כניעה לגבר זר

"סלח לי. אני מצטערת. זה חוף פרטי."

רואנה אליוט התקרבה בזהירות. ירח מלא האיר את כל סביבתה בגוונים של כסף ושל אפור, וצללים שחורים שנדמה שנשמו עם כל נסיגה של גלי הגאות. אבל סביבתה לא הדאיגה אותה כמו הימצאותו של הזר. היא אולי מכירה כל סלע, כל נתיב, כל מקום בו החול שקע מעט עמוק יותר תחת כפות רגליה – אבל היא גם ידעה שהיא רחוקה מאוד מכל טלפון במקרה שתסתבך בצרות ותזדקק לעזרה...

צעדיה היו מהוססים. אבל לא המחשבה על הקריאה לעזרה היא שגרמה לכך, אלא מפני שעתה עמדה קרוב מספיק כדי לראות שהוא –

עיניה נפערו. הו, אלוהים אדירים. הוא היה ערום!

מעבר לכך, הוא היה אדוניס. באור הכסוף כל שריר מתוח מוסגר בצללים עמוקים ומישורים זוהרים מכתפיו הרחבות אל מותניו המעוצבים אל ה... פיה יבש באחת.

הוא הסתובב ורואנה הפנתה במהירות את מבטה ומלמלה מתחת לנשימתה, "תסתכלי על הפנים שלו."

כשהביטה בו שוב מזווית עינה מבטה ההרפתקני לא עשה את שאמרה לו. מי יכול להאשים אותה? הוא היה מטריף. היא לחלחה את שפתיה כאילו יכלה לטעום את טעמו באוויר לפני שהפנתה את מבטה מעלה בחדות, ידיה מדגדגות בדחף כמעט קדמון להושיט יד ולגעת.

"זה חוף פרטי," חזרה במעט יותר שכנוע והרימה את סנטרה כדי להדגיש את הנקודה. "אתה לא אמור להיות כאן."

"האוקיינוס הוא של כולם." אפילו גון קולו היה קסום.

טוב, הוא יכול לקחת את הקול העמוק, המתגלגל, הגברי והטעים שלו, שעשה משהו שלא הכירה לקצב פעימות לבה ו –

מהלך מחשבותיה נעצר. ואוו, היה לו מערך שרירים מדהים בחזו ובזרועותיו. לא מנופח, לא תוצאה של סטרואידים, הו לא. הוא נראה כמו גבר שעבד בעבודה מאוד פיזית לפרנסתו. או שאולי היה ספורטאי טבעי מסוג כלשהו, שחיין אולי – לא, הוא לא רזה מספיק בשביל שחיין. לא שהיה שמן בכל מקום שיכלה לראות, שזה למעשה הכול אם תחליט להתבונן בו ארוכות. והיא יכולה, מפני שהוא כלל לא היה נבוך מעצם היותו ערום – למען האמת, הוא הניח את ידיו על מותניו, כמעט מתגרה בה שפשוט תסתכל.

למרבה המזל גאוותה הוליכה את מבטה צפונה אל פניו המוצלים במקום שיטייל דרומה, דבר שעמוק בתוכה רצתה לעשות...

היא ניקתה את גרונה. "אתה לא בתוך האוקיינוס. אתה עומד על החוף. והוא פרטי. אתה צריך ללכת. יש סיורי אבטחה."

זה היה שקר. אבל הוא לא ידע את זה.

מבעד לצללים הגיח חיוך מעוקם, "החוף שלך, נכון?"

"הוא שייך למשפחה שאני עובדת אצלה. אני" – היא כמעט אמרה לו שהדירה שלה נמצאת כמה מאות מטרים משם. אין ספק שברגע הבא תדבר איתו על מזג האוויר. "יש לי רשות להיות כאן."

כשצעד צעד אחד קדימה, היא מייד נסוגה. "אני יודעת הגנה עצמית, אז אל תנסה שום דבר. יש לי חגורה שחורה בג'ו קוואנדו."

צחוק עמוק וקצר הקדים את שמיטת הידיים ופסיעה נוספת קדימה. "הבגדים שלי מאחורייך. ולהבא כדאי שתדעי שזה ג'ו ג'יטסו או טאי קוואנדו. ניסיון נחמד. אבל אני לא אנשך אותך."

רואנה זזה הצידה כשהתקרב, עלה צבע בלחייה כשהטה את פניו והוסיף בשקט, "רק אם תבקשי ממני."

היא פתחה את פיה כדי לומר משהו מתוחכם בתגובה ולא הצליחה להפעיל את מוחה מספיק טוב כדי ליצור משפט. אבל היא רצתה לחשוב שכל בחורה עם דם חם הייתה מגיבה בדיוק אותו דבר אל מול פיתוי שכזה. הוא היה מסוג הגברים שלוקח מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה, לא כך? היא יכלה לחוש זאת. היה בזה משהו מאוד ארוטי – בחושך – כשהוא ערום... עבור בחורה חסרת ניסיון כמו רואנה, זו הייתה תובנה. אבל איזו בחורה נדלקת מגבר זר וערום באמצע הלילה? היא ניסתה לחשוב על סיבה מדוע היא עדיין עומדת שם.

כדי לוודא שהוא הולך, אמרה לעצמה.

שקרנית, לחש קול פנימי.

צליל הרוכסן הנרכס הזמין אותה להביט בו שוב. מרפקיו התכופפו כשידיו התעסקו בחגורת מכנסיו והוא שאל, "את גרה כאן?"

"זה לא יהיה ממש חכם מצדי לענות על זה, לא?"

"אני חושב שעזבת את מחוזות החוכמה ברגע שניגשת למישהו זר, את לא חושבת?"

כשהפנה את מבטו אל האוקיינוס האיר הירח את פניו. לרגע רואנה הייתה מהופנטת מיופיו הרב. לא מילה שבדרך כלל משמשת לתאר גבר, ידעה, אבל הוא היה יפה. באור המוגבל לא הייתה לה דרך לדעת מה צבע עיניו או שערו, אך חשד התגנב ללבה שאלו יהיו הדובדבן שבקצפת.

פניו היו סימטריות באופן שמעולם לא ראתה לפני כן – כמעט כאילו נוצרו באופן מלאכותי. שתי בריכות עמוקות שהצביעו על זוג עיניים גדולות, אף ישר לחלוטין, פה – אלוהים שבשמיים, הפה הזה: שפתיים מושלמות הקוראות לנשיקה. אפילו לסת רבועה הייתה לו.

רואנה הייתה מעט מאוהבת.

הוא הביט אליה וחייך חיוך חוטא ומלא סקס. מפני שהוא יודע, נכון? כשהוא נראה כמו שהוא נראה, איך יוכל לפספס אישה שהתאהבה בו? לפי האופנוע שראתה חונה בקצה שביל העץ שהוביל מטה אל החוף, שיערה שהוא נסע בכל אזור הכפר והותיר אחריו שובל של נשים מאוהבות. בנוסף נדפה ממנו תחושה משכרת של – חופש, כאילו הוא שייך למקום בו הוא עומד ולא לשום מקום אחר. דבר לא ימנע בעדו מלהגיע לאן שהוא רוצה מתי שהוא רוצה, משחייה בעירום בחוף פרטי ועד לפיתוי אישה לאור הירח...

הוא יכול היה להושיט יד ולמשוך אותה אליו, ללחוץ את השפתיים המאומנות הללו לשלה, להשכיב אותה על החול הרך שתחת רגליהם, להקיף את גופה בגופו ו –

תמונות ארוטיות חלפו במוחה, גופה כאב נמוך בתוכה מעצם המחשבה על מפגש שכזה. רק פעם אחת בחייה. היא כמעט יכלה לשמוע את הנשימה המחוספסת, לחוש את העור החלק והמתוק...

רואנה פלטה בקושי את המילים, "בבקשה תעזוב."

תשובתו באה איטית, קולו כה מחוספס עד שחשה את שדיה נעשים כבדים בתגובה. "מפחדת, ילדה קטנה?"

רואנה הזעיפה פנים למשמע המילים. מדוע הן נשמעו לה מוכרות? היא לא ידעה מי הוא, אבל חלק ממנה אמר לה לפתע שעליה לזהות אותו. "אני מכירה אותך?"

"אף אחד כאן לא מכיר אותי."

כשהתכופף והושיט יד כדי לקחת את שאר מיטלטליו, צל צייר את קו עמוד השדרה שלו ונעלם ברווח הצר שבין גופו למכנסי הג'ינס שלו. השרירים בגבו נעו כשזז, ידיים גדולות הרימו את מה שנראה כמו חולצה קצרה, ז'קט וזוג מגפיים. אין תחתונים, ציינה לעצמה. ואז פנה להביט בה שוב, מוחץ את הפריטים בטבעיות בין ירכיו.

"לקחת סיכון כשניגשת לגבר זר ועירום בחושך, את יודעת את זה, נכון, ילדה קטנה?"

למה הוא ממשיך לקרוא לה כך? בסדר, אז יחסית אליו היא הייתה קטנה. הוא בטח מטר תשעים לפחות. רואנה הייתה מטר שישים וחמשה. וחוץ מכל השרירים האלה והכוח הפנימי היא הייתה יעלת חן בהשוואה. אך להיקרא ילדה קטנה בגיל עשרים ושבע אמור היה להראות בעיניה פטרוני בהחלט. אבל זה נשמע לה ממש... סקסי... ורואנה הייתה בטוחה שהוא יודע זאת.

"אמרתי לך שהמאבטחים יגיעו – "

"לא הם לא."

היא חשה דקירת בהלה. "אתה לא יודע את זה."

"כן" – הוא המשיך להביט בה – "אני כן."

מי זה הבחור הזה? קצה מרט'ס ויניארד, המקום בו נמצאו, לא היה ידוע בילדים רעים על אופנועים. למען האמת, אדם שלא מכיר את האי לעולם לא היה מוצא את החוף. אבל הבית הגדול על הצוק בהחלט קרץ לגנבים. אולי הוא בדק את בית משפחת בריאנט? האם זה העניין? האם העביר זמן על החוף בזמן שהמתין שכולם ילכו לישון?

לרואנה תמיד היה דמיון מאוד מפותח.

הזר העביר את שאר בגדיו אל היד שבה החזיק את מגפיו לפני שהושיט אליה את ידו. כשנרתעה אחורנית ממגעו, קולו נשמע מרוגז. "אני לא אפגע בך."

"אני לא יודעת את זה."

"את עדיין עומדת כאן. אז את בטח מרגישה את זה או שיצר ההישרדות היה נכנס לפעולה." הוא אותת לה באצבעות ארוכות. "בואי הנה."

"למה?"

"אני רוצה לראות אותך."

"למה?"

הוא נאנח בחוסר סבלנות, צעד קדימה והרים את סנטרה בקצה אצבעו המורה, מפנה את פניה אל האור בעוד היא מביטה בו מזווית עיניה הפעורות. היא לא זעה – נראה שלא מצאה את הכוח לזוז. זה היה סוריאליסטי.

הוא לכד את סנטרה בין אגודלו לאצבעו המורה, הטה את ראשו ובחן את פניה באיטיות מרגיזה. אחר שיחרר אותה – מותיר סימן לוהט של מגעו על עורה.

"גדלת קצת, מה? ילדה קטנה."

רואנה מצמצה לעברו כשהסתובב, רגליה נושאות אותה קדימה בעוד הוא פוסע בדממה אל קצה שביל העץ. "מי אתה?"

הוא לא הביט לאחור, קולו העמוק נישא באוויר הלילה. "לילה, רואנה."

"הי, ג'ק?"

רואנה רצה אל עבר חברה כשהבחינה בו על המדשאה שבין הבית המרכזי למגורי האורחים בבוקר המחרת. "חכה."

הוא הסתובב, חיוך רחב על פניו כשהבחין בה. "בוקר טוב, חמודה."

"בוקר טוב." היא לא הצליחה שלא לעצור ולהשיב לו בחיוך דומה לפני שהתאימה את פסיעותיה לשלו. הם חברים עוד מהחיתולים. ובעוד שנשים אחרות היו נשבות מייד במראהו הגבוה והכהה, רואנה כבר מזמן עברה את השלב הזה. הוא היה כמו אח עבורה.

"יש לך אורח באחוזה? היה מישהו על החוף אתמול בלילה כשחזרתי הביתה."

ג'ק הרים גבה כהה. "באמת?"

"כן – זה היה ממש מוזר." היא טמנה את ידיה בכיסי הג'ינס שלה ופסחה על הפרט העיקרי, גבר ערום במלוא תפארתו ותגובה נשית עמוקה לעירום הזה. יש כמה דברים שבחורה פשוט לא יכולה לדבר עליהם עם אח שלה. "נראה שהוא מכיר אותי."

סנטרו של ג'ק התרומם מעט, מבטו הופנה אל מגורי האורחים. "באמת? אם כך, אז – בואי נלך לראות אם זה מי שאני חושב שזה, בסדר?"

רואנה קימטה את מצחה בבלבול כשג'ק הניח זרוע ארוכה סביב כתפיה וקירב אותה אליו כדי ללחוש לה קונספירטיבית באוזנה, "יש לנו אורח..."

רואנה השאירה את ידיה בכיסים והניחה לג'ק להוביל אותה לאורך המדשאה ומבעד לדלתותיו הפתוחות של הבית שיכול היה להכיל את ביתה שלה לפחות תריסר פעמים. אורחים באחוזת בריאנט התארחו בפאר כזה שמרבית האנשים לא היו מוצאים במלונות חמישה כוכבים.

נוף מהמם אל האוקיינוס מן הבית שתוכנן על ידי אדריכל צמרת היה הפינוק הראשון. העובדה ששכן בתוך חמישה עשר דונמים של עצים בוגרים וגנים מטופחים הצופים אל מפרץ פרטי היה השני. לזה יש להוסיף את הבית שהשתרע על פני שלוש מאות מטר רבוע ולו חמישה חדרי שינה, מטבח רחב ידיים ואין ספור פרטי נוחות, כולל סוויטה עם ג'קוזי וכן חדר ענק עם תקרת קתדרלה ואח אבנים בגובה שתי קומות ו...

אצולה אירופית מודרנית ודאי חייתה בפחות מזה.

"הלו?" ג'ק שיחרר אותה ברגע שנכנסו אל מטבח העץ, אור בהיר הסתנן מבעד לחלונות הרבים ורחץ את החדר בזהב חמים. "מישהו בבית?"

הוא עצר בכזו פתאומיות עד שרואנה כמעט נתקלה בגבו. היא קימטה את מצחה ועקפה אותו, מתכוונת להעיר איזו הערה עוקצנית על כך שאזהרה הייתה באה בחשבון כשלסתה צנחה.

איש המסתורין שלה העניק לה מבט מהיר לפני שפנה אל ג'ק. "קפה?"

"כן, בבקשה."

הוא הסתובב ומזג שתי כוסות בעוד רואנה המשיכה לבהות. היא צדקה בנוגע לעיניים ולשיער. למעשה, היה יפה יותר באור השמש מאשר באור הירח. עכשיו ידעה ששערו הגזור היה שטני, האור הבהיר שבחדר האיר קווצות שיער בהירות מעוצבות כקוצים שנראה שנוצרו על ידי אצבעות ארוכות מלפנים לאחור. ובאשר לעיניו... טוב, היא אולי תצטרך להתקרב מעט יותר כדי להיות בטוחה, אבל הן נראו לה בהחלט לא רעות...

ג'ק שב ודיבר. "מצאת את המפתח, הא?"

"ככה זה נראה." הוא פנה והניח ספל בידו של כל אחד מהם בלי לשאול את רואנה אם היא רוצה משהו. "תוסיף מה שאתה צריך – הכול נמצא על השיש."

אחר תפס את מבטה לרגע, אור ידעני מהבהב בעיניו הירוקות המדהימות. "בוקר, רואנה."

לפתע ידעה מי זה הגבר הזה. "אדם?"

כשג'ק הלך אל שולחן המטבח אדם חייך חיוך עצל והרכין את ראשו כדי לומר, "עכשיו היא זוכרת אותי."

לפני שרואנה הספיקה לומר דבר בתשובה, הוא פנה ממנה והחליק אל כיסא מעוגל אל מול אחיו. "סוכנות הבילוש הייתה קצת יותר מדי, אתה לא חושב?"

ג'ק משך בכתפיו. "זה לא ששלחת גלויה כל חג מולד כדי שנדע איך להשיג אותך."

"ויש לשער שהייתה לזה סיבה..."

ג'ק נשך את שפתיו כשרואנה החליקה אל כיסא לצדו, ומייד חשה בצורך לרכך את האווירה בכך שתקניט אותו. "שכרת סוכנות בילוש כדי למצוא אותו? לא אמרת כלום. זה היה בלש מהסוג שלובש מעילי גשם?"

ג'ק חייך. "לא. למען האמת התאכזבתי."

"אם היית אומר לי היינו יכולים לחפש אחד כזה. זה היה הרבה יותר כיף," חייכה אליו בחזרה. אבל חלק ממנה נפגע מן העובדה שלא סיפר לה שהוא מחפש את אדם. זה היה עניין רציני. היא זכרה זמן בחייהם בו יכלו לדבר על כל דבר.

כשהביטה מעבר לשולחן מצאה את הבריאנט הפזרני נשען באגביות, זרוע אחת ארוכה מונחת על משענת ספסל העץ הארוך בעוד אור השמש זוהר על עורו השזוף. אבל האדישות הזו הייתה העמדת פנים, לא כך? רואנה יכלה לחוש את המתח שבו בעוד ריסיו הארוכים כל כך רפרפו כשבחן את האינטראקציה שמעבר לשולחן.

מבטו התרסק אל מבטה למשך המרווח בין שתי פעימות לב ורואנה חשה את נשימתה נעתקת. איך הוא עושה זאת במבט בלבד?

הוא הפנה את תשומת לבו אל ג'ק. "כמה רע מצבו?"

"יש לו ימים טובים וימים רעים." ג'ק רכן קדימה, לכד את הספל שלו בין כפות ידיו וסובב אותו לאט בזמן שדיבר. "אנחנו משתדלים לשמור לו על השגרה, זה עוזר."

קולה של רואנה התרכך. "הוא ישמח לראות אותך."

אדם הביט בה שוב קצרות ואז בג'ק. "צלול?"

"בהתחלה הוא איבד את הזיכרון לטווח קצר – התבלבל בימים, כעס, נטה למצבי רוח –"

פיו של אדם התעקל באירוניה כשהפנה להם את צדודיתו והביט החוצה. "לא השתנה הרבה, הא..."

ג'ק לא חייך. "עדיין אבא, כן. אבל זה רק עניין של זמן עד שהוא ישכח איך מדברים, יאבד את הזיכרון לטווח ארוך ויִדרדר באופן כללי. כשאבחנו אותו נתנו לו בממוצע עוד שבע שנים לחיות. ואבחנו אותו לפני שנתיים. כך שאם אתה רוצה להשלים איתו כדאי שתעשה את זה עכשיו."

רואנה קמטה את מצחה כשאדם לא ענה. הוא בטח לא חזר הביתה אם לא הייתה לו כוונה להשלים עם אביו לפני שיהיה מאוחר מדי, נכון? היא ידעה מעט מאוד על הסיבות בעטיין עזב, אבל מצד שני אדם היה חידה עוד הרבה לפני כן. כשעזב הייתה בקושי בת חמש עשרה, ג'ק מבוגר ממנה בשנה – והם היו צמד חמד. אבל אדם המרדני היה בן עשרים ואחת. שש שנים הן לא פער כל כך משמעותי עבור מבוגרים, אבל אז זה נראה הרבה יותר. אדם היה גבר צעיר, ומאוד לא מאושר. הוא לא רצה להסתובב עם שני בני נוער נטולי דאגות במשך הקיץ נטול הדאגות שלהם.

ג'ק ניסה שוב. "אם אתה רוצה לבדוק את העסק לפני שתעשה איזושהי החלטה, אז – "

"לא צריך למהר, נכון?"

אלוהים, הוא היה כל כך קר! רואנה חשה צמרמורת עוברת במורד גבה ונלחמה בדחף לרעוד בשל תגובתו בעוד הוא מרים את הספל אל שפתיו באדישות. אם לא אכפת לו בכלל, בשביל מה חזר הביתה לעזאזל? למה לא להישאר אבוד למשפחתו כפי שהיה בשתיים עשרה השנים האחרונות?

"כן," הודיע לו ג'ק.

רואנה מצמצה לעבר חברה. מה מתרחש?

נראה שאדם יודע. "אתה הולך לקנות את החלק שלי, הא?"

"אם אצטרך," הנהן ג'ק פעם אחת.

רואנה השעינה את מרפקה על משענת ספסל העץ והניחה את אצבעה המורה לאורך צדודיתה, מחביאה את פיה מאחורי שאר אצבעותיה. אדם בריאנט הוא אולי גבר שכיף להסתכל עליו, אבל האישיות שלו לא הייתה מי יודע מה, לא כך? הוא לא חש טיפת אשמה על כך שהשאיר את כל הנטל על כתפיו של אחיו הצעיר? היא אולי לא יודעת הרבה, אבל היא ידעה שלאחרונה ג'ק היה מתוח, מודאג, מבוגר יותר... ניהול האימפריה של משפחת בריאנט לבדו גבה את המחיר.

כאילו יכול היה לחוש את מורת רוחה, מבטו של אדם שוב הבהב לכיוונה לרגע, ואז אל ג'ק בדיוק באותה מהירות. למען האמת זה התחיל לעצבן את רואנה. נראה כאילו הוא מזלזל בנוכחותה – כאילו חשב שהיא בכלל לא אמורה להיות שם. אבל אם ג'ק היה חושב כך, הוא לא היה מביא אותה איתו לשם, נכון? מפני שהכירה אותו, שיערה שהוא ודאי זקוק לתמיכה רוחנית.

"אני אבדוק את המספרים," אמר אדם לג'ק.

"יש ישיבת מנהלים בשלוש במנהטן. רואנה יכולה להטיס אותך, נכון רו?"

היא חייבת? היא חייכה. "בטח שאני יכולה."

אדם לא הביט בה. "אני אנהג."

"זו נסיעה של לפחות חמש שעות וחצי – תצטרך לצאת בעוד שעה," ציינה רואנה. "זה פחות משעתיים טיסה, לא תצטרך לצאת עד הצהריים. אני בטוחה שתרצה לפגוש את אבא שלך לפני שתצא..."

כשהביט בה שוב הרימה את גבותיה. לא שזה השפיע עליו באיזושהי צורה. הוא החזיר לה מבט יציב, כאילו כדי להוכיח שהוא מסוגל להביט לה ישר בעיניים.

"את טסה?"

"כן." היא ציפתה בדממה שיעיר איזו הערה על כך שהיא התקדמה ביחס לאביה שהחזיק במשרת נהג ושיפוצניק במשך רוב ימי חייו.

אבל הוא לא. במקום, לקח נשימה עמוקה שמתחה את בד החולצה הירוקה הכהה שלבש בעוד מבטו חוזר אל ג'ק. "מתי הישיבה הבאה?"

"בעוד שבועיים."

"בסדר." אדם הביט החוצה מבעד לחלון, לסתו נדרכת בעוד הוא מהרהר, עיניו מצטמצמות אל מול האור הבהיר. אחר הנהן קצרות. "בסדר. אני אטוס."

רואנה הורידה את ידה והביטה בג'ק. "אני אזמין את המשבצת. אתה בא?"

"לא, אני אסע קודם. כבר הזמנתי משבצת."

מה שאומר שהיא צריכה לטוס עם אדם לבדה. נהדר. זו תהיה טיסה נעימה. רואנה לא זכרה שאי פעם בילתה זמן עם מישהו שמצאה אותו כל כך מושך מבחינה פיזית ושבאותו זמן לא מצא חן בעיניה בכלל.

ג'ק רמז לה שהוא רוצה לקום מן הספסל. "אני אקח את אדם לבית."

"אני זוכר את הדרך."

רואנה לחצה את שפתיה זו לזו לתשובתו של אדם, החליקה מן הספסל והלכה אל הכיור כדי לשפוך את ספל הקפה שלה שלא נגעה בו. קולו של ג'ק היה רגוע מאחוריה.

"אני בכל מקרה הולך לשם."

כשהצטרף אליה ליד הכיור הרימה אליו את מבטה ושאלה בדממה, אתה בסדר?

הוא קרץ והשיב בדממה. בסדר.

אוטומטית לקחה ממנו את הספל ורחצה אותו אחרי ששטפה את שלה, הוסיפה סכו"ם וצלחת שנחו על השיש ולא שמה לב שג'ק התרחק ממנה עד שהסתובבה – ונכנסה ישירות בחזו המוצק של אדם. יד גדולה התרוממה לאחוז במרפקה כשמעדה אחורנית, גבה נתקל בקצה השיש כשהביטה מטה בידו בעיניים פעורות.

מפני שחשה כאילו התחשמלה.

ניצוץ חשמלי טיפס במעלה זרועה, מתחת לעורה, אל תוך ורידיה, שם צבר מהירות עם פעימות לבה המהירות. אז הוקרן הדגדוג החוצה, חלף על פני כתפיה החשופות ומטה על פני חזה עד לפטמותיה שהתקשו והפכו לחרוזים הדוקים כנגד התחרה של חזייתה.

אדם עזב אותה בכזו פתאומיות ומבטה התרומם אליו.

כשמבטו הצטמצם במידה שכמעט לא ניתן היה להבחין בה, רואנה מצמצה לעברו. הוא הרגיש את זה? מה בשם אלוהים היה כל זה? אי אפשר לצמצם את זה לחשמל סטטי – לא כשעור חשוף נוגע בעור חשוף. זה יכול להיות? מדע מעולם לא היה הצד החזק שלה, אחרי הכול.

"רו? את באה?" קולו המוכר של ג'ק נשמע מן הדלת הפתוחה.

"מממ– אהה, כן." היא קימטה את מצחה כשעקפה את אדם, משפשפת מבלי משים את המקום שנגע בה, כאילו כדי להסיר סימן בלתי נראה.

אדם פסע חצי צעד לכיוונה כך שכתפה התחככה בחלק העליון של זרועו, קולו המתגלגל נמוך ורווי רמיזות.

"להתראות, ילדה קטנה."

היא נעצרה וחייכה חיוך מתוק. "כמה זמן אמרת שאתה מתכוון להישאר?"

"לא אמרתי."

מבט מהיר אל הדלת גילה לה שג'ק כבר יצא החוצה. לפתע חשה רואנה מתוחה ללא נוכחותו. היסוסה לא עזר לה, מפני שכשהביטה מעלה אל אדם ראתה שהוא שם לב לכך גם הוא.

"סוף סוף תפסת אותו, הא?"

מה? היא השתנקה כשהבינה למה התכוון, "אני אף פעם לא" – היא זעמה על הצורך הפתאומי להגן על עצמה. "היחסים שלי עם ג'ק הם לא עניינך."

כשהתרחקה ממנו הושיט את ידו ותפס את פרק ידה, הרים את ידה כדי לבחון אותה. "אין טבעת."

רואנה משכה את ידה. "עזוב."

לא שהיה לה הרבה ניסיון עם גברים, אבל רואנה מעולם לא פגשה כזה ניאנדרתלי. אלוהים אדירים, האיש הזה ממש נוהם את כל מה שהוא אומר!

היא משכה שוב, הפעם חזק יותר, נחושה לא להתייחס לפריטה הנמוכה של מודעות בשיפולי בטנה. "זה עדיין לא העסק שלך."

אדם הידק את אצבעותיו, מבטו בוחן את פרק ידה לרגע לפני שהביט בה מזווית עינו וחיוך החל משחק בזוויות פיו. האופן שבו התכהה הירוק שבעיניו, האופן שבו החל להיווצר חצי החיוך הזה ניקה את מוחה מכל מחשבה הגיונית. עד שהבינה מדוע הוא מחייך...

הוא חש את הדופק שלה מאיץ בפרק ידה. הוא ידע מה הוא עושה לגופה הסורר. מעבר לכך – הוא היה מרוצה מזה! השחצן ה –

אדם שיחרר אותה.

אז רואנה עשתה את הדבר הבוגר וממש נמלטה החוצה. שיחשוב שהיא עם ג'ק, אם זה מה שהוא רוצה. זה רק החמיר את התגובה שלה אל אדם, אבל לפחות כך לא תצטרך להתמודד איתו, מפני שבטוח לא ינסה להתחיל עם החברה של אח שלו, נכון?

פחדנית, לחש קול בתוך ראשה, להשתמש בג'ק כמו באיזה מגן. אבל היא התעלמה ממנו. אנשי מערה מעולם לא עשו לה את זה לפני כן, ולעזאזל, הם לא יתחילו עכשיו.

אפילו שאדם בריאנט נראה כמו צרות שכל בחורה חלמה בסוד למצוא.