כמו שאהבנו פעם

אז

"נפגעת?"

איב רעדה, כשגייג' עטף אותה היטב במעילו כדי לכסות את הבגדים הרטובים שנדבקו אל גופה. זרזיף צונן של מי גשם זלג במורד גבה, מהשיער שהיה צמוד לראשה. היא הרימה את ידה אל רקתה, למשש את המקום שבו פעם כאב עמום. "זאת הייתה רק חבטה, אבל אני בסדר."

"איפה?" קולו של גייג' נשמע לחוץ. פנס נדלק. היא העוותה פנים, בגלל עוצמת האור אשר פילח את החשיכה.

"כאן." היא נגעה שוב בראשה ואצבעותיו העדינות גירשו את אצבעותיה, ליטפו את עורה במקום שבו זה הכי כאב. היא נרעדה שוב, אם כי הפעם לא מקור. הפעם זה היה בגלל משהו הרבה יותר חם, משהו שופע עונג.

"מצטער," הוא אמר. שפתיו הרכות נגעו במרכז מצחה. הוא התכופף והניח את הפנס על הרצפה, כך שהילת האור הקטנה אפפה את שניהם. "נפגעת בעוד מקום?"

היא נדה בראשה. "מה בנוגע אליך?" הוא היה זה שנהג, כשהם החליקו מהכביש בגשם השוטף. הם מיהרו, ניסו להתרחק במהירות בגלל שהיא הייתה די בטוחה שאחותה, ורוניק, ראתה אותה חומקת החוצה מהבית, כדי לפגוש את גייג' ולברוח איתו.

"אני בסדר," הוא אמר, "אל תדאגי לי."

היא בחנה את פניו, שהיו מוצללים על ידי החשיכה אשר הקיפה אותם בבניין הנטוש שהם מצאו, אחרי שחטפו את תיקיהם ועזבו את המכונית המרוסקת. הוא נראה בסדר, אם כי לעולם הוא לא היה מודה בכך, גם אם לא היה. גייג' ניסה תמיד להגן עליה מפני כל פגיעה. היא הייתה שמחה, אם הוא היה מרשה גם לה להגן עליו, לפעמים.

"היינו חייבים לעזוב את המכונית?"

"היא לא תזוז לשום מקום, ואנחנו לא יכולים לנהוג בה עם הנזק שנגרם. היא רק תמשוך תשומת לב. אבל לפחות, היא לא על הכביש ולא מסכנת אף אחד."

גייג' כרך סביבה את זרועותיו ומשך אותה קרוב אליו. היא נצמדה אל חזהו הלח, כשהגשם הוסיף להלום על הגג, מעליהם. במקומות אחדים, הגג לא היה אטום לחלוטין ומים זלגו פנימה ונקוו על הרצפה.

"הכול יהיה בסדר, שֶר. יש לנו קצת כסף." הוא סחט את כיס המעיל שלבש. כמה אלפי דולר אינם סכום גדול כל כך, אך היא הניחה שזה היה אמור להספיק, כדי להביא אותם לאיפה שהם צריכים להגיע. גייג' הבטיח שזה יספיק, והוא עמד תמיד בהבטחות שלו. "נתחפר פה למשך הלילה ונתפוס אוטובוס למונטגומרי מחר, השכם בבוקר. זה רק כמה שעות מפה. ואז נוכל להתחתן, ואף אחד לא יוכל לעצור אותנו. לא המשפחה שלך, לא אבא ואימא שלי..."

קולו נמלא בעצב וגווע. גייג' אהב את הוריו, אבל משפחות קארון ושבאלייה תיעבו אחת את השנייה, מאז שאיב וגייג' נולדו. אבו ואימו הבהירו לו שמערכת היחסים הזאת אינה לרוחם, למרות שהוא ניסה לשכנעם שאף שהיא רק בת עשרים, והוא בן עשרים ושלוש, הם אוהבים אחד את השני, ושזה כל מה שחשוב. זה לא הצליח לשנות את דעתם.

באשר למשפחה שלה... גוש התקשה בתוך בטנה, כאב מחליא שהתחפר שם כל כך מזמן, שלפעמים היא כבר פשוט לא שמה לב אליו. היא לא יכלה להעלות בדעתה מה יקרה, אם זה ייוודע להם. איב כרכה את זרועותיה בכוח סביב גופו החזק של גייג'.

"אתה בטוח בקשר לזה?" היא שאלה. הם אומנם היו מאוהבים, אך הוא עמד להפסיד משהו, בעצם היותו איתה – את תמיכתה של משפחתו, שהייתה כה חשובה לו.

גייג' נשען אחורה והביט בה מלמעלה. האור הצהוב החיוור של הפנס נטל את הצבע מעיניו, גרם להן להיראות יותר ירוקות מהגוון כחול הלא מציאותי, שמילא תמיד את כל מחשבותיה וחלומותיה על העתיד. "אני אוהב אותך. ובאלבמה, אנחנו לא צריכים את האישור של אף אחד כדי להתחתן. שלא כמו בבית."

אילו היא כבר הייתה בת עשרים ואחת, הם לא היו צריכים לברוח כך. אבל הם לא יכלו להמתין. היא חששה מפני מצעד המחזרים שאביה כפה עליה, ומפני המשמעות שהייתה עלולה להיות להם. כעת, לאחר שסיימה את הרישום שלה לבית הספר הצרפתי לנערות, כבר לא ניתן היה להימלט מהאמת. הברירה שלה הייתה או לברוח או לא לראות אחד את השני למשך שנה, אולי יותר. נתק מוחלט. המחשבה על כך הייתה בלתי נסבלת. היא לא יכלה לעמוד בזה. זה הפך את ההחלטה לקלה יותר, לפחות מבחינתה. מגייג', היא ידעה, זה יתבע הרבה יותר, למרות שהוא לא אמר את זה.

גייג' העביר יד בשיערו הרטוב, והבלונד הטבעי שלו הפך כהה ממי הגשם. היא לא יכלה שלא לראות את המתח סביב עיניו, את ההבעה המודאגת הזאת שנחה על פניו בחודשים האחרונים. "את לא מתחילה להתחרט, נכון?"

"לעולם לא."

הוא חייך, וזה היה הדבר היפה ביותר שהיא ראתה אי-פעם. הצינה התמוססה, כשחמימות התפשטה אצלה מבפנים החוצה. עצם הזיכרון של חיוכו הפך כל יום שלה לטוב יותר. אפילו הימים שבהם גם הגברת המוזיקה בבית עד המקסימום לא הצליחה להטביע את הצעקות של אביה ואימהּ. הימים שבהם אימהּ הסתגרה בחדרה, רק הכדורים שלה והתה המחוזק בג'ין מארחים לה שם חברה.

גייג' חפן את לחייה, הוריד את שפתיו לעבר שפתיה. פיו היה עדין כל כך ורך, שהיא נמסה אליו כשידיה אוחזות את בד חולצתו. היא הייתה זקוקה ליותר מזה, מנשיקות באיזה בניין מט-לנפול.

אחרי שהם יהיו נשואים, הם יוכלו למצוא לעצמם מלון, להתעלס במיטה של ממש, כמו שעשו כבר לפני שבועות אחדים, כשהתגנבו אל ביתן האורחים באחוזה של הוריו. באותה המידה, זה היה יכול להיות גם מלון וולדורף אסטוריה, עם איך שהוא התייחס אליה, כמו אל נסיכה, על הסדינים הצחורים והמעומלנים. שטף של תאווה חלף בתוכה, בהיזכרה איך עורו החשוף החליק מעל עורה. איך הוא מילא אותה, בגוף ובנפש. איך היא זעקה בזרועותיו, בגלל שהוא גרם לה להרגיש כל כך מושלמת, דווקא בזמנים שבהם הכול כאילו התרסק סביבה.

לשונו נגעה בלשונה והוא החדיר את אצבעותיו לשיערה, בהעמיקם עוד את הנשיקה. היא הייתה צריכה אותו קרוב אליה שוב, השתוקקה לכך בצורה שלא הייתה מסוגלת להסביר. הוא היה הכול בשבילה, הגבר היחיד שרצתה אי-פעם. ובקרוב, איש לא יוכל כבר לעצור אותם. הריגוש של המחשבה הזאת גאה בתוכה, הידיעה שבתוך ימים אחדים, היא תהפוך להיות הגברת קארון.

הוא עצר, קרע את עצמו מעליה והתכופף מטה. תחושת האובדן הייתה מיידית ומהממת. הכול נבלע באפילה כשהפנס כובה. "מה – ?"

גייג' הצמיד את אצבעו אל שפתיה. מאחורי גבו, רוח הרפאים של אור הבהבה לרגע, ועוד הבזק מהיר, בחלק אחר של הבניין. קול גרירה של משהו. נעליים על רצפה? היא קפאה, כשליבה הולם בחזהּ כמו תוף, מטביע כל צליל אחר. נשימתו של גייג' ליטפה את אוזנה. "מישהו נמצא פה."

חמימותו עזבה אותה. היא לא ידעה לאיפה הוא הלך, אבל הוא לא היה משאיר אותה כאן לבדה. לעולם לא. היא נרתעה מקול רשרוש קרוב. כשעיניה התרגלו מעט לחשיכה, היא ראתה אותו רכון בקרבתה, תוחב דברים לתוך התיק שלו.

"תתחבאי," הוא לחש וקולו לא היה הרבה יותר מנשימה, בקול הגשם שהוסיף לרדת על הגג שמעליהם.

"יכול להיות שזה לא אבא שלי."

"לא יכול לקחת את הסיכון הזה."

"מה בנוגע אליך?"

בקושי, היא הצליחה להבחין בניד הראש שלו. "קחי את הכסף, תמשיכי למונטגומרי ואני אפגוש אותך שם. צלצלי אליי, כשתגיעי לשם. עכשיו עלי."

היא הביטה מעלה, אל קורות הגג המפחידות, מעל ראשה, והיססה.

"את מפחדת?" שאל גייג'.

מתה מפחד. אבל מילותיו הציתו אש בתוך בטנה. מאז שהם נפגשו לראשונה, כילדים, כשהבחינו זה בזה מבעד לחור המכוסה שרכים, בחומה שהפרידה בין האחוזות של משפחות קארון ושבאלייה, זה מה שהוא שאל כל פעם שהיא קצת היססה. מעולם היא לא נרתעה מהאתגרים שהציב בפניה, העמידה תמיד פנים שהם בכלל לא מטרידים אותה, אפילו כשהם כן.

"זה בדיוק כמו לטפס על המגנוליה הזקנה, זוכרת?" פניו של גייג' היו מוסתרים באפלולית, אבל הייתה שבריריות בקולו, שלימדה את איב עד כמה גם הוא פוחד. פיה התייבש. היא הנהנה ושלחה עוד הצצה לעבר קורות הגג.

"אני זוכרת."

לעולם היא לא תשכח איך הם ישבו על הענפים ההם, הביטו מטה על העולם כאילו יום אחד, הם עוד יוכלו לכפות עליו לנהוג על פי כל מאווייהם. אימהּ הייתה חוטפת התקף אילו ידעה שבתה היקרה מטפסת על עצים, ועוד עם איזה קארון מטונף. אבל עם גייג', הכול נראה בר השגה ואפשרי, לא משנה כמה קשה היה המצב. שם למעלה, בעולם הפנטזיה שלהם, בנסותם להגיע אל החיים האמיתיים, לגעת ברקיע, היה הרגע שבו ילדותה הסתיימה בבת אחת ונהפכה לאהבה בוגרת.

גייג' תחב כמה פריטים נוספים לתיק שלו. הוא דחף את התיק שלה מבעד לחור קטן בקיר, אל תוך גומחה נסתרת.

"זה הזמן לטפס כאילו שנמר רודף אחרייך, שֶר," הוא לחש באוזנה. קולות המחפשים אחריהם הלכו והתקרבו. קולות גברים מהוסים. צחוק כבוש.

"צאו והראו את עצמכם, היכן שלא תהיו."

כמו איזה משחק מחבואים מחליא. הם היו ציידים, והיא החיה שאחריה הם רודפים. היא כמעט איבדה את ארוחת הערב הדלה שלה, ממש שם, על הרצפה, אך היא בלעה את הרוק אשר הציף את פיה. גייג' סגר את המרחק שהפריד ביניהם, שב ונישק אותה. הפעם לא בעדינות. שפתיו היו קשות ומהירות מול פיה, והן השיבו אותה בחזרה אל עצמה. היא לא רצתה להרפות ממנו. לא עכשיו. בעצם, לעולם לא.

"אני ארחיק אותם מפה, ואז את תברחי."

הוא הרפה ממנה, ואז הרכין את פלג גופו העליון, שילב את אצבעותיו לפני גופו. היא הניחה את כף רגלה בידיו, בדיוק כמו כשהם היו ילדים והוא תמיד עזר לה לטפס על העץ. גייג' הרים אותה מעלה והיא תפסה את הקורה הגסה באצבעותיה החשופות. שבבי עץ דקרו את בשרה הרך. היא נאחזה בעץ, חיבקה אותו בחשיכה כשנשכבה על הקורות הישנות, בנסותה להקטין את עצמה עד כמה שיכלה.

היא הייתה טובה בלהקטין את עצמה.

אור עמום מהרחוב חדר מבעד לחלונות המלוכלכים והשבורים. גייג' נתן בה מבט אחרון ממושך. הבזקי הפנסים הלכו וקרבו. הוא נישק את אצבעותיו והרים אותן לכיוונה.

"בקרוב."

הוא הרים את התיק שלו והחל להתקדם חרש, עד שכמעט נעלם מעיניה. ואז הוא הרעיש, כשגרר את נעלי ההתעמלות שלו במכוון על הרצפה. הוא היה ההטעיה. כמו אימא ברווזה שמושכת את הציידים, להרחיקם מהברווזונים. איב נשמה עמוקות, השתדלה לייצב את הלמות ליבה החרד. היה לה כסף בכיס. אחרי שגייג' והאנשים של אביה יעזבו, היא תשתלשל מהקורה איכשהו, ותעשה את דרכה למונטגומרי. הם ימצאו שם זה את זו. יתחתנו, כמו שתכננו. הכול יהיה בסדר.

צעקות רמות.

"שם! הנה, הוא שם!"

הלמות רגלים במגפיים כבדים. המולה רמה. מאבק. קקופוניה של קולות שלא עלה בידה לפרש.

"תפסתי אותו!"

"עזוב אותי!"

קולו של גייג', שונה מכפי שהיא שמעה אותו אי-פעם. תמיד הוא גרם לה להרגיש כה בטוחה, אבל כעת הוא נשמע מבוהל כמו שהיא הרגישה. היא אחזה את הקורה שמתחת לגופה חזק כל כך שהעץ נלחץ אל בשרה, בעצמה את עיניה כשהיא מנסה לזהות את הקולות, למרות רעש הגשם הצונח על הגג. היא קיוותה שהוא רק מעמיד פנים, עושה הצגה לאנשים שתפסו אותו.

"איפה היא?"

איב קפאה, הפסיקה לנשום. את הקול הזה, היא זיהתה מיד. אביה. דממה השתררה למשך כמה שניות קצרות, ואז מהלומה, גניחה. קול חד, כמו ענף נשבר. ואז קולו של גייג', עבה ושבור.

"היא לא פה."

האם הם פגעו בו? האוויר נפלט מריאותיה, בהתנשמויות מהירות. ראשה הסתובב, בנסותה לשמור על שלוותה. אם היא תתעלף ותצנח ממקום המחבוא שלה, הכול יהיה אבוד.

"היא עזבה אותך?"

"לעולם לא תמצא אותה. אני דאגתי לזה."

היא לא יכלה לשמוע את התגובה של אביה, רק את לחישות הגברים שהלכו והתגברו. אור של פנסים נוספים היה כעת מתחת לה, נשלח אל כל הפינות החשוכות. היא קפצה, כשאחד הגברים בעט בכמה ארגזים מאובקים, בחיפושיו. הוא התעטש בקול והיא נרתעה. האבק שהתרומם דגדג גם את נחיריה והיא עצרה את נשימתה. אסור היה להם לשאת את מבטם למעלה. לא עכשיו. אנא.

הגשם ירד כעת כבד יותר, הולם במקצב סטקטו על הגג. שבר ענן נוסף היה בדרך. היא התקשתה לשמוע מעבר לרעש שלו, מה שאמר שגם האנשים למטה התקשו.

"שום דבר, בוס!" צעק אחד מאנשיו של אביה, לפני שערך סריקה נוספת של החדר, בעזרת פנסו. ואז הם עזבו, נטשו את החלל שמתחתיה ויצאו.

איב שמטה את ראשה על התומך שלפניה. דמעות צורבות איימו לזלוג מאחורי העפעפיים שלה, צרבו במעלה אפה בהתאמצה לבלום אותן. היא לא הייתה מוכנה לבכות. לא עכשיו. למען גייג' , היא צריכה להיות חזקה. יהיה לה זמן להתפרק, אחרי שהם יהיו ביחד שוב.

"תשמע בחור, סבא שלך היה רמאי, ואבא שלך גנב." שוב קולו של אביה, קר ואכזרי. נימת הקול הייתה יותר מדי מוכרת. "ועכשיו אתה מנסה לגנוב את בתי? אם זהו הדבר האחרון שאעשה, אני אהרוס אותך ואת המשפחה שלך. אני אהרוס כל מה שיקר לליבך."

הקול גרם לאצבעות של קרח לקפוא בעורקיה. היא נשכה את שפתה כדי לבלום אנקה. טעם מתכתי ומלוח של דם מילא את פיה. הוגו שבאלייה יקיים את איומיו. מה היא עוללה? אסור היה לה לנסות לברוח. אסור היה לה לסכן את גייג' ואת המשפחה שלו.

מישהו ירק, והצליל היה מלא בבוז. היא חבקה את התומך של קורת הגג, אך לא הצליחה לראות דבר. ידיה דקרו, במקום בו שבבי העץ ננעצו מתחת לעורה.

צחוק חרישי. של גייג'. היא רעדה, רצתה לצרוח, להזהיר אותו. הוא לא הבין. אביה לא היה מישהו שכדאי להתגרות בו.

"אתה לא תצליח להרוס כל מה שאני אוהב, שבאלייה. כי לעולם לא תניח את ידיך על איב. היא בטוחה מפניך."

קול של חבטה בבשר הפך את בטנה לאבן. היא לא יכלה לזוז, למרות שרצתה נואשות לוודא שגייג' בסדר. רעש, צעקות, זעקות כאב, בעת שהוא חטף מכות רק בגללה. היא הייתה צריכה לקפוץ למטה, להציל אותו, כמו שהוא ניסה תמיד להצילה. הוא טען שהיא אחד האנשים האמיצים ביותר שהוא מכיר, אבל הלילה היא הציגה אותו כשקרן, היא הסתתרה כמו הפחדנית שהיא באמת.

היא טמנה את פניה בשרוול המעיל של גייג', ניחוחו החזק של הגבר שהיא כל כך אוהבת היה ספוג בבד. הזכיר לה את מה שהם עלולים לאבד, אם הכול ישתבש. לא הייתה שום דרך חזרה כעת. איב יבבה אל תוך הבד הלח, וקול בכיה נבלע ברעש הגשם ההולם על הגג שמעליה.