כל שקרי האקדמיה

גלי הדף תת־קרקעיים, משני נוף, מופיעים לא רק בטבע אלא גם בחברה האנושית, ומקור האנרגיה העוצמתית שמניעה אותם הוא כמעט תמיד הופעתה של טכנולוגיה מסדר גודל חדש. היא משנה דפוסים חברתיים מושרשים בקצב מהיר ויוצרת תקופת תפר המאופיינת בתערובת של ייאוש ותקווה, שמרנות וחדשנות, פאסיביות ואקטיביות - ובעיקר חוסר יציבות ואי־ודאות. צ'רלס דיקנס היטיב לנסח את המצב הסוציולוגי הזה ברומן ההיסטורי הקלאסי "בין שתי ערים" (1859): "היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכל היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי".1

לאיש אין ספק שהמהפכה הדיגיטלית סוגרת פרק בתולדות המין האנושי ופותחת חדש. אבל כאשר מסביב יהום הסער, קשה לאמוד את גודל השינוי ולצפות את משמעויותיו.

ה"אקדמיה" - על שמו של הגיבור האתונאי אקדמוס - נולדה ביוון העתיקה כמקום מפגש להרצאות (המוסכמה ההיסטורית היא ששם שוחח אפלטון עם תלמידיו), אבל רק במאה ה־17 הפך המושג הקדום למטבע לשון בקרב מלומדים אירופים ובחלוף הזמן גם לשם נרדף ומכליל למנגנוני המדע וההשכלה הגבוהה בעידן המודרני.

התפתחות האקדמיה, מהזמן העתיק ועד ימינו, היא סיפור אבולוציוני מרתק, חובק יבשות, מדינות ותרבויות. זהו מרוץ שליחים של הרוח האנושית, שהוביל את בני האדם להישגים כבירים. אבל להצלחה אין חסינות ומה שעבד בעבר לא בהכרח יעבוד בעתיד - בעיקר כאשר צומח התחליף.

מעטים מסוגלים לדמיין בימינו עולם ללא מוסדות להשכלה גבוהה, אבל כדאי להזכיר שבעבר הרחוק איש לא דמיין חיילים ללא חרבות, איכרים ללא סוסים, או דואר בלי נייר.

אנשים מסוגלים להבין ולעכל שינויים קטנים בחייהם, אבל קשה להם לקבל את הרעיון שגם הסדרים בסיסיים ומושרשים, שהיו עבורם חלק מהמובן מאליו, ייעלמו יום אחד. האוניברסיטאות הן סוג של מובן מאליו עבור רובנו.

אנו חיים בתקופה של עלייה מהירה בשיעור בעלי התארים האקדמיים, של שיפור עקבי ברמת החיים ובתוחלת החיים ושל מפץ של יזמויות והמצאות. עושה רושם שהמדע מצליח מאי־פעם וההשכלה הגבוהה פורחת. אבל התמונה הזאת מתעתעת. האקדמיה העולמית נמצאת במשבר העמוק בתולדותיה. זהו משבר כלכלי, אינטלקטואלי, ארגוני, ערכי וחינוכי, והוא אינו תקלה או בעיה זמנית. המודל האוניברסיטאי המסורתי, ששורשיו נטועים בימי הביניים, נמצא בתהליכי שחיקה מתקדמים ומגלה אותות מצוקה משום שהוא כפוף, כמו מודלים מסורתיים אחרים בתקופתנו, לשינויים מבניים. אנו בעיצומה של תקופת מעבר, שבה הישן כבר לא מתאים והחלופה רק מתחילה להיבנות, מתוך דינמיקה חיכוכית.

למרות שמשבר המוסדות להשכלה גבוהה עומד בשנים האחרונות במוקד השיח בקהילה האקדמית וכבר הניב אינספור מאמרים, דוחות וספרים שעסקו בסוגיה, ממדיו האמיתיים והשלכותיו הדרמטיות נסתרים מעיני רוב הציבור ולמען האמת גם מעיניהם של רוב המדענים והמרצים בעולם. האקדמיה נמצאת עדיין בהכחשה, מרמה את עצמה ואת הציבור, ולכן מתקשה להבין את המצב לאשורו ולהגיע להחלטות מושכלות ואמיצות.

מטרתו של ספר זה היא להרכיב תמונת פאזל פנורמית של מצבם של המוסדות להשכלה גבוהה ברחבי העולם. אולם אין זה רק מסמך ביקורתי, שנועד לפקוח עיניים בעידן של בין השמשות, אלא גם תחזית אופטימית ובמידה מסוימת המלצה למודל רענן של מחקר והשכלה, המתאים למאה ה־21.

המין האנושי הולך ומתקרב לנקודת מפנה היסטורית, שבה הבועה האקדמית הסגורה תיפתח לחלוטין, המוסדות להשכלה גבוהה יאבדו את המונופול, וגם הקריירה המדעית תעבור שינויים מרחיקי לכת.

לפני שניכנס לעובי הקורה חשוב לנו להדגיש לקוראינו מספר נקודות:

• הספר עוסק בתופעות הבולטות והשכיחות באקדמיה העולמית, בעיקר במדינות המדע המובילות, ולא בניואנסים האופייניים לכל מדינה ולכל מוסד.

• בהערות השוליים הרבות, השזורות בדפי הספר, מופיעות לא רק האסמכתאות (מראי מקום) לנתונים ולתובנות המופיעים בטקסט אלא גם ספרות מקצועית שנועדה להרחיב את היריעה. במובן זה הספר מהווה גם אוסף של מקורות חשובים שיכולים לשרת כל דיון על מצבה הנוכחי ועל עתידה של האקדמיה.

• יריעת ספרנו ארוכה יחסית לספרי עיון סטנדרטיים (ועם הקוראים הסליחה), אבל לא מהטעם שניסח הסופר מארק טוויין במכתב לחברו: "הייתי כותב לך מכתב קצר יותר, אך לא היה לי זמן". למעשה, הסיבה כאן הפוכה. אחרי מחקר וכתיבה שארכו שלוש שנים, ניסינו לתמצת לקורא ככל יכולתנו תמונה מורכבת של מערכת מורכבת, בתקופה מורכבת. כל פרק עוסק בהיבט אחר של עולם האקדמיה והשמטת אחד מהם היתה מרחיקה אותנו מהמטרה. יתר על כן, כיוון שיש כאן סוג של "כתב תביעה" חריף, חשנו מחויבים לעגן אותו במגוון רחב ככל האפשר של ראיות, ולהציג נימוקים מזוויות שונות.

אבל יש סיבה נוספת לאורכה של היריעה. רוב הציבור - כולל חלק ניכר מאנשי המדע - אינו מכיר, או מכיר באופן חלקי בלבד, את המנגנון המסועף של המערכת האקדמית בעולם. לא ניתן להבין את החריקות בשיטה הוותיקה ואת ההכרח לשנותה בלי להבין קודם את עקרונותיה הבסיסיים. לכן הקדשנו בכל אחד מהפרקים לא מעט דפים לסקירה כזאת. הספר הוא אפוא גם מסמך אתנוגרפי שיכול לשרת אנשים המתעניינים באחורי הקלעים של העולם האקדמי.

• התמונה האינטגרטיבית שגיבשנו מתבססת על אלפי מקורות: מאמרים, ספרים, סקרים, דוחות, אתרי מידע, במות שיח ובלוגים. כדי לחוש את השדה ולחדד תובנות ראיינו 212 אנשי אקדמיה בדרגות ותק ובכירות שונות וממספר מדינות: ישראל, ארה"ב, אנגליה, סקוטלנד, אוסטרליה, גרמניה, איטליה, צרפת, ספרד, הולנד, יוון, יפן וטאיוואן. רוב המרואיינים ביקשו להישאר בעילום שם ולכן החלטנו שלא להזכיר כלל שמות. כאן נעיר: החשש של חברי סגל (כולל בכירים) להיחשף הוא סממן למצבה העגום של האקדמי. אנו תקווה שיבוא יום שבו מדענים ומרצים ירגישו בטוחים להתבטא בחופשיות על כל הבעיות והקשיים במקום עבודתם.

במהלך הביקורים בקמפוסים ברחבי העולם שוחחנו גם עם סטודנטים רבים, שהוסיפו תובנות מנקודת מבטם של הלומדים. התובנות הללו הצטרפו לאלה שאספנו מספר שנים קודם לכן במהלך מחקרנו על דור ה־Y הישראלי. המחקר על הצעירים פורסם ב־2016 בספר שיצר הדים רבים ועורר דיון ציבורי נרחב (גם בהקשר האקדמי).2

הספר הזה היה עבורנו מסע מפרך ולא פשוט. עשינו מאמץ לבסס את הדיאגנוזה והפרוגנוזה באמצעות תשתית רחבה ככל האפשר של נתונים (שלא תמיד היו זמינים ומלאים), אבל תם ולא נשלם. מטבע הדברים נפלו גם טעויות, אי־דיוקים וחסרים. נהיה אסירי תודה לכל הערה ותוספת של הקוראים ונשתדל לעדכן במהדורה הבאה. כך או כך, אנו רואים בספר מצע לדיון בנושא שקשה להמעיט בחשיבותו לחברה האנושית כולה.

הערה אישית לסיום: אנו חשים ברי מזל על כך שזכינו להיות אזרחים במדינה דמוקרטית שמעודדת שיח ביקורתי ולעבוד במוסד מדעי שמאפשר מחקר חופשי. אבל באותה נשימה אנו מצרים על כך שבמצבה הנוכחי של האקדמיה בעולם, ספק אם חוקרים צעירים, ללא תקן וקביעות ועם לחץ לפרסום מהיר, היו מעיזים לקחת על עצמם פרויקט מהסוג הזה. אנו מקווים שספרנו יתרום לשינוי המציאות הזאת.