כנפיים 3: אשליות

1

מסדרונות תיכון דֶל נוֹרטֶה המו בתוהו ובוהו של היום הראשון ללימודים. לוֹרֶל, שנדחקה בין חבורה של תלמידי כיתה י', הבחינה בכתפיו הרחבות של דייוויד. היא חיבקה את מותניו והצמידה את פניה אל חולצת הטריקו הרכה שלו.

"היי," אמר דייוויד והחזיר לה חיבוק. לוֹרֶל בדיוק עצמה עיניים ועמדה להתענג על הרגע כשצֶ'לְסִי הופיעה ועטפה את שניהם בחיבוק נמרץ.

"אתם מאמינים? אנחנו סוף־סוף בי"ב!"

לוֹרֶל צחקה וצֶ'לְסִי הרפתה מהם. כשהשאלה באה מפיה, היא לא היתה ממש רטורית; היו ימים שלוֹרֶל בכלל לא היתה בטוחה שהם יעברו את כיתה י"א בחיים.

דייוויד פנה ללוקר שלו וצֶ'לְסִי שלפה מהתיק את רשימת הקריאה שנתנה להם גברת קֵיין לחופשת הקיץ. לוֹרֶל התאמצה שלא לחייך; צֶ'לְסִי התלבטה בנוגע לספרי הרשות במשך כל הקיץ, אולי אפילו זמן רב יותר.

"אני מתחילה לחשוב שכולם קראו את גאווה ודעה קדומה," היא אמרה והטתה את הדף לעבר לוֹרֶל. "ידעתי שהייתי צריכה לבחור את הטיית לב."

"אני לא קראתי את גאווה ודעה קדומה," השיבה לוֹרֶל.

"כן, טוב, את היית קצת עסוקה בקריאת שימושים נפוצים של שרכים או משהו כזה." צֶ'לְסִי רכנה לעברה כדי שתוכל לדבר בלחש. "או אולי את שבעה הרגלים של מערבבים אפקטיביים במיוחד," היא הוסיפה בנחרת צחוק.

"כיצד תרכוש עלעלים ותשפיע על צמחייה," הציע דייוויד בהרמת גבות. הוא הזדקף בבת אחת, חיוכו התרחב וקולו נעשה קצת רם יותר. "היי, ריאן," הוא אמר ושלח לעברו יד מאוגרפת.

ריאן הצמיד אגרוף לאגרופו של דייוויד והסתובב כדי להחליק את ידיו במורד זרועותיה של צֶ'לְסִי. "מה שלום היודביתניקית הכי שווה בכל דֶל נורטֶה?" הוא שאל. צֶ'לְסִי צחקקה לשמע השאלה והתרוממה על קצות האצבעות לנשיקה.

לוֹרֶל נאנחה בסיפוק. היא שלחה יד כדי לאחוז בידו של דייוויד ונצמדה אליו. היא חזרה מהאקדמיה באָבָלוֹן רק לפני שבוע, והיא התגעגעה לחבריה — אפילו יותר מאשר בשנה שעברה, אף־על־פי שיַארְדְלִי, המרצה שלה, דאג על־פי רוב שתהיה עסוקה מכדי לחשוב על זה יותר מדי. היא היתה כעת מיומנת בהכנת כמה סוגי שיקויים וכמעט מיומנת בהכנת עוד כמה סוגים. גם את מלאכת הערבוב היא הצליחה לעשות ביתר טבעיות; היא פיתחה תחושה לגבי עשבי מרפא שונים וכיצד הם אמורים לפעול יחד. לא במידה שאפשרה לה להתחיל לפעול בצורה עצמאית כמו חברתה קָטְיָה, שעסקה בחקר שיקויים חדשים, אבל לוֹרֶל היתה גאה בהתקדמותה.

ובכל זאת, זאת היתה הקלה לחזור לקְרֶסֶנְט סיטי, שבה היה הכול נורמלי והיא לא הרגישה בודדה כל־כך. היא הרימה את ראשה וחייכה אל דייוויד בשעה שסגר את הלוקר שלו ומשך אותה אליו. העובדה שהשנה יהיה לה ולדייוויד רק שיעור משותף אחד נראתה לה ממש לא הוגנת, ואף־על־פי שהם היו יחד במשך כל השבוע האחרון, לוֹרֶל הרגישה צורך להיצמד אליו לעוד כמה רגעים אחרונים לפני שהפעמון יצלצל.

היא כמעט לא הבחינה בעקצוץ המוזר שעורר בה רצון להסתובב ולהביט לאחור.

האם מישהו מסתכל עליה?

מתוך סקרנות יותר מאשר פחד שלחה לוֹרֶל מבט מעבר לכתפה, כשהיא מעמידה פנים שהיא מעיפה לאחור את שערה הארוך והבלונדיני. אבל מיד התברר ללוֹרֶל מי מסתכל עליה. נשימתה נעתקה מפיה כשעיניה הצטלבו בזוג עיניים ירוקות בהירות.

העיניים האלה לא היו אמורות להיות ירוקות בהירות. הן היו אמורות להיות בגוון ירוק עמוק כאזמרגד שפעם תאם לצבע השיער — שיער שהיה עכשיו בצבע שחור אחיד, קצוץ ומעוצב בג'ל לרעמה פרועה ובאופן כאילו אקראי. במקום כותונת מבד ארוג ביד ומכנסי ברך הוא לבש עכשיו מכנסי ג'ינס וחולצת טריקו שחורה, שאמנם החמיאו לו, אבל היו בוודאי מחניקים מאוד.

והוא נעל נעליים. היא כמעט אף פעם לא ראתה את טָמַאנִי בנעליים.

אבל בין שהיו בהירות או כהות, היא זיהתה את העיניים שלו — עיניים שכיכבו בחלומותיה, שהיו מוכרות לה ממש כמו העיניים שלה, או של הוריה. או של דייוויד.

ברגע שהצטלב מבטם התכווצו החודשים שחלפו מאז ראתה את טָמַאנִי לאחרונה ונהפכו מנצח נצחים לרגע קל. בחורף שעבר, ברגע של כעס, היא אמרה לו להסתלק, והוא עשה זאת. היא לא ידעה לאן הלך, או לכמה זמן, או אם תראה אותו שוב אי־פעם. עברה כשנה והיא כמעט התרגלה לכאב שחשה בחזה בכל פעם שחשבה עליו. אבל לפתע הוא היה כאן, במרחק נגיעה.

לוֹרֶל הרימה את מבטה אל דייוויד, אבל הוא לא הביט בה. גם הוא הבחין בטָמַאנִי.

"וואו," אמרה צֶ'לְסִי מאחורי כתפה של לוֹרֶל והעירה אותה מהרהוריה. "מי החתיך החדש?" החבר שלה, ריאן, צחק בלעג. "מה? הוא באמת חתיך; אני לא עיוורת," הוסיפה צֶ'לְסִי ביובש.

לוֹרֶל עדיין לא היתה מסוגלת לדבר בשעה שמבטו של טָמַאנִי רפרף ממנה אל דייוויד ובחזרה. מיליוני מחשבות הסתחררו בראשה. למה הוא כאן? למה הוא לבוש ככה? למה הוא לא אמר לי שהוא מתכוון לבוא? היא כמעט לא הרגישה שדייוויד הסיר את ידיה מחולצתו ושילב את אצבעותיו החמימות באצבעותיה, שנעשו פתאום קרות כקרח.

"הוא בטח מהתוכנית לחילופי תלמידים," אמר ריאן. "תראו איך מר רוביסון מציג אותם לראווה."

"אולי," אמרה צֶ'לְסִי כלאחר יד.

מר רוביסון דיבר עם שלושת התלמידים שהלכו אחריו במסדרון, וראשו של טָמַאנִי הסתובב כך שאפילו צדודיתו כבר לא נראתה לעין. לוֹרֶל השפילה את עיניה ארצה, כאילו השתחררה מכישוף.

דייוויד הידק את אחיזתו בידה והיא הרימה אליו את מבטה. "זה מי שאני חושב שזה?"

לוֹרֶל הנהנה, כי לא הצליחה לדבר; אף־על־פי שדייוויד וטָמַאנִי נפגשו רק פעמיים בעבר, שני האירועים היו... בלתי נשכחים. כשדייוויד חזר להביט בטָמַאנִי החזירה אליו גם לוֹרֶל את מבטה.

הנער האחר שבקבוצה נראה נבוך, והנערה הסבירה לו משהו בשפה זרה כלשהי. מר רוביסון הנהן באישור.

ריאן שילב את זרועותיו על חזהו וחייך. "רואים? אמרתי לכם. הם מהתוכנית לחילופי תלמידים."

טָמַאנִי העביר את תיקו השחור מכתף לכתף ונראה משועמם. נראה אנושי. זה כשלעצמו היה מזעזע כמעט כמו עצם העובדה שהוא בכלל כאן. ואז הוא שוב הסתכל עליה, הפעם בצורה גלויה פחות, מבטו מוסתר מאחורי ריסים כהים.

לוֹרֶל התאמצה להסדיר את נשימתה. היא לא ידעה מה לחשוב. לא היו שולחים אותו הנה מאבלון בלי סיבה, ולוֹרֶל לא האמינה בשום פנים ואופן שטָמַאנִי נטש את משמרתו.

"את בסדר?" שאלה צֶ'לְסִי, שנעמדה לצדה של לוֹרֶל. "את נראית קצת לחוצה."

לפני שהצליחה לעצור בעצמה זינקו עיניה של לוֹרֶל לעבר טָמַאנִי — דבר שצֶ'לְסִי שמה לב אליו מיד. "זה טָמַאנִי," היא אמרה. היא קיוותה שקולה אינו מסגיר את ההקלה — או הפחד — שאכן הרגישה.

מאמציה נשאו כנראה פרי, כי צֶ'לְסִי רק לטשה עיניים בתדהמה. "מי? החתיך?" היא לחשה.

לוֹרֶל הנהנה.

"ברצינות?" צווחה צֶ'לְסִי, אבל השתתקה כשלוֹרֶל נופפה בידה בחדות. לוֹרֶל הגניבה מבט לעבר טָמַאנִי כדי לראות אם נתפסה בקלקלתה. החיוך הקל שעלה על שפתיו אישר שאכן זה מה שקרה.

התלמידים הזרים המשיכו ללכת בעקבות מר רוביסון לאורך המסדרון והתרחקו מלוֹרֶל. רגע לפני שטָמַאנִי נעלם מעבר לפינה הוא שלח מבט אל לוֹרֶל וקרץ. היא חשה שוב הכרת תודה עצומה על כך שאינה יכולה להסמיק.

היא הסתובבה אל דייוויד. עיניו השואלות היו נעוצות בה.

לוֹרֶל נאנחה והרימה ידיים. "לא היה לי שום קשר לזה."

"זה טוב, נכון?" אמר דייוויד אחרי שהצליחו להיפטר מצֶ'לְסִי ומריאן ועמדו יחד מול הכיתה שבה התקיים השיעור הראשון של לוֹרֶל. לוֹרֶל לא זכרה מתי בפעם האחרונה עורר בה הצלצול האחרון לפני השיעור מתח רב כל־כך. "זאת אומרת, חשבת שבחיים לא תראי אותו שוב, ועכשיו הוא פה."

"באמת טוב לראות אותו," אמרה לוֹרֶל בשקט ורכנה קדימה כדי לחבק את מותניו של דייוויד. "אבל גם מפחיד אותי מה זה אומר לגבינו. זאת אומרת, לא לגבינו," תיקנה לוֹרֶל, נאבקת במבוכה בלתי מוכרת שדומה שהזדחלה ביניהם פתאום. "אבל זה בטח אומר שנשקפת לנו סכנה, לא?"

דייוויד הנהן. "אני מנסה לא לחשוב על זה. הוא יספר לנו בסופו של דבר, נכון?"

לוֹרֶל הרימה מבט בגבה מורמת וכעבור רגע פרצו שניהם בצחוק.

"אני מבין שלא כדאי לנו לבנות על זה." דייוויד אחז את ידה הימנית בידו, הצמיד אותה אל שפתיו ובחן במבטו את צמיד הכסף והבדולח שנתן לה לפני כמעט שנתיים, כשרק התחילו לצאת. "אני שמח שאת עוד עונדת את זה."

"כל יום," אמרה לוֹרֶל. היא משכה אליה את דייוויד לנשיקה אחרונה, מצטערת שאין להם זמן רב יותר לשוחח, ואז מיהרה להיכנס לשיעור אזרחות ותפסה את המקום הפנוי האחרון הסמוך לקיר המלא בחלונות. חלונות קטנים, אבל כל כמות של אור שמש טבעי התקבלה אצלה בברכה.

מחשבותיה שוטטו בשעה שגברת הַארמס חילקה את תוכנית הלימודים ודיברה על חובות התלמידים בשיעוריה; היה לה קל להתנתק, בייחוד לאור הופעתו הפתאומית של טָמַאנִי. למה הוא בא הנה? אם באמת נשקפת לה סכנה, על איזה מין סכנה מדובר? היא לא ראתה ולוּ טרול אחד מאז עזבה את בַּארנס במגדלור. האם ייתכן שזה קשור בצורה כלשהי לקְלִיאָה, ציידת הטרולים המסתורית שהרגה אותו? גם אותה אף אחד לא ראה בזמן האחרון; ככל הידוע ללוֹרֶל, קְלִיאָה המשיכה למחוזות ציד אחרים. או אולי מדובר במשבר שונה לחלוטין?

ואף־על־פי־כן דייוויד צדק — לוֹרֶל שמחה לראות את טָמַאנִי. שמחה מאוד. משום מה נוכחותו עודדה אותה. והוא קרץ אליה! כאילו שמונת החודשים האחרונים כלל לא התרחשו. כאילו הוא מעולם לא עזב אותה. כאילו היא מעולם לא הלכה להיפרד ממנו לשלום. מחשבותיה נדדו אל הרגעים הקצרים שבהם היתה מחובקת בזרועותיו, אל תחושת שפתיו הרכות הנוגעות בשפתיה באותן פעמים בודדות שבהן איבדה את השליטה העצמית שלה. הזיכרונות היו כה מוחשיים עד שלוֹרֶל מצאה את עצמה נוגעת ברוך בשפתיה.

לפתע נפתחה דלת הכיתה והקפיצה את לוֹרֶל מהרהוריה. מר רוביסון נכנס לכיתה, ומיד אחריו טָמַאנִי.

"אני מצטער על ההפרעה," אמר מר רוביסון. "בנים ובנות?" לוֹרֶל שנאה את הצורה שבה הצליחו המבוגרים לשלב שתי מילים שמישות בהחלט לביטוי מתנשא כל־כך. "אולי שמעתם שהשנה ילמדו אצלנו כמה תלמידים מיפן במסגרת התוכנית לחילופי תלמידים. טָם" — לוֹרֶל החווירה כששמעה את היועץ משתמש בשם החיבה שלה לטָמַאנִי — "אמנם לא שייך בדיוק לתוכנית לחילופי תלמידים, אבל הוא עבר הנה מסקוטלנד לא מזמן. אני מקווה שתפגינו כלפיו אותה אדיבות שהפגנתם תמיד כלפי אורחים אחרים מהתוכנית. טָם? למה שלא תספר לנו קצת על עצמך?"

מר רוביסון הניח יד על כתפו של טָמַאנִי. עיניו של טָמַאנִי זינקו לרגע אל יועץ בית הספר ולוֹרֶל יכלה לדמיין לעצמה איך היה טָמַאנִי מעדיף להגיב. אבל הרוגז הופיע על פניו רק לשבריר שנייה, ולוֹרֶל היתה כמעט בטוחה שאף אחד אחר לא הבחין בכך. הוא חייך חיוך מעוקם ומשך בכתפיים. "אני טָם קולינס."

מחצית מהבנות בכיתה נאנחו בשקט לשמע מבטאו הסקוטי המתנגן של טָמַאנִי.

"אני מסקוטלנד. לא רחוק מפֶּרת — לא זאת שבאוסטרליה — ו..." הוא השתתק, כאילו חיפש עוד משהו שיוכל להגיד על עצמו שעשוי לעניין את התלמידים.

לוֹרֶל יכלה להעלות על דעתה כמה וכמה דברים.

"אני גר אצל הדוד שלי. מאז שהייתי ילד." הוא הסתובב וחייך אל המורה. "ואני לא מבין כלום באזרחות," הוא אמר בצחוק קל. "לפחות לא כמו שלומדים את זה כאן."

כל הכיתה נפלה בקסמיו. הבנים הנידו קצת את הראש, הבנות צייצו בהתרגשות, ואפילו גברת הַארמס חייכה. והוא אפילו לא טרח "להקסים" אותם. לוֹרֶל כמעט נאנחה בקול כשחשבה על הצרות שזה היה עלול לגרום.

"יופי, אז תבחר לך מקום," אמרה גברת הַארמס והושיטה לטָמַאנִי ספר לימוד. "ממש הרגע התחלנו."

היו בכיתה שלושה מקומות פנויים וכמעט כל מי שישב בקרבתם נלחם בשתיקה על חסדיו של טָמַאנִי. נדיה, אחת הבנות הכי יפות בכיתה, היתה הנועזת ביותר. היא התירה את רגליה המשוכלות ושיכלה אותן מחדש, הטילה את שערה החום הגלי על כתפיה ורכנה קדימה כדי לטפוח בצורה לא־ממש־מרומזת על גב הכיסא שלפניה. טָמַאנִי חייך, כמעט בהתנצלות, והמשיך ללכת לעבר כיסא שניצב לפני נערה שכמעט לא הרימה את עיניה מהספר שלה מאז נכנס לכיתה.

הכיסא הסמוך ללוֹרֶל.

בזמן שגברת הַארמס המשיכה לדבר בקול חדגוני על משימות קריאה יומיות, התרווחה לוֹרֶל במקומה ונעצה עיניים בטָמַאנִי. היא לא טרחה להסתיר את זה; כמעט כל שאר הבנות בכיתה עשו בדיוק את אותו הדבר. הטריף אותה לשבת בשתיקה רק חצי מטר ממנו בשעה שבמוחה התרוצצו מיליון שאלות. אחדות מהן הגיוניות. רבות לא הגיוניות.

כשצלצל הפעמון כבר היה ראשה של לוֹרֶל מסוחרר. זאת היתה ההזדמנות שלה. היא רצתה לעשות כל־כך הרבה דברים: לצעוק עליו, לסטור לו, לנשק אותו, לתפוס את כתפיו ולטלטל אותו. אבל יותר מכול היא רצתה לחבק אותו — להיצמד אל חזהו ולהודות כמה התגעגעה אליו. מותר לה לעשות את זה עם ידיד, לא?

אבל זו הרי היתה הסיבה שבגללה התרגזה מספיק כדי להגיד לו להתרחק ממנה מלכתחילה. מבחינתו של טָמַאנִי זה אף פעם לא היה סתם חיבוק ידידותי. הוא תמיד רצה יותר. ועד כמה שהתעקשותו — והלהט שלו — החניפו לה, האופן שבו התייחס אל דייוויד כאילו הוא אויב שיש לחסלו היה הרבה פחות חביב. לבה של לוֹרֶל נשבר כשהרחיקה מעליה את טָמַאנִי והיא לא היתה בטוחה שהיא מסוגלת לעבור את זה שוב.

היא קמה לאטה והתבוננה בו, חשה ששפתיה יבשות פתאום. ברגע שהתיק שלו היה תלוי על כתף חזקה אחת, הוא הסתובב ופגש במבטה. לוֹרֶל פתחה את פיה כדי לדבר, אבל אז הוא חייך והושיט יד ללחיצה.

"שלום," הוא אמר בקול כמעט עליז מדי. "נראה שאנחנו הולכים לחלוק שולחן. אני רוצה להציג את עצמי — אני טָם."

ידיהם האחוזות זו בזו התרוממו וירדו, אבל רק בזכותו של טָמַאנִי; זרועה של לוֹרֶל היתה רפויה לחלוטין. היא עמדה בשתיקה כמה שניות עד שמבטו מלא המשמעות של טָמַאנִי התעצם והפך כמעט למבט נוקב. "אה!" היא אמרה באיחור. "אני לוֹרֶל. לוֹרֶל סוּוֶל. נעים להכיר." נעים להכיר? ממתי היא אומרת "נעים להכיר"? ולמה הוא לוחץ לה את היד כמו איש מכירות משעמם?

טָמַאנִי שלף מכיסו האחורי מערכת שעות. "עכשיו אני אמור ללמוד אנגלית, אצל גברת קֵיין. את מוכנה להראות לי איפה הכיתה?"

האם הרגש שהציף אותה היה הקלה על כך שהם לא לומדים יחד בשיעור השני, או אכזבה? "בטח," היא אמרה בעליזות. "זה ממש בהמשך המסדרון." לוֹרֶל אספה את חפציה לאט והתעכבה בשעה שהכיתה התרוקנה. ואז רכנה לעבר טָמַאנִי. "מה אתה עושה פה?"

"את שמחה לראות אותי?"

היא הנהנה והרשתה לעצמה לחייך.

הוא החזיר לה חיוך, והקלה גלויה האירה את פניו. הידיעה שגם הוא לא היה בטוח בעצמו גרמה ללוֹרֶל להרגיש שיחסי הכוחות ביניהם מאוזנים יותר.

"למה..."

טָמַאנִי החווה לעבר המסדרון בתנועה קלה של ראשו. כשכמעט הגיעה לדלת תפס טָמַאנִי את מרפקה ועצר אותה. "תפגשי אותי ביער מאחורי הבית שלך אחרי הלימודים?" הוא אמר בשקט. "אני אסביר הכול." הוא השתתק והרים יד במהירות הבזק כדי ללטף את לחייה. היא בקושי הספיקה לחוש במגע וכבר חזרו ידיו לכיסים והוא יצא מהחדר.

"טָמַא... טָם?" היא קראה ורצה אחריו. "אני אראה לך לאן ללכת."

הוא חייך ופרץ בצחוק. "בחייך," הוא אמר בקול שקט כל־כך עד שכמעט לא הצליחה לשמוע אותו. "את באמת חושבת שלא התכוננתי לפני שבאתי? אני מכיר את בית הספר הזה יותר טוב ממך." ואז הוא קרץ ונעלם.

"אוי, אלוהים!" צווחה צֶ'לְסִי, שתקפה את לוֹרֶל מאחור וממש תלשה את אצבעותיה מאחיזתו של דייוויד. היא קירבה את פניה אל הפנים של לוֹרֶל. "נער הפיות כל־כך לומד איתי בשיעור אנגלית! מהר, לפני שריאן מגיע — את מוכרחה לספר לי הכול!"

"ששש!" אמרה לוֹרֶל והעיפה מבט מסביב. אבל אף אחד לא הקשיב להן.

"הוא ממש חתיך," היא אמרה. "כל הבנות הסתכלו עליו. אה, והבחור היפני לומד איתי מתמטיקה, למרות שהוא רק בן חמש־עשרה. מתי את חושבת שבתי הספר האמריקאיים יקלטו שיש בעולם כלכלה גלובלית?" היא שאלה במפגיע. ואז היא השתתקה ועיניה נפערו. "אוי, אני מקווה שהוא לא יעלה את רף הציונים."

דייוויד גלגל עיניים, אבל חייך. "זה מה שכולם חושבים עלייך," הוא אמר.

"תקשיבי," אמרה לוֹרֶל ומשכה אליה את צֶ'לְסִי. "אני עוד לא יודעת שום דבר; אני עוד צריכה לדבר איתו, בסדר?"

"אבל תספרי לי, נכון?" שאלה צֶ'לְסִי.

"אני תמיד מספרת לך, לא?" קנטרה אותה לוֹרֶל בחיוך.

"הערב?"

"נראה," אמרה לוֹרֶל. היא אחזה בכתפיה של צֶ'לְסִי, סובבה אותה ודחפה אותה לעבר ריאן. "לכי!" צֶ'לְסִי נפנתה לאחור והוציאה לשון ללוֹרֶל, ואז השתחלה תחת זרועו של החבר שלה.

לוֹרֶל הנידה את ראשה ופנתה אל דייוויד. "שיעור משותף אחד זה לא מספיק," היא אמרה בקשיחות מעושה. "של מי בכלל היה הרעיון הזה?"

"לא שלי, זה בטוח," אמר דייוויד. הם נכנסו לכיתה ותפסו שני שולחנות בסוף הכיתה.

אחרי כל הדברים האחרים שקרו באותו היום, לוֹרֶל לא היתה אמורה להיות מופתעת כשראתה את טָמַאנִי נכנס לשיעור אמנות הנאום שבו למדו היא ודייוויד. דייוויד התאבן כשטָמַאנִי נכנס, אבל נרגע כששומרה לשעבר של לוֹרֶל בחר לעצמו מקום ישיבה בחזית הכיתה, במרחק כמה שורות מהם.

זה עמד להיות שליש ארוך מאוד.