כדי חריץ וראתה את גבו של הויט יושב בכיסא הקפטן. הוא אכל מאפה קינמון מהשקית שהביאה מביתו של דילן. אם אנני תיזהר ואם תצליח לנוע במהירות, היא תוכל אולי להגיע אל הדלת לפניו.

היא העמידה פנים שהיא עדיין מסוחררת, משעינה את ידה על הקיר בדרכה אל המטבח הקטן. מטר ורבע. מטר. חצי מטר. הדלת היתה ממש שם. היא נעצרה לרגע, אוחזת בראשה כאילו מצליחה בקושי לעמוד. הוא חייב לחשוב שהיא חלושה.

"את רוצה לארוז?" הוא שאל. "אני רוצה להגיע הביתה. נעדרנו יותר מדיי זמן." כאילו שהיו בטיול. בחופשה כייפית.

"אפשר לאכול משהו קודם? אני חייבת לאכול משהו. כדי לא להיות כל כך מסוחררת."

היא הסתובבה והציבה את עצמה בינו לבין הדלת, ואז העמידה פנים שהיא מושיטה את ידה אל שקית הנייר; אבל במקום אל השקית היא שלחה את היד אל הדלת, פתחה אותה בדחיפה ואוויר קר קידם את פניה כשזרקה את עצמה במורד המדרגות. הויט אחז בגב חולצתה, תפס באגרופו את שיערה ומשך אותה בחזרה אל תוך הקרוואן.

ואז טרק את הדלת.

אנני צרחה בקול רם כל כך, ובכוח רב כל כך, שגרונה כאב, והוא סטר לה, השליך אותה על רצפת הקרוואן והתיישב עליה, כשהוא סוחט את האוויר מגופה. ידו סתמה את פיה. הסכין שלו החליקה קדימה, וקצה העור של הנרתיק נגע בעור החשוף של מותנה, במקום שבו החולצה שלה התרוממה מעלה.

היא ניסתה להתפתל ולהתרחק, אבל הוא היה כבד מדיי.

עם כל נשימה הסכין התחככה בה. שרטה אותה.

"תסתכלי עליי, אנני," הוא אמר בקול הזה שלו. "מצאתי אותך ועכשיו אנחנו שוב יחד. אין לך לאן ללכת. ואת צריכה להבין את זה."

היא טלטלה את ראשה, מנסה להרים את מותניה ולהדוף אותו מעליה.

"הדילן הזה, הוא לא בשבילך. ואת יודעת מה? אני סולח לך על הרומן שהיה לך איתו." קולו אמר אחרת. קולו ועיניו המכווצות והעיקול האכזרי והנגעל של שפתיו הם שאמרו לה כי היא עתידה לשלם על החטאים האלה. "מין רומן מלוכלך כזה. לשלוח לגבר שאינו בעלך תמונה של הגוף שלך בעירום. את..."

הוא נע מעליה, ולמרבה הזוועה, היא חשה כי מאחורי הרוכסן הזין שלו עומד. האיש שקיים איתה יחסי מין לעתים רחוקות כל כך, היה מגורה. היא עצמה את עיניה כדי להתמודד עם האימה החדשה והנוראה הזו.

הסכין העטופה והזקפה שלו ננעצו בה.

"האיש הזה שאיתו הזדיינת, הוא יודע שאת נשואה?"

אנני לא ענתה. היא לא היתה מוכנה לענות. הוא שיחק איזה משחק חולני. הוא נגע בשיערה ממש מעל אוזנה והיא רצתה לצרוח.

"יש לך ריח מסריח. של זיעה ושל סקס." הוא רחרח אותה שוב ושוב, אפו בשיערה. בצווארה. "אני רוצה שתפשקי את הרגליים, אנני."

היא יבבה והצמידה את רגליה זו לזו.

ככה אני עומדת למות.

פתאום נשמעה דפיקה בדלת ושניהם השתתקו. היא פקחה את עיניה והספיקה לראות הבזק חולף של אימה על פניו של הויט. אבל האימה נעלמה באותה מהירות שבה הופיעה, מתחלפת באותה ריקנות מבעיתה.

"אנני!" זה היה בן. בן הקשיש והשברירי. "את בסדר? שמעתי צרחות."

"מי זה?" שאל הויט.

"השכן שלי." בן דניאלס. אביו של דילן ו... אולי גם החבר היחיד שלה.

"את לא רוצה שהאיש הזה ייפגע." ריח המנטה בהבל פיו של הויט כיסה את פניה. הוא זלל סוכריות נגד שיעול כאילו היו ממתקים. "ואם תגידי לו מילה אחת, אם תתני לו סיבה לחשוב שמשהו לא בסדר, הוא ייפגע. ואנחנו בכל זאת נחזור הביתה יחד, אנני. את זה את לא יכולה לשנות, ולא משנה מה תעשי."

המצב כולו החמיר בגלל העובדה שבן היה חבר לשעבר בכנופיית אופנוענים ועבריין מורשע. השוטרים רק יביטו בפניה וברישום הפלילי של בן, ומיד יאמינו לכל מה שהויט יגיד.

היה קל מאוד להאמין להויט.

אט אט, הויט קם מעל אנני, מתבונן בה ללא הרף כדי לראות מה תעשה. התגובות של אנני הפכו בלתי צפויות, והיא שאבה מזה כוח; מכך שהוא כבר לא מזלזל בה.

היא קמה ונעמדה באיטיות, רועדת, לקחה את המטלית הוורודה מהשולחן וקרבה אותה אל פניה, בתקווה שבן יאמין לשקרים שעמדה לספר לו.

הויט הסתתר, ואנני פתחה את דלת הקרוואן שלה ויצאה החוצה, כשהדלת נסגרת בשקט מאחוריה.

אני יכולה לברוח. עכשיו.

אבל הויט ירדוף אחריה. ובן ייפגע.

"הכול בסדר?" שאל בן ועל פניו דאגה. הוא לבש את החולצה הלבנה הנקייה המוכרת, המגוהצת בקפידה. לאחרונה הוא היה חולה וירד במשקל. לא חשוב עד כמה היה קשוח לפני שנים, כעת היה שברירי. זקן.

והוא לא יכול היה לעזור לה.

"בסדר," היא שיקרה בחיוך. "היה כאן נחש וצרחתי, קפצתי וריסקתי את הראש שלו על הארונית."

"הנחשים הגדולים האלה נכנסים גם אליי כל הזמן," הוא אמר. "את רוצה שאני..."

היא חסמה אותו, כשרכן הצידה כאילו הוא מנסה להציץ אל תוך הקרוואן, מנסה להיכנס. "הכול בסדר."

השקר הזה לא נשמע משכנע בכלל, והוא הצביע לעבר עינה. "נחבטת גם בעין שלך? ובשפה?"

"בבקשה," היא התנשמה ולא הצליחה עוד להעמיד פנים. "בבקשה, בן. פשוט תלך."

"אנני..."

"למען השם, זקן. אני בסדר. אני מותשת ואני רוצה רק לישון קצת. עזוב אותי במנוחה."

עיניו הכהות לא החמיצו דבר, ולא היה לה מושג על מה הוא חושב; אבל בסופו של דבר הוא נכנע, הרים את ידיו וחזר לקרוואן שלו. כשהוא לוקח עמו כל תקווה להצלה.

אנני תהיה חייבת לעשות את זה בכוחות עצמה.