כל מה שקרה שם באמת

1 איימי מארס 1975

אימא שלי תמיד התחילה את הסיפור ככה, "היא נולדה במושב אחורי במכונית של זרים", כאילו שזה מסביר למה וֶיְבִי היא לא ילדה רגילה. לדעתי זה היה יכול לקרות לכל אחד. אם, נגיד, בדרך לבית החולים המכונית המכובדת והבורגנית של ההורים שלך הייתה מתקלקלת פתאום. זה לא מה שקרה לוֶייבי. היא נולדה במושב אחורי במכונית של זרים כי דוד ליאם ודודה ואל היו חסרי בית, אז כשהם חצו את טקסס, התקלקל הוואן הישן והחבוט שלהם. דודה ואל, שהייתה אז בחודש התשיעי להריונה, תפסה טרמפים לעיירה הקרובה כדי להזעיק עזרה. אז אם שקלתם פעם לשחק את תפקיד השומרוני הטוב כלפי אישה הרה, תחשבו קודם על הניקיון שאחרי.

כל זה נודע לי כשצוֹתַתּי למועדון הקריאה שהתכנס אצל אימא שלי כל יום שלישי בערב. לפעמים הן דיברו אומנם על ספרים, אבל בדרך כלל הן ריכלו. שם החלה אימא ללטש את הסיפור המאלף והטרגי של וָבוֹנה קווין.

אחרי שוֶייבי נולדה, אימא לא שמעה כלום מדודה ואל חמש שנים כמעט. הדבר הראשון שהיא שמעה אחר כך היה שדוד ליאם נעצר על סחר בסמים ודודה ואל זקוקה לכסף. ואז דודה ואל נעצרה בגלל משהו שאימא לא הסכימה לספר, ולא היה מי שיטפל בוֶייבי.

ביום שאחרי שיחת הטלפון השנייה באה סבתא לביקור, והיא ואימא התווכחו מאחורי דלתות סגורות וצעקו: "שכל אחד יקצור את מה שזרע" וגם ש"דם סמיך ממים". סבתא, סבתא שלי שאפתה עוגיות רכות מבפנים, צעקה: "היא משפחה! אם את לא תיקחי אותה, אני אקח אותה!"

לקחנו אותה. אימא הבטיחה ללזלי ולי צעצועים חדשים, אבל כל כך התרגשנו לפגוש את בת הדודה שלנו שבכלל לא היה לנו אכפת. וֶייבי הייתה בת הדודה היחידה שלנו, אימא אמרה שזה כי אח של אבא הוא הומו. לזלי ואני, בנות תשע וכמעט שבע, המצאנו סיפורים על וֶייבי שממש נלקחו מאגדות האחים גרים. מורעבת, כלואה בכלוב, חיה בטבע עם זאבים.

מזג האוויר ביום שוֶייבי הגיעה התאים לתאוריות העגמומיות שלנו: חשוך וגשום עם רוח פרצים. ברור שהיה הולם יותר אם וֶייבי הייתה מגיעה בלימוזינה שחורה או בכרכרה רתומה לסוסים, ולא במכונית הארבע דלתות בצבע בז' של העובדת הסוציאלית.

סוּ אֵנַלדוֹ הייתה אישה שמנמונת בחליפת מכנסיים כחולה, אבל בעיניי היא הייתה סנטה קלאוס שמביא לי מתנה נפלאה. עוד לפני שסו הספיקה לעטוף את תסרוקת דולי פרטון המפוארת שלה בכיסוי ניילון, קפצה וֶייבי מהמושב האחורי, מטלטלת בידה שקית קניות. היא הייתה עדינה למראה, ועד שהגיעה לדלת הכניסה הייתה גם רטובה לגמרי.

לזלי עשתה פרצוף כשראתה את בת הדודה שלנו, אבל אני לא התאכזבתי. ברגע שאימא שלי פתחה את הדלת, וֶייבי נכנסה וסקרה את ביתה החדש במבט עמוק שעוד אלמד לאהוב אבל שעוד יביא את אימא שלי לכדי ייאוש. העיניים שלה היו כהות, אבל לא חומות. אפורות? ירוקות? כחולות? זה לא היה ברור. הן פשוט היו כהות והיה בהן מבט יודע על העולם. הריסים והגבות היו שקופים, כמו שערותיה. השערות הבלונדיניות הכסופות נצמדו לראשה, והמים זלגו מהן אל כתפיה ומשם אל רצפת הכניסה.

"וָבונה, מותק, אני דודה ברנדה שלך". זאת הייתה אימא שלא הכרתי, שדיברה בקול גבוה ועליז באופן מלאכותי והביטה בסו במבט חרד. "היא — היא בסדר?"

"בסדר בדרכה. לא אמרה לי אף מילה כל הדרך הנה. המשפחה האומנת שאצלה היא הייתה השבוע אמרה שהיא שקטה כמו עכבר".

"רופא ראה אותה?"

"לקחו אותה לרופא, אבל היא לא נתנה לאף אחד לגעת בה. היא בעטה בשתי אחיות ונתנה בוקס לרופא".

אימי פקחה זוג עיניים, ולזלי נסוגה קצת לאחור.

"טוב, בסדר", המתה אימא שלי. "יש לך בגדים שם בשקית, וָבונה? בואי נחליף לך למשהו יבש, בסדר?"

היא בטח ציפתה שוֶייבי תילחם בה, אבל כששלחה את ידה אל שקית הניילון, וֶייבי הרפתה ממנה. אימא שלי פתחה את השקית והזעיפה פנים כשראתה מה יש בתוכה.

"איפה כל שאר הבגדים שלה?"

"זה מה שיש", אמרה סו. "היא באה אלינו לבושה בגופייה של גברים. אלה הבגדים שארגנו לה במשפחת האומנה".

"בטח יש לאיימי משהו שהיא יכולה ללבוש בינתיים".

סו הניחה את ידיה על ברכיה כדי לרדת לגובה של וֶייבי ואמרה, "וָבונה, אני הולכת עכשיו, ואת תישארי פה עם הדודה שלך. את מבינה?"

המבוגרים דיברו עם וֶייבי כאילו שהיא ילדה קטנה, אבל על אף שהייתה רק בת חמש היא נדה בראשה במחווה בוגרת מאוד שהורתה לסו שהיא יכולה ללכת. אחרי שסו הלכה, עמדנו ארבעתנו בכניסה ובהינו. אימא, לזלי ואני בהינו בוֶייבי. נדמה היה שלוֶייבי יש ראיית רנטגן, שכן היא בהתה מבעד לקיר הסלון בעששית הנחושת התלויה מעברו השני, שבמרכזה פסלון של ונוס. איך ידעה וֶייבי שהיא שם?

"בואו נעלה למעלה ונמצא לוובונה בגדים יבשים", אמרה אימא.

בחדר שלי נעמדה וֶייבי בין המיטות, ומים נטפו ממנה על השטיח. אימא נראתה מודאגת, אבל אני התרגשתי מכך שיש לי בחדר השינה שלי בת דודה של ממש.

"בואי, איימי, אולי תעזרי לה לפרוק את החפצים שלה בזמן שאלך להביא מגבת?" אימא נסוגה והשאירה אותנו לבד.

פתחתי מגירה ריקה ו"פרקתי" את השקית של וֶייבי: עוד שמלה קיצית משומשת, בלויה כמו זאת שהיא לבשה, שני תחתונים, גופייה, כותונת לילה מפלנל ובובת תינוק חדשה שהדיפה ריח של פלסטיק טרי.

"זאת תהיה השידה שלך". לא רציתי להישמע כמו אימא שלי, כמו מבוגרת. רציתי למצוא חן בעיני וֶייבי. אחרי ששמתי את הבגדים במגירה, הושטתי לה את הבובה. "זה התינוק שלך?"

היא הביטה בי, באמת הביטה בי, וככה ידעתי שהעיניים שלה לא חומות. הראש שלה זז שמאלה, ימינה ולמרכז בחזרה. לא.

"טוב, אפשר להשאיר אותו כאן, שלא יקרה לו שום דבר", אמרתי.

אימא חזרה עם מגבת וניסתה להניח אותה על שערה המטפטף של וֶייבי. עוד לפני שאימא הספיקה לגעת בה, חטפה וֶייבי את המגבת וייבשה את השיער שלה בעצמה.

לאחר רגע של שתיקה המומה אמרה אימא, "בואי נמצא לך משהו ללבוש".

היא הניחה תחתונים וגופייה על המיטה. וֶייבי פשטה, בלי להתבייש, את השמלה ושמטה אותה על הרצפה, ורק אז חלצה את נעלי הספורט שלה. היא הייתה רזה כמעט כמו הילדים במודעות של יוניצ"ף, וצלעותיה בלטו מבעד לגופיית הכותנה היבשה שלבשה עכשיו.

הצעתי לה את מכנסי הקורדרוי ואת החולצה המשובצת שהכי אהבתי, אבל היא נדה בראשה לשלילה. בעזרת האגודל והאצבע שלה היא משכה חצאית בלתי נראית. אימא נראתה אבודה.

"היא רוצה את השמלה שלה", אמרתי.

"היא צריכה משהו חם יותר".

הלכתי לארון שלי ומצאתי שמלה חגיגית שקנו לי פעם לחג המולד ושאותה שנאתי ולבשתי רק פעם אחת — שמלת קטיפה כחולה כהה עם צווארון תחרה. היא הייתה אומנם גדולה על וֶייבי, אבל הלמה אותה. השיער הבלונדיני הדק שלה כבר החל להתייבש בקווצות עדינות, והיא נראתה כאילו יצאה מתצלום ישן.

בארוחת הצוהריים ישבה וֶייבי ליד השולחן, אבל לא אכלה כלום. כך היה גם בארוחת הערב ובארוחת הבוקר שלמוחרת.

"בבקשה, חמודה, תטעמי רק קצת", אימא נראתה מותשת, וזאת אחרי יום אחד בלבד שבו תפקדה כדודה פעילה.

אני אוהבת את אימא שלי. היא הייתה אימא טובה. היא עשתה איתנו עבודות יצירה, אפתה איתנו ולקחה אותנו לפארק. אימא גם נהגה להשכיב אותנו לישון כל לילה עד שכבר היינו נערות ממש. אבל לא לזה וֶייבי הייתה זקוקה.

בלילה הראשון השכיבה אימא את וֶייבי ואותי לישון, אותי עם פו הדוב שלי ואת וֶייבי עם בובת התינוק שהיא אמרה שהיא לא שלה. ברגע שאימא יצאה מהחדר, השליכה וֶייבי את השמיכה מעליה, ושמעתי את הבובה נחבטת ברצפה. אם משהו אחר היה גורם לחדר להחשיך, אם לזלי הייתה מעוללת איזה תעלול או הנורה הייתה נשרפת, הייתי צועקת לאימא שתבוא. אבל כשוֶייבי כיבתה את מנורת הלילה שלי, רעדתי מתחת השמיכה, מפחד אבל גם מהתרגשות. אחרי שהיא נשכבה שוב, היא דיברה. קולה היה דק ושקט, כצפוי מבת פיות בלונדינית וזעירה.

קַסְיוֹפֵּיָה. קֵפֵאוּס. הדובה הקטנה. הברבור. פֶּרְסֵאוּס. אוריון.

מאחר שהיא דיברה סוף־סוף, העזתי ושאלתי, "מה זאת אומרת?"

"שמות של כוכבים".

עד אז לא ידעתי שלכוכבים יש שמות. בזרוע מושטת ובאצבע מורה שרטטה וֶייבי צורות מעל ראשה, כאילו הנחתה את תנועות הכוכבים, כמו מנצחת תזמורת.

למוחרת בלילה היא חייכה אליי כשאימא זחלה בחיפוש אחר הבובה הדחויה. אחרי רגע שתינו היינו מכוסות היטב, והבובה שוב שכבה בין תלתלי האבק שמתחת למיטה. בסופו של דבר כינינו את בובת התינוק תלתל אבק. כשאימא שכחה לחפש את הבובה בשעת ההשכבה, הייתי אומרת, "אוי, איפה תלתל אבק?" וֶייבי הייתה מחייכת מייד.

הידידות שלי עם וֶייבי הלכה והעמיקה, אבל אצל אימא שלי העמיקה רק החרדה.

בחודש הראשון לקחה אימא את וֶייבי לרופא שלוש פעמים, כי היא לא אכלה. בפעם הראשונה ניסתה אחות להכניס מדחום לפה של וֶייבי. זה לא נגמר טוב. בשתי הפעמים האחרות עלתה וֶייבי על המשקל והרופא הכריז, "היא סובלת מתת־משקל, אבל לא באופן שמסכן את בריאותה. היא בטח אוכלת משהו".

אבא אמר את אותו הדבר, וגם יכול היה להעיד על כך. לילה אחד הוא חזר מהעבודה אחרי שכולנו כבר שכבנו לישון והעיר אותנו בצעקות: "לכל הרוחות! מה את עושה? מה את עושה?"

וֶייבי לא הייתה במיטה שלה, אז רצתי למטה לבדי. אבא היה במטבח והחזיק ביד אחת את מכסה הפח וביד השנייה את תיק המסמכים שלו. אף פעם לא הייתי במטבח בשעה מאוחרת כל כך. ביום היה המקום חמים ושטוף שמש, אבל עכשיו נפערה בחושך שמאחורי אבא דלת המרתף, כמו פה של מפלצת.

"אבא, מה קרה?"

"שום דבר. תחזרי לישון". הוא הניח את המכסה על הפח ואת התיק שלו על השולחן.

"מה קורה, ביל?" אימא באה מאחוריי והניחה את ידה על כתפי.

"היא אכלה מהפח".

"מה? איימי, מה את..."

"לא איימי. האחיינית שלך".

אחרי זה היא לא לקחה יותר את וֶייבי לרופא להתלונן על כך שהיא לא אוכלת.

לאחר שנכשלה בפתרון המשבר הזה התמסרה אימא לתפירת שמלות לוֶייבי. השמלות הקנויות היו תלויות עליה כמו שק והיו גם מצועצעות מדי לטעמה. ביום הראשון שהיא לבשה את השמלה החגיגית שלי, היא תלשה ממנה את צווארון התחרה.

וכך תפרה אימא עשרות שמלות שאותן פרמה וֶייבי זו אחר זו, כשהיא מושכת בתפרים עד שאחד החוטים השתחרר. כך יכלה לפרום שמלה בפחות משבוע. אימא תפרה מחדש את האמרות של השמלות אחרי כל כביסה. הדבר אומנם האט את תהליך הפרימה, ולכן היה פתרון מעשי לא רע, אבל אימא שלי לא רצתה פתרון, היא רצתה סיבה.

אחת מחברות מועדון הקריאה שאלה, "יש לה אולי בעיות של שליטה בצרכים?"

אימא הזעיפה פנים ונדה בראשה לשלילה. "לא, בכלל לא. היא תהיה בת שש ביולי".

וֶייבי ואני צותתנו להן מעברה של דלת המטבח. כל המשחקים שלה כללו התגנבות וגילוי סודות שאנשים רצו להסתיר, כמו הסיגריות שאבא שלי הסתיר בצנצנת קפה במוסך.

"יכול להיות שמדובר בהתנהגות חריגה בגלל מגע לא הולם?" שאלה הגברת ממועדון הקריאה.

"את חושבת שיכול להיות שהיא עברה תקיפה מינית?" שאלה גברת אחרת ונשמעה המומה אך נלהבת.

השיחה הזאת הובילה לפגישה הראשונה של וֶייבי עם מטפלת. היא הפסיקה לפרום את השמלות שלה, ואימא הסתובבה בארשת ניצחון. היא אמרה לאבא, "אני חושבת שמדובר בפריצת דרך".

ואז היא גילתה את הווילונות בחדר האורחים, שאותם החלה וֶייבי לפרום כשהפסיקה לפרום את הבגדים שלה.

אבא ואימא צרחו זה על זה בעוד וֶייבי מביטה אל מעבר להם.

"למה את כל הזמן חושבת שמשהו לא בסדר אצלה?" אמר אבא. "אולי היא פשוט מוזרה. כולנו יודעים שאחותך מספיק מוזרה בזכות עצמה. נמאס לי כבר מזה שאת משתגעת מכל דבר שהיא עושה. אני עסוק כאן בסגירת הדוח השנתי".

"אני דואגת לה. מה כל כך נורא בזה? היא לא מדברת בכלל. מה יהיה איתה?"

"היא מדברת ועוד איך", אמרה לזלי. "אני שומעת אותה מדברת עם איימי בלילות".

אימא הסתובבה לאט אל כולנו, ומבטה התמקד בי. "זה נכון? היא מדברת איתך?"

היא הביטה לתוך עיניי בתחינה. הנהנתי.

"אז על מה היא מדברת?"

"זה סוד".

"אין דבר כזה סודות, איימי. אם היא מספרת לך משהו חשוב, את צריכה לספר לי. את רוצה לעזור לווֹני, נכון?" אימא כרעה על ברכיה מולי, ואני הבנתי מה עתיד לקרות. היא תאלץ אותי לגלות את הסוד שלי. התחלתי לבכות כי ידעתי שאני אספר ושזה לא יעזור לא לאימא ולא לוֶייבי. זה רק יגזול ממני דבר יקר ערך.

וֶייבי הצילה אותי. היא הסתירה את פיה בידה ואמרה, "אני לא רוצה לדבר על זה".

עיניה של אימא שלי יצאו מחוריהן. "אני... אני... אני". היא לא הצליחה להשלים משפט ואפילו אבא נראה המום. הילדה השקטה כרוח רפאים מסוגלת לומר משפט שלם.

"אני רוצה שתחזרי לטיפול", אמרה אימא.

"לא".

ייתכן שהמצב היה משתפר לולא הסוד השני שלי ושל וֶייבי. היא אהבה לחמוק מהבית בלילות, ואני הצטרפתי אליה. נהגנו לרדת בשקט במדרגות ברגליים יחפות, לפתוח את דלת המטבח ולהסתובב בשכונה.

לפעמים סתם הסתכלנו, ולפעמים לקחנו דברים. בליל יום הולדתה השישי של וֶייבי, לאחר שלא טעמה מהעוגה שהכינו לה, היא פרצה את דלת הרשת של גברת נִיבְּלֶק. חצינו בשקט את המטבח עד למקרר, ושם לחצה וֶייבי באצבעה על המפסק כדי שהאור בפנים לא יידלק. על המדף התחתון היה פאי לימון אכול למחצה, לקחנו אותו איתנו. הסתתרנו מתחת לערבה בוכייה בחצר האחורית של משפחת גורינג, ושם תלשה וֶייבי בידה חתיכת פאי ונתנה לי את הצלחת. היא הסתתרה בפינת המחסן בגינה, וכשחזרה, חתיכת הפאי שלה נעלמה. לא, היא לא גוועה ברעב.

היו לילות שאספנו דברים. בקבוק יין שלקחנו מהפח. נעל עקב של אישה מאמצע הכביש הראשי, שבכלל לא היינו אמורות להיות בו. מערבל ידני ישן שהושלך מחוץ לדלת האחורית של הכנסייה המתודיסטית. אספנו את האוצרות שלנו בקופסת מתכת שגנבנו מהמוסך של השכנים והחבאנו אותה מאחורי שיחי הלילך שבחצר האחורית.

כשהגיע הסתיו, נשרו העלים של שיחי הלילך, ואבא מצא את קופסת האוצר, כולל את צלחת הפאי העשויה זכוכית עבה של גברת ניבלק, ששמה היה רשום בתחתיתה על פיסת סרט דביק. אימא החזירה את הצלחת לגברת ניבלק, שבטח סיפרה לה איך נעלמה הצלחת: נגנבה מתוך המקרר בלילה חם בחודש יולי, ונתיב של טביעות רגליים קטנות ומלוכלכות נותר על רצפת הלינולֵאום במטבח. ואולי משהו אחר עורר את חשדה של אימא.

כשמזג האוויר התקרר, רציתי להישאר בבית במיטה, אבל אם וֶייבי קמה והתלבשה, גם אני קמתי והתלבשתי. אם לא הייתי באה איתה, היא הייתה הולכת לבד, ואני חששתי גם שמשהו יקרה לה וגם שיהיו לה הרפתקאות בלעדיי.

אז הלכתי איתה, רועדת מקור וליבי דופק בהתרגשות. בספרייה עמדה וֶייבי על קצות האצבעות ושלחה את זרועה הרזה לתוך החריץ של תיבת החזרת הספרים. ביום נהגה אימא שלי להסיע אותנו לספרייה כדי להחליף ספרים, אבל טעמם של הספרים הגנובים היה מתוק יותר.

וֶייבי חייכה, משכה את זרועה משם וגילתה את האוצר. הספר היה דק דיו כדי לעבור בכיוון ההפוך, אבל זה לא היה ספר ילדים. סלומה, היה כתוב על השדרה. קירבנו את ראשינו זה לזה כדי לבחון את הדבר המוזר הזה, ספר מבוגרים עם תמונות. תמונות משונות. הכריכה הייתה בלויה ועטופה בנייר שקוף, והדפים היו כבדים. הספר נראה מיוחד.

כששלחתי יד להפוך את הדף, האירה אלומת אור של פנסי מכונית את המקום ליד תיבת ההחזרות שבו ישבנו שפופות. וֶייבי ברחה משם במהירות, אבל אני קפאתי במקום כשאבא שלי צעק, "איימי!" כמו באגדות, כשמישהו מצליח לגבור על יריבו כי הוא יודע את שמו, כך הצליח אבא שלי ללכוד אותי.

אימא שלי יצאה מהמכונית וחצתה בריצה את מגרש החניה של הספרייה. כשרצה לעברי לבושה בכותונת לילה ומעיל היא נראתה כל כך זועמת שציפיתי למכה. לעונש. אבל היא רק חיבקה אותי והצמידה אותי חזק לחזה שלה.

אחר כך נאלצתי לספר הכול. על השיטוטים הליליים. לא על הכוכבים. את הסוד הזה לא גיליתי. אימא בכתה ואבא צעק.

"אני יודע שיש לך כוונות טובות, ברנדה. שאת רוצה לעזור לה. אני מבין את זה. אבל כשההתנהגות שלה מתחילה לסכן את הילדות שלנו, אנחנו צריכים לבחור. אי אפשר להשאיר אותה אצלנו. אנחנו לא משתלטים עליה".

השוטרים באו למלא דוח, לקבל תצלום ולהוציא הודעה. השכנים יצאו לחפש את וֶייבי, אבל עם עלות השחר היא חזרה בעצמה.

התעוררתי מעוד קולות צעקה ובכי. אחר הצוהריים סבתא באה לקחת את וֶייבי.

"זה רעיון נורא. רעיון מטומטם", אמרה אימא. ואני התפלאתי שהיא מסוגלת לדבר ככה אל סבתא. לא נראה לי הגיוני שמותר לדבר ככה אל אימא שלך. "את לא יכולה להשגיח עליה כל הזמן. את לא יכולה להישאר ערה כל לילה".

"ומה זה יעזור? היא בטח תשוטט לה קצת. למיטב זיכרוני, גם ואל ואת שוטטתן לא מעט כשהייתן קטנות".

"זה לא אותו הדבר. היינו נערות, וזאת הייתה תקופה פחות מסוכנת".

"נו, באמת", אמרה סבתא.

"ומה מצבך, הלן?" אמר אבא.

"את כבר לא כל כך חזקה מאז הכימוֹ, אימא".

סבתא נשפה בבת אחת, כמו שנשפה תמיד את עשן הסיגריות, ונדה בראשה מצד לצד. "אז מה הפתרון שלך? משפחת אומנה? לשלוח אותה לגור עם זרים?"

"היא תישאר אצלנו", אמרה אימא.

"לא ולא". אבא קם וחסם את שדה הראייה שלי, ולכן לא אדע לעולם איזה מבטים החליפו ביניהם הוא ואימא, אבל כשהוא הלך אל השיש למזוג לעצמו עוד קפה, אימא הנהנה.

"אז היא יכולה לבוא איתי כבר היום", אמרה סבתא.

ישבתי על המיטה של וֶייבי כשסבתא ארזה לה את המזוודה. לא היה הרבה מה לארוז. בערך עשר שמלות ששרדו את "הפרימה הגדולה". כמה זוגות גרביים ותחתונים. מברשת השיער שהיא הרשתה לי לפעמים לסרק בה את שערה המשיי והדק. והדבר האחרון שנכנס למזוודה היה תלתל אבק, בובת התינוק.

סבתא הניחה אותו במזוודה. וֶייבי הוציאה אותו. אימא הכניסה אותו. וֶייבי הוציאה אותו. זה היה הצעצוע היחיד שלה. "כלום לא שייך לך", היא אמרה לי פעם כשלזלי ואני רבנו על בובת ברבי אהובה שנעלמה אחר כך.

וֶייבי הוציאה את תלתל אבק והושיטה לי אותו. מתנה? ואז הגיע הזמן ללכת. סבתא חיבקה את כולנו, וֶייבי עמדה ליד הדלת. גם אימא ניסתה לחבק אותה, אבל וֶייבי התחמקה, התרחקה מאימא ובאה לחבק אותי. היא הניחה את ידיה על הכתפיים שלי בלי שגופינו ייגעו זה בזה ורחרחה את השיער שלי. אחרי שהרפתה ממני, היא יצאה בריצה מדלת הבית.

"את רואה מה זה", אמרה אימא שלי.

"היא ילדה עצמאית. גם את היית כזאת", חייכה סבתא ולקחה את השקית של וֶייבי.

אחרי חג ההודיה מצאתי את המתנה האמיתית שהשאירה לי וֶייבי בארון שמתחת למדרגות. כשאימא הוציאה את הקופסאות עם קישוטי חג המולד, זחלתי פנימה כדי לבדוק אם נשארו עוד קישוטים בארון ושם, ממש בפנים, מצאתי את הספר הגנוב: סלומה.