כמו שהיינו פעם

פרולוג נטלי

"בית המשפט," נשמע קולה של הקלדנית והשופט פוסע פנימה לעבר מושבו, לבוש בגלימה השחורה, והמגוחכת לטעמי, ששופטים מחויבים ללבוש.

כל הנוכחים באולם נעמדים, אבל לא אני. אני יושבת על כיסא הגלגלים שהרופאה הכריחה אותי להשתמש בו בכל יציאה מהבית. כן, זה לא שיש לי ברירה אחרת, כל עוד אני בשמירת היריון בחודש השמיני, ומצבי הנפשי לא תורם למצבי הפיזי.

השופט מסתכל עליי במבט מלא רחמים ואני מתכווצת בכיסא הארור ובוחנת אותו לעומק. הוא מבוגר, רואים עליו שעבר ימים טובים יותר. די במבט אחד להבין שהוא כבר עייף מהעבודה הזאת, ועם זאת, הפנים שלו משדרות טוב לב ורכות, פנים של סבא.

"כן, בבקשה עורכת הדין כהן, מה יש לנו כאן?" השופט שואל את מיטל, עורכת הדין שלי.

"אדוני," מיטל נעמדת ופוסעת לכיוונו, "מרשתי, הגברת נטלי אסולין, דורשת משמורת מלאה על שני בניה ועל התינוקת שעתידה להיוולד בעוד כחודש."

"אזולאי, נטלי אזולאי," אני לוחשת לעצמי ומביטה לעברו של תמיר.

"אינני מבין," אומר השופט ומעביר את עיניו ממיטל אליי ולתמיר, לסירוגין, "מר וגברת אסולין נשואים או גרושים?"

אריק, עורך הדין של תמיר, נעמד מייד ומשיב ראשון, "נשואים, אדוני."

"עורך הדין חיימוב, השאלה הופנתה לעורכת הדין כהן. המתן לתורך!" השופט נוזף בו.

"הם נשואים, אדוני. מרשתי פתחה תיק ברבנות, אולם מר אסולין מסרב בכל תוקף." מיטל מסתכלת על תמיר בעיניים מלאות שנאה, כמו כל עורכת דין שרוצה לנצח.

"ומהי הסיבה שהגברת אסולין הגישה תביעת גירושין ברבנות?" השופט שואל את מיטל.

"בגלל הקרניים שצמחו לי..." אני ממלמלת בקול רם מדי, ומיטל משתיקה אותי במבט מאיים.

"הגברת אסולין, האם אמרת משהו שם מאחור?" השופט פונה אליי.

"לא, אדוני, היא לא אמרה כלום," מיטל קופצת ואני נשארת קפואה.

"הגברת אסולין, השיבי בבקשה לשאלתי, מהי הסיבה לפנייתך לרבנות?"

אני נעה באי־נוחות על כיסא הגלגלים הארור. "א... אנ... אני..." אני מגמגמת, מתחילה להרגיש מחנק בגרוני, לא יודעת מה להגיד ואיך להגיד.

"מר אסולין, אולי תשיב אתה לשאלתי, מדוע פנתה אשתך לרבנות?" לא, הוא לא באמת שואל אותו את זה עכשיו. אני מסתכלת על תמיר, מחכה להתפרצות שלו בעקבות השאלה, התפרצות שלא מאחרת להגיע.

"אשתי חושבת שהיא יכולה לזרוק שבע שנות נישואים לפח בגלל טעות אנוש ולקחת ממני את הילדים שלי, כאילו שאני אדם רע שיכול לפגוע בהם או בה!" תמיר נוהם לעבר השופט בעצבנות. הווריד במצחו, זה שתמיד מסגיר את העצבים שלו, נראה כאילו עומד להתפוצץ בכל רגע.

לא חכם לתת לתמיר לדבר עם שופט, במיוחד לא כשהוא עצבני, בדיוק כמו שהוא עצבני עכשיו. הוא אולי קבלן ואיש עסקים מצליח ומוכר, אבל תמיר תמיד יישאר חמום מוח שלא שולט בכעסים שלו. במיוחד כשמדובר בהרחקה מהמשפחה שלו, כלומר ממני ומהבנים שלנו.

"תמיר, תסתום!" אריק משתיק אותו.

"עורך הדין חיימוב," השופט פונה לאריק, "האם תואיל בטובך לענות במקום מרשך?"

"מרשו בגד בי, אחרי שבע שנות נישואים, כמו שהוא אומר, עם המזכירה שלו, בעסק שלו או יותר נכון - שלנו!" אני צועקת. אני לא מתכוונת לצעוק אבל זה יוצא ממני, וגם נהר דמעות מעיניי.

מיטל מתקרבת אליי ולוחשת לי, ככה שרק אני יכולה לשמוע אותה, "נטלי, אני מבקשת ממך, תשבי בשקט. אל תגרמי לשופט להעיף אותנו החוצה, ואל תזיקי לעצמך." היא נוגעת בכתפי קלות.

"אדוני," אריק פוסע לכיוונו, אך השופט מסמן לו בידו לעצור.

"אני מעוניין לדבר כרגע עם בני הזוג עצמם, בלי עורכי הדין." אני מסתכלת על מיטל, מחפשת במבטה תשובות לכל השאלות שרצות בראשי, ולא מוצאת אפילו תשובה אחת קטנה. "גברת אסולין," הוא פונה אליי. "האם את מוכנה לנהל את הדיון הזה מחוץ לפרוטוקול בלשכתי יחד עם מר אסולין?"

אני מסתכלת על תמיר וקופאת במקומי. מצב הווריד שלו הולך ומחמיר, ואני יודעת שהוא על סף פיצוץ. אם תמיר יתפוצץ על השופט בלי שאריק יהיה שם לעזור לו, אני אזכה בתביעה נגדו, אבל מצד שני, השופט עלול לאסור עליו לראות את הילדים במחשבה שהוא אדם אלים. תמיר אולי בוגד מסריח, אבל אלים הוא לא. טוב, לא כלפינו לפחות, כלפינו הוא מלא רוך ואהבה, או ככה חשבתי עד אותו יום מקולל שמצאתי אותו איתה.

"נטלי, את לא חייבת, את יכולה לסרב," מיטל לוחשת לי.

"האם את חוששת מבעלך, גברת אסולין?"

לא. אני יודעת שהוא לא יפגע בי, לא פיזית לפחות.

"לא, אדוני, אני לא חוששת מבעלי," אני משיבה, נגעלת מהגדרת מקומו של תמיר בחיי, מנגבת את הדמעה שזולגת במורד לחיי.

"אם כך, ממה את חוששת?"

"אין שום חשש, אדוני, אני מסכימה," אני משיבה ומביטה בתמיר. עיניו, אותן עיניים שבהן התאהבתי, נוצצות מדמעות, האיפוק שלו עומד לפקוע.

"מר אסולין," השופט פונה אל תמיר.

"אני מסכים, אדוני, אבל אני מבקש שהדיון יתנהל באולם בית המשפט, אשתי במצב רגיש ועדיף להזיז אותה כמה שפחות." כן, זה תמיר. מצד אחד מניאק, מצד שני קשה לא להתאהב בו.

"מלבד בני הזוג אסולין והקלדנית שלי אני מבקש מכל הנוכחים לפנות את האולם," השופט אומר, וכולם יוצאים בשקט.

"עורכת הדין כהן, עזרי בבקשה למרשתך להתקרב אלינו." השופט מבקש ממיטל. "התקרב גם אתה, מר אסולין." תמיר קם ומתקרב לשופט בעודו מסתכל עליי. הוא על סף דמעות, כמו באותו יום שמצאתי אותו איתה. "תרשו לי רגע," מבקש השופט, נעמד ומסיר את הגלימה השחורה שלו. "אינני מדבר אליכם כעת כשופט, וכל מה שנאמר כעת באולם לא נכתב בפרוטוקול ולא מתועד. אני מדבר אליכם עכשיו כאדם מבוגר שראה לא מעט דברים במהלך שנות עבודתו כשופט," מבטו עובר ממני לתמיר ושנינו מהנהנים לעברו. "אני יכול רק לתאר לעצמי מה עבר עלייך כשמצאת אותו כפי שמצאת," הוא מסתכל עליי במבט מלא רחמים ואני מתחילה לדמוע שוב. "מה גם שאין ביכולתי להאשים אותך ברצונך המובן לשים קץ לחיי הנישואים שלכם. אבל אני מסתכל עליכם בחצי השעה האחרונה, וכל מה שאני רואה ביניכם זאת אהבה אחת גדולה. כואבת, נכון, אבל גדולה." הוא מושיט לי קופסת טישו ואני מנסה לחייך כמה שאני יכולה.

"אדוני, א..." תמיר מתחיל לומר, אבל השופט משתיק אותו בהינף יד.

"אני מודע לכך שאין לי כל זכות להתערב בחיים הפרטים שלךְ," הוא ממשיך לדבר אליי ברוך, "אבל אני רואה את הכאב שלך נשפך ממך, דרך העיניים שלך, ואני שואל את עצמי, ואותך, האם זה לא משהו שאת מסוגלת לסלוח עליו ולנסות לשקם את חייך? האם את באמת רוצה לסגור את הפרק הזה בחייך?" אני שותקת, האולם שקט והקול היחיד שנשמע בו הוא קול בכי. לא הבכי שלי, אני בוכה בשקט, זה הבכי של תמיר. "אני שואל את עצמי," עכשיו הוא כבר פונה לתמיר, "האם אתה, מר אסולין, לא מתחרט בכל רגע נתון על מעשיך? האם אתה לא מוכן לתת הכול כדי להחזיר את הגלגל לאחור?" מבטו של השופט זועף.

"אני מוכן, אדוני, בכל רגע ורגע נתון!" תמיר משיב, עדיין בוכה. תמיר, התמיר שלי, עומד באולם בית משפט מול השופט, ובוכה.

אותו התמיר שהפעמים היחידות שבהן ראיתי אותו בוכה היו בלידה של התאומים שלנו, וכשגילינו שאני בהיריון עם בת, עם הנסיכה שלו, כמו שהוא כינה אותה. אותו תמיר שנשבע לי אמונים ואהבת אמת, ובגד בי. תמיר ששבר אותי לרסיסים.

"אני רוצה להציע לכם הצעה. כפי שוודאי שמעתם, אני פורש מתפקידי ואתם התיק הפעיל האחרון שלי." הוא מסתכל עליי ועל תמיר לסירוגין, "אף שאני סבור כי לגברת אסולין קשה מאוד לסלוח על המעשה שהאדון הנכבד עשה," מבטו מתקשח והוא נראה כועס, "אני מציע שנדחה את מועד הדיון לאחר הלידה המשוערת ולאחר חופשת הלידה שלך, גברת אסולין." מבטו מתרכך והוא מחייך אליי חיוך קל. "תנסו להסדיר את ההליך ביניכם בתקופה הזאת. תחליטו יחד או כל אחד עם עצמו אם יש סיכוי להזדמנות נוספת." אני פותחת את פי לדבר אבל סוגרת מייד. השופט ממשיך לדבר. "אני מציע שבזמן הזה תקבעו הסדר ביניכם על חלוקת הזמן עם ילדיכם. וכשנשוב לדיון הבא, שניכם תגיעו נינוחים יותר ומוכנים לדון בתיק." מבטו נע בינינו והוא ממתין לתשובה.

תמיר עונה ראשון, "כמובן, אדוני, אני מסכים!" חיוך נמתח על פניו ושניהם מביטים בי ממתינים לתשובתי.

"אני מצטערת, אדוני, אני מודה לך על הרצון הטוב, אבל יש דברים שלא שוכחים אותם, ולא סולחים עליהם. בגידה היא אחד מאותם דברים!" הדמעות מתחדשות בעיניי, אני מושכת באפי ואומרת, "אני מבקשת משמורת מלאה על ילדיי, ואת החופש שלי מהאדם שהרס את חיי."

"נטי..." תמיר אומר לי.

"אל תקרא לי ככה, תמיר, איבדת את הזכות הזאת מזמן, תן לי את החופש שלי ותצא לי מהחיים!" אני צועקת עליו, בוכה, רוצה שהאדמה תיפתח ותבלע אותי.

"אם כך, בואו ננהל את הדיון. נעמי, קראי בבקשה לעורכי הדין של בני הזוג אסולין, הדיון מתחיל ברגע זה." השופט נעמד ולובש את הגלימה, מסתכל עליי במבט מלא רחמים. "גברת אסולין, תרצי לצאת להתרענן ולהירגע בחוץ לכמה דקות?" הוא שואל ברוך.

אני מהנהנת, מסתובבת למיטל שכבר עומדת לצידי, "קחי אותי בבקשה לשירותים להתרענן רגע ונחזור."

עשר דקות מאוחר יותר מתחיל המשפט על החופש שלי. אני עומדת לסגור את הפרק החשוב ביותר בחיי.