איזה מין סיפור זה
אמא ואבא שלי נחים על הדשא. אמא שלי עושה מהספר שלה סוכֵך נגד השמש ונעלמת מאחוריו. גם אבא שלי קצת נעלם, אבל אצלו זה רק במחשבות.
כשאני מתקרבת מאוד, אני מצליחה לצוד את המבט שלו.
אבא, אני אומרת, אני צריכה לכתוב סיפור על איך שאתה ואמא נפגשתם.
את רוצה שהסיפור ייצא מצחיק או עצוב? הוא שואל.
יכול להיות גם מצחיק, אני נכנעת לזמן מה.
אז הכי טוב לכתוב על הרש'לה, הוא אומר, ובזוויות העיניים שלו צומחים המון קמטים עליזים.
אבל אני דוחקת בו, נו אבא, ואז הוא אומר, אמא שלך באה לקורס הקֶשר בתל אביב ולא הביאה שום דבר מהציוד הנדרש, ומיד רציתי לשלוח אותה הביתה. אבל אז התחילה מהומה אצל כל מיני אנשים, הוא אומר, כי היא הרי בִתו של מ' מהעמק, וכשהוא בא להציל אותה הוא סיפר כל כך הרבה סיפורים, עד שהתעייפתי והשארתי אותה.
אבל איזה מין בחורה היא היתה, אני רוצה לדעת.
צחקנית, הוא אומר, ולא ידעה להסתדר בעיר.
ומתי התאהבתָּ בה? אני שואלת. אבל הוא אומר בשביל מה לך לכתוב עוד סיפור על אהבה, אולי תמציאי איזה רעיון חדש.
אמא שלי יודעת שעכשיו אֶפנה אליה, והיא מורידה את הסוכֵך מהעיניים ואומרת אל תקשיבי לגוזמאות שלו. באתי לקורס הקשר שלו, היא אומרת, וחסרו לי כמה חפצים, אז אבא עשה מזה עניין. יכולים לחשוב שלא אכפת לו מה אנשים עושים, אבל בקורס הוא הקפיד על כל פרט. ואז, היא אומרת, הגיע סבא, והבטיח שיביא מה שצריך, וזה סוף הסיפור.
אבל, אמא, אני אומרת, אני צריכה לדעת מה לבשת, ועל מה דיברתם, ואם הוא הזמין אותך לסרט, איזה מין סיפור זה יהיה בלי כל הפרטים האלה, ואמא שלי, שהלחיים שלה הופכות עכשיו לשתי צנוניות אדומות ועגולות, אומרת, סופרים לא שואלים על הדברים האלה, הם מדמיינים אותם.
ידעתי שלא ייצא לי מהם סיפור. אני קמה ונכנסת הביתה, להסתכל בצילומים הישנים שלהם. בפנקס ההסתדרות עומדת אמא שלי במכנסיים קצרים ובחולצה לבנה, והפָּנִים שלה צוחקים, ומוקפים בהמון תלתלים.
גם לאבא שלי יש תלתלים, אבל בהירים, ואצלו זאת תמונת פספורט.
אני מתבוננת בהם שוב ושוב, ועכשיו אני רואה שהם דומים קצת זה לזו.
הם קצת כמו שתי ציפורים בגינה, המסתכלות בה כאילו זה עתה הגיעו אליה, ואף על פי שהן לא הֲדוּרוֹת, מתחת לכנפיים שלהן מפציע כחול בהיר, וגַלֵּי הפלומה שלהן, המכסים זה את זה, בוהקים.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.