כנפיים שחורות למלאך שלי

ירקתי דם על אסדת קידוח בנהר האָצָ'פָיָאלָה במשך יותר משישה־עשר שבועות. חיברתי צינורות נחושת ענקיים, סחבתי שקים של נוזל קידוח מהארבה אל החוף, עבדתי עם הגב והקרביים ונתתי למוח לגלוש. המוח שלי היה צריך את זה, במינון גבוה. אחרי שהגענו לעומק של שני קילומטרים סגרנו את הצינור בתוך החור, והם נטשו את הבאר, שילמו לנו, ואמרו לנו לחזור בעוד חודשיים, אולי שלושה.

בֶּנסוֹן, הפוזל הקטן שהיה אחראי עליי, אמר לי שעשיתי עבודה טובה. הוא אמר שאנשים גדולים הם בדרך כלל מרושלים ואיטיים על אסדת קידוח, אבל אני השתמשתי במשקל שלי כמו שאנשים קטנים יודעים, וכשהם יתחילו עוד פעם את ההצגה הוא חושב שאני כבר אוכל לעבוד על העגורן. הוא אמר שאני טוב מדי בשביל להתבזבז "למטה עם החמורים", והוא רוצה אותי למעלה עם רוח בשׂערות ועוד רבע דולר לשעה במשכורת. החזקתי את עצמי כדי לא לצחוק לו בפנים.

המים החמים המקציפים באמבטיה־של־פעם במלון הקטן בקְרוֹץ ספּרינגס היו נהדרים.

כמעט ארבעה חודשים לא התרחצתי במים חמים. הקצף היה שמנוני ומבושם והוא החליק על החזה שלי ועשה בועות סבון בצורת אפסים קטנים, מלאים בצבע החלבי־ירקרק של המים. קרסתי בתוך האמבטיה ככה שהסנטר שלי נח ממש על פני המים. חפפתי את הראש וקרצפתי אותו בקצות האצבעות ובקצות הציפורניים, ואחר כך צללתי מתחת למים העמוקים והחמים, עצרתי את הנשימה והרגשתי איך לכלוך של חודשים מתקלף מעליי וצף לדרכו. אני תמיד מסתפר קצר, קצר כל כך עד שאני יכול להשתמש בשיער שלי בתור מנקה ציפורניים כשאני חופף את הראש. את הטריק הזה אני חייב לאוניברסיטת "וושינגטון אנד לי". זה בערך הדבר היחיד שלמדתי בחממת התרבות המרופדת וחשׂוכת־הנשים ההיא, שבה הסטודנטים פונים זה לזה בתואר ג'נטלמן, תלמידי השנה הראשונה חובשים מצנפות חמודות עד בחילה, אף אחד לא מעז לדרוך על הדשא המקודש וכולם מגלים כזאת רוח ספורטיבית שבא לבכות.

עובד המלון דפק על דלת החדר כשעוד הייתי מתחת למים.

הופתעתי שיכולתי לשמוע אותו. הרעש הגיע מבעד לפלדה העבה של האמבטיה, מבעד למים, צליל רועם ומצלצל. צפתי למעלה ואמרתי לו שאגש אחרי שאתנגב, והוא אמר בסדר באותו קול עייף ואדיש לגמרי שמאפיין עובדים במלונות. כשהתנגבתי הוא התחיל לדפוק שוב, ואני שמתי על עצמי את המגבת ופתחתי את הדלת שהפרידה בין החדר שלי למסדרון הרוחש פרעושים עם הקירות בצבע גבינה.

"הנה היא," אמר.

והיא הייתה שם. אני מניח שתמיד אזכור את הפעם הראשונה שבה ראיתי אותה, עומדת שם באפלולית המסדרון, עובד המלון הלבוש כמו קוף של איזה נגן רחוב כמעט נשען עליה, מגחך.

"איזה חתיכה, הה חבריקו?"

אמרתי שהיא חתיכה. הוא נענה לי בחיוך שחשף שיניים איומות. הוא אמר שהוא שמח שהיא מוצאת חן בעיניי, ושהיא הדבר הכי טוב שיש לקרוץ ספרינגס להציע, ורק אלוהים יודע למה היא טורחת להסתובב בכפר דייגים קטן על האצ'פיאלה בזמן שעם רגליים כמו שלה וסטייל כמו שלה והכול היא יכלה להיות בניו אורלינס או בממפיס או בכל מקום אחר.

היא לא אמרה כלום.

העיניים שלה היו בצבע אפור־לוונדר, והשיער שלה, קפיצי־למראה, בגון זהב־שמנת, חיבק את הראש בפיתולים קטנים שלא היו ממש תלתלים. היא חבשה ברט כחול מהסוג שמזכיר סרטים אירופיים. ואז השיער, והפנים, ורצועה ארוכה ורפויה של מעיל גשם מתכתי, רטוב לגמרי, הריח הקר שלו מאפיל על הטחב של המסדרון. ואז הרגליים, שהעובד בכלל לא צחק כשדיבר עליהן. ואז כפות הרגליים, רחבות ושמנות וקצרות כמו של תינוק. הנעליים נראו יקרות, עשויות מזמש חום, נוצצות מגשם.

"למען השם תן לו כבר את הדולר שלו," אמרה, בלי שום רגש לשום צד.

ניגשתי לשולחן והוצאתי דולר ונתתי לעובד. הוא חייך את החיוך הנורא שלו והלך, והיא נכנסה פנימה וסגרה את הדלת והנה אנחנו ביחד בחדר, ככה פתאום. לא היינו — ואז היינו. אחרי שישה־עשר שבועות על אסדת קידוח אתה חוטף מין הלם נעים כשאתה מוצא את עצמך בלי בוץ באוזניים, לבד בחדר עם אישה צעירה יקרה־למראה שיש לה עיניים בצבע אפור־לוונדר.

"היי," אמרה, עדיין בלי שום רגש.

אני חושב שחייכתי. אני זוכר שהקטע הבַּסטֶר קיטוֹני שלה לא התאים לנועם שהקרינו הפנים, לא התאים בכלל, וכשהיא צנחה בכבדות על כיסוי המיטה המעומלן הוא השמיע קול פיצוח מצחיק.

אמרתי, "הייתי לובש מגבת יותר יפה אם הייתי יודע שזה הולך להיות ביקור רשמי."

"אני עייפה," אמרה. ידיה לפתו את מעיל הגומי בצבע האלומיניום מעל לברכיה. "בוא נוותר על הבדיחות."

"בסדר."

"אף פעם אל תתבדח עם זונה עייפה," אמרה. "אף אחד לא עייף כמו זונה עייפה."

היא נרעדה ואמרה שלא יזיק לה לשתות משהו. מזגתי לה ויסקי בקרח. השתמשתי בכוס של האמבטיה ובמה שנשאר מהקרח. השתהיתי ועשיתי מזה טקס קטן, גם כי הוויסקי הכתום־אדמדם נראה יפה כשנמהל בקרח, וגם כי רציתי שהקרח ידלל קצת את המשקה, וגם כי כפות הידיים שלי היו נקיות בפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, ואהבתי את החריקות שהכוס השמיעה כשהתחככה בהן.

"זה טוב," אמרה, בלי לעוות את הפרצוף כמו שעושות רוב הנשים אחרי לגימה של ויסקי נקי. "את מתכוונת שזה היה טוב." "אני יכולה להסתדר עם עוד כוס."

"כמו שאת נראית, את יכולה להסתדר עם כל הבקבוק."

"יכולה." היא הנהנה. היא הסתכלה עליי מלמעלה למטה. לא בעין בוחנת או מעליבה, אלא כמו שמסתכלים על בניין או הר או תל נמלים, פשוט מסתכלים. עמדתי תחת המבט הזה, אניצי השטיח הדק גירדו לי בכפות רגליי המרוככות ממים, והסתכלתי עליה בחזרה. הרגשתי דחף מגוחך להציג את עצמי ולהתחיל לקדוח לה עם שיחת סלון קלאסית של מאיפה את במקור ואולי יש לנו חברים משותפים, ולהסביר למה אני לובש מגבת, ולהגיד לה שעובד המלון ממש לא קלט אותי, שמה שרציתי זה כרזת פרסומת גדולה ומטופשת של אישה; לא דבר דק ודרוך עם עור בצבע של פנינים מותכות בדבש.

במקום זה מזגתי את המשקאות. הפעם ערבבתי אותם במים פושרים.

הגשם הלם בחלונות ובגג המתכת של המלון. הוא ניתך בשאגות שורקניות, ואז בלחישות, ואז בשששששים רמים כמו נייר זכוכית שמתחכך בעץ. היא שתתה את הכוס השנייה, ירדה מהמיטה והתחילה להתפשט, ואז היינו ביחד, והנורה הזולה העירומה עדיין שפכה אור בוהק על המיטה.

כשאני חוזר אל הרגעים האלה הזיכרון שלי נתפס לדברים הכי טיפשיים; הקמט ממש מעל לירכיים שלה, בגב התחתון. הריח כמו הבל־פה של תינוק, ריח מתוק ומורגש בקושי, שנסוג ונסוג, וכמה שמתקרבים אליו לא ממש בטוחים שהוא שם. הנקודות החומות בעיני הלוונדר האפורות, צפות קרוב מאוד לפני השטח כשאני מנשק אותה, עיניים פקוחות לרווחה, ערות. אבל אדישות. עיניים של אנין טעם שמגישים לו פרוסת לחם עבשה, והוא משתמש בה מתוך הכרח אבל לא טועם אותה יותר מכפי שהוא מוכרח. אני נזכר איך קמתי ואז חזרתי אליה, ואיך זרקתי נעל על הנוּרה אחר כך, כשהוויסקי נגמר לנו. אני זוכר שהחדר התמלא בריח חשוך־גשום, אני זוכר אותה אומרת לי שאני אחתוך את הרגל מרסיסי הזכוכית שהתפזרו על הרצפה. ואיך היא אמרה שאני בעצמי לא יותר מזונה, שאני עושה אהבה בקצב של הגשם שדופק על הגג, וזה נכון שעשיתי את זה, אבל אז זה נראה לגמרי טבעי. ואני הרגשתי כל כך נקי ומקורצף וכל כך בהרמוניה עם כל היקום המקושקש עד שהייתה לי הרגשה שאני בעצמי יכולתי להתענן ולהתגשם ולהתבָּרֵק, ולפוצץ את החדר עם קירות הגבינה לרסיסים.

למחרת קמתי מוקדם בשביל עוד קצת קצף ומים, והיא נכנסה לחדר הרחצה כשעוד הייתי בתוך האמבטיה. היא הייתה לבושה. היא אמרה שהיא הולכת, ושהיה לילה נחמד. היא אמרה את זה בקול הקטן והאוטומטי של ילד שמסתלק ממסיבת יום הולדת. המחשבות שלה כבר היו במקום אחר. עיניה היו בהירות, שפתיה משוחות אודם חדש. העובדה שהייתי באמבטיה הזיזה לה בערך כמו הסדקים באריחי הקיר.

משכתי את עצמי מתוך האמבטיה והרמתי אותה ונשאתי אותה בחזרה לחדר ועברו שלושה ימים עד שיצאנו ממנו. ביחד. היא אמרה שזה כמו השיר שהשמיעו שוב ושוב ברדיו הקטן ליד המיטה: "אם לך יש כסף, מותק, לי יש זמן." המנגינה והמילים הזולות נשמעו מוזרות כשיצאו ממנה בגינונים האופייניים לוֶלסלי קולג', בקול הליידי שלה עם חיתוך הדיבור העדין.

"אבל כשהכסף הולך," אמרה, "גם אני הולכת. אני כבר לא שוכבת בשביל הכיף."

"ופעם עשית את זה?"

היא צחקה. "בוא לא ניכנס לזה; אני פשוט לא עושה את זה יותר."

זה היה בסדר מבחינתי. אחרי חודשים על הנהר, לא נטיתי לדקדק בדקויות של אהבהבים — פשוט רציתי עוד ועוד. באותו זמן האפשרות שאתאהב בה נראתה לי סבירה בערך כמו האפשרות שאכין לעצמי ארוחה מעוגת הקצף הגדולה והצהובה באמבטיה הוויקטוריאנית.

"עד שהכסף ילך," אמרתי לה, "בטח כבר יימאס לי ממך." "אני מקווה." "למה?"

"יהיה יותר טוב אם יימאס לך ממני." אבל כמו שאמרתי, כשעזבנו את המלון עזבנו אותו ביחד, והעובד הזקן עם הפרצוף המשונה סחב את המזוודות שלנו לפָּקַרד עם הגג הנפתח שהשארתי במגרש החניה ליד הנהר וגיחך עם כל צעד.

נתתי לו דולר, והוספתי עוד חמישים סנט אחרי שהוא סידר את המזוודות במרובעים בתא המטען המרובע של המכונית.

הפקרד הסתדרה לא רע עם הכבודה הזאת, ובאלכסנדריה עצרתי במגרש של מכוניות משומשות וקניתי שתי לוחיות רישוי של לואיזיאנה עם הציור של השקנאי הלבן. מה שבטוח בטוח. הבנאדם מכר לי אותן די בזול, ואחרי שהרכבתי אותן במסגרות המצופות ניקל הן קיבלו ברק נחמד.

כשחצינו את גשר הנהר האדום, השטתי את לוחיות הרישוי של מיסיסיפי מעבר למעקה הברזל וראיתי אותן פוגעות במים בשפריץ חמישה־עשר מטרים מתחתינו. היא התבוננה בי, נשענת לאחור בפינתה המרופדת בעור, מעשנת בשקט. נדמָה ששום דבר לא מפתיע אותה: המכונית, לוחיות הרישוי, כל העסק של מסע אל הלא ידוע עם גבר לא מוכר. הרוח הצליפה בשׂערה הבהיר כמו בפרסומות למשקאות קלים — בשיתוף פעולה, בחינניות מרהיבה. פסי הזפת על הכביש הלבן הלמו יותר ויותר מהר מתחת לגלגלים עד שההלמות נהפכה לזמזום. האוויר היה רך, אבל לא מת. ומעל כל זה ריחפה ההרגשה הממש טובה שהולכים לאנשהו.