כמו כולם

גדעון

מחוץ לחדרו שמע המולה האופיינית לסוף שנת הלימודים. הוא הרגיש סחרחורת. נזכר שבבוקר לא הספיק לשתות מאומה, כי דחה את השתייה להפסקה בין השיעורים. אך לא היתה לו כל הפסקה כי הסטודנטים לא חדלו לדפוק על דלתו כדי להודות לו על שנה מהנה ופורייה.

גם עבורו היתה זו חוויה ראשונה של הגשמת חלומו הישן. להורות באוניברסיטה ולחלוק עם תלמידיו את הנאותיו מן הספרות העברית.

ושוב הדהד הקול המוכר: "מה יהיה הסוף עם הילד הזה? הלוא את מגדלת אותו כמו ילדה. נתתי לו אגרוף בבטן ואמרתי לו: תחזיר, תחזיר, אבל הוא רק התחיל לבכות. אני אומר לך שצריך לשלוח אותו לחוג קראטה שלא יגדל לנו עוד רכרוכי כמוך."

"יש לך זיכרון קצר," מעיזה אמו של גדעון לרמוז לבעלה שאכן הוא דור שני ואולי שלישי למתעללים. הוא לא הראה סימן שהבין על מה היא מדברת, אבל בליבו חשב: מה אני רוצה, שגדעון ירגיש כמוני?

ילד מוכה? אני רק רוצה בטובתו. הרי בגלל אבא שלי אני בסך הכול נהג משאית ולא ספורטאי כמו שחלמתי להיות. למחרת, כשחזר אביו מעבודתו, הוא מודיע לבנו: "היום אנחנו הולכים לחנות הצעצועים ותוכל לבחור לך איזה משחק שתרצה." גדעון מקפץ בשמחה. בדרך הוא מנסה לאחוז בכף ידו הגדולה של אביו אבל לא מגיע אליה וממשיך לקפץ כל הדרך. בחנות הענקית מושך אבא את גדעון לכיוון המכוניות, המנופים, או כדורי הספורט השונים. "תראה, תראה זה כמו אמיתי ממש." אבל גדעון מרים כתף קטנה לסירוב ורץ לכיוון מדף הבובות. שם, למעלה, יושבת גברת לתפארת, תלתליה זהובים, שמלתה מפוארת, ריסיה ארוכים וכולה מאופרת. הוא מצביע עליה בהתרגשות ואומר: "אתה אמרת לי שאני יכול לבחור" ומתחיל לבכות, מדדה אחרי אביו היוצא בחופזה מן החנות.

לא פעם הרגיש במבטים מיוחדים ובחיזורים מוסווים של כמה מתלמידותיו. מלבד היותו מרצה רב עניין, היה נאה, תלתליו העידו בין השאר על גילו הצעיר ועיניו הכחולות, הטובות, בלטו ביופיין גם מבעד למשקפיו המיושנים. במיוחד שם לב לעיניה הגדולות והנבונות של ענת, תלמידתו המבריקה, אבל הוא העמיד פנים שאינו מבחין כלל בניסיונותיהן להסית את ליבו. היה מודע לכך שזהירותו המצטנעת נובעת אולי פשוט מפחד מפני קשר חדש שסופו מי ישורנו. הוא חווה פרידה כואבת וויתור קשה של חיים תחת קורת גג אחת עם ילדו שאותו אהב אהבת נפש.

"לאן אנחנו הולכים?" שואל נתי. "סתם לטייל," עונה גדעון. "יש מקום מסוים שאליו אתה רוצה ללכת?" "לא, אבא, מה שאני רוצה זה לדעת למה אתה כבר לא גר בבית שלנו, איתי ועם אמא." "קשה מאוד להסביר," עונה גדעון, "אמא ואני כבר לא חברים טובים וגם לא אוהבים אחד את השני. אתה מבין, נתי?" הולכים בשקט והשתיקה רועמת. "אז יכול להיות שיום אחד אתה לא תאהב גם אותי ולא תהיה חבר שלי?" שואל נתי ודמעות בעיניו. "דבר כזה לא יכול להיות לעולם. בוא, ילדי, חיבוק גדול יכול לעזור עכשיו מאוד."

עוד בנערותה היתה לאה, אמו של גדעון שקטה וצייתנית. נאה למדי, אבל לא בולטת בחברה ותמיד נכונה לרצות כל אחד. כך קרה שנישאה בחופזה לָאיש חסר הרגישות ושניהם הולידו לשמחתה את הילד העדין גדעון. חשבה שהתינוק ירכך קצת את הנוקשות שהפגין בעלה אחרי נישואיהם אבל תוחלתה נכזבה.

"גידי, למה אתה לא רוצה ללכת לגן שולה?" "כי יש שם המון ילדים והם רצים פתאום החוצה ויכולים להפיל אותי." "עדינון שלי," אומרת אמא. "אני אדבר עם שולה והיא תדאג שלא יפילו אותך." "אבל הם גם לא רוצים לשתף אותי במשחק הם אומרים לי כל הזמן: אתה קטן, אתה קטן."

בבית־הספר היה גדעון תלמיד מצטיין, אבל חברים אמיתיים לא היו לו, מלבד בערב בחינה או כשהוטלה עבודה מיוחדת על התלמידים. מוריו ידעו על קשייו החברתיים אבל לא עשו כל מאמץ לחלץ אותו ממציאות זו. הם ודאי חשבו שכישוריו הלימודיים יעמדו לעזרו.

ילדה אחת היתה מסתכלת עליו בחיבה ומעט רחמים. גליה שמה. הוא שם לב למבטיה אבל לא רצה ברחמים. גליה התמידה להביט בו ואיכשהו היה נדמה לו שמלכת הכיתה היפה והמקובלת כל־כך מתחילה להתעניין בו באמת.

לפני חופשת הקיץ הציעה לו לבוא בחופש לבקרה והוא התפתה ובא. גליה קיבלה אותו בשמחה. אמה הגישה להם ממתקים ושתייה וגליה השמיעה לו תקליט של שלמה ארצי שהיה אהוב על שניהם. הביקורים האלה נמשכו כל אותו קיץ אבל הוא לא העז להזמין אותה לביתו מחשש לתגובת אביו. בתחילת שנת הלימודים כיבדו אותו הילדים הודות לגליה שנחשבה לנערה מקובלת מאוד.

לפני שהחל גדעון לשרת בצבא, עברו עליו ימים ארוכים של התלבטויות. האם יתאים להיות קרבי, כפי שחלם תמיד? אולי אבא בכל־זאת צודק והוא רכרוכי מדי למשימות שנדרשות מחייל קרבי? לבסוף, אחרי שהתגייס, העלה במשקלו כמה קילוגרמים מיותרים. כי הִרבה באכילת ממתקים. כשפגש במקרה את גליה ששירתה בבסיס לידו הרגיש שהיא מסתכלת בו בקרירות.

מחדרו, אפילו בערב הגיוס, שמע את קולו הרועם של אביו: "אני מקווה ששם יעשו ממנו גבר, ולא יישאר רכרוכי עד סוף ימיו." אמו מנסה להסות אותו בכוחותיה הדלים. גדעון חשב בליבו: יהיה מה שיהיה, אני לא חוזר יותר לבית הזה.

בטירונות השתדל לא לבלוט, לקבל מרות מרצון. אבל מפקדו האישי הרגיש שאפשר לפחות קצת להשפיל את החייל האינטליגנט המשתדל, וירד לחייו בכל הזדמנות. "אתה בטלן, אתה בטלן." גדעון מעמיד פנים שאינו מבין וממשיך לנסות להיות כמו כולם, אבל מתנפל על הממתקים שאמו שולחת ומבלה כל רגע פנוי בשקמית. גם חבריו ליחידה מבחינים בקילוגרמים שהוא מעלה ומתחילים ללעוג וללחשש אודות הכושר הירוד שיהיה לו בעת אימונים ובעיקר בעת פעולה.

מצב מדכדך זה נמשך עד סוף הטירונות.

היה זה לילה גשום ואפל בעת תעסוקה מבצעית בקו, כשכיתתו של גדעון זחלה בשקט מופתי. רק הגשם נשמע. גדעון היה בין החיילים האחרונים, דומם ומקשיב לעצמו. לפתע שמע את יניב, החייל שהציק לו יותר מכולם, רץ אל המפקד ורועם: "מחבלים מדרום, מחבלים מדרום, צריך לירות." גדעון מזנק לעבר מפקדו ולוחש: "לא, לא, אני מזהה תנועה גם ממזרח. צריך לחכות שיתקרבו ואז לירות בכולם." קולו התקיף מהמם את המפקד, המאבד לרגע את עשתונותיו וגדעון לוקח פיקוד ומדריך את הכיתה לפעול ברגע הנכון. בימים הבאים נוחל גדעון כבוד גדול. מפקד הגדוד לוחץ את ידו, החיילים מפטירים: "כל הכבוד, איך עשית את זה?" גדעון מרגיש שהוא אינו בודד. בשטח, החברֶה החלו לקבל אותו ולהעריך את יכולותיו. זכה לשבחים רבים כאשר מנע מחבריו ומפקדם ליפול למצב שיהיה קשה מאוד להיחלץ ממנו. מאותו יום פסקו ההשפלות והרמזים המלעיגים וגדעון הפך שותף פעיל בחיי כיתתו וכמו־שכח את הדרך לשקמית.

במסיבת השחרור תלתה בו גליה עיניים שניכרו בהן הערצה וערגה. הבחינה שלפניה אדם שונה לחלוטין. האומנם? שאלה את עצמה. מין ביטחון עצמי חדש אפף את גדעון, והדבר עורר בה סקרנות. היא כבר החלה את לימודי המתמטיקה באוניברסיטה, ותהתה מה יעשה גדעון עכשיו, שהרי ידוע היה שאהבתו הגדולה נתונה לספרות. אנשים וחברים הקיפו אותו והיא רק שלחה מבטים.

למחרת התקשר גדעון אליה ושאל אם ברצונה להתלוות אליו להצגה בתיאטרון. גליה מיהרה להסכים והקדישה את כל אותו היום להכנות כדי להבליט את יופייה. אבל בתוך־תוכה היתה מוטרדת מאוד. מה אני כל־כך מתרגשת? בסך הכול זו פגישה עם בן כיתתי, אבל בסתר ליבה ידעה שאין זו פגישה רגילה.

לשני הצעירים לא היה מושג מה התרחש על הבמה. הם פשוט לא חדלו להביט זה בזו.

החתונה נערכה ברוב עם. אמו של גדעון היתה מאושרת, ואפילו אביו מצא את עצמו מחייך ומקווה לטוב, שכן זכה בכלה נאה ממשפחה ידועה. אבל אפילו בשעה זו האב לא הפגין חום כלפי בנו.

חיי היומיום היו בתחילה עליזים ושמחים. גדעון מצא זמן תוך כדי לימודיו לעבוד במלצרות, ועד מהרה הצטרפה גם גליה. הם צחקו בחילופי המשמרות והיו מאושרים. גדעון התמסר לאהבתו הגדולה לספרות העברית ופניו קרנו בעת הלימודים. כשהרתה גליה, כרכר גדעון סביבה והבטיח בליבו לבנו, העתיד להיוולד, להיות לו לאבא אוהב, שונה, כזה שחלם עליו בלילותיו העצובים בביתו בילדותו ובבגרותו. גם אמו התלהבה מן הנכד הצפוי וקיוותה בליבה שעל הילד הזה לא תהיה כל השפעה של בעלה.

שנתיים של חסד עברו על הזוג וילדם, לא היה דבר שחסר לו לנתי, כל מבוקשו ניתן לו. גדעון שפע אהבה ומסירות. גליה, שהפסיקה את לימודיה בעקבות הלידה ולא סיימה את התואר הראשון, החלה להיות מוטרדת. הטיפול בילד לא גרם לה שמחה. היא החלה להיות מתוסכלת הן מהתקדמותו של גדעון והן מהשהייה המתמדת בבית. במיוחד הטרידה אותה ההתמסרות הטוטלית של בעלה לילדו, כך הרגישה. ייתכן שגם קינאה בתשומת־הלב הרבה שנמנעה כביכול ממנה. עם הזמן הבחין גדעון במבטיה העוינים ושהחלה ממלמלת לעצמה משפטים ארוכים וחסרי פשר. כששאל גדעון לפשר הדבר פצחה בנאום ארוך וטרחני בדבר החינוך הקלוקל שנותן גדעון לבנם, שהוא מערער על סמכותה ההורית כשהוא נעתר לילד בלי סוף.

"זה מזכיר לי את החינוך של אמא שלך ועכשיו אני מבינה את טענותיו של אביך כשחשש שתגדל רכרוכי. אני לא רוצה שדבר כזה יקרה לבן שלי."

המלים האלה שברו את ליבו של גדעון אבל לא את רוחו האיתנה, ולא הביאו לשינוי בהליכותיו עם הילד.

נרגנותה של גליה לא פסקה.

היא החלה לחכות לבואו של גדעון כדי להימלט החוצה. כשנכנס הביתה היתה אומרת לו: "אתה הרי לא צריך הדרכה, הייתי מספיק זמן כלואה בבית" ושועטת לבילוייה, פעם חברות, פעם מדריך הספורט שלה ולבסוף מחזרים מזדמנים שהחמיאו לה והעניקו לה את תשומת־הלב שכה כמהה לה. פרופסור שליין, ראש החוג לספרות, ראה את גדעון כבן טיפוחיו. הוא העריך את התעניינותו של תלמידו צמא הדעת. הבחין בעיניו הנוצצות בשעת הלימודים כאומרות: אני נהנה מעצם הלימוד. תגובות כמו שלו לא היו מוכרות לו לפרופסור אלא אצל יוצרים גדולים ולא אצל תלמידים מן המניין. כשהגיש לו גדעון מאמרים חדשים בנושא מחקר שבו עסקו התלהב פרופסור שליין והתחיל לחשוב כיצד יוכל לקדם את התלמיד המבריק שלו.

גדעון, בהיותו אב מסור, לא שם לב להיעדרויותיה התכופות של גליה. הוא השקיע בטיפול בבנו הקטן את כל זמנו הפנוי מן הלימודים ובלילות היה חוקר וכותב. כשהחלה גליה להיעדר גם בלילות עדיין לא חשד במאומה. כששאל אותה מאין היא חוזרת נסערת כל־כך, אמרה לו: "הרי אתה המחנך כאן, אתה מגדל את הילד לבד, ואני חופשייה לבלות מתי שאני רוצה ועם מי שאני רוצה."

לאט לאט התחיל גדעון לדאוג מהתנהגותה של אשתו אבל אמר לעצמו: "זו ודאי גחמה חולפת שלה, אולי משבר צפוי בגילה. הרי אנחנו חברים עוד מבית־הספר. מה שלא יהיה, זה ודאי יעבור בקרוב." גדעון המשיך להתמסר ללימודיו ולילדו הקטן.

בינתיים חלה פרופסור שליין וביקש מגדעון למלא זמנית את מקומו. התלמידים נהנו מן המצב החדש וגדעון אמנם הצטער על מחלתו של הפרופסור, אבל קצר הצלחות מיוחדות גם בעיני הצוות האקדמי. כשהחלו להגיע שמועות שמחלתו של הפרופסור מתארכת וכי הוא חולה סופני היה צוות המורים כמרקחה. החלו להירקם קנוניות חתרניות כדי שגדעון לא יירש את המשרה הנחשקת של הפרופסור שהתברר כי המליץ בחום על תלמידו המוכשר. היו כמה וכמה מתחרים בעלי ותק בהוראה בחוג לספרות ששאפו להשיג את המשרה, והתפתחו יחסים מתוחים בפקולטה. גדעון המשיך להורות ולכתוב מאמרים מרשימים, אבל לא השתתף במאבק שכבר הפך להיות גלוי. הוא היה טרוד כעת בגירושין סוערים שאותם יזמה גליה ובמאבק על מקומו כאב לילדו הקטן. מחשבות רבות העסיקו אותו. איך ייראו חייהם מעתה? איך יעמוד נתי בטלטלת הפרידה ובפירוק הבית למעשה? מה יוכל הוא עצמו להעניק לילדו שלא עשה עד עכשיו? ידע שלא יוכל לעצור את השבר שנקלע אליו בעל־כורחו אבל גם חיטט בנפשו שמא גם לו חלק בפירוק המשפחה, שמא לא היה קשוב מספיק לצרכיה של גליה והיה שקוע מדי בעבודתו.

כשנקרא לדיקן נתבשר שתי בשורות: אחת, שהאיש שטיפח אותו ושכה אהב הלך לעולמו. הבשורה השנייה היתה שהוא התקבל לתפקיד בזכות המלצתו החמה של פרופסור שליין המנוח, שנכתבה לפני מותו, וכך השתכנע הצוות כולו בכישוריו.

את התמחותו עשה גדעון במחקר על הסופר האהוב עליו ביותר. היה זה תענוג צרוף. לעסוק ביצירות שאהב ובסופר שהעריץ. כתב מאמרים על אמנות הסיפור שלו, על האותנטיות המלווה את יצירתו כאשר כתב על עירו ומשפחתו, על חוט החסד שמשך על הארוטיות העדינה והקסם השורה על יצירתו.

אבל דבר אחד הטריד אותו במיוחד בחושבו על כל אלה: כיצד ייתכן שהאיש העדין כל־כך ביצירתו יכול להתנהג בצורה כה בלתי־מוסרית כלפי משפחתו, ולעזוב את אשתו וילדיו לאנחות.

גדעון לא נענה לתלמידותיו המחזרות, למרות שהיו ביניהן כמה נאות, צעירות ומשכילות. אבל לאחרונה התחיל להרגיש קרבה מיוחדת לעמיתתו לעבודה, ד''ר רינה בלוך. היא היתה קרובה יותר לגילו והצטיינה במראה רענן, קומתה תמירה, ועיניה השוחקות בשובבות כמו אומרות: הייתי רוצה להכיר אותך יותר מקרוב.

כמו במקרה היו מסיימים את יום העבודה ביחד. תמיד תהה על רינה שנשארה ברווקותה למרות שהיתה גם נאה וגם חכמה. הם תמיד נהנו לנהל שיחה על המקצוע המשותף, ואף על חיי היום־יום כששניהם חשים משיכה עזה זה לזו.

הזדמנות נוחה למימוש המאוויים נקרתה להם בכנס מקצועי ביערות הכרמל. גדעון ביקש מאמו למלא את מקומו ולדאוג לילדו הקטן בהיעדרו, ורינה, חופשייה כציפור דרור, הובילה אותו חסר הניסיון בדרכי החיים האמיתיים. גדעון היה באופוריה. כאילו לא ידע שיש חיים בלי גליה.

גם כשחזרו השניים מן הכנס נמשכה האידיליה הזוגית החדשה, עד, עד שהחלו השיחות על מיסוד הקשר ביניהם, על פגישה עם ההורים וכדומה.

באותו רגע התעורר גדעון מחלומו הטוב ולא ידע איך לצאת מן המצב המביך שאליו נקלע שלא בטובתו. דבר אחד היה ברור לו: למרות תשוקתו העזה לרינה, לא היו לו שום כוונות להיכנס כל־כך מהר למחויבות חדשה ולוותר על העצמאות שגילה שהיא כה חשובה לו.

בצאתו מחדר הדיקן ובידו שתי הבשורות, כאב גדעון את מותו של פרופסור שליין שהיה לו כאָב. אבל פתאום שם לב לכך ששקט שורר סביבו ושאין הוא שומע את קולו של אביו מולידו.

הפעם אני אדבר אליך, אבא. אני מתאר לעצמי שבעיניך הצלחתי אינה נחשבת להישג גדול, והאמת היא שזה גם לא אכפת לי. אתה מבין, אבא, בעיני ובעיני העולם האקדמי זהו הישג והכרה חד־משמעית ביכולות שלי שאמנם אינן נחשבות בעיניך. אני מקווה שבני ילמד להעריך גם את עולם הרוח, ותהיה לו הזכות לעבוד ולהתפרנס ממקצוע שאותו יאהב.

מזווית עינו הבחין גדעון בדמותה של רינה, משוחחת עם סטודנט באולם הכניסה. אחת מתלמידותיו שאלה אותו שאלה, אך הוא לא שמע אותה. לרגע חש מבולבל ולא ידע איפה הוא נמצא. אני מוכרח להתאפס, אמר לעצמו. מבוכה קלה, והשיעור נמשך.

בערב מצא את עצמו בפתח דלתה של רינה, יודע את אשר יתרחש כשתפתח לו את הדלת.

בסערה התנפלו זה על זו – מרגישים שלא יוכלו להתקיים בלי הזוגיות שלהם.

כששככה סערת הרגשות, ורינה מחבקת ואוהבת מחייכת אליו בשמחה הבין גדעון שרינה מפרשת את בואו כהסכמה לקשור את גורלם יחד גם באופן רשמי. את המסקנה הזאת היה מוכרח גדעון להפריך. "יקירתי," אמר ברוך, "מדוע אנחנו לא יכולים לנהל את חיינו המשותפים ללא חותמת הרבנות?" פניה של רינה האדימו מכעס, "אל תעז לבוא שוב אלי לנצל את חולשתי אליך. לך, לך בבקשה."

גליה חזרה מן העבודה לביתה השקט. גשם זלעפות ניתך. הרגישה אי־שקט וחשבה: זה זמן טוב לחשבון נפש. מה בעצם יש לי מכל המחזרים הצעירים? הגבר הזה שממנו מיהרתי להתגרש משום שנראָה לי חסר רצון לחיים קצת יותר מסעירים הוא בעצם איש מצליח ביותר. עכשיו הוא גם התקדם במעמדו באוניברסיטה, ובעיקר הוא האבא הכי טוב לילדי ולא כפי שחשבתי בזמנו. למה שיהיה לי כל־כך קר ולבד? נתי ודאי ישמח אם יראה את הוריו מתחברים מחדש.

"היום יבוא אבא שלי לקחת אותי," בישר נתי לגננת בשמחה, "הוא הבטיח, והוא תמיד מקיים." בשעה האחרונה בגן היה נתי קצר־רוח וגם שמשון חברו הציק לו: "מה אתה משחק עם בנות? הן כל הזמן משחקות עם בובות. אתה בן, לא?" כשהגיע גדעון קפץ עליו נתי בשמחה. "אמרתי לכם שאבא שלי יבוא, שמשון אומר שאם אני משחק עם הבנות בבובות אז אני לא בן." גדעון צוחק וזיכרון רחוק חוזר אליו. "חלילה", אומר גדעון, "מה עושה אבא שלך?" "אבא שלי הוא נהג משאית," אומר שמשון בגאווה. "ואני משחק עם הבנים." "כל אחד יכול לבחור לעצמו מה שהוא אוהב," אומר גדעון ומחבק את נתי ושניהם יוצאים בריצה.

היה זה ערב גשום במיוחד. הם התכרבלו בשמיכות וגדעון הציע: "מה דעתך, נתי, שבמקום לצאת לטיול היום, נצא לטיול מחר כשייפסק הגשם. נפגוש את כל הפרחים הנהדרים ואני אלמד אותך את שמותיהם ואחר־כך תוכל לספר לכל הילדים בגן ולגננת על הטיול שלנו. היום נצטרך לעשות טיול דמיוני, מסכים?" "איך נעשה את זה, אבא?" "פשוט ניקח לנו ניירות וצבעים ונצייר מה שיתחשק לנו."

השניים מציירים ונהנים. "בוא נראה מה ציירת," אומר גדעון ומנשק את ראשו המתולתל של בנו. הוא רואה שלוש דמויות עצומות שעומדות במרחק אחת מן השנייה. "מי האנשים האלה," שואל גדעון. "אתה לא רואה? כאן אתה וכאן אימא ואני באמצע." "ולמה לא ציירת לנו ידיים?" "ככה יצא לי," עונה נתי. לפתע נשמעת דפיקה בדלת. "מי זה יכול לבוא בגשם הזה?" צוחקים שניהם ורצים יחד לפתוח את הדלת. "אימא," נופל נתי לזרועותיה. "היה לי נורא קר בבית, ההסקה התקלקלה, וחשבתי שאצלכם ודאי חם ונעים." "כן, כן," אומר נתי, "בדיוק עכשיו סיימנו לצייר." גדעון מכין ארוחת ערב. גליה שוטפת כלים. שניהם משכיבים את הילד לישון מאושר ושמח.

גליה אינה מגלה סימנים שהיא מתכוונת ללכת הביתה וגדעון מתחיל לתהות על כך. היא מתכרבלת על הספה ורומזת לגדעון להצטרף אליה. הוא מתחיל להבין שלביקור הזה יש כוונה ותוכנית. "צר לי," אומר גדעון, "בואי ואלווה אותך למכונית שלך." "מה אתה ממהר כל־כך לשלוח אותי הביתה, תראה כמה נחמד לנו ביחד וכמה נתי היה שמח." "על כך היה צריך לחשוב קודם. עכשיו אני במקום אחר. לא מתאים לי לשוב למקום שבו הייתי שרוי בעבר."

"בואי ואקח אותך הביתה. נראה לי שלא כדאי שתנהגי במצב הזה," אמר גדעון לגליה.

שקט רועם היה במכונית. הגשם המשיך לרדת בזעף כאשר ירדה גליה מן המכונית, ליבה בוכה והולם בחוזקה. גדעון עקב אחריה עד שנעלמה בפתח הבית. כמה קרוב הייתי ליפול בפח, אמר לעצמו. סובב את המכונית ויצא לדרך.

כשהתעורר גדעון בבית־החולים לא הבין תחילה מה הוא עושה שם. פניה של אמו אמרו לו הכול. "כמעט שנהרגת. הרופאים שניתחו אותך הצליחו להציל לך את הרגל. אתה תהיה בסדר. לא כואב לך שום דבר?" כואב ועוד איך, חשב גדעון, ונזכר ברגע הקשה שבו עצר פתאום את המכונית כשהרגיש בילד הרץ לכביש. איזה מזל שהצלחתי לבלום ברגע האחרון. אני לא רוצה אפילו לחשוב מה היה קורה.

אחר־כך לא זכר מאומה.

בשעות הארוכות שבין הטיפולים הקבועים, בציפייה לרופא, ובין האורחים הרבים, נותרו לגדעון הרבה שעות של הרהורים. מה קורה בעצם עם גליה? שאל את עצמו. היא כל־כך מקפידה לבוא יום־יום ואכן עוזרת לו, אבל ייתכן שלא קלטה את המסר באותו לילה מר? או שהיא מתעלמת ממנו בכוונה ומקווה שבנסיבות החדשות ישנה את החלטותיו? כך או כך, החליט גדעון לא להעלות את הנושא הטעון הזה מחדש, אבל בליבו העמיק לחשוב: מדוע אני בעצם כל־כך לא רוצה לחדש את קשר הנישואים איתה? הוא חשב על הימים היפים בתחילת דרכם, שמחה בריאה היתה מנת חלקם. אבל במשך הזמן השתנו הדברים. לגליה היה חשק גדול לבילויים ואני התעניינתי בעיקר בעבודתי ובילדי. נדמה לי שנישואינו הגיעו לסוף דרכם מבלי שהרגשתי בכך, וזו כנראה הסיבה לכך שאני חושש כל־כך מהתחייבות חדשה למרות שאני אוהב את רינה אהבה גדולה, וגם היא אוהבת אותי מאוד. אני בטוח ששמעה על התאונה אבל היא לא באה לבקר אותי. מוזר.

האחיות בבית־החולים אוהבות מטופלים כמו גדעון. יש תמיד מי שסועד אותו והוא אינו מטריד אותן. כשהן נכנסות לחדרו מתנהלת תמיד שיחה הומוריסטית והוא אסיר תודה על חיוכן. אבל בין ביקור לביקור חוזר גדעון אל אותו הלילה המבעית וחושב על הילד שהציל, אבל גם תוהה מה יהיה אם לא יוכל לחזור לעצמו ויהיה מוגבל בגלל הרגל. בימים האחרונים שבות וטורדות אותו שאלות בתחום נושא מחקרו: האם ייתכן שחייו ההוללים של הסופר, רדיפת הנשים הבלתי־פוסקת, חוסר ההתחשבות במשפחתו, הם שהשפיעו על יצירתו המאוחרת שנפלה בהרבה מיצירתו המוקדמת? כל־כך ברור שיצירתו המאוחרת היתה רדודה ובוטה כאילו יש סופר א' וסופר ב'. אבל למה אני חושב עליו כל הזמן? הייתכן שיש בי איזה קנאה באיש שהעז לפרוש כנפיים ולעוף? כמה היה מתאים לי לו הרגשתי הרגשת חופש שכזאת, אבל אני אינני בנוי לקשרים כל־כך מסובכים עם נשים רבות כל־כך. נראה לי שיותר מתאים לי קשר קבוע עם אשה שאותה אני אוהב. אין ספק שבנישואי הראשונים לא הייתי עדיין בשל מספיק, ולא נתתי את דעתי למאווייה של גליה. הייתי מאוד עסוק בעצמי ובקריירה שלי.

החלמתו של גדעון ארוכה ופוקדים אותו מבקרים רבים. ערב אחד הופיע בדלת חדרו איש גדול שנראה קצת מאיים על האחות שעמדה ושוחחה עם גדעון. היא מיהרה לצאת. האיש הגדול התקרב בצעדים מהוססים אל מיטתו של גדעון. לרגע הוא חש בצלקת שנותרה מילדותו. "שלום אבא," לחש גדעון בהתרגשות, "מה שלומך, בן?" דמעות עמדו בשולי עיניו של גדעון, "טוב שבאת." "כן, רציתי להגיד לך שאולי אני יכול לעזור קצת עם הילד, עכשיו שאתה בבית־חולים. אני יכול יום אחד לצאת מוקדם מהעבודה ולקחת אותו מהגן." "תודה אבא," עונה גדעון בהתרגשות, שמח על קולו הרך בו דיבר אביו, ומוטרד, בה בעת, שנתי עלול להיפגע מסבו, למרות רצונו הטוב.

גליה הקפידה לבוא יום־יום לסעוד אותו. היא לא הזכירה במאומה את מה שאירע באותו ערב, אבל תקוותיה התחדשו. גדעון לא דחה אותה, חשבה בליבה, הוא יתרגל לאט לאט לרעיון, יבין שאני אוהבת אותו ויחזור אלי. אחרי התאונה הוא ודאי יתרכך. הכול יהיה בסדר, ניחמה את עצמה. נחושה בדעתה, המשיכה גליה לבוא אל גדעון יום־יום.

ערב אחד, כשאיחרה לבוא, נכנסה בסערה לחדרו ועיניה חשכו. ליד מיטתו ישבה אשה נאה ומטופחת. שניהם החזיקו ידיים ועיניהם לא משו זה מזו. העובדה שלא הבחינו בכניסתה גם כשאמרה שלום הבהירה לה את מצבה והיא סבה על עקביה ומיהרה לצאת את החדר.

כשהבריא גדעון וחזר ללמד באוניברסיטה, קיבלו אותו תלמידותיו בשמחה, הצטחקו ואמרו: "תמיד ידענו שהוא הגבר הכי מושך בפקולטה. עכשיו הוא גם מושך את הרגל."