כל מה שלא אמרתי

 

1

אנני

לבריחה היה ניחוח של ענן "פבריז" סמיך שהותז על עשן סיגריות.

שמטתי את התרמיל שלי על משטח הלינוליאום שהיה מונח למרגלות התנור בקרוואן וסגרתי מאחורי את דלת המתכת הדקיקה. היא לא נסגרה כראוי בפעם הראשונה, ונאלצתי לטרוק אותה.

הקרוואן כולו רעד.

אני אצטרך מנעולים יותר טובים.

לא שמנעולים הגנו עלי בעבר. מנעולים וישיבה דוממת מאוד והתכווצות לממדים זעירים — לא הגנו עלי בכלל.

אף אחד לא מתעניין פה באחרים. לא דוחף את האף. זה מה שקווין, מנהל הפארק, אמר כששמתי לו על השולחן מזומנים, תשלום על הקרוואן. בטוח כאן ושקט, ואנחנו לא סובלים פה שטויות.

בטוח, שקט ובלי שטויות — החור הטחוב הזה נראה לי מושלם אחרי שבוע משוגע לגמרי, שכולו נסיעות. הלוך וחזור, רוכשת כרטיס מערבה אבל נוסעת מזרחה. אוטובוסים. רכבות.

לפני הקרוואן שלי עמדה מכונית משומשת, טנדר טויוטה עם בלמים הרוסים ורדיו מקולקל. קניתי אותה בווירג'יניה, משחקן פוטבול תיכוניסט עם חלומות שהמכונית העלובה לא היתה מסוגלת להגשים, ונסעתי בה צפונה רק כדי לחזור מיד דרומה.

אבל איפשהו הייתי חייבת לעצור. לא יכולתי להמשיך לנסוע לנצח.

אז אחרי שבעה ימים ומאות קילומטרים הגעתי למקום הזה, שאפילו לא הופיע במפה של צפון קרוליינה.

"טוב להיות בבית", נאנחתי, הנחתי את ידיי על המותניים ובחנתי את ממלכתי החדשה.

קווין קרא לזה "בית ממונע", אבל האמת היא שזה היה סוג של קרוואן ישן, שהתגלגל עד שנעצר ב"פארק הקרוואנים והקמפינג של פלאוורינג מאנור" ופשוט סירב להמשיך. מישהו הוריד את הגלגלים והניח את הקרוואן הזה על לבנים, ויכול להיות שאותו מישהו גם שתל באהבה ובתשומת לב פרחי חבלבל כדי להסתיר את לבני הבטון.

הפרחים היו תוספת נחמדה, ניסיון ראוי להערכה במופרכותו, אבל לא משהו שהצליח להסתיר את העובדה שמדובר בקרוואן ישן.

קרוואן עלוב. בפארק קרוואנים עלוב, כל כך רחוק מכל מקום אחר, שכמעט בלתי אפשרי למצוא אותו.

מושלם. כל כך מושלם.

נשמתי עמוק, נשימה שהרעידה את כל גופי, והרשיתי לחלק מהפחד שחי בתוכי להתפוגג. לנסוק מתוכי כמו עורבים שממריאים בבהלה משדה בחורף. בדרך כלל אספתי אלי את הפחד, אגרתי אותו, משום שהפחד שימר את ביטחוני.

הפחד היה מוכר.

אבל בקרוואן הקטנטן הזה לא היה בו צורך.

אנחנו לא סובלים פה שטויות.

טוב, חשבתי וחייכתי, בפעם הראשונה זה זמן רב. הרגשתי מסוחררת כמעט מתעוזה. גם אני לא סובלת שטויות.

גם את הריח של המקום הזה לא סבלתי.

פינת האוכל היתה במרחק שני צעדים מהמטבח, ואני רכנתי מעל שולחן הפורמייקה והמושבים בצבע בז' כדי להסיט את הווילונות ולפתוח את החלונות במשיכה. בריזה מעופשת נשבה פנימה, חלפה על פני צווארי וחדרה אל תוך חולצת הכותנה הלבנה שלי.

עצמתי את העיניים, כי הייתי עייפה עד לשד עצמותי... זאת היתה תחושה טובה. הרוח על עורי... פשוט תחושה טובה. שונה.

ובזמן האחרון, אני כל כולי בעניין של להיות שונה.

כל החיים היה לי שיער ארוך, פזור על העורף או אסוף לאחור בזנב סוס, כבד עד כדי כאבי ראש. השיער שלי היה אדמוני ומתולתל באופן טבעי. עבה כל כך.

עבה ומחניק.

אימא נהגה לומר שזה הדבר הכי יפה בי. מסוג המחמאות שאינן באמת מחמאות, כי הן משאירות כל כך הרבה מקום לדברים איומים שצומחים סביבן. אבל זה היה משהו נחמד שהיא אמרה לי, ולכן אימצתי את זה אל לבי, כי היא היתה אימא שלי.

כשגזזתי אותו, הרגשתי הקלה משונה. לא רק מכאבי הראש ומהחום, אלא משום שהשיער הקצוץ אִפשר לי להרגיש את הבריזה, תחושה שלא הכרתי קודם. גם השמש על עורפי היתה בגדר תגלית.

כשהרוח נשבה, השיער הקצר שלי התרומם והתחושה התנחשלה במורד גבי, כמו שורת לבני דומינו שצונחת על קצות עצבים.

זה מצא חן בעיניי. מאוד.

הדממה הופרה על ידי צלצול טלפון עמום ומרוחק.

לא הטלפון שלי. את הנייד שלי השארתי בתחתיתו של פח זבל בתחנת האוטובוסים של טולסה. הקרוואנים האחרים היו קרובים, אבל לא קרובים כל כך שאפשר היה לשמוע מהם טלפון נייד שמצלצל בתוך תיק. וככה זה נשמע.

הדלפקים במטבח הקטן שלי היו ריקים. מושבי הנהג והנוסע הקדמיים, שסובבו לאחור כדי ליצור פינת ישיבה קטנה, היו שניהם חשופים.

ארנקים נשכחים על ידי דייר קודם לא נראו לעין.

הבטתי מטה, אל הכיסוי שעל מושבי הספסל ששימש פינת אוכל.

אני באמת מתכוונת להכניס לשם את היד שלי? זה נראה נקי למדי, למרות כל העליבות, אבל בכל זאת... בין כריות ומושבים נופלים דברים מגעילים. באמת.

הטלפון צלצל שוב ועמו שב והתעורר הדחף לענות לטלפון מצלצל, ולכן דחפתי את ידי ברווח שבין הכריות העליונה לתחתונה וחיטטתי לאורך הצדדים. לא מצאתי שם כלום, אפילו לא פירורים של קרקר או מכונית צעצוע נשכחת, עד שנתקלתי בכיסוי הפלסטיק של הטלפון. הוצאתי אותו והבטתי בצג שלו.

דילן.

קבל. דחה.

בנגיעת אצבע קלילה קיבלתי את השיחה.

עניין קטן כל כך. בתוך בליל החרא הקיצוני, ההזוי, שבו עסקתי כל השבוע, נדמה היה לי שלענות לטלפון זה שום דבר.

אבל מסתבר שלא.

"הלו?"

"אלוהים, מייגן, איפה היית לכל הרוחות?" אמר איזה בחור, בקול נואש, לאו דווקא כועס. כמעט מלא הקלה.

"מצטערת", תחבתי את ידי אל בין הכריות כדי לבדוק אם החליק לשם עוד משהו. כסף. זה יכול להיות נחמד למצוא כסף. "זאת לא מייגן".

אה הא! שלפתי שלושה מטבעות של 25 סנט ומטבע של עשרה סנט.

הבחור נאנח. מין אנחה שהכרתי הרבה יותר מדי טוב. האנחה המעוצבנת. האנחה הכעוסה. האנחה שאומרת הכול בגללך.

תגובת הבטן המיידית שלי, זאת שהוברגה היטב אל תוך מוח העצמות שלי בחמש השנים האחרונות, אמרה לי לעשות כל מה שאני יכולה, ועוד כמה דברים שהם לגמרי מעל ומעבר ליכולותיי, כדי לְרַצּוֹת.

אבל הימים האלה נגמרו באופן סופי ומוחלט.

מצטערת, דילן. אני לא מוכנה לקבל אנחות כאלה. כבר לא. לעולם לא.

הרחקתי את הטלפון מהאוזן והרמתי את האצבע כדי לנתק את השיחה, אבל קולו עצר אותי לפני שהספקתי.

"אני מצטער", הוא אמר. "לא הייתי צריך לדבר אלייך ככה. מייגן שם?"

"לא". טוב, ההתנצלות משכה אותי אליו בחזרה. כי התנצלויות הן דבר נחמד ונדיר. והבחור נשמע מודאג באמת. יכול להיות שמייגן היא אשתו. או החברה שלו. או הבת שלו. "היא עזבה לפני כמה ימים. היא בטח שכחה פה את הטלפון".

הצחוק שלו היה עמוק וגברי מאוד וחשבתי על זה שלא שמעתי בחיים הרבה בחורים צוחקים. חבל מאוד. כי זה צליל נחמד.

והיה משהו אירוני בנימת הקול שלו, משהו שאמר לי שהצחוק הזה לא היה מיועד לי בכלל, אלא אולי ליקום שהתנכל לו עם העזיבה הזאת של מייגן.

"כנראה", הסכים אתי. "את גרה עכשיו בקרוואן?"

יצר ההתגוננות שלי היה חדש ושברירי, אבל פעל היטב והתרומם על רגליו האחוריות כדי למנוע ממני לענות תשובה לא מחושבת.

אני לא מכירה את האיש הזה. אין לי מושג מי הוא.

"אני רק מנקה פה", אמרתי. "לא גרה פה".

"אני מקווה שזאת עבודה פחות גרועה ממה שזה נשמע".

"לא. זה בסדר. מייגן כנראה הקפידה מאוד על ניקיון". גלגלתי את עיניי.

"איך קוראים לך?"

שוב. יצר ההישרדות עשה את מלאכתו.

זה גבר, חשבתי לעצמי בצורה קצת מגוחכת. לא ילד. לא בחור. גבר. הקול שלו היה נמוך, רועם וצרוד. יכול להיות שהוא לא דיבר היום הרבה. או שהוא לא מדבר הרבה בכלל. או שהוא מעשן חפיסת סיגריות ביום — מה שלא אמור להישמע כל כך טוב. אבל ככה זה כן. ויש לו מבטא — משהו דרומי. ולמרות ההתנצלות שלו, הוא נשמע... קשוח.

משהו מוזר קרה לקצב הלב שלי.

"את יודעת איך קוראים לי", הוא אמר.

כמעט עצמתי את עיניי כשהקול האפלולי שיגר צמרמורת שחלפה בגבי כמו בריזה.

"דילן", אמרתי. "השם שלך הופיע על הצג".

"נכון. לכן... אבל את לא חייבת ל..."

"לַילה". השם הזה צץ משום מקום. לילה היא בת דודה שלי, בחורה פרועה שפגשתי רק פעם אחת, אבל את השם שמעתי שוב ושוב מאימא שלי בסיפורים שנועדו להזהיר אותי מצרות.

"את לא רוצה שיקרה לך מה שקרה ללילה, נכון?"

וזה מצחיק בטירוף, כי הדבר האחרון ששמעתי זה שלילה היא מאפרת מקצועית מבוקשת במיוחד בהוליווד, ומאושרת.

אבל סיפורי הזוועות של אימא שלי פעלו, וכן, לא קרה לי מה שקרה ללילה.

אבל בחיים החדשים האלה... יכול להיות שאשתדל להיות דומה יותר ללילה.

לילה היתה נועזת. ומלאת ביטחון. וסקסית בצורה שמביכה את אנני מקיי הלחוצה והמתחסדת. זו אני.

"את בסדר?" שאל דילן ושלף אותי מערפילי המחשבות על בת דודתי.

"למה אתה חושב שלא?"

"אנשים לא מוצאים את עצמם ב'פארק הקרוואנים והקמפינג של פלאוורינג מאנור' כי החיים שלהם פשוט נפלאים".

"אה! אני יודעת בדיוק על מה אתה מדבר", צחקתי. תחושת ההקלה שבישיבה הנינוחה הזו, בלי הפחד שליווה אותי וה... שיחה המשונה הזו — סחררה אותי מעט. כמו אבן שנבעטה במורד גבעה והיא מתגלגלת וצוברת תאוצה לקראת משהו.

פארק הקרוואנים המוזנח הזה הוא כנראה מפלטם של הנחושים לשרוד. הכול, החל בקווין וכלה בצמחים המטפסים, נאחז בחיים באצבעות שהחווירו ממאמץ.

"אתה יודע, בפרסומת הבטיחו שכל הפינוקים כלולים, אבל עוד לא גיליתי איפה הספא", התבדחתי. "ונראה לי ששלוליות מעופשות לא ממש נחשבות".

השתררה שתיקה. אני מכירה שתיקות לא פחות משאני מכירה אנחות. את כל המגוון, את הנימות הצוננות ואת הנימות הלוהטות.

השתיקה החדה כתער שמשתררת לפני: יש עלייך חתיכת פה, ילדה.

השתיקה הכבדה והמהדהדת שלפני סטירת לחי.

בדיחה טיפשית. זאת היתה בדיחה טיפשית. אני עשויה מבדיחות טיפשיות.

"היום כבר אי אפשר להאמין לפרסומות, נכון?" שאל.

"בעיקר כשהן מודבקות על קיר השירותים בתחנת דלק".

שנינו צחקנו, וזה היה — רשמית — הכיף הכי גדול שלי בשנים האחרונות.

"את בטוחה שם?" שאל.

השאלה הזו והעובדה, שנשמע בתוכה רמז לאכפתיות, טלטלו אותי והשתיקו בבת אחת את הצחוק שלי, כמו מישהו שמעיף במכה אחת את כל הצלחות מהשולחן אל הרצפה. דמעות צרבו את עיניי.

איש לא דאג לי. כבר המון המון זמן.

"לילה?"

"כן". קולי היה מחוספס ועמוק.

"בטוח?"

היתה לי תחושה שאם אגיד לא, שאם אומר שאני מרגישה מאוימת או מפוחדת, הוא באמת יעשה משהו. שהוא יגיע לכאן כדי לעזור לי.

הפיתוי לבטוח בו לא היה קטן בכלל.

אבל לא בשביל זה ברחתי עד לכאן.

צנחתי אל המושב וסקרתי את ביתי החדש במלוא הדרו. הארונות דמויי־העץ במטבח, המסדרון הצר ומחיצת הווילון שהפרידה בין חדר השינה לחלל המרכזי. ראיתי את קצה הדלת המתקפלת של חדר האמבטיה.

שלי, חשבתי, ומשהו פראי ומריר התעורר בחזי.

"אני מוגנת". הייתי מוגנת. מאות רבות של קילומטרים מחיי הקודמים. "באמת".

"טוב", אמר דילן, כאילו הוא יודע מה אני לא אומרת. ומי יודע, אולי הוא באמת ידע. יכול להיות שסיפורה של אנני מקיי היה סיפור מוכר ב"פלאוורינג מאנור".

"אתה יודע לאן מייגן הלכה?" שאלתי. "אני אשלח לך את הטלפון".

"לא", אמר. "זה לא הטלפון שלה. הוא שלי. היא עבדה בשבילי".

"אני יכולה לשלוח לך את הטלפון?"

השתיקה שלו נשמעה לי טעונה, אבל לא מסוכנת. "את תמיד כל כך נחמדה?"

צחקתי, כי זה היה עוד כלום לעומת תרגילי האקרובטיקה שביצעתי בעבר רק כדי לרצות אנשים. למדתי להתקפל ולהיעלם לגמרי.

אבל הדאגה שהאיש הזה הפגין גרמה לי להרגיש אסירת תודה.

"זה הטלפון שלך, לא? נראה לי נכון להחזיר לך אותו".

"רוב האנשים לא מוכנים לטרוח בשביל אדם זר".

"תרגיש יותר טוב אם תספר לי משהו על עצמך?"

אמרתי את זה בקלילות, אבל השתיקה שלו היתה כבדה במפתיע, כאילו פתחתי דלת שהוא לא ציפה שתיפתח.

"אני אספר לך למה הטלפון שלי היה אצל מייגן".

משהו בקול שלו, היעדר פתאומי של צחוק, סוג של רצינות חדשה, גרם לי להזדקף.

עכשיו הזמן לנתק, חשבתי, כי הרגשתי שאנחנו חורגים אל מעבר לפטפטת. אני לא ממש נוהגת לשוחח בטלפון עם גברים זרים.

מה הויט יעשה...

האופן שבו חדר פתאום למחשבות שלי, השאלה הזאת, איך היה מגיב או לא מגיב להתנהגות שלי — כמו סרטן שפלש לעולם החדש הזה שלי, המדיף ריח "פבריז" — הרתיחו אותי, הבעירו את דמי.

אני לא אנני. אני לילה. ושהויט ילך להזדיין.

"למה?" שאלתי ושמתי לב שמשהו השתנה גם בקולי. כאילו היתה איזו אינטימיות ביני לזר הזה, שהתעניין בביטחוני, אחרי חיים שלמים שבהם לאנשים לא היה אכפת.

"יש שם קרוואן, השלישי ממך, לכיוון צפון. את יכולה לראות אותו מהחלון".

הסתובבתי והסטתי הצדה את הווילון בחלון הצפוני.

"הסתכלת?"

"כן".

שמעתי אותו מתנשם אל תוך הטלפון ומשהו חשמלי צמרר אותי. אינסטינקט חייתי שגרם לשערות על עורפי לסמור.

"בקרוואן הזה גר זקן", הוא אמר. "מייגן השגיחה עליו בשבילי".

"הוא חולה?"

"לא, עד כמה שידוע לי".

"הוא זקוק לעזרה?"

שוב הצחוק הרועם והאפלולי, ושוב התגובה המשונה של לבי. "לא. הוא לא זקוק לעזרה. למעשה, אמרתי למייגן במפורש שאסור לה בשום אופן להתקרב אליו".

"כלומר, היא רק ריגלה אחריו?"

"כן. ושילמתי לה הרבה כסף בשביל זה".

"היא עשתה בשבילך עוד דברים?" שאלתי, כי זאת לא נראתה לי עבודה שאפשר לקבל בשבילה תשלום.

השתיקה שלו הבהירה לי על מה הוא חושב, והרגשתי לפתע את הדם הולם בגופי במבוכה נוראה.

"מה את שואלת, לילה?"

הו, קולו היה פתאום רווי אינטימיות וכבר לא יכולתי להעמיד פנים. איכשהו הסיפור הזה הפך פתאום מיני. העניין הזה עם לילה התחיל את הכול, עניין מטופש ביותר. לא נהגתי לשחק משחקים כאלה. אני לא מבינה אותם. והרגשתי נבוכה לגמרי.

קמתי, בתחושה פתאומית של חוסר מנוחה. כאילו הבגדים שלי צורבים את העור שתחתם. "שום דבר", מיהרתי לומר. "זה פשוט נראה לי משהו שאדם אמור לעשות בלי תשלום".

"את מציעה להשגיח עליו בשבילי?"

"ברור". הרמתי את התיק שלי והלכתי במסדרון לעבר חדר השינה הזעיר שמאחור. לא היו מצעים על המיטה הכפולה. ערימה של סדינים נקיים הונחה בקצה המזרן הפרחוני הדהוי.

"פשוט ככה?"

"פשוט ככה".

"מתי בפעם האחרונה אמרת למישהו לא?" הוא שאל.

"למה זה חשוב?"

"יש לי תחושה, לילה, שאת מחלקת את ההסכמה שלך בקלות, בלי לחשוב על זה".

הו, הוא צודק. כל כך צודק.

"ואתה רוצה שאסרב?"

"אני רוצה משהו שאת לא מחלקת חינם".

ברכיי רעדו ונשענתי על הקיר המחופה עץ, מסוחררת. איך... איך הגענו לזה? מה קרה לי?

"תגידי לי לא, לילה", מלמל.

"לא" היתה מילה מסוכנת בחיי הישנים. דגל אדום שהתנופף בפני שור רצחני.

לא היה לי אומץ.

"לא". זאת היתה בקושי לחישה. נשימה. התקוממות שהרעישה את כולי. כמו מקהלה של עלובי החיים שהתפרצה בבית החזה שלי.

"את זוכרת את השם שלי?"

בתוכי ידעתי איכשהו מה הוא שואל. תגידי את שמי.

"לא, דילן".

הוא השמיע קול, שהיה בחלקו אנחה ובחלקו נהמה, הצליל הארוטי ביותר ששמעתי בחיי, ופתאום לא היה עוד ספק, לא היו עוד רמיזות. הוא לא שאל מה אני לובשת, אבל היתה לזה אותה השפעה. הכוונה היתה זהה.

זה... הו, אלוהים, זה סקס טלפוני. אני עושה סקס בטלפון עם גבר זר, בתוך קרוואן מחורבן באמצע שום מקום!

התנתקתי מהקיר. כפות ידיי היו מאוגרפות.

"אל תתקשר שוב". הקול שלי נשמע תקיף משציפיתי. תקיף מאי־פעם בחיי, והייתי גאה בעצמי.

"לא אתקשר", אמר.

"תבטיח". אין לי מושג למה ציפיתי שיקיים את הבטחתו, אבל מאחר שנהגתי בטיפשות כזו, הרגשתי צורך לפחות לנסות להתנהג בחוכמה. אלוהים, השקר על זה שאני המנקה, כל כך שקוף. הוא יודע איפה אני. הוא יכול למצוא אותי באמצע הלילה, לפרוץ את המנעולים העלובים האלה...

"מבטיח. את מוגנת. שלום, לילה". והוא ניתק.

ניתקתי רגע אחריו ונעצתי את מבטי בטלפון כאילו לא ראיתי בחיים מכשיר כזה.

זה רק טלפון, חשבתי, למרות החום שקרן מהמכשיר שבידי. החיוּת המוזרה שלו. משהו בה הדהד בתוכי, משהו מוזר שלא ממש הכרתי. משהו פראי ואימפולסיבי.

אל תהיי טיפשה. יותר נכון — תפסיקי להיות טיפשה. או... משהו.

חזרתי למטבח. כיביתי את הטלפון והשלכתי אותו לאחד הארונות העליונים. הטלפון יכול להיות שימושי במצב חירום, וכשהוא יפסיק לשלם את החשבון, אמצא דרך להשיג קו משלי.

ידיי רעדו. כל הגוף שלי רעד כמו עלה נידף. נכנסתי לחדר האמבטיה הזעיר ופתחתי את הברזים. מים קרים פרצו החוצה, ניתזו מהכיור לעבר גופי והרטיבו את כל חולצת הכותנה שלי.

השתנקתי מההלם.

"לעזאזל", מלמלתי וסגרתי את הברזים.

הצמדתי את ידיי הקרות אל העיניים והלחיים, ואז פקחתי עיניים כדי ליישיר מבט אל האישה במראה. הודות למים, החולצה שלי הפכה לשקופה ויכולתי לראות את העור הוורוד שמתחתיה. חזייה לבנה. הפטמות שלי... שם. ברורות להחריד, כמובן, שם.

לאט־לאט הסרתי את הצעיף הפרחוני השקוף שסביב צווארי.

החבלות שמתחת לסנטר ובצדי צווארי הפכו צהובות במרכז, עם קצוות ירוקים.

זאת שבקצה הפה שלי היתה עדיין אדומה כהה ומכוערת.

זה הגוף שלי. אלה החבלות שלי.

הידיים הרועדות על הכיור, גם הן שלי.

אלה המילים שאמרתי לגבר הזה.

דילן.

הן שלי. המילים שלי.

זאת אני.

נשמתי נשימה עמוקה. המרחב הריק הזה סביבי המם אותי. בדרך כלל הוא היה מלא בפחד. בלי הפחד, בלי החוקים — אלה שנאמרו ואלה שלא נאמרו, המפורשים והמרומזים — הרגשתי מפורקת. מבוטלת. כאילו נגזמתי, כדי לאפשר — אלוהים, בבקשה, בבקשה תאפשר את זה — צמיחה מחדש.

השיער שלי, התלתלים העבים והיפים שלי הוחלפו בתספורת שֵׁדוֹנִית לא סימטרית שסיפרתי את עצמי כשצבעתי את השיער לשחור בתחנת האוטובוסים של טולסה — לא הצלחתי לזהות את עצמי.

"ובכן", אמרתי בקול רם לבבואתי שבמראה. הזרה החזירה לי מבט. "מי את?"