1
התעוררתי ככה
להיות בת אנוש יחידה בבית ספר ליצורים על־טבעיים זה עניין לגמרי לא בטוח, במקרה הטוב.
במקרה הרע, זה קצת כמו להיות צעצוע הלעיסה האחרון בחדר מלא כלבים חולי כלבת.
ובמקרים הממוצעים... כלומר, במקרים שהם לא טובים ולא רעים, זה די נחמד למען האמת.
חבל שהיום הוא לא יום ממוצע.
אני לא יודעת למה, אבל יש לי הרגשה שהכול לא ממש בסדר. אני הולכת במסדרון בדרך לשיעור ספרות אנגלית ואוחזת ברצועת התרמיל שלי כאילו הייתה חבל הצלה.
אולי זאת העובדה שאני קופאת, שכל הגוף שלי רועד מקור שמחלחל ממש עד לעצמות.
אולי זאת העובדה שידי האוחזת בתרמיל פצועה וחבולה כאילו נקלעתי לקרב עם קיר - והפסדתי.
ואולי זאת העובדה שכולם, ואני מתכוונת לכולם, בוהים בי - ולא כי זה אחד מאותם "מקרים טובים".
אבל בעצם, מתי זה כן מקרה כזה?
היה אפשר לחשוב שכבר התרגלתי לבהייה הזאת, כי איכשהו זה חלק מלהיות בת הזוג של נסיך ערפד. אבל לא, לא התרגלתי. וזה לגמרי לא בסדר שכל ערפד, מכשפה, דרקון ואיש זאב בסביבה עוצרים ובוהים בי בעיניים פעורות ובפיות פעורים עוד יותר כמו שקורה היום.
והתדהמה הזאת, אם לומר את האמת, לא ממש סבירה בעיניי. הרי אני זאת שאמורה להרגיש פליאה, לא? הם ידעו מאז ומתמיד שבני אנוש קיימים. ואני לעומת זאת גיליתי רק לפני שבוע בערך שהמפלצת בארון שלי אמיתית. וגם המפלצות שבחדר שלי במעונות, בכיתות שאני לומדת בהן... ולפעמים גם בזרועותיי. אז מי אם לא אני אמורה להסתובב כאן עם פה פעור לרווחה?
"גרייס?" אני מזהה את הקול ופונה לעברו בחיוך, ומגלה את מֵקַאי בוהה בי, והעור החום החם שלו בוהק כמו שעווה.
"היי, הנה אתה." אני מחייכת אליו. "כבר חשבתי שאצטרך לקרוא את הַמְלט לבד היום."
"המלט?" הקול שלו צרוד וידיו רועדות כשהן מחלצות את הטלפון מתוך הכיס הקדמי שלו.
"כן, המלט. המחזה שאנחנו קוראים בשיעור ספרות אנגלית מאז שהגעתי לכאן?" אני מדשדשת קצת במקום, ופתאום מרגישה אי־נוחות מפני שהוא ממשיך לבהות בי כאילו ראה רוח רפאים... או משהו גרוע יותר. זאת ממש לא התנהגות אופיינית למקאי. "אנחנו מעלים היום סצנה מהמחזה, זוכר?"
"אנחנו לא קוֹר -" הוא נעצר באמצע המילה, והאגודלים שלו מרפרפים על הטלפון כשהוא שולח, לפי מה שהפנים שלו אומרות, את ההודעה הכי חשובה ששלח בחייו.
"אתה בסדר?" אני שואלת ומתקרבת אליו. "אתה לא נראה טוב כל כך."
"אני לא נראה טוב כל כך?" הוא פולט צחוק שנשמע כמו נביחה, ומעביר את ידו בתלתלים הארוכים הכהים שלו. "גרייס, אַת..."
"מיס פוסטר?"
מקאי משתתק כשקול שאני לא מזהה מהדהד במסדרון.
"את בסדר?"
אני מעיפה אל מקאי מבט של "מה קורה לעזאזל?" כשאנחנו פונים ורואים את מר בּאדאר, המורה לאסטרונומיה של הירח, מתקרב אלינו במסדרון.
"אני בסדר," אני עונה ופוסעת בבהלה צעד אחד לאחור. "אני רק מנסה להגיע לכיתה לפני הצלצול." אני ממצמצת ומרימה אליו מבט כשהוא עוצר ממש מולנו. הוא נראה נסער הרבה יותר מהמצופה במפגש מסדרון מוקדם בבוקר. בייחוד לאור העובדה שאני בסך הכול משוחחת עם חבר.
"אנחנו חייבים למצוא את הדוד שלך," הוא אומר לי ומניח את ידו מתחת למרפק שלי במאמץ להפנות אותי לאחור, בחזרה לכיוון שבאתי ממנו.
נימת הקול שלו נשמעת לי כמו משהו שהוא פחות מאזהרה אבל יותר מבקשה נחרצת, ואני הולכת לאורך המסדרון הארוך המקושת בלי להתלונן. טוב, בגלל זה וגם מפני שמקאי - שבדרך כלל לא נבהל בקלות - מתאמץ הפעם להתרחק מאיתנו.
אבל עם כל צעד שאני עושה מתעצמת ההרגשה שלי שמשהו לא בסדר. בייחוד כשאנשים ממש נעצרים להביט בנו כשאנחנו חולפים על פניהם, תגובה שמגבירה עוד יותר את העצבנות של מר באדאר.
"אתה יכול בבקשה להגיד לי מה קורה?" אני שואלת כשהקהל מתפצל לפנינו. זאת לא הפעם הראשונה שאני רואה את התופעה הזאת - ושוב, אני אכן יוצאת עם ג'קסון וֵגה - אבל זאת הפעם הראשונה שאני רואה את זה קורה כשבן הזוג שלי לא בסביבה. זה מוזר במיוחד.
מר באדאר מביט בי כאילו צמח לי עוד ראש, ואז הוא שואל, "את לא יודעת?" העובדה שהוא נשמע די נסער, הקול העמוק שלו שמעיד על כך שהוא המום, מגבירים עוד יותר את העצבנות שלי. בייחוד מפני שזה מזכיר לי את ההבעה על פניו של מקאי כשהוציא את הטלפון שלו לפני כמה דקות.
זאת אותה הבעה שאני מזהה על פניו של קאם כשהוא עומד בפתח אחת מכיתות הכימיה ואנחנו חולפים על פניו. ואני רואה את ההבעה הזאת גם על פניה של גְוֶון. ועל פניו של פלינט.
"גרייס!" פלינט קורא לי כשהוא מגיח מהכיתה והולך לצד מר באדאר ולצידי. "אני לא מאמין, גרייס! חזרת!"
"לא עכשיו, מר מונטגומרי," המורה גוער בו ושיניו נוקשות זו בזו בעוז עם כל מילה.
אז לגמרי איש זאב, אם ככה... לפחות לפי גודל הניב שאני רואה מבצבץ מתחת לשפה שלו. אבל נראה לי שהייתי אמורה להבין את זה לפי הנושא שהוא מלמד - מי כבר היה מתעניין באסטרונומיה של הירח יותר מהיצורים שאוהבים ליילל אליו מפעם לפעם?
בפעם הראשונה היום אני תוהה אם קרה הבוקר משהו שאני לא יודעת. אולי ג'קסון וקוֹל, זכר האלפא של הזאבים, הסתכסכו ביניהם שוב? או ג'קסון וזאב אחר הפעם - אולי קְווין או מארק? זה לא נראה סביר, כי בזמן האחרון כולם הקפידו להתרחק מאיתנו, אבל איזו סיבה אחרת יכולה לגרום למורה שהוא איש זאב שמעולם לא פגשתי לפני כן, להיות מבוהל כל כך ונחרץ בדעתו להביא אותי אל הדוד שלי?
"חכי, גרייס -" פלינט מושיט אליי את ידו, אבל מר באדאר חוסם אותה לפני שהיא אוחזת בי.
"אמרתי לא עכשיו, פלינט! לך לכיתה!" המילים נשמעות כמו נהמה שנובעת ממעמקי גרונו.
פלינט נראה כאילו הוא מתכוון להתווכח, השיניים שלו בוהקות פתאום בהבזק חד לאורה הרך של הנברשת במסדרון. אבל הוא כנראה מחליט שזה לא שווה את זה - למרות האגרופים הקפוצים שלו - כי בסופו של דבר הוא לא אומר דבר. הוא רק נעצר במקומו ומביט בנו חולפים על פניו... בדיוק כמו כל האחרים במסדרון.
כמה תלמידים נראים כאילו הם רוצים להתקרב - גוון, החברה של מייסי, למשל - אבל נהמת אזהרה עמוקה מפיו של המורה, שממש מצעיד אותי עכשיו לאורך המסדרון, מספיקה כדי שכל הקבוצה תחליט לשמור על מרחק.
"תחזיקי מעמד, גרייס. כמעט הגענו."
"כמעט הגענו לאן?" אני רוצה לתבוע תשובה, אבל הקול שלי חורק.
"למשרד של הדוד שלך, כמובן. הוא מחכה לך כבר הרבה זמן."
זה לגמרי לא הגיוני. רק אתמול פגשתי את דוד פין.
תחושה לא נוחה, חדה כתער, גולשת במורד העורף ועמוד השדרה שלי והשיער על זרועותיי מעקצץ.
אני לא מרגישה שדבר מכל זה בסדר.
אני לא מרגישה שדבר מכל זה נכון.
עכשיו אנחנו פונים שוב ומתקדמים במסדרון שלאורכו שטיח קיר. המסדרון הזה עובר ליד משרדו של דוד פין, והפעם תורי לתחוב את היד לכיס כדי להוציא את הטלפון. אני רוצה לדבר עם ג'קסון. הוא יספר לי מה קורה.
הרי לא יכול להיות שכל זה קשור לקול, נכון? או לליה. או ל - אני פולטת צווחה כשהמחשבות שלי מתרסקות לתוך מה שמרגיש לי כמו קיר ענקי. קיר שיש בו חודים ממתכת שננעצים היישר בראש שלי.
למרות שהקיר אינו מוחשי, ההתנגשות הנפשית בו כואבת במידה מפתיעה. לרגע קצר אחד אני פשוט קופאת, קצת כמו הלומת קרב. אחרי שאני מתגברת על ההפתעה ועל הכאב אני מתאמצת אפילו עוד יותר לעבור את המכשול, מאמצת את מוחי בניסיון לאסוף את המחשבות שלי. להכריח אותן להתקדם במורד השביל הנפשי הזה שפתאום חסום בפניי לגמרי.
ואז אני קולטת - אני לא מצליחה להיזכר בהתעוררות שלי הבוקר. אני לא זוכרת את ארוחת הבוקר. לא זוכרת שהתלבשתי. או שדיברתי עם מייסי. אני לא מצליחה לזכור שום דבר שהתרחש היום.
"מה קורה, לעזאזל?"
אני לא קולטת שאמרתי את המילים האלה בקול עד שהמורה עונה לי, די בזעף, "נראה לי שפוסטר מקווה שאת תוכלי לעדכן אותו."
זאת לא התשובה שאני צריכה, ואני תוחבת שוב את היד לכיס כדי לשלוף ממנו את הטלפון, נחושה בדעתי לא לתת לשום דבר להסיח את דעתי הפעם. אני רוצה את ג'קסון.
אבל הטלפון לא נמצא בכיס שהוא תמיד נמצא בו, וגם לא בכיסים האחרים. איך זה יכול להיות? אני אף פעם לא שוכחת את הטלפון שלי.
תחושת האי־נוחות הופכת לפחד והפחד הופך לפניקה נוקבת שמפציצה אותי בשאלות בזו אחר זו. אני מנסה לשמור על קור רוח, מנסה לא לחשוף בפני עשרים ומשהו התלמידים המביטים בי ברגע זה עד כמה אני באמת מוטרדת. אבל קשה לשמור על חזות רגועה כשאין לי מושג מה קורה.
מר באדאר דוחף את המרפק שלי כדי שאמשיך להתקדם, ואני אכן מתקדמת בעקבותיו כאילו על טייס אוטומטי.
אנחנו פונים עוד פנייה אחת ועוצרים ליד דלת שמובילה למשרד הקדמי של מנהל קטמיר, הידוע גם בשם דודי פין. אני מצפה שמר באדאר ידפוק בדלת, אבל הוא פשוט פותח אותה לרווחה ומניע אותנו להתקדם למבואה של המשרד, שם יושבת העוזרת של דוד פין ליד שולחן הכתיבה שלה, מקלידה על המחשב הנייד.
"אני תכף איתכם," אומרת גברת הָוֶורשאם. "אני רק צריכה -"
היא מרימה אלינו את המבט - מעל מסך המחשב והמשקפיים הסגולים שלה בצורת חצי ירח - ועוצרת באמצע המשפט ברגע שמבטה פוגש את שלי. פתאום היא מזנקת מהכיסא והוא מוטח לאחור אל הקיר שמאחוריה. היא צועקת לדוד שלי.
"פין, בוא מהר!" היא עוקפת את השולחן שלה וכורכת סביבי את זרועותיה. "גרייס, כמה טוב לראות אותך! אני כל כך שמחה שאת כאן!"
אין לי מושג למה היא מתכוונת, בדיוק כמו שאין לי מושג למה היא מחבקת אותי. גברת הוורשאם היא אומנם אישה נחמדה, אבל לא ידעתי שהיחסים בינינו התקדמו מברכות רשמיות לחיבוקים ספונטניים נרגשים.
ובכל זאת אני מחזירה לה חיבוק. אני אפילו טופחת לה על הגב - קצת בזהירות, אבל אני מתארת לעצמי שהכוונה היא שחשובה כאן. בצד החיובי, לתלתלים הלבנים הרכים שלה יש ריח של דבש.
"טוב לראות גם אותך," אני עונה לה ומתחילה להתרחק קצת לאחור בתקווה שחיבוק של חמש שניות מספיק במצב הזה, המוזר גם ככה.
אבל גברת הוורשאם לא מרפה, זרועותיה כרוכות סביבי חזק כל כך שמתחיל להיות קצת קשה לנשום. וגם נעשה ממש מוזר.
"פין!" היא צועקת שוב, בלי להתייחס לעובדה שבגלל החיבוק, הפה שלה עם השפתון האדום צמוד לאוזן שלי. "פין! זאת -"
הדלת למשרדו של דוד פין נפתחת לרווחה. "גלדיס, יש לנו אינטרקום -"אבל גם הוא משתתק באמצע המשפט ועיניו נפערות כשהן מזהות את פניי.
"היי, דוד פין." אני מחייכת אליו כשגברת הוורשאם משחררת אותי סוף־סוף מאחיזת המוות שמדיפה ריח יערה מתקתק. "אני מצטערת שאני מטרידה אותך."
הדוד שלי לא עונה. במקום זה הוא פשוט ממשיך לבהות בי. הפה שלו מתנועע, אבל שום צליל לא יוצא ממנו.
ופתאום אני מרגישה כאילו הבטן שלי מלאה בשברי זכוכית.
אני אולי לא יודעת מה אכלתי בארוחת הבוקר, אבל אני יודעת בוודאות דבר אחד... משהו מאוד מאוד לא בסדר.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.